אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף ג:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף ג:

דף ג.

דף ג:

(שם ע"ב) בגמ' לא משום דה"ל שרוע, עי' בפי' רבינו גרשום שכ' דשרוע פסול משום יתר כנטול עיי"ש, וקשה למ"ל האי טעמא הא שרוע מפורש בתורה בין המומין, ואולי י"ל דהוקשה לו כיון דכל מום פסול חסרון הוא כדאיתא במנחות (ד"ט.) ובתמורה (י"ז.) עיי"ש, א"כ אמאי נחשב שרוע בכלל המומין ע"כ קאמר משום יתר כנטול, ונחשב חסרון:

והנה בגוף חידושו של ר"ג דיתר כנטול שייך אף באבר אחד שגדול יותר מכשיעור הראוי לו, מצאתי לו חבר הרמב"ם פ"ח מה' שחיטה ה"ח, שכ' גבי ריאה שנמצאת נפוחה שמא התוספת בגוף כחסרון כמו שאמר במנין עיי"ש, אך דלהרמב"ם מספקא לי', ולר"ג פשיטא לי', ולכאורה קשה מהא דמכילתין (מ"ד.) דגופו קטן מאבריו או גדול מאבריו נחשב רק בין הנך דאינם שוין בזש"א, ואם איתא כדברי ר"ג דאבר הגדול יותר מדאי שייך גבי' יתר כנטול תיפוק לי' דהוי בע"מ:

אך י"ל כמו דמצינו גבי טריפות דלית הילכתא כרבא ביתרת דקיימא בדרא דאונא או יותרת מקמא לכמה שיטות משום דהוי אורחא, אף דברוב בהמות ליכא רק משום דמיעוט בהמות אורחייהו בהכי ל"ש יתר כנטול, עי' רש"י חולין פא"ט (נ"ח ע"ב) ד"ה והיכא, ה"ה בזה דגופו גדול מאבריו או להיפוך אף שאינו ברוב בנ"א מ"מ במיעוט אורחי' הוא ולא הוי יותרת, משא"כ בריאה נפוחה ביותר דלא שכיח כלל, אפשר דאמרי' יתר כחסר, וה"ה בשרוע: או י"ל, דיתר כחסר, היינו דדנין כאילו הי' נחסר כאותו שיעור שיש יותר, ע"כ בגופו קטן מאבריו משכחת לה דלא הוי מום כגון אם שיעור היתר הוא כ"כ שאפי' אם הי' ניטל ממה שצריך להיות, כשיעור זה, ג"כ הי' נשאר שיעור מהאבר (עי' בשו"ע הרב סי' תרכ"ו ס"ד] ע"כ לא נחשב חסרון אבר, משא"כ בריאה נפוחה דהרמב"ם לטעמי' שפסק חסרון מבשר הריאה אם ניכר מבחוץ טריפה, ע"כ כל שיש מעט יותר הוי כמעט חסר וטריפה, ודו"ק:

עו יש להעיר מש"ס זבחים (י"ח ע"ב) דמ"ס יתר כמאן דאיתא ומ"ס כמאן דליתא, ופירש"י כמאן דליתא להאי חמישי, וגבי מרושלין נמי ל"ה יתור בגדים עיי"ש, ולכאורה אמאי לא נימא שם יתר כנטול וא"כ חסר אף כנף רביעי, וכן בבג"כ ל"ה כמדתו, אע"כ דבבגד אחד ל"ש יתר כנטול וה"ה כאן באבר אחד:

והנה בבגד בעל חמש כנפות, י"ל דלא שייך ענין יתר כנטול, דלא מצינו יתר כנטול אלא כשיש יותרת על מה שרגיל להיות לפי סדר הבריאה כגון יותרת אצבע דסדר הבריאה היא חמש וכאן יש שש, וכיון שיש יותר ממה שרגיל להיות כנטול דמי וכיוצא בזה, או שיש יותר ממה שצריך להיות עפ"י תורה, כמש"כ הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת דכרך שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ס"ת דיתר כחסר, משא"כ בבגד דאין שיעור לבגד כמה כנפות יהי' לו לא עפ"י תורה ולא לפי סדר הבריאה, דמעשהו ביד"א וכפי מה שירצה יעשה, ואי משום מצות ציצית הא אין חובה לעשות בגד של ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, וע"כ לא שייך בזה יתר כנטול כיון שאינו יותר ממה שצריך להיות:

אך מבגדי כהונה מרושלין קשה הא שם יש שיעור עפ"י תורה שיהי' כמדתו, ואף דליכא שיעור מוגבל רק לפי מסת גבהו של אדם, הא יותרת של שרוע הוא ג"כ לפי ערך זה האדם שאברו אחד גדול מחבירו, ואעפי"כ כתב ר"ג דהפסול הוא משום יתר כנטול, וא"כ אף כאן נימא דמרושלין הוי כמסולקין מטעם יתר כנטול, אע"כ דיתר כנטול לא שייך בדבר אחד שגדול יותר משיעורו:

ולחומר הנושא מוכרח ליישב דר"ג יסבור דלא שייך יתר כנטול אלא בדבר שיש בו שינוי מכפי סדר הבריאה, ולא אזיל בשיטת הרמב"ם גבי כרך שיש בו תורה נו"כ, וע"כ גבי בג"כ מרושלין לא שייך יתר כנטול, אעפ"י שיש בו יותר ממדתו שנתנה בו תורה, ולא דמי לשרוע דהוי שינוי לפי סדר הבריאה, ולהרמב"ם יהי' מוכרח לומר דגבי שרוע ל"ש יתר כנטול כיון דכל אבר מצד עצמו אינו גדול יותר מכשיעור, רק אם מעריכין אותו כנגד האבר השני שבו, ולא דמי לריאה הנפוחה ביותר דמצד עצמה גדולה יותר מדאי, וכן גבי בג"כ לא שייך יתר כנטול דאין היותרת בבגד מצד עצמה רק מפאת האדם המלובש בו, (ועי' כ"מ פ"ח מה' לולב ה"ב דסנדל של חליצה כיון דאין לו שיעור מוגבל עפ"י תורה רק לפי מדת רגלו של אדם דנין אותו כדבר שאין לו שיעור ודו"ק]:

שוב נתתי אל לבי דגם אליבא דר"ג יש לחלק בין שרוע לבג"כ, דשם כיון שהשינוי הוא באברי הבהמה שהם מגופה ממש דנין על הבהמה בכלל והרי יש בה יותרת לפי ערך האבר השני שבה שגם הוא מגופה משא"כ בבג"כ שהבגד הוא דבר שחוץ לגופו [ואין קדושת הבגדי כהונה מצד האדם העובד בהם כמבואר באבני נזר חאו"ח סי' ת"ל אות ד' עייש"ה] וכיון דכשדנין על הבגד בפני עצמו אין בו ייתור ל"ש יתר כנטול, דהבגד מצד עצמו אינו משונה כלל, ולבאר יותר אכ"מ:

שם בגמ' רב מרי בר רחל הויא לי' ההוא חיותא הוי מקנה לאודנייהו לעכו"ם ואסר להו בגיזה ועבודה, וכו', הנה הטו"א ר"ה (י"ג) הוכיח מהך עובדא דרב מרי דהפקר חייב בבכורה מדהקנה רב מרי לעכו"ם, ואם איתא דהפקר פטור מן הבכורה טורח זה למה יפקירם וממילא יהי' פטורין, אע"כ דגם בהמת הפקר חייבת בבכורה עכת"ד עיי"ש:

אך בתוספתא דמכילתין פ"ב מפורש להיפוך דבהמת המדבר פטורה מן הבכורה והיינו בהמת הפקר, וחוץ מזה לא זכיתי להבין הראי' מכאן דודאי מוטב להקנות לעכו"ם מלהפקיר, דאם יפקיר הבהמה קודם שתלד יש לו לחוש שמא בתוך כך יזכה בה אחר ויפסיד כל הבהמה, ואף דמה"ת מועיל הפקר בינו לבין עצמו לדעת הרא"ש, מ"מ מדרבנן לכו"ע הפקר בפני ג' בעינן והי' מוכרח רב מרי להפקיר בפני ג' כדי להנצל אף מאיסד"ר, ושוב הי' לו לחוש שמא יזכה אחר, ועי' בחו"מ סי' רע"ג ובב"י או"ח סי' רמ"ו, אמנם לדעת המג"א שם ס"ק י"א יש עצה דהא כתב שם דאפי' בשבת אין שום אדם יכול לזכות בה, דלא הפקיר רק להנצל מאיסור, וא"כ גם כאן כיון שעיקר ההפקר הוא להנצל מבכורה לא יוכל שום אדם לזכות:

אמנם גוף דברי המג"א ז"ל צריכין תלמוד, והמחצית השקל שם תפס דההפקר הי' רק להנצל מאיסור, ואינו מובן מה הפקר הוא זה כיון שאין שום אדם יכול לזכות, ואף דמצינו בב"ק (קט"ז.) בעובדא דר"ס אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכו"ע לא אפקרי', התם באמת אינו הפקר, דלא הפקיר הבהמה רק השליכה בשביל שיאכלנה הארי]:

והרב בשו"ע שם ס"ט ביאר דברי המג"א באופן אחר דאף בשבת אינו הפקר אלא בשעה שעושה בה מלאכה שהרי לא הפקירה אלא כדי להנצל מהאיסור, וא"כ בשעה שאינו עושה כלום היא חוזרת להיות שלו ואין שום אדם יכול לזכות בה אלא בשעה שהגוי עושה מלאכה, ואז לא יניחנו, ואף אם יניחנו מ"מ אותה רגע שזוכה היא בטילה ממלאכה וחוזרת להיות של ישראל עיי"ש: ביאור דבריו כיון דמועיל הפקר לזמן ואנן סהדי שלא הפקיר רק בשביל להנצל מאיסור שביתת בהמתו הוי כאילו אמר בפירוש דבשעה שהגוי יעשה בה מלאכה תהי' הפקר, ולכשיפסוק לעשות תחזור להיות שלו, ולכשיחזור לעשות תהי' הפקר שנית וכן לעולם, והנה בזה אף דלא יצויר כלל שיזכה בה אדם מ"מ חשוב שפיר הפקר כיון דבשעה שהוא עושה בה מלאכה היא באמת הפקר, אלא דאז אין שום אדם יכול לזכות בה, וכשיבוא לזכות בה פסק ההפקר אבל בשעה שהיתה הפקר לא היתה המניעה מחמתו, ודמיא למש"כ הטור אה"ע סי' קל"ז בשם הרמ"ה לחלק בין ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני לעל מנת שלא תנשאי לפלוני, דבע"מ שלא תהי' מותרת חשוב שיור דהרי לא התירה לו, משא"כ בע"מ שלא תנשאי דבאמת התירה אף לזה רק שאינו רוצה שתנשא לזה, וה"ה כאן דבאמת הוא הפקר לאותו זמן שהגוי עושה בה מלאכה, רק שלא אפשר לזכות בה אז מחמת שלא יניחנו הנכרי, (עי' ר"ה (ט"ו.) יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תיחייב במעשר, ועי' פסחים (ד"ו ע"ב) סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם וכו', ועי' גיטין (מ"ב ע"ב) דבעי למיפשט דמעוכב ש"ש אוכל בתרומה מכהנת שנתערב ולדה וכו' ודחי התם אם יבוא אלי' ויאמר וכו' ודו"ק כי קצרתי ואכמ"ל] :

אך אכתי יש מקום עיון בזה דהא הוי הפקר לאחר זמן דהוא מפקיר בע"ש שיחול ההפקר לאחר זמן בשעה שהגוי יעשה בה מלאכה, וכ"ש ההפקר השני והשלישי מה שחוזרת ונעשית הפקר לאחר שחוזר ועושה בה מלאכה, והפקר לאחר זמן הי' בדין שלא יועיל דאז ליתא לדיבורי' והוי כמשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום, וכמה שהק' הר"ן נדרים (ד"ל ע"ב) גבי הקדש עיי"ש, ואף דמצינו בעלמא דמועיל עי' תמורה (כ"ה) פירות אלו עם נשירתן יהיו הפקר, וכן מפורש בירושלמי פ' מי שאחזו דהפקר לאחר ל' יום מהני, כבר כתבתי בחידושי בס"ד הטעם עפי"ד הרמב"ם דהפקר מטעם נדר, ובנדר מועיל לאחר זמן דהוא ענין שבועה ושבועה ע"כ חלה על אחר זמן כדמצינו בשבועת הר סיני שמושבע ועומד לעשות כל מצוה בזמנה, וא"כ ה"ה בהפקר שהוא מטעם נדר [ועי' אבני נזר חאו"ח סי' שכ"א]:

אך הא דהפקר הוא מטעם נדר אף דלא אמר בלשון נדר הוא משום דהפקר ג"כ גדר מצוה כמו צדקה עי' רשב"ם ב"ב (קמ"ח ע"ב) גבי הפקיר כל נכסיו מאי, ובמד"ר שיר השירים פ"א הנך יפה במצות השדה בלקט ושכחה ופאה ומ"ע והפקר] ולא בעי' לשון נדר דהא כתיב בפיך זו צדקה, אמנם כל זה הוא בהפקר דעלמא שיכולין לזכות מן ההפקר שפיר הוי נדרי צדקה דהא עניים ג"כ יכולין לזכות, משא"כ הכא דשום אדם לא יוכל לזכות יהי' מאיזה טעם שיהי' הרי שוב לא דמיא לצדקה, וקשה האיך מועיל לאחר זמן כיון שהפקר זה אינו גדר נדר:

ועוד קשה לפימש"כ הרשב"א קדושין (ס"ב.) גבי הנותן ב' פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת לאחר שאגרשך שאינה מקודשת, והק' מ"ש מהרי את מקודשת לאחר ל' יום, ותי' דהכא שאני שאינו רוצה שיחולו קדושין שניים עד שיעבור זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קדושין וכו' עיי"ש, הרי דאף דמה שאינו ראוי לתפיסת קדושין באמצע הוא מפני שהיא כבר מקודשת מחמת קדושין הראשונים מ"מ כיון שא"א אז לחלות בפועל נחשב דשלבל"ע, וא"כ ה"ה כאן בנדון המג"א האיך חל ההפקר השני הא באמצע מפסיק זמן שאינו ראוי להפקר משום שהוא מופקר כבר מחמת הפקר הראשון ואין הפקר חל בדבר שלבל"ע וצ"ע, (ופ' קצוה"ח סי' רי"א סק"ד מש"כ בשם תשו' ב"ח, ועי' רמב"ם פ"ז מה' אישות שפסק דהוי קדושין אף דמפסיק זמן שאינו ראוי לתפיסת קדושין]:

אמנם מצינו סעד לסברת המג"א בר"ן פ' המגרש גבי גירשה ע"מ שלא תנשא לפלוני, דקשה הא אם תנשא יתבטל הגט וממילא לא יהי' נשואין, ותירץ הר"ן בזה"ל, ול"נ כיון שאי אפשר לגט להתבטל אלא מחמת חלות הנשואין ע"כ הנשואין חלין שאין לך דבר מעכב אותן מלחול שהרי מגורשת גמורה היא אצל כל אדם אלא שהתנה עלי' כתנאי בעלמא, והרי הוא כאילו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם להנשא לכל מי שתרצה אלא שאם תנשא לפלוני הרי את אשתי עד שעת נשואין ומשעת נשואין ואילך אלא בשעת נשואין אי את אשתי, ואע"ג דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה ה"מ היכא דיום אחד פסקה לגמרי אבל הכא לא פסקה אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פלוני לחול עכ"ל הר"ן עיי"ש, ועי' בנתיבות סי' רמ"א סק"ה, שנשתמש בסברא זו לענין מוקדש ומוחזר, וא"כ ה"נ לענין הפקר להנצל מאיסור י"ל כן, ואף דגוף דברי הר"ן ז"ל צריכין ביאור (ביארתיב בתשו' לח"א ובחישי לתמורה] עכ"פ כיון דהר"ן כ"כ לענין גירושין בודאי גם לענין הפקר אפשר לומר כן:

אך בנוגע לקו' הטו"א לק"מ דאפי' אי מועיל הפקר להנצל מאיסור בלבד שלא יוכל שום אדם לזכות, מ"מ הא אף לענין שבח לא התירו לעשות כן לכתחילה, רק בדיעבד אם עבר והשכיר בהמתו לעכו"ם כמש"כ התוס' שבת (י"ט) וכ"פ בשו"ע סי' רמ"ו לדעת רוב הפוסקים, וא"כ לא הי' ניחא לי' לרב מרי לעשות כן ומוטב רי' לו להקנות האוזן לעכו"ם:

אך לכאורה עצה להפקיר האוזן בלבד ולמ"ל להקנותו לככו"ם, ואף דאיתא בירושלמי פי' מי שאחזו דשדי מופקרת מעכשו ולאחר ל' יום לא מהני, וכתב הרשב"א בחידושיו שם דא"א שיהי' גופו מופקר ופירותיו לבעלים, ובקצה"ח סי' רנ"ח כתב דהטעם הוא דהפקר דומיא דשביעית בעי', ובשביעית לא מצינו הפקר לחצאין שיהי' הגוף הפקר ופירות לבעלים עיי"ש, וא"כ ה"ה דלא מהני הפקר לחצי חפץ כמו הכא שיפקיר אוזן הבהמה וישייר כל הבהמה לעצמו, אך בתוס' כריתות (כ"ד.) ד"ה דאמרו מבואר דמועיל הפקר לחצי חפץ שכתבו דמפקיר מה שהוא שוה בחייו יותר מלאחר מיתה עיי"ש, והנה לכאו' התוס' והרשב"א פליגי בזה:

אך באמת י"ל דבזה גם הרשב"א מודה דמועיל הפקר לחצי חפץ לגוף ופירות, ודוקא בהפקיר הקרקע ושייר הפירות בזה כ' הרשב"א שאינו מועיל מפני שהוא ההיפוך מהפקר דשביעית לגמרי דבשביעית רק הפירות הפקר ולא הקרקע [ואף האילנות אינם הפקר כמש"כ הר"ש פ"ז דכלאים מ"ה] והוא עשה ההיפוך שהפקיר הקרקע ושייר הפירות הילכך אינו מועיל, אבל אם הפקיר חצי חפץ לגוף ופירות שפיר מועיל כיון שלא עשה ההיפוך, ואנן לא בעי' שיהי' דומיא דשביעית ממש, דא"כ האיך מועיל כשמפקיר גוף ופירות הא לא הוי דומיא דשביעית, אע"כ דכל שלא עשה להיפוך מהפקר דשביעית שפיר מועיל, וא"כ לכאו' יש עצה להפקיר האוזן בלבד:

אף י"ל דאם יפקיר אוזן העובר תחול עליו קדושת בכורה מטעם פשטה קדושה בכולה, ולא דמיא לבהמה של ב' שותפין דהתם איכא דעת אחרת המעכבת בדבר עי' קדושין (ד"ז) וברש"י שם, משא"כ הכא בהפקר דליכא דעת אחרת, וכ"ש לפי"ד הרא"ש נדרים (ל"ד ע"ב) בשם הר"א ממיץ דבהפקר היכא שבידו לזכות יוכל להקדיש, וא"כ ה"נ כיון שהוא קרוב לזכות יותר מאחר דהא ברשותו הוא שפיר תוכל להתפשט הקדושה בכולה, ואף דבריטב"א קדושין ובפנ"י שם מבואר דפשטה קדושה בכולה הוא, מטעם מקדיש בעין יפה הוא מקדיש וא"כ בקדושת בכור שהיא קדושה הבאה מאלי' ולא שייך בעין יפה מקדיש אי אפשר לומר פשטה בכולה, אך בש"ס ר"פ ראשית הגז (קל"ה) מבואר דפשטה לאו משום בעין יפה מקדיש, דאי' שם דאפי' אמר בפירוש חוץ מגיזה וכחושה אפי"ה פשטה קדושה בכולה עיי"ש (ודברי הריטב"א ופנ"י צ"ע, ועי' בחידושי לקמן (דכ"ה) ואכמ"ל], וא"כ אף בקדושה הבאה מאלי' כמו בכור שייך פשטה קדושה בכולה:

אך יש לדחות דפשטה בכולה לא אמרי' רק היכא שעל מקצתה חלה הקדושה אף אם לא נימא פשטה כגון ברגלה של זו עולה, דרגל זה עכ"פ קדוש או מועיל פשטה להתפיס הקדושה בכולה (כמה שביארתי בחי' לתמורה (י"א ע"ב)] משא"כ גבי בכור דאי לא נימא פשטה אף על האוזן, אין כאן קדושה כלל, בזה לא שייך פשטה דכל כמה דלא פשטה אין כאן קדושה עדיין שע"י תפשוט הקדושה: ומצינו דוגמא לזה ברשב"א חולין (ד"ע.) שכ' בזה או דילמא אפי' למ"ד יש לידה לא אמר אלא שאין אני קורא בה בבהמה תאכלו, וקורא אני בה ובשר בשדה טריפה, אבל מ"מ לא איקרי לידה לענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשינהו כותלי בית הרחם ולא אויר עכ"ל, ולכאו' דבריו ז"ל סתומים ואינו מובן החילוק בין בכור לאיסור יוצא, וכתבתי בחידושי שם לבאר החילוק דלענין איסור יוצא כשרוב האבר מבחוץ הרי חלק האבר שבחוץ אסור בלי צירוף המיעוט שבפנים, ולענין איסור הרלק שבחוץ אין נ"מ כלל אם שדינן המיעוט שבפנים בתר' או לא, הילכך שפיר אמרי' דשדינן המיעוט שבפנים באר הרוב שבחו שיקבל גם הוא דינו של הרוב, משא"כ לענין בכור ביצא חציו ברוב אבר, הרי החצי שבחוץ אין עליו קדושת בכור עדיין אם לא נצרף אליו גם המיעוט שבפנים, א"כ לא שייך כאן לומר דהמיעוט שבפנים נגרר אחר הרוב שבחוץ, דלשדות המיעוט בתר רוב שייך רק לענין שהמיעוט יקבל דינו של הרוב שהי' לו בלי צירוף המיעוט, ולא לומר שע"י הצירוף יקבל גם הרוב דין אחר, כלומר דאי לא שדינן המיעוט בתר רוב' אבר הרי גם הרוב אבר שבחוץ אינו קדוש כיון דליכא בחוץ רק חצי העובר דלא חשוב כילוד רק ע"י גרירת המיעוט שבפנים יחשב כילוד, ואנן רק גרירה גרידא אמרי' ולא גרירה וצירוף, (ועי' אבני נזר או"ח סי' תפ"ג שכתב סברא כזו לענין ביטול בטעם דלא אמרי' ביטול וצירוף כאחת, אך עי' עירובין (כ"ג ע"ב) לר"ש נמי כיון דנזרע רובו הוי ההוא מיעוטא בטל לגבי רובא וצ"ע]:

וה"ה כאן לענין פשטה דסברת פשטה לא תוכל לפעול ב' פעולות גרירה וצירוף, גרירה על האוזן וצירוף על הבכור כולו שיתקדש:

ולפי"מ שבארנו דמועיל הפקר לחצי חפץ ולא שייך כאן פשטה, הרי יש עצה להפקיר האוזן של הבכור וכ"ש שיש עצה להפקיר האוזן של האם, ולמה הי' צריך להקנותו לעכו"ם, אך לפימש"כ בתשו' עבודת הגרשוני סי' כ"ה דבהפקר יש לחוש להערמה א"ש, וכ"ש בכה"ג שלא הפקירו כולו, (ועי' חת"ס סי' שט"ז שכ' דבהפקר צריך להוציא הדבר מרשותו, ויש להאריך בזה אך אכ"מ, ועי' בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב דבהפקר שדעתו לחזור ולזכות בו אינו מועיל מדרבנן, והובא בתשו' הרשב"א ובד"מ או"ח סי' תמ"ח ועי' פרמ"ג שם] וא"כ אין שום הוכחה מכאן דהפקר חייב בבכורה ובפרט שבתוספתא מפורש להיפוך דבהמת המדבר פטורה מן הבכורה:

שם תוד"ה דקא מפקע וכו', פיר"ת דרב מרי נענש לפי שהי' מקנה אזנו של עובר ואיכא הפקעה בגוף העובר אבל הקנאה באם שריא, עי' דוגמא לזה בתוס' כתובות (ד"ג.) ד"ה תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר ממילא יהיו כל בעילותיו זנות קדיש בביאה מא"ל, איך יפקיעו ביאה של קדושין, ובשיטמ"ק שם ביותר ביאור וז"ל והתוס' כתבו בתחילת דבריהם תינח דקדיש בכספא חכמים גורמים כשעוקרין הקדושין דליהוי כל הבעילות זנות וא"כ אמאי קאמר תינח דקדיש בכספא, ותירצו דאין גורמין בידים אלא דממילא הוא דכל הבעילות זנות ומש"ה ניחא עכ"ל עיי"ש, הרי דאף היכא שאינו עושה מעשה בידים רק הפקעה מבחוץ, יש חילוק בין היכא דההפקעה היא בגוף הדבר להיכא דההפקעה היא באמצעות דבר צדדי, וה"ה כאן דעדיף טפי, למכור את האם שעי"ז תפקע ממילא קדושת הבכור, משא"כ אם ימכור את הבכור פועל ההפקעה בגוף הבכור, (ועי' תוס' ב"ק (ד"ק.) ד"ה טיהר בסוה"ד מש"כ לחלק בין שורף שטרותיו של חברו לכהנים שפגלו במקדש ודו"ק ועי' ד"מ אה"ע סי' ה' בהא דמותר ליטול כרבלתו של תרנגול אף שמסתרס עי"ז כיון שאינו פועל באברי הזרע]:

עי' תה"ד סי' ע"ר שכתב דא"ז שכתב דמהני מכירת העובר, אפשר דסבר כרשב"ם דמהני היכא דאמר לכשתלד כדאיתא בהגהת אשר"י פ' מי שמת, ושם מבואר דבכה"ג, הקנין חל כשנולד עיי"ש, ולכאורה אינו מובן כיון דלא חל הקנין קודם שנולד האיך חל כשנולד הרי אז באה גם קדושת בכורה שהיא מתנגדת לקנין הנכרי ומחמת דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חלה הקדושה ולא הקנין כדאיתא בתמורה (כ"ה.) באומר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה דלא חלה קדושת עולה וה"ה כאן דלא חל הקנין:

אך י"ל דאו"ז לא מיירי במוכר כל הבכור, רק שמכר מיעוטו כגון אזנו וכיו"ב כדי להפקיע קדושת בכורה ובזה שפיר חלה המכירה, דבשעה שיצא מיעוטו אכתי לא חלה הקדושה ונמצא שהקנין חל קודם חלות הקדושה, אך גם זה לא יתכן לפי"מ דקימ"ל כרב הונא דלמפרע הוא קדוש כדאמרי' בחולין (ס"ט ע"ב) דאם יצא שליש ומכרו לעכו"ם קדוש ואינו מכור כיון דנתקדש למפרע נמצא שמכר דבר שאינו שלו, ויהי' מוכרח לומר דהאו"ז פסק כרבה דמכאן ולהבא הוא קדוש:

ולפ"ז אולי י"ל גם בכוונת התוס' כן דר"מ שהקנה אוזן העובר לא הקנה את האם לעוברה רק אוזן העובר עצמו לכשנולד, היינו כשיצא רק מיעוטו דאז עדיין לא נתקדש, וס"ל בהא כרבה דמכאן ולהבא קדוש, ואפי"ה נענש משום דנראה כמפקיע קדושת בכורה לאחר שחלה דהא המיעוט כבר הוא בחוץ בשעת חלות הקנין, ועוד דלר"ה בכה"ג לא הועילה המכירה כלל, אך פשטות לשון התוס' לא משמע כן, ומחוורתא כמש"כ מתחילה לפרש עפי"ד התוס' כתובות הנ"ל, ובגוף דברי התה"ד הנ"ל צריך להתיישב בעת הפנאי אי"ה: (שם) באו"ד, אי נמי רב מרי נענש דבימי רב מרי היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ע"כ אסור לעשות ע"י הפקעה, אבל אנן דלא בקיאין בכך מוטב להקנות לעכו"ם קודם שיבוא לידי תקלה עיי"ש, צריך להבין מה הי' סברת רב מרי שהפקיע הקדושה לגמרי:

ונראה לפרש עפי"ד הט"ז או"ח סי' קנ"ד דהיכא שאינו ראוי עוד לקדושה חמורה, מוטב להוריד להשתמש קדושה קלה מלגנוז לגמרי, ולכאורה דברי הט"ז תמוהין מהא דמנחות (ל"ב.) ס"ת שבלה ותפילין שבלו אינו עושה מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הרי דמוטב לגנוז מלהוריד, אך יש לחלק בין גוף הקדושה לתשמישי קדושה, דרק בנידון הט"ז גבי תשמישי קדושה מוטב להוריד מלגנוז דמשמשין כיון שעיקר קדושתן אינו אלא מפני שעומדין לשמש ע"כ כשאינם ראוין לשמש עוד נחשב שאינם ראוין לקדושה חמורה, אבל גוף הקדושה אן שאינו ראוי לקרות בה הרי קדושתה בעצמותה, שוב מצאתי חילוק זה באבני נזר חיו"ד סי' שע"ו: והנה גבי בכור שהקדושה החמורה אי אפשר דאיכא חשש תקלה, ומוכרח לעשות אחד מב' אלו, או להטיל מום ולהוריד הקדושה, או למכור לנכרי להפקיע לגמרי, סבר רב מרי דמוטב להפקיע לגמרי דהא הכא גוף הקדושה היא ולא משמשין, והא דנענש משום דלפי האמת אינו כן, דכלל זה הוא רק היכא דכבר חלה הקדושה, משא"כ בזה קודם שיצא לאויר העולם דעדיין לא חלה הקדושה לא חשוב הורדה, וע"כ מוטב להטיל מום שיהי' עכ"פ קדושה קלה: עוד י"ל באופן אחר בהקדם דברי השיטמ"ק זבחים (ע"ה ע"ב) גבי התפיס בכור לבה"ב מהו שישקול בליטרא, וכ' התוס' שם אי האיסור לשקול בליטרא הוי דרבנן ניחא, אבל בכ"מ מוכח שהוא דאורייתא, ובשיטמ"ק שם כ' לחלק דהיכא דהאיסור מפורש בתורה לא נוכל להתירו מכח סברא, משא"כ באיסור שהוא מצד הסברא אף שהוא ג"כ מה"ת נוכל להתירו ע"י סברא, עייש"ה, וא"כ טעמו של רב מרי כאן הי' דמחמת זה מוטב למכור לנכרי ולהפקיע הקדושה לגמרי מלהטיל מום דאיסור הטלת מום מפורש בתורה, ע"כ אף דיש סברא להתירו כדי שלא יבוא לחשש תקלה כשיולד הבכור תם, מ"מ כל שהאיסור מפורש לא נוכל להתירו מכח סברא, משא"כ באיסור הפקעת הקדושה שאין האיסור מפורש בתורה ואינו אסור אלא מצד הסברא:

ואף דבש"ס מנחות (צ"ט) ילפי' מקרא דויקם משה את המשכן וכו' דאין מורידין עיי"ש, ואין לך הורדה גדולה מזו שמפקיע הקדושה לגמרי, מ"מ אין שם אזהרה ולא לאו, אלא דמוכח משם שהתורה הקפידה בכך אבל האיסור הוא מצד הסברא דהוי זילזול להקדושה ודמיא ממש לאיסור לשקול בליטרא דמוכח לה מקרא בפ"ק דתמורה (ח'.) בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה יצא בכור ומע"ש עיי"ש, ושורש איסור זילזול הקדש אולי הוא מקרא דלא תעשון כן וכו' או משום הטלת מום נגעו בה כמש"כ החינוך מצוה קמ"ד לאיסור מחשב בקדשים שנכלל בלאו דהטלת מום עיי"ש, אבל מ"מ אינו מפורש בתורה] ע"כ כאן שיש סברא להיפוך שלא יבוא לידי תקלה מותר להורידו, והא דנענש רב מרי דהאמת אינו כן הוא משום דהטלת מום קודם שנולד אינו אסור מה"ת אלא דרבנן אסרוהו משום שעומד להתקדש, וא"כ גם זה נחשב רק איסור מצד הסברא דאף דשורש איסור הטלת מום הוא מה"ת, מ"מ מה דאסרוהו חכמים קודם חלות הקדושה הוא מצד הסברא מפני שעומד לחול הקדושה עליו, וכיון ששניהם שקולין מצד הסברא ע"כ מוטב להטיל מום שתשאר לכה"פ קדושת בע"מ, ועוד דאם באנו לדון מכח סברא מסתבר יותר להתיר הטלת מום, וכדמוכח מלשון הרמב"ם פ"ב מהל' בכורות הי"ד דהא דמותר להטיל מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם הוא משום שסופו להאכל במומו עיי"ש:

ולכאורה מטעם זה יהי' מותר אף אחר שיצא לאויר העולם, אך החילוק פשוט דלאחר שיצא לאויר העולם כיון דקדושתו הוא מצד ההו' דהוא עכשו קדוש אינו מועיל מה שסופו להאכל במומו, אבל קודם שיצא כיון שמצד עכשו אין לו קדושה רק מחמת סופו, הרי מחמת סופו הוא בע"מ ג"כ דסוף כל סוף עומד שיפול בו מום, וא"כ כל זה רק בהטלת מום דאין לאסור מחמת סופו דאם באנו לדון על הסוף הוא בע"מ ג"כ, משא"כ להפקיע קדושתו לגמרי זה אסור אף קודם שנולד דהא אין סופו שתפקע קדושתו לגמרי ודו"ק: נמצא דלהפקיע קדושתו לגמרי קשה יותר מלהטיל מום, אלא דבזמן הזה שאין אנו בקיאין בהטלת מום קודם שנולד אף הפקעה לגמרי הותרה מפני חשש תקלה:

ויש להעיר מפ"ב דחלה מ"ג מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה, רע"א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שכשם שהוא קורא לטהורה קורא לטמאה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה ועי' ר"ש שם, ובפיה"מ להרמב"ם שם דאין הלכה כרע"ק, ואף דבפ"ח מה' בכורים הי"א משמע דפסק כרע"ק כבר כתב הרדב"ז דשם קאי לענין חלה בזה"ז שבלא"ה טמאה, אבל לעולם הלכה כת"ק כמש"כ בפיה"מ עיי"ש, הרי אליבא דת"ק דקימ"ל כוותי' מוטב להפקיע מצות חלה לגמרי מלקרות לה שם בטומאה, וכאן אמרי' להיפוך דמוטב להטיל מום בהקדושה מלהפקיע אותה לגמרי: אך באמת כמה תשובות בדבר. הא') דכאן דנין על שניהם קודם חלות הקדושה היינו קודם שיצא לאויר העולם, ע"כ מוטב להטיל מום מלהפקיע הקדושה לגמרי, משא"כ התם דהפקעת הקדושה היא קודם שבאה לעולם שעושה פעולה שלא יבוא לידי חיוב, אבל קריאת השם חלה בטומאה הוא אחר שבאה הקדושה לעולם דבמה שקורא שם חלה לעיסה טמאה נחשב כמטמא חלה בידים, דאין נ"מ בין מקרב הטומאה לחלה טהורה ומטמא אותה למקרב קדושת חלה לעיסה שהיא טמאה, כדמצינו כה"ג בנזיר (י"ז.) ובתוס' שם ד"ה אילימא דאין נ"מ בין נזיר טהור שנכנס לביה"ק להי' עומד בביה"ק ומקבל ע"ע שם קדושת נזירות, דבין מקרב הטומאה להקדושה בין מקרב הקדושה להטומאה תרווייהו בכלל נזיר שטימא א"ע הם עיי"ש, וה"ה כאן, ע"כ מוטב לגרום הפקעת הקדושה שלא תבוא לעולם מלטמא חלה בידים:

והב') לפי"ד הרמב"ם פ"ב מה' בכורות הנ"ל, דהטלת מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם אין שום איסור משום דסופו להאכל במומו, משא"כ בהפקעת הקדושה שאין סופו לבוא לידי כך, אבל לענין חלה לא שייך סברא זו דקודם שבא לגלגל אין סופו לבא לידי חלה טמאה:

והג') דשם כשעושה עיסתו קבין אינו עושה שום פעולה להפקעת הקדושה רק שלילה שאינו לש כשיעור אבל אם לש כשיעור וקורא שם בטומאה עושה מעשה בידים, ודמיא קצת להך דזבחים (ד"פ) ועוד אמר ר"י כשנתת עברת על ב"ת ועשית מעשה בידיך, וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידיך, משא"כ כאן דבין בהטלת מום בין במכירה עושה מעשה בידים ע"כ מוטב להטיל מום מלהפקיע לגמרי, ובטעמו של רע"ק שם יש להאריך אך אכ"מ: (שם) באו"ד דהאוזן אי אפשר להקנות רק כשיקנה הבהמה לאזני עובר דאל"כ הוי דשלבל"ע, עי' בקצוה"ח ונה"מ סי' ר"ט שהקשו מכאן עמש"כ הפנ"י דלהקנות העובר כמו שהוא עכשו במעי האם לא הוי דשלבל"ע דהוי כמקנה אבר מהאם:

ולפענ"ד נראה ליישב דלעולם אם מקנה כל העובר כמו שהוא עכשו לא הוי דשלבל"ע, ומ"מ האוזן בלבד אינו יכול להקנות כמו שהוא עכשו, דבשעה שהוא במעי אמו אין שם אוזן עליו דכל העובר הוי כחתיכת בשר מהאם וכאחד מאברי', אבל אין על אבריו שם אבר פרטיי כדמשמע מהא דחלבו של שליל מותר, ועי' תוס' חולין (ע"ה) ד"ה ריו"ח דניתר בשחיטת אמו, ובתוס' שם ד"ה לדברי דאפי' לריו"ח דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם, ואפי' לר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני בו שחיטה, ועי' ט"ז יו"ד סי' י"ג ס"ק ג', ולכאורה אף דגזיה"כ הוא דשחיטה מתרת כל מה שבבהמה היינו רק בדבר שאין בו אלא חסרון שחיטה, משא"כ בחלב שאף חלב של גוף הבהמה אסור, אע"כ דבפנים אין שם חלב עליו דכל העובר הוי כחתיכת בשר מן הבהמה הילכך אף שיצא אח"כ לאויר העולם ומקבל שם חלב הוי כחלב חי' ודו"ק, וא"כ ה"ה לכל אבריו שאין שם אבר פרטיי עליהם הילכך אם מקנה האוזן הוי דשלבל"ע דעכשו אכתי ליכא אוזן כלל, שוב ראיתי במחנה אפרים הל' דשלבל"ע סי' א' כתב ג"כ לחלק בין מקנה כל העובר להקנאת האוזן ולא כתב טעם לזה, ועפ"י הנ"ל יובן קצת:

והנה עי' רשב"א קדושין (נ"ד ע"ב) ד"ה הב"ע משמע לכאורה דלא כהפנ"י הנ"ל דאל"כ אמאי לא יוכל להקנות לו הפירות קודם שנעשו סמדר כמו שהם עכשו, אך בחידושי שם כתבתי לחלק דשאני התם דכמו שהם עכשו אינן ראוים לכלום והוי כמפרש על לאחר שיגדילו, דמיא למש"כ התוס' גיטין (מ"ג.) גבי עבד שמכרו רבו לקנס דאפי' מכרו כולו לגמרי הוי כמפרש לקנס משום דאינו שו' כלום אלא לקנס עייש"ה, ועי' נמו"י פ' איזהו נשך ע"ג מש"כ לחלק בין פרדיסא לקרא מבואר ג"כ חילוק זה:

שוב עיינתי בריטב"א קדושין שם וראיתי שכתב בזה"ל, א"נ מקמי סמדר לא חשיבי מידי וכפירות שלא בא לעולם חשיב עכ"ל עיי"ש, ולכאורה אינו מובן מש"כ הטעם דלא חשיבי מידי והי' לו לומר רק דהוי דשלבל"ע, אך עפ"י הנ"ל ניחא דלעולם אם מקנה כמו שהוא עכשיו לא הוי דשלבל"ע, אך שם הטעם דכיון דכמו שהוא עכשו לא חשיבי מידי הוי כמפרש שמקנה על לאחר שיגדילו, ומדוקדק היטב לשון הריטב"א:

והנה הנה"מ שם ס"ק ב' הכריע ג"כ דכשמוכר את העובר כמו שהוא עכשיו מועיל, וסיים לבסוף דמש"כ הקצוה"ח להוכיח מד' התוס' והרא"ש שכתבו דלהקנות אוזן העובר הוי דשלבל"ע לא נראה דשם בלא"ה הי' עצה להקנות אוזן הבהמה, אע"כ לא רצה שיהי' לעכו"ם חלק בגוף הבהמה רק בהולד, ואם הי' מקנה שיהי' לו תיכף חלק בהעובר והוי כהקנה לו אחד מאברי' הדר הו"ל לעכו"ם חלק בגוף הבהמה ויכולין לכוף זא"ז לחלקה בגוד או אגוד או לשוחטה, וזה לא רצה כמו שלא רצה להקנות לו שאר אברי הבהמה עכת"ד עיי"ש:

והנה מש"כ דאם יקנה לו אוזן העובר כיון שקונה אותו תיכף והוי כיש לו חלק בגוף הבהמה יוכל לכופו לחלוק בדין גוד או אגוד, לא זכיתי להבין דגוד או אגוד לא שייך רק כשאין לו חלק מבורר אלא שהוא שותף בכל הדבר, אבל כאן שאין לו שותפות בכל הבהמה רק שהאוזן הוא שלו האיך יוכל לכופו בדין גוד או אגוד לימא לי' שקיל אזנך וזיל, וכדמוכח לעיל בשמעתין דפרכינן לר"ה דס"ל שותפות עכו"ם באוזן פוטר לימא לי' שקיל אזנך וזיל, ואם איתא שהעכו"ם יכול לטעון טענת אגוד הרי יש לו שייכת בכל הבהמה ופשיטא דפטור אליבא דכו"ע, דהא אם יאמר להעכו"ם שקיל אזנך וזיל, יוכל להשיב לו תן לי כל הבהמה ואשלם לך בעד חלקך, אע"כ דבחלק מבורר לא שייך דינא דגוד או אגוד, וכן משמע להדיא בחו"מ סי' קע"א ס"ב, ובסמ"ע שם ס"ק ד' ובט"ז שם:

ועי' ברמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א שמתחילה כתב שם שאם הי' העכו"ם שותף בפרה או בעובר אפי' הי' לנכרי אחד מאלף באם או בולד פטור מן הבכורה, ואח"כ כתב הדין של אבר מיוחד ומבורר דבזה אם אפשר שיחתך חלק הנכרי ולא יופסל חייב בבכורה עייש"ה, הרי דהיכא שאין לו חלק מבורר אף שחלקו הוא מעט מזעיר הוי כאילו הוא שותף בכל הבהמה כולה, וכדין שותפין שכל זמן שלא נחלקו שייך כל הדבר לכל אחד מן השותפין לגמרי אלא דכל אחד קנינו קליש באיכות משום שאין הדבר מיוחד לו, כדמבואר ברש"י גיטין (מ"ז ע"ב) ד"ה טבל וסוטה (מ"ג ע"ב) ד"ה כל, ובר"ן פ' השולח בסוגיא דמשחרר חצי עבדו ועוד בכ"מ אין כאן מקום לפורטן, וזהו אפי' חלקו של אחד מועט משל חבירו, וכמש"כ הרמ"ה בפ"ק דב"ב דב' שותפין בחצר לזה שליש ולזה ב' שלישים אם נפלה שם מציאה חולקין בשוה עייש"ה, אבל כשיש לו חלק מבורר אין לו שייכת בהשאר כלל ופשיטא דלא שייך דינא דגוד או אגוד, אך מס"כ עוד בנה"מ דהעכו"ם יוכל לכופו לשחוט הבהמה כדי שיוכל לקחת חלקו בזה ודאי צדקו דבריו:

עי' רי"ט אלגאזי שכתב דלר' יהודה דס"ל שותפות עכו"ם חייבת בבכורה היינו כשיש לו להישראל חלק כל דהו בהאם ובולד דהא איכא תרי קראי כל בכור וכל מקנך ובעי' שיהי' להישראל חלק כל דהו בכל אחד מהן, והדין עמו, אך הקשה ע"ז מהא דהמקבל בהמתו של נכרי לחלק בוולדות אף דאין לו חלק בהאם ומ"מ מחייב ר"י, ותירץ כיון דאין אדם מקנה דשלבל"ע ע"כ מקנה לו בהמה לולדותי' א"כ הוא שותף גם בהאם עיי"ש:

ולדידי קשה לי חדא להסוברים דכמו שהוא עכשיו יכול להקנות העובר ולא הוי דשלבל"ע כמש"כ הפנ"י והקצוה"ח ונה"מ סי' ר"ט וא"כ אין הכר שהקנה בהמה לולדותי', ועוד אפי' אם איתא דבישראל אפי' אם מקנה העובר כמו שהוא עכשו לא קנה משום דנחשב דשלבל"ע, מ"מ בקונה מנכרי ודאי מועיל אף בכה"ג, דהא כתב הריב"ש סי' שכ"ח דקודם מתן תורה הי' מועיל קנין בדשלבל"ע מדחזי' דעשו הקנה את הבכורה ליעקב והועיל הקנין, וא"כ בב"נ ע"כ נשאר כך אף אחר מתן תורה דכל התורה רק לישראל נאמרה:

והטעם בזה אפשר עפי"מ שכ' הרשב"א והשיטמ"ק כתובות ט"ו דנכרי אין לו חזקת ממון ועיקר הטעם דאין אדם מקנה דשלבל"ע הוא משום דלא סמכא דעתי' וע"כ אין הקנין מועיל להוציא ממון מחזקתו, משא"כ בב"נ שאין לו חזקת ממון מועיל אף דלא סמכא דעתי', ועי' תוס"י יבמות (נ"ב ע"ב) דבקנין מטלטלין לא בעי' כוונה דלא אלים חזקת הבעלים עליהם כיון דניידי ונקנין בקל עיי"ש, ואף דלא קימ"ל כן להלכה היינו משום דתפסינן דאף במטלטלין אלים חזקת הבעלים, ואף אי נימא דקלושה חזקתן מחזקת קרקעות, מ"מ אינו בדין שיועיל קנין בלי כוונה כלל, אבל עכ"פ שמעינן משם דכל דלא אלים חזקת הבעלים לא בעי' כוונה כל כך, וא"כ בדשלבל"ע דעיקר החסרון הוא בהכוונה דלא סמכא דעתייהו זה לקנות וזה להקנות, ע"כ בנכרי דלא אלים חזקת בעלים שלו קונין ממנו אף דשלבל"ע, דכיון שחזקת ממון שלו קלוש מועיל כוונה קלושה וקנה אף דלא סמכא דעתי' כ"כ, זהו טעמו של הריב"ש לפענ"ד, וסעד לזה מדברי התוס' ב"מ (ס"ו.) ד"ה ומניומי במש"כ כיון דבתחילת המשכנתא הוי קצת כמו"מ לא שייך בזה אסמכתא עייש"ה ודו"ק:

וא"כ ישראל המקבל בהמות של נכרי לחלק בולדות קונה הולדות אף דהוי דשלבל"ע והדרא קו' לדוכתא אמאי מחייב ר' יהוד' הרי הישראל אין לו חלק בהאם כיון שאין שום הכרח לומר שהקנה האם לולדותי' א"כ ע"כ איירי בסתם קבלה לגדל בולדות דאינו קונה חלק בגוף האם]:

ולפענ"ד נראה לתרץ כיון דר"י דריש כל בכור וכל מקנך על מקצת בכמות דכל משמע כל דהו, ה"ה אם יש לו להישראל מקצת באיכות היינו קנין קלוש באיכות כמו גורם לממון וקבלת אחריות, [עי' יומא (ע"ד.) דמכל חלב מרבינן כוי וח"ש, הרי דמכל מרבינן ח"ש בכמות וח"ש באיכות דהיינו כוי דפתיך בי' צד בהמה, וה"ה כאן דכמו דמרבה ר"י כל בכמות ה"ה באיכות] וכיון שהישראל קבל לגדל הבהמה מסתמא קיבל אחריות שמירותה עליו, וא"כ נחשב שיש לו קנין מה גם בגוף האם כמו דעובר בב"י בקבלת אחריות גבי חמץ, וכמש"כ המג"א סי' תקפ"ו לענין ע"ז דמצד גורל"מ נחשבה ע"ז של ישראל, ואמרתי במק"א משום דנחשב מאומה מן החרם מחמת הקנין קלוש של קבלת אחריות, ה"ה כאן נחשב כל דהו מקנך מחמת קבלת האחריות: ואם כנים הדברים מדוקדק היטב לשון הרבינו גרשום ריש מכלתין שכתב גבי קבלה לגדל בזה"ל, או המקבל מן העכו"ם "לשמור' חמורו שיהא מחצית עוברי' שלו עייש"ה, ולכאורה לשון "לשמור" שפת יתר הוא דהעיקר הוא מה שקיבל לחלוק בולדות אך לפי הנ"ל יובן דזה גורם החיוב לר' יהודא מפני שהוא שומר על האם ואחריותה עליו, ומחמת זה נחשב שיש לו חלק גם בה: ואף דלכאורה יוצמח מזה דין מחודש אף לרבנן דקימ"ל כוותייהו דשותפות עכו"ם פוטר, דאם כל הבהמה של ישראל והנכרי קיבל עליו אחריות שמירתה יפטור מן הבכורה דלא נחשב כולה של ישראל כיון דהנכרי יש לו מקצת קנין באיכות וזה לא מצינו, וגם מהא דהנותן לו בקבלה דקתני במתני' משמע להיפוך, דא"כ למ"ל למימר שנותן לו בקבלה לחלוק בולדות תפ"ל משום דנתן לו לשומרה:

אך מהא לא אריא, דאף דלר"י אם יש לו להישראל קנין לענין אחריות חייב, מ"מ לרבנן אם יש להנכרי קנין אחריות אינו פוטר כיון דמ"מ גוף הבהמה כולה של ישראל, אין הגורל"מ של נכרי מפקיע זכותו של ישראל כלל, דלר"י דדריש כל על כל שהו אף זה נחשב כ"ש, אבל לרבנן דדרשי' כל על כולו נחשב שפיר כולו של ישראל, ואין הקנין דגורל"מ של הנכרי ממעט זכותו של ישראל כלל, וכסברת התוס' זבחים (ד"ו.) ד"ה מקופיא דקופיא לגבי קבעא לאו כלום הוא, ואף דכשדנין על הכהנים נחשב שיש להם חלק דהא מתכפרין בו מ"מ אם דנין על הכהן גדול נחשב שהקרבן לגמרי שלו, ואין קנינם תופס מקום למעט זכותו, וה"ה בזה דאם כולו של ישראל אין בכח קנין הקלוש של הנכרי למעט זכותו וקנינו, [וכעין זה כ' הריט"א ריש מכילתין לענין מקנה האם לעוברה, דאע"ג דלר"י נחשב כל מקנך שיש לו כ"ש בהאם, מ"מ לרבנן לא נחשב שהנכרי יש לו חלק למעט זכותו של ישראל עייש"ה]:

שם רב מרי בר רחל ידע לאקנויי, עי' בפי' רבינו גרשום דזיכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים, וקשה טובא הא אין זכי' לנכרי, עי' ב"מ (ע"א ע"ב) ונקוה"כ יו"ד סי' ש"ה, ויש ליישב בדוחק דמשכחת לה שזיכה לגר שמל ולא טבל, דפטור מבכורה ויש לו זכי' דבן ברית הוא כיון שנימול לשם גירות, ואף דברש"י גיטין (כ"ג ע"ב) מבואר דגר שמל ולא טבל אינו בכלל בן ברית שפירש בני ברית מהולים ובאו בברית מצות עיי"ש, אך בריטב"א קדושין (מ"א ע"ב) מבואר דכל שנימול לשם גירות הוי בכלל בן ברית אף שעדיין לא טבל, שכ' בני ברית פירוש למעוטי נכרים שאינם ב"ב, ואפי' נכרים מהולים שהנודר מן המולים מותר במולי אומות העולם עיי"ש, משמע מדבריו דבן ברית היינו מהול בלבד, ועיקר הטעם בעכו"ם מהול דלא חשוב ב"ב משום דעכו"ם אע"ג דמל כמאן דלא מהילי דמיא, א"כ כל זה רק בעכו"ם שנימול שלא לשם גירות, אבל בנימול לשם גירות דלא חשוב ערל, כמש"כ הריטב"א יבמות (ע"א.) דכל שמל לשם גירות חשוב מהול וכ"כ הרשב"א שם עיי"ש, וא"כ אפשר דאף ר"ג אזיל בשיטה זו:

כתב הרא"ש סי' ב' והמחוור שבכולן שיקבל הנכרי פרוטה ויקנה לו המקום, ועי' מעדני יו"ט שכ' דהמחוור הוא משום דבקרקע כ"ע מודו דישראל ונכרי שו' קנינם, ולכאו' לא נודע העדיפות הרי אם מקנה בכסף ובמשיכה מועיל ממנ"פ בין לשיטת רש"י בין לשיטת ר"ת:

אך י"ל כיון דכוונה מסופקת לא מהני עי' ב"ב (קמ"ב) גבי רפויא רפיא בידי', וה"ה כשמתכוין לקנות אלא דמסופק באיזה מהן הוא קונה לשיטת הרשב"א שבשיטמ"ק פ"ק דב"מ גבי נפל עלי' עיי"ש, ואף דהרא"ש ס"ל דמהני מ"מ זה עדיף, אך זהו לשיטת רשב"ם אבל לשיטת ר"ת בתוס' קדושין (כ"ה ע"ב) דקנינים לאו כמצות נינהו דשייך בהו מן המובחר עיי"ש לא יתכן לפרש כן:

אך י"ל עפי"ד הרמב"ם סוף ה' מקוואות דהטובל פעמים ה"ז מגונה, ובט"ז סי' ר"א ס"ק ע"ו דבפעם הראשון סומך עצמו על הפעם הב' עיי"ש, וה"ה כאן אם עושה ב' קנינים מספק יש בכל קנין לחוש שמא לא יעשנו כתיקונו, ע"כ מוטב לעשות קנין אחד, שוב ראיתי בט"ז יו"ד סי' ש"כ שכ' טעם אחר בזה:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה