ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף ד.
דף ד.
(דף ד') בגמ', ועוד אם איתא אפי' מבכור בהמה טהורה נפטרי, פירש"י דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעה בהמת ישראל, וברש"י עה"ת פ' במדבר פירש דלא פדו בהמות הלויים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, וכבר עמדו ע"ז המזרחי והגור ארי' שם, והרא"מ שם כתב דרש"י כאן אזיל אליבא דאביי, אך בגו"א שם כתב דכו"ע הכא ס"ל, ורבא מקשה כאן רק דלפי סברת אביי הי' צריך להיות כן דכיון דדריש קו"ח גבי פט"ח אף שאין להלוי שה ע"כ ס"ל דאז הפקיע אף מי שלא הי' לו שה רק פט"ח וכיון שאינו דרך פדיון א"כ אף בהמה טהורה ליפקע, ולכאורה אינו מובן הא אפי' נימא דשה של בן לוי הפקיע ע"כ ל"ה דרך פדיון כמו עכשיו, דהא הפדיון הוא מה שנותן שה לכהן עבור הפט"ח, או שמפריש וחשיב נתינה לשבט כהנים, משא"כ התם שהשה הי' של הלוי והישראל לא נתן משלו כלום ולא הפריש:
ולפענ"ד נראה לבאר דברי הגו"א ז"ל דרבא ס"ל כך, דבבכור אדם קדושת לוי' הפקיעה קדושת בכורה, דהלוים נתקדשו ונבחרו תתת הבכורים, וכן בפטרי חמורים אי נימא דרק ע"י שה של לויים נפקעו, הסברא הוא לפי"מ דקימ"ל לקמן (י"א.) הפודה פט"ח של חבירו אין צריך דעתו א"כ מה שהקב"ה קידש אז את הלויים נחשב כאילו נתן להם שה עבור פדיון הפט"ח אם רק הי' להם שה של עצמן, והוא לפי המבואר בש"ס נזיר (י"ז.) דכמו שנזיר שטימא עצמו לוקה כך טמא שקבל עליו נזירות לוקה עיי"ש, הרי שאין חילוק בין מקרב הטומאה אל קדושת נזירות או מקרב קדושת נזירות אל הטומאה, וה"ה בזה כיון דפדיון פט"ח הוא ע"י נתינת שה ללוי [כמו עכשיו לכהן] אין חילוק בין נותן ללוי השה או נותן לבעל השה קדושת לוי' דגם זה נחשב שהוא מקבל עכשו שה דמתחילה לא הי' לוי בעל השה: [וכדמבואר ברש"י יבמות (ד"ה.) דנזירות הוי אינו שוה בכל, והריטב"א השיג ע"ז, ותי' האבני מלואים עפי"ד המהרי"ט דנזירות ענינו רק קבלת הקדושה, וממילא אסרה תורה עליו כל הדברים האלו, וא"כ הוי אינו שוה בכל דאף שכל אדם בידו לקבל נזירות ע"ע, הרי אם יקבל יהי' כאדם אחר לגמרי ופנים חדשות בא לכאן, ואף כאן מה שבעל השה מקבל קדושת לוי' נחשב כנותן שה ללוי דאותו אדם כמו שהוא עכשיו לא הי' לו נכסים אלו מעולם, דאז הי' גברא אחרינא, ואין חילוק בין מקרב השה ללוי או מקרב קדושת לוי' לבעל השה]:
נמצא דמה שהתורה הקדישה אז את הלויים נפדו בזה הפט"ח של ישראל, ואף דהישראל לא חסר כלום הא קימ"ל דהפודה פטר חמור של חבירו אי"צ דעתו, [ועי' תוס' לקמן (י"א) דלא דמיא לתרומה דכתיב אתם]:
משא"כ בבהמה טהורה דאין לומר שע"י קדושת הלויים נפדו הבהמות טהורות, דבכור בהמה טהורה לאו בר פדיון הוא רק בר הקרבה, והאין יצאו בכורי בהמות טהורות של ישראל מקדושתן עי"מ שנתקדשו הלויים:
וזהו שהק' רבא לאביי מדקאמרת קו"ח גבי פט"ח דפוטר אעפ"י שאין לו שה ע"כ אתה תופס שאז לא הי' בתורת פדיון אלא הוראת שעה דלוי שיש לו פט"ח פוטר פט"ח של ישראל א"כ אף מבכור בהמה טהורה ליפטר:
ואביי אפשר דס"ל דקדושת הלויים ולקיחת בהמתם לא היתה בב"א רק מתחילה נתקדשו הלויים ואח"כ בהמתם א"כ אפי' אם הפדיון הי' בשה לא הוי אתי שפיר מצד הסברא, דכיון דקדמה קדושת הלויים ובשעה שאמרה תורה ואת בהמת הלויים תחת בהמתם כבר נתקדשו הלויים, הרי אין זה חשיב נתינת שה, אע"כ גזיה"כ הוא וא"כ אפשר ג"כ שהפדיון לא הי' ע"י שה: והא דלא אמרי' הקו"ח אף בבהמה טהורה הוא משום דשם ליכא קו"ח כמש"כ התוס' ד"ה ועוד דכהנים ולויים קרובים לצד מזבח יותר מישראל וא"כ אף בהמתם קרובה יותר דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים, וע"כ אין לומר דואת בהמת הלויים תחת בהמתם קאי על בהמה טהורה שלא יצטרכו להקריבה דאדרבה של לויים קרובה יותר להקרבה:
ולפי הנ"ל יובן מש"כ התוס' ד"ה אם בסוה"ד בזה"ל ונ"ל דהיינו טעמא דרבא דדוקא באדם שקדושת לוי' גורמת ההפקעה שייך לעשות קו"ח אבל בבהמה שאין קדושת השה של לוי גורמת הפקעת בכור הבהמה דאין בו קדושה לא שייך למיעבד קו"ח עכ"ל, ולכאורה אינו מובן אמאי לא שייך הקו"ח: אך לפימש"כ ניחא כיון דעיקר הפדיון של פט"ח של ישראל הי' ע"י שהלויים קבלו קדושת לוי' דזה נחשב כאילו נותנין שה ללוי דמקריבין קדושת לוי' אל השה כיון דמתחילה הי' בעל השה ישראל ועכשיו נעשה לוי הרי נתרוקן השה מרשות ישראל לרשות לוי, וכל זה הוא רק כשדנין לענין פדיון פט"ח של אדם אחר אבל כשדנין לפדיון פט"ח של עצמו אין קבלת קדושת לוי' נחשב פדיון דכשם שהשה נתרוקן ללוי הרי גם החמור שלו נתרוקן ללוי [דכשנעשה לוי כל נכסיו נתרוקנו מרשות ישראל לרשות לוי וגם החמור בכלל] וא"כ האיך אפשר לומר שנתנו ללוי שה עבור החמור הרי גם החמור נתנו לו וא"כ החמור צריך פדיון כדין נותן פט"ח עצמו לכהן שצריך פדיון כדמבואר לקמן (י"ב ע"ב) עיי"ש:
וזהו שכתבו התוס' דדוקא באדם שקדושת לוי' גורמת הפקעת הבכורה דבזה שייך שפיר כמו דקדושת לוי' שלו מפקעת בכורה, של אחר כן מפקעת קדושת בכורה של עצמו דהצד לוי' פודה את הצד בכורה משא"כ בפדיון פט"ח שאינו מצד קדושת השה רק משום דנחשב נתינה כשדנין אצל עצמו לא נחשב נתינה דכשם שהשה נתרוקן הרי גם החמור נתרוקן:
שם תוד"ה בפטר וכו' ואין משמע כן אלא לגמרי מתרצא בשינויא דפ"ר וכו' ולכאורה אינו מובן כלל האיך מתרצא הקושיא דפחות מבן חודש לא ליפקע בהך שינויא דבפ"ר תלא רחמנא:
ואולי י"ל כך דאף שלפדות בכורי ישראל לא פדו רק פשוטי הלויים שהיו בני חודש, הרי דלוי פשוט שאינו בן חודש אינו חשוב לפדות אך זה אינו מחמת שפחות מבן חודש אין שם לוי עליו, או שלא אלים קדושת לוי' שלו: תדע דהא לוי' שילדה בנה פטור, ולכאורה קשה הרי הבן מתיחס אחר אביו ומה בכך שאמו לוי' הרי אביו ישראל הוא:
אך אנהירינהו לעיינין בזה מש"כ באבני נזר יו"ד סי' תמ"ג להסביר הא דקימ"ל עובר במעי זרה זר הוא אף דבעלמא הבן מתיחס אחר האב זהו רק לאחר שנולד כבר שכיון שהאב והאם שניהם הולידו אותו בזה אלים כח האב אבל כל זמן שהיא במעי האם שהוא אמו מחמת עכשיו ולא מחמת שעיברתו כבר ע"כ אלים אז כחה מכח האב עיי"ש:
ומזה הטעם בן לוי' פטור אף שאביו ישראל מ"מ כיון דבכורה בפטר רחם תליא מילתא, בשעת פטור רחם מתיחס טפי אחר אמו דיחוס אביו הוא מחמת שהולידו כבר ויחוס אמו הוא מצד פעולת הלידה של עכשיו, וכיון שאמו היא לוי' נחשב הולד באותה שעה ג"כ לוי כמו האם, אף שאח"כ תתבטל קדושת לוי' ממנו, ומוכרח מזה דמעלת לוי' הוא תיכף משעת הלידה, וא"כ לכאו' אינו מובן אמאי לא פדו פשוטי הלויים הפחותים מבני חודש הרי גם הם לויים הם:
אע"כ הטעם של פחות מבן חודש אינו מפני קלישת קדושת לוי' שבו רק מפני חשש נפל, כמו דפדיון בכור אינו מועיל תוך ל' יום מזה הטעם, ואף דגבי בכור גזיה"כ הוא דאפי' קים לן שכלו לו חדשיו ובר קיימא הוא אין פודין אותו תוך ל' כמש"כ התוס' ב"ק (י"א ע"ב) מ"מ אף לד' התוס' אפשר דזהו הטעם של דבר שלא הטילו מצות פדה"ב תוך ל' משום דלא יצא מתורת נפל, ומשום לא פלוג אף בקי"ל שכלו חדשיו לא מהני, כדמצינו כ"פ לא פלוג בדאורייתא, וכדמוכח בשבת (קל"ה ע"ב) דילפי' כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חודש תפדה עיי"ש, ועי' מדרש תנחומא פ' בא בכור אדם מבן שלשים חייב לפדותו פחות מכאן נפל ועי' שיטמ"ק ב"ק שם דהא דאין פודין פחות מבן חודש מחמת שרובם אינם נפלים, הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב עיי"ש או י"ל עפי"ד הרא"מ פ' משפטים דהוי רוב להבא כנודע] ואפשר דמה"ט נמי לא נמנו לויים פחותים מבני חודש ולא פדו הבכורים:
אמנם כל זה אם דנין לענין שיפדה את זולתו, אבל כשדנין לפדות את עצמו היינו שצד לוי' שבו יפדה צד בכורה שבו בזה ליכא חשש נפל כלל דממנ"פ אם הוא בכור הרי הוא לוי ג"כ (ולא שייך בזה לא פלוג] וע"כ אף פחות מבן חודש פדה את עצמו:
וזהו שכתבו התוס' דבתירוץ זה דבפטר רחם תלא רחמנא מתרצא אף הקו' של פחות מבן חודש לא ליפקע, דלולא זאת הי' מקום לומר דפחות מבן חודש אין עליו מעלת לוי', אבל מדחזי' דבן לוי' פטור אף שאחר שיעשה בן חודש לא יהי' לוי, ע"כ דמעלת לוי', נשלמה משעת פטר רחם, אלא שלפדות בכור זולתו אינו ראוי מחמת חשש נפל, אבל בנוגע לעצמו שפיר פדה מיד בתורת ממנ"פ, ומדוקדק היטב לשון התוס' דו"ק ותשכח:
(ע"ב שם) בגמ' ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר ר"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר וכו' אי אמרת בשלמא דלא פסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי לא פקע קדושתייהו אלא אי אמרת פסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי פקעה לי' קדושתייהו ואידך דקדוש קדוש דלא קדיש לא קדוש, צריך להבין סברת מחלוקתם ועוד דלכאורה אינו מובן כלל סברת ר' יוחנן איך פקעה קדושתייהו של הנך שכבר נתקדשו הא קי"ל דקדושת הגוף לזמן לא אשכחן: [וראיתי באחרונים רוצים לדמותו להך דרש"י יבמות (מ"ט ע"ב) ד"ה דהא שהוציא הא"מ סי' י"ח משם דאם אירע סיבה לאחר הקדושין שלולא קדושין הראשונים לא היו תופסין קדושין מחדש אף קדושין קמאי פקעי, וה"ה כאן כיון דבמדבר לא קדשו בכורות מחדש אף קדושה שמכבר פקעה, אך בחידושי שם בארתי דהתם הטעם משום דעיקר הענין שנאסרת לכל העולם משום שמיוחדת לבעלה ואם נאסרה לבעלה שוב אינה מיוחדת לו ניתרת לעלמא, דוגמא למש"כ המהרש"א קדושין (נ"ו) דפיגול ונותר פקע שם קודש מני', וכל זה שייך בקדושין שהאיסור הוא מפאת היותה מיוחדת לבעלה משא"כ בבכור שאין קדושתו מפני היותו מיוחד לאיזה דבר ועכשיו בטל היחוד כמובן, וגם אין לדמותו למש"כ התוס' נזיר (ד"ל.) דאב שהדיר בנו בנזיר והביא ב' שערות בינתים פקע נזירותו דאין הנושאים שוין]:
ואף דלכאורה י"ל דר' יוחנן לטעמי' דס"ל בירושלמי פ' האומר דקדושת הגוף פקעה בכדי, והאומר שור זה ל' יום עילה לאחר ל' יצא לחולין, וע"כ ס"ל אף כאן דאם איתא דלא קדשי הנולדים במדבר הנך דמעיקרא נמי פקעה קדושתייהו, ור"ל יסבור דלא פקע בכדי, ע"כ ס"ל דאותן שכבר קדשו לא פקעה קדושתן:
אך אכתי לא אתי שפיר לפי הטעם שכ' הר"ן נדרים (כ"ט) לחלק בין קדושת הגוף לקדושי אשה דבהקדש כיון דחל הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא נמי דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד עיי"ש, וא"כ כל זה בקדושת הגוף הבאה ע"י אדם משא"כ בקדושת בכורה שבאה בידי שמים כיון דלא מצינו קדושת דמים בידי שמים [ולא מבעיא לשיטת הרשב"ם ב"ב (ע"ט.) דאין חצר להקדש לקנות אלא אפי' לשיטת הרמב"ן שם דהקדש חל עלי' אלא דליכא מעילה מ"מ זה לא נחשב קדושה בידי שמים אלא כיון דקני לה חצר הקדש עבור ההקדש ממילא נאסר כמובן] ה"ה דלא שייך קדושת הגוף לזמן: וחוץ מזה צריך להבין מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא לדורות, כמש"כ הרא"ש פ"ק דחולין סי' כ"ג גבי אברי בשר נחירה שהכניסו לארץ דדוקא למיסבר קראי דרשי' היכא דכבר עבר אבל לקבוע בעי' בש"ס בדבר שאין בו צורך לדורות לא אשכחן, וא"כ אף כאן יש לחקור מאי נ"מ לדורות בפלוגתא דריו"ח ור"ל:
והנלפענ"ד בזה דטעמא של ריו"ח הוא דלא שייך קדושת הגוף לא פקעה בכדי אלא היכא שאין הקדושה תלוי' במקום, משא"כ בקדושת בכורה אם איתא דתלוי' בביאת הארץ כל שאינם בארץ בטלה הקדושה, כדמצינו דוגמא לזה גבי כהנים דמחוסר בגדים חשיב זר דבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם עי' תוס' זבחים (כ"ד.) ד"ה הואיל דכשם שבג"כ מקדשין הכהן כן הרצפה מקדשתו עייש"ה] ועי' סנהדרין (פ"ג.), הרי דקדושת כהונה לענין עבודה אין עליו רק בשעה שלבוש הבגדים ובשעה שפושט בטלה קדושתו [היינו מעלת הכהונה לענין עבודה] ולכאו' הרי פקעה הקדושה בכדי, אע"כ כיון דקדושה זו באה מחמת סיבת לבישת הבגדים כשפושטן בטלה קדושתו, וה"ה בקדושת בכורה התלוי' במקום היינו בא"י כל שבטלה הסיבה פקעה הקדושה, והא דנתקדשו במצרים ע"כ הופיע אז שם קדושת הארץ לפי שעה, וע"כ הי' בדין שתתבטל קדושתן אח"כ אם איתא דקדושת בכורה תליא בביאת הארץ:
והא דלא מייתי ראי' מהא דשייך קדושת בכורה בזה"ז בחו"ל, י"ל עפמש"כ באבני נזר יו"ד סי' קכ"ו בטעם דשייך ענין ערבות בזה"ז אף דחיוב ערבות תלוי בהיותם בארץ ישראל, דאף שגלו, מ"מ מקום של ישראל בא"י ואנו חשובים גולים ע"כ עדיין חשיב כאילו כולם בא"י אף שאין אנו בפועל שם עייש"ה וה"ה לענין זה כמובן:
אמנם דבר זה אי קדושת כהונה לענין עבודה תלוי' בבגדי כהונה, תלוי' בב' תירוצי התוס' קדושין (ל"ו ע"ב) שהק' וא"ת תפ"ל דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דהא אפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וי"ל דמיירי כגון שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה ל"ה מחוסרי בגדים עיי"ש, דלפי תירוץ הראשין בגדי כהונה הוי צורך עבודה, ולפי תירוץ הב' אינם צורך עבודה רק צורך כהונה:
והנה אי נימא דבג"כ הוי צורך כהונה דבלעדי הבגדים אין עליהם מעלת כהונה, שפיר יש ראי' מזה דהיכא דהקדושה מחמת הסיבה פקעה כשהסיבה בטלה מדחזי' דנתבטלה קדושת כהונתן כשפושטין הבגדים, אבל אי נימא דאין זה צורך כהונה רק צורך עבודה אין ראי' מכאן, ולפי"ז יש מקום לומר דמחלוקת ריו"ח ור"ל בהא תליא וא"כ נ"מ לדורות לענין בגדי כהונה אי הוי צורך עבודה או צורך כהונה, כב' תירוצי התוס' הנ"ל:
או י"ל עוד דנ"מ בהך פלוגתא בזה"ז לפמש"כ באב"נ שם בטעם דמומר אינו בכלל ערבות, דחיוב ערבות תלוי' בארץ ישראל ומומר שיש לו דין נכרי לחומרא אין א"י מקומו דכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, וא"כ בכור מומר שנולד בחו"ל למ"ד לא קדשו בכורות במדבר אינו חייב בפדיון, דקדושת בכור בא"י תליא אלא הא דבחו"ל יש חיוב בכורה הוא משים דאנו נחשבין יושבי א"י, אבל מומר שאינו נחשב מיושבי א"י אין קדושת בכורה נוהגת בו:
ואף דקדושת בכורה באה בשעה שנולד ואז ל"ה מומר, אך לפי"מ דקימ"ל דבן לוי' דנשואה לישראל פטור מבכורה אף דלאחר שנולד הוא ישראל, מ"מ בפטר רחם תלא רחמנא ובשעת לידה ממש מתיחס אחר אמו, וה"ה בזה אם אמו היא מומרת הולד נגרר אחרי' דכיון דבשעת לידה עדיין אין לו מציאות בפ"ע אלא מציאות אמו, ואם היא מומרת הרי אינה מיושבי א"י נמצא שהולד בשעת לידה נולד בחו"ל, וא"כ אתי שפיר דאף בזה"ז נ"מ בהך פלוגתא דריו"ח ור"ל אי קדשו בכורות במדבר:
ולכאורה יש נ"מ לענין קידוש בכור בהמה, דרק גבי אדם שייך לומר שנחשב מיושבי הארץ כיון שא"י הוא מקומו אבל לא בבהמה, ולפי"ז יסתעף דין מחודש דלר"ל אינו נוהג קדושת בכור בהמה בחו"ל, ועי' חינוך מצוה ח"י שכ"כ להלכה דבכור בהמה בחו"ל אינו מה"ת, אך המל"מ בהגהותיו תמה עליו וא"א לומר דכר"ל ס"ל דהא קימ"ל הלכה כריו"ח, ועוד הא בפטר חמור אף להחינוך נוהג גם בחו"ל כמש"כ במצוה כ"ב עיי"ש]:
אך י"ל כיון דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים כמו שהאדם נחשב מיושבי א"י כ"כ בהמתו נגררת אחרי בעלי', ועוד הא דרשי' בשמעתין כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה וה"ה להיפוך לענין חיוב כיון דבכור אדם בחו"ל קדוש ה"ה בכור בהמה, ועי' בספר שם משמואל פ' לך ל':
שכ' דעיקר ישיבת א"י הוא כשיגדיל ויהי' דעתו לכך וקטן אינו נחשב מיושבי א"י דישיבת א"י תלוי בדעתו לכך עיי"ש ולפי"ז לכאורה יש סתירה לדברינו דהאיך אפשר לומר דקדושת בכורים בזה"ז לר"ל הוא משום דאנו נחשבין יושבי א"י, הרי חלות קדושת בכורה הוא בשעת לידה וקטן לא נחשב מיושבי הארץ משום דאין דעתו לכך. אך לפמש"כ לעיל דבשעת לידה נגרר בתר אמו דבפטר רחם תלה רחמנא א"ש:
עי' בדברי חמודות על הרא"ש אות ט' כתב יש לדקדק בזה"ז שאין כהן מיוחס האיך יוצאין בכורי הכהנים והלויים בלא פדיון, ושמא אינו כהן ולוי הואיל ואין לנו יחס רק חזקה בעלמא והי' ראוי להפריש הפדיון ויהי' לעצמו עיי"ש, ולכאו' משמע מלשונו דעל פדיון הבן קאי, וקשה דהא מפורש בחולין (קל"ד.) שמונה ספיקות הן וכו' וקחשיב פדיון הבן מהנך ד' דלפטור הרי דבספק בכור אדם אף לפדות אינו חייב, והטעם בזה דלא דמי לפט"ח דהתם הפדיון אינו תלוי בנתינה לכהן והמצוה נגמרה בשעת הפדיון כמש"כ התוס' מכילתין (י"א.) ד"ה והילכתא דכד פריק לי' מברך משום דמעידנא דאפרשי' ברשותא דכהן קאי, וכמה שאכתוב לקמן בחידושי אי"ה דההפרשה הוא ענין נתינה לכלל השבט ובזה נגמרה מצותו אלא דאח"כ מחויב ליתן לכהן משום דממונו של כהן הוא:
משא"כ בפדיון הבן דגלי קרא יהי' לך ופדה תפדה דכשיהי' לך הפדיון אז יהי' פדוי כדמפורש בפ' יש בכור (נ"א.) עיי"ש, הרי דאינו נחשב פדיון עד שעת נתינה לכהן וכיון דבכל ספיקות אינו מחויב ליתן גם לפדות אינו צריך דאין שום תועלת בפדיונו, ולא דמי לכהן שיש לו בן חלל ומת האב לאחר ל' יום יפריש הבן הפדיון ויעכבנו לעצמו כדאיתא במכילתין (מ"ז ע"ב), וביו"ד סי' ש"ה סי"ט, דהתם גם נתינה מקיים במה שמעכב לעצמו דהא ירש זכות אביו, משא"כ היכא דליכא נתינה כלל אין שום מקום להפדיון גבי בכזר אדם:
ועי' תשו' הרשב"א ח"א סי' ח"י כתב דהא דאין מברכין על נתינת מת"כ ומחה"ש משום שאינו נותן משלו ומה שמברך על פדיון הבן והפרשת חלה אינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה והפדיון התלוין בו עייש"ה, משמע לכאו' דאף בפה"ב העיקר הוא הפדיון:
אך לפי הנ"ל מוכרח לומר דאין כוונתו שהפדיון מצד עצמו הוא העיקר, דזה ודאי אינו דפדיון בלי נתינה לאו כלום הוא אלא כוונתו על הפדיון שעם הנתינה כלומר דשם אינו נחשב פדיון אלא עם נתינה יחד ואז מברך על הפדיון וז"פ:
ולפי"ז מוכרח לומר דקו' הד"ח לא קאי על בכור אדם רק על פטר חמור שבזה הדין דבספק פודה בשה ומעכבו לעצמו וקשה גם כהני חזקה שבה"ז יעשו כן:
שוב ראיתי בגליון מהרש"א ביו"ד סי' ש"ה הביא בשם שאילת יעב"ץ מפורש כן דכהנים ולויים האידנא ראוי שיפדו את בניהם מספק עיי"ש וקשה עליו כנ"ל, והנה הס' שאילת יעב"ץ אינו כעת תח"י לעיי' בו ואולי כוונתו שראוי שיפדו את בניהם ויתנו לכהני אחרים ממדת חסידות ולא מצד עיקר הדין וכמה שהביא שם אח"כ שראוי לפדות עצמו אצל כל הכהנים שאפשר, אולי יפגע באחד שהוא כהן אמיתי עיי"ש, ובזה ודאי כוונתו שיתן לכל אחד ה' סלעים אף דפשיטא שאינו מחויב לעשות כן מעיקר הדין, אע"כ לפנים משורת הדין קאמר וה"ה בזה:
[אך תיוהא קחזינא בה לפמש"כ הר"ן פ' אלו טריפות אהא דאין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפניהם דאפי' עוסק במלאכה שלו אינו רשאי דבזה מראה שאחרים שאינן עומדין מזלזלין בכבוד חכמים עיי"ש, וה"ה כאן דבזה מראה שאחרים שאינן עושין כן מבטלין מצות פדה"ב]:
ולפענ"ד יש למצוא רפואה מה"ת לפדות אצל כל כהן שבזה"ז בלי פקפוק לפמש"כ הריטב"א יבמות (פ"ו) בהא דעזרא קנס את הלויים, וקשה כיון דמה"ת דוקא ללוי הרי לא יצאו ישראל ידי נתינה ותי' בזה"ל, וי"ל כיון דממונא הוא הפקר ב"ד הפקר ואפקוה רבנן למעשר מן הלויים ואוקמינהו ברשות כהנים ועשאום כשלוחים של לויים עכ"ל עיי"ש:
ויובן עפי"ד הירושלמי פ"ב דקדושין באומר לאשה התקדשי לי בסלע ואמרה תנהו לעני מקודשת דנעשה העני תחילה זכה לאשה ואח"כ לעצמו וה"ה כאן דהכהנים זוכים תחילה ללויים ואח"כ לעצמן, ואף שאינו זכות עבורם ולא שייך בזה זכי' מטעם שליחות, כבר כ' הר"ן פ' השולח לענין פרוזבל במזכה לו קרקע כ"ש כיון דגוף זכיית הקרקע הוא זכות אין משגיחין על החוב שנצמח מזה עיי"ש:
ועכ"פ מבואר מד' הריטב"א דשייך זכי' עבור פלוני אף שסוף דבר אין החפץ מגיע לרשותו כלל, וא"כ ה"ה גבי פדיון הבן כשנותן לכהן דמי הפדיון הכהן הלזה זוכה עבור כהנים המיוחסין שבעולם ואח"כ לעצמו וא"כ שפיר הועיל הפדיון, וכל כהנים ניחא להו בכך כדי שיהיו יכולין לפדות אצל כל הכהנים, ואע"פ שאין הפודה ולא המקבל מפרש כלום כל כה"ג סתמא כפירושו דבודאי דעתם באופן המועיל כמש"כ הרא"ש לענין משאיל לחבירו טבעת כדי לקדש כנודע: