ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף ג.
דף ג.
(דף ג') תוד"ה ור"י באה"ד, זהו ענין אחר כשנתמעטו הבתולים ונשתיירו מקצתם כאילו נשתיירו כולם, וכן נשאר מקצת כתובה יש לה מזונות כאילו נשאר כולו, עי' ב"ק (ק"ה) גבי גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר אחת אעפ"י שגזלה אין כאן מצות השבה, א"כ ובירו' פ' אלו עוברין גבי נשתייר פחות מכזית דחייב לבער, ועי' ר"ן נדרים (ד"ב) דדריש מכל היוצא מפיו דרשות הפוכות, ועי' בפ"מ בירושלמי שם:
באו"ד עוד י"ל דלא תקשה דר"י אדר"י משום דסתמא דקרא איירי בסתם בהמה שהיא שלהם לגמרי ואין לעכו"ם שותפות בהם הילכך אי לאו כל הוי מוקמי' לקרא בכולו בכור עכ"ל, וצריך להבין מ"ט דרבנן דפליגי, ואולי י"ל דבהא פליגי דר' יהודא ס"ל דאי לא כתבי' קרא כדמצינו בפ' הערל (ע"ח.) דקאמר כן הש"ס ושם קאי אליבא דר"י וכן בהך דיבמות (ד"י.) אמרי' אליבא דר"י דאי לא קתני, ושותפות עכו"ם חשוב נמי דאי דהא אסור להשתתף עם העכו"ם, ואף דאיסור זה אינו מה"ת מ"מ כיון דלא שכיח להשתתף עם העכו"ם חשוב דאי אף דליכא איסור כמש"כ התוס' יבמות (ד"י.) דאף דבקדושין גרידא ליכא איסור מ"מ חשוב דאי עיי"ש, הילכך לר"י סתמא דקרא לא איירי בשותפות עכו"ם, ורבנן ס"ל דאף דאי כתבי' קרא, ואף דבש"ס יבמות שם אין הכרח דרבנן יסברו כן, ועי' תוס' שם (ע"ח.) בד"ה מצרי, מ"מ בלתי רחוק לפרש כן:
ויש להעיר בזה מהא דפליגי ר"מ ור"י בע"ז (ד"כ.) דר"מ ס"ל ההוא להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, ור"י ס"ל כיון דג"ת אתה מצווה להחיותו להקדים לא צריך קרא, ועי' בתוס' שם דדוקא נבילה שאינה שוה אלא מועט לישראל ולגר היא שוה הרבה בזה צריך להקדים נתינה דגר מצד הסברא, (ועי' פ"ב דתרומות מ"ב בתורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה, ור"י ס"ל אם הי' יודע בו בתחילה אעפ"י שהוא שוגג לא עשה כלום, ופי' הרמב"ם שם דמיירי באומר מותר עיי"ש, ועי' אבני נזר או"ח סי' שד"מ] הרי דשיטת ר"י הוא דדבר שהשכל מחייב לא צריך קרא לזה, דלא איירי קרא במי שעושה נגד השכל ונגד סדר העולם, וא"כ אפשר מה"ט נמי ס"ל לר"י דאי לא כתבי' קרא כיון דלא שכיח שיהי' דבר זה וסתמא דקרא מיירי רק במידי דשכיח:
ובטעמא דת"ק י"ל דת"ק דר"י ס"ל התם דצריך קרא להקדים ס"ל דאף דאי כתבי' קרא, ועי' ב"י אה"ע סי' ק"כ עמש"כ הרא"ש והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעי' וכתב ונתן שיהי' הגט שלו כלומר כדרך שבנ"א כותבין בדבר שהוא, שלהם, הרי שתפס דקרא לא איירי רק באופן שדרך בנ"א לעשות כן וא"כ אם ל"ה כן פסול עיי"ש, והוא, כעין סברת התוס' כאן אליבא דר"י דסתמא דקרא לא איירי בשותפות עכו"ם, הילכך אי לאו ריבויא דכל הי' פטור כיון דקרא לא איירי בהכי:
שם בגמ' דכ"ע בכור רובי' משמע, צריך להבין מהיכא תיתי לומר בכור רובי' משמע, ואין לומר מטעם רובו ככולו כלומר דבאמת כולו משמע אלא כיון דקימ"ל בעלמא רובו ככולו סגי אם רובו של ישראל, זה אינו דענין רובו ככולו אין הפירוש דעצם הרוב יש לו מעלת כל אלא דהרוב גורר את המיעוט שיחשב כמוהו כגון בנזיר שגילח רוב שערו נחשב כאילו גולח הכל [אי לאו דגלי קרא כל] וכן אם שחט רוב הסימן נחשב כנשחט כולו, כנודע מש"כ הח"ס דלא אמרי' רובו ככולו רק ברובו מתוך כולו (ועי' מש"כ בזה בחידושי לחולין ס"ח ע"ד התוס' ד"ה הוציא] וא"כ כאן שרוב הבכור הוא של ישראל והמיעוט שייך לנכרי אין לומר דהמיעוט של הנכרי נגרר אחר הרוב והוי כאילו כולו של ישראל דהא המיעוט הוי ממונו של עכו"ם, וכשם דלא שייך ביטול בממון ואין הולכין בממון אחר הרוב, כן לא שייך לומר דמיעוט ממונו של זה יהי' נגרר אחר רוב ממונו של זה:
ואין לומר כיון דכאן נוגע לממון ולאיסור היינו לקדושת בכורה כשם דלענין האיסור המיעוט נגרר אחר הרוב ה"ה בממון, דהא בעלמא מצינו להיפוך דהאיסור נגרר אחר הממון כמש"כ החי' הר"ן סנהדרין (ד"ל ע"ב) גבי עד אחד שאמר המעות של מע"ש הם לא אמר כלום, וכ' עלה הר"ן ואע"ג דע"א נאמן באיסורין והי' בדין שיהי' נאמן לענין מע"ש, אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון יש לו שהמע"ש ממון גבוה הוא והוא בא להוציא ממון מחזקתו, ודבר שבממון אינו פחות משנים, אעפ"י שיש איסור בדבר וכן דעת התוס' ז"ל עכ"ל עיי"ש, ועי' לקמן פ' הלוקח בהמה (ד"כ ע"ב) תוד"ה ר' יהושע וברמב"ן שם ובמש"כ בחידושי שם] וכ"ש כאן דאינו בדין שהממון יהי' נגרר אחר האיסור:
אך י"ל כיון דהא דאין הולכין בממון אחה"ר הוא משום דאיכא כנגד חזקת ממון המסייע להמיעוט כמש"כ התוס' ר"פ המניח, ועי' מש"כ הרשב"א כתובות ט"ו ובשיטמ"ק שם דנכרי אין לו חזקת ממון, וא"כ כשישראל בא להוציא ממון מב"נ שפיר יכול להוציא ע"י רוב דבזה ליכא חזקה המתנגדת, ולפ"ז כאן דרוב הבכור הוא של ישראל והמיעוט של נכרי הי' בדין שתחול קדושת בכורה על כולו דהמיעוט נגרר אחר הרוב, ופשטה קדושת בכורה בכולו, מאי אמרת הא מפקיעין בזה ממון נכרי מחזקתו וכל כה"ג לא שייך פשטה כדמבואר בגמ' גבי בהמה של ב' שותפין והקדיש האחד חלקו] זה אינו דאין חזקת הנכרי מעכבת כלל, דבנכרי לא משגחינן על חזקה, וא"כ אפי' לדעת הרמב"ן והחי' הר"ן הנ"ל דאין הממון נגרר אחר האיסור מ"מ בזה ודאי נגרר:
אמנם כל זה רק היכא דחלק הנכרי אינו מבורר אלא שהישראל ד"מ יש לו ג' חלקים בהעובר והנכרי חלק רביע, ואין חלקו של כל אחד מסוים, דבאופן זה יש להישראל קנין אלים בכולו והנכרי קנין קלוש בכולו כדמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' בכורות ה"א [ובמק"א הבאתי דברי הרמ"ה פ"ק דב"ב אכמ"ל], ובזה הי' בדין דהמיעוט נגרר אחר הרוב היינו דמיעוט כחו של נכרי נגרר אחר רוב כוחו של ישראל, ואינו מעכב מלחול קדושת בכורה על כולו, אבל היכא דהשותפות שביניהם נעשה שהנכרי יהי' לו חלק מבורר בפני עצמו כגון ידו או רגלו או אזנו בזה אפשר דלא שייך לומר שהמיעוט יהי' נגרר אחר הרוב כיון שחלקו של נכרי עומד בפני עצמו, וכשם שלא שייך ביטול בדבר העומד וניכר בפני עצמו, וממילא גם פשטה קדושה בכולה לא שייך דממונו של נכרי מעכב:
שם בגמ' וכמה תהא שותפות העכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפי' אזנו, מתקיף לה רב נחמן ולימא לי' שקיל אזנך וזיל, פירש"י ולימא לי' כהן לעכו"ם שקיל אזנך וזיל דאי נמי הוי בכור בע"מ ניתן לכהן. לכאורה קשה האיך יוכל לומר לעכו"ם שקיל אזנך הא בזה הוא מטיל מום בבכור, ואין לומר דכיון שאם לא יטיל בו מום לא יהי' בכור כלל שוב מותר להטיל בו מום דהא לקמן (דל"ג ע"ב) תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאין עושין בו מום ואין מקיזין במקום שעושה בו מום, וכתבו התוס' שם (ל"ד.) דאיירי דאחזו דם ביותר וא"א להתרפאות בלא הקזה דאי שביק לי' מיית דאז חשוב מום, ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת דם אם לא יקיזנו במקום שעושה בו מום חשוב כבע"מ, וא"כ חשוב כמטיל מום בבע"מ עיי"ש:
והנה באחזו דם באופן שימות אם לא יטיל בו מום ע"כ אין לומר דחשיב בע"מ מעכשו מפני שסופו למות [כנראה לכאורה מדברי רש"י שם (ל"ג ע"ב) ד"ה הכל מודים שפירש דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות עיי"ש], כלומר כיון דקימ"ל דעומד דממילא כו"ע ס"ל, וא"כ כשנתהווה בו סיבה שמחמת זה סופו למות חשוב כמת דגרע מבע"מ, וא"כ כ"ש דלא עדיף מבע"מ, זה א"א מכמה טעמים דא"כ בהמת קדשים שנולד בה אחת מי"ח טרפות להסוברים דטרפה אינה חי' תחשב מעכשו כבע"מ מפני שסופה למות, ולמ"ל כל הני לימודים לפסול את הטריפה לקרבן בש"ס מנחות (ד"ה.) תפ"ל דפסול משום בע"מ, ועי' רמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח דטריפה פסול לקרבן וכו' ואעפי"כ אין פודין אותה עיי"ש, ואם איתא דנחשב כבע"מ אמאי אין פודין אותה דומיא דבע"מ:
ואין לומר דהוי מום שבסתר משא"כ באחוזת הדם שהוא בגלוי, דהא הטריפה הפסולה לקרבן ע"כ הוי טריפות שבגלוי דאל"כ מנא ידעינן שלא להקריב, ואף דאפשר שגלוי רק לחכמים דבכה"ג לא חשוב מום שבגלוי, כמש"כ באבני נזר סי' א', מ"מ הא איכא טריפות הניכר לכל, עי' רש"י בכורות (נ"ז.) גבי פרט לזו שאינה עוברת, ועי' שיטמ"ק מנחות (ד"ו), ואף בודאי דרוסה ניכר הארס לכל, ואמאי סתם הרמב"ם דאין פודין דמשמע על שום טריפות אין פודין, ועי' תוס' ע"ז (ד"ו.) ד"ה אתך וד"ה תמים, דמפורש שם דיש הרבה טריפות שניכרין וטריפה לאו היינו בע"מ עייש"ה, אע"כ דמחמת שסופו למות אינו נחשב כבע"מ דזהו גדר אחר לגמרי [ויש להאריך עוד בזה אך אכ"מ], אע"כ הא דבכור שאחזו דם חשוב בע"מ היינו טעמא מפני שעומד למות מצד עצמו וע"י המום יוכל לחיות וכל חיות שלו הוא רק מפני שיכולין להטיל בו מום נחשב כבע"מ דכל חשיבות חיותו הוא מפני המום, [ועי' דוגמא לזה בתוס' גיטין (מ"ג.) ד"ה דכיון דאינו שוה רק לקנס אפי' מכרו סתם נחשב כמוכרו לקנס] משא"כ בטריפה דאין לו תיקון ע"י מום אינו נחשב כבע"מ, ובחידושי שם יתבאר אי"ה יותר, עיי"ש: וא"כ בבכור שהעכו"ם יש לו שותפות באזנו שהאוזן שייך לעכו"ם האיך רשאי לומר לעכו"ם טול אזנך וזיל, נהי דאף קודם נטילת האוזן נחשב כבכור בע"מ כיון דבלעדי המום לא יהי' בו קדושה כלל ועיקר קדושתו הוא מחמת המום, מ"מ נחשב כמטיל מום בבע"מ, כמו באחיזת הדם דאף שגם לפני המום שרוצה להטיל נחשב כבע"מ מ"מ אסור להטיל מום זה בפועל, וה"נ יהי' אסור להטיל מום זה בפועל אף שגם מתחילה נחשב כבע"מ מחמת מום זה, ואף דדין זה דבכור שאחזו דם אסור להטיל מום רק ר"מ ס"ל וחכמים פליגי עלי' התם וס"ל דמותר, וא"כ לכאורה י"ל דמחלקותם תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן התם דרב הונא ס"ל כר"מ הילכך אית לי' דשותפות עכו"ם באוזן פוטר מפני שא"א לו לומר שקיל אזנך וזיל ואינך אמוראי ס"ל כחכמים דהתם, אך קשה דכאן קימ"ל כרב הונא כמש"פ הרמב"ם והרמב"ן ובאחזו דם קימ"ל כרבנן עי' רמב"ם פ"ב מהל' בכורות ובשו"ע סי' שי"ג: אמנם י"ל דבאמת אף רב הונא ס"ל כחכמים דהתם והא דפוטר כאן לאו היינו משום שאינו רשאי לומר לעכו"ם טול אזנך, אלא משום דס"ל דכל בכור כולו ממש משמע דהא אפי' בשותפות עכו"ם באם ס"ל דאם יש לו שותפות באוזן פוטר והתם ודאי שרי לומר לו כן אע"כ דאין טעמו משום איסור [ולקמן אי"ה יתבאר עוד]:
ועוד נ"ל דאפי' למאן דאסר גבי אחוזת הדם, מ"מ כאן יש סברא טפי להתיר, דהא הנכרי אינו מתכוין להטיל בו מום רק ליטול חלקו, ואף הישראל המצווהו אינו מכוין להטיל המום רק שתחול עליו קדושת בכור, ואף דהוא פ"ר מ"מ שרי כיון דהישראל אינו רק גורם ופ"ר לא נחשב כמתכוין ממש לעשות גרמא כמעשה, כמש"כ באבן העוזר או"ח סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקות, וכדמבואר בר"ן פ' הבונה גבי חק תוכות, וברש"י זבחים (י"ט.) ד"ה ואם עיי"ש, וא"כ אפי' אי נימא דהטלת מום ע"י נכרי אסור מה"ת, עי' אבני נזר יו"ד סי' ת"ב, מ"מ כאן שרי כשאינו מתכוין, ויש כאן עוד מעלה שהעכו"ם לא נראה כשלוחו דהא לצורך עצמו קעביד [ועי' סופ"ק דשבת (דף י"ט.) רש"י ד"ה אא"כ קצץ]:
ויהי' מדוקדק לפי"ז לשון הש"ס ולימא לי' לעכו"ם שקיל אזנך וזיל, ולכאורה אמאי לא קאמר ולישקול האוזן ויתן לעכו"ם, אלא משום דבעצמו אינו רשאי לעשות, וכל היכא דבהיתר לא משכחת שיקדש בבכורה ודאי אינו קדוש, ואף דמצינו בעלמא דבידו ע"י איסור ג"כ חשוב בידו מ"מ היכא שדנין לגבי מצוה אין זה נחשב בידו כדמבואר בתוס' זבחים (ל"ג ע"ב) גבי מיעוט ענבים ביו"ט, וכמש"כ לבאר במק"א בעזה"י, וא"כ אם הי' הדין שאסור לומר לעכו"ם כן ודאי לא הי' קדוש, אע"כ דשרי והטעם כנ"ל: וחוץ מזה יש לחלק דכאן לא דמי לבכור שאחזו דם, והכא לא נחשב מטיל מום בבע"מ דהתם הבכור הלא קדוש מכבר רק דנחשב בע"מ מפני שחיותו הוא מחמת המום הילכך תליא בדין אם מותר להטיל מום בבע"מ, משא"כ הכא שאם לא יטיל בו מום לא יהי' קדוש כלל נחשב כמטיל מום בדבר שאינו קדוש כלל, כיון דקודם הטלת מום היינו אם לא תתיר להטיל בו מום לא יהי' קדוש, וכעין, סברת התוס' עירובין (ל"א ע"ב) ד"ה ונתן לענין בונין בחול ואח"כ מקדישין דכיון דאי לא קדוש עומד לתלישה לא נחשב כמחלל על הקרקע רק על דבר תלוש, ואף דא"ת שמחללין שוב לא יהי' עומד לתלוש מ"מ שפיר מחללין עיי"ש, וה"ה כאן דאף שא"ת שרשאי הרי הוא קדוש, למפרע, מ"מ אין לאסור כיון שאם אתה אוסר הרי אינו קדוש כלל ושוב יהי' מותר: ואף דבתוס' פסחים (כ"ו) גבי עלה עלי' זכר מצינו סברא להיפוך, יש לחלק בין הנושאים כמש"כ במק"א וחוץ מזה כאן נחשב כאלו המום קדם להקדושה דבאמת שניהם חלין כאחת דע"י המום מתקדש, אך לפמש"כ הרמב"ם במו"נ דקדימה בהכרח ג"כ חשוב קדימה הרי המום קודם בהכרח להקדושה, דהמום אינו תלוי בקדושה והקדושה תלוי' במום [ועי' אב"נ חיו"ד סי' רצ"א בהג"ה] ואף דע"י המום תחול הקדושה למפרע מ"מ אין זה נחשב קדומה כיון דהקדושה באה רק מחמת המום שיעשו בו:
ועי' תמורה (כ"ה.) אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה בכור הוי, ובתוס' חולין (ס"ט ע"ב) דהא דמשמע דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור אתיא דלא כרב הונא דס"ל למפרע קדוש הרי דחלות למפרע נחשב קדימה עיי"ש, שאני התם דקדושת בכור לא תליא בעולה, משא"כ בזה שהקדושה תליא בהמום נחשב כאילו המום קדם מפאת היותו סיבה לחלות הקדושה, וראי' לזה מדברי הירושלמי פ' המגרש ה"א דהמגרש את אשתו בע"מ שתבעלי לפלוני לכתחילה לא תבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעול, נמצאת תחילת ביאה באיסור, והובא להלכה בשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סי"ח, ועי' רשב"א שם (פ"ד) שהק' כיון דהגט חל למפרע נמצא דבשעת ביאה היתה פנוי' והניח בצ"ע, ומדקימ"ל כן להלכה מוכח דכיון שהביאה היא סיבה לחלות הגט נחשב שהביאה קדמה, אף שמחמת זה חל הגט למפרע, וה"ה כאן דאף שע"י המום חלה הקדושה למפרע נחשב שהמום קדם, [ואף דיש לי עוד פירוש בד' הירושלמי אכמ"ל, מ"מ מפשטות ד' הירושלמי משמע כן], ומובן שפיר הא דמתקיף לה ר"ל ולימא לי' שקיל אזנך וזיל דאין בזה משום סרך איסור הטלת מום:
ובנוגע לסברת מחלקותם י"ל דהנך אמוראי דס"ל דשותפות אוזן אינו פוטר מדמין לה להך דפסחים (ד"ו.) בהמת ארנונא חייבת בבכורה משום דמצי לסלוקי לי' בזוזי הרי חזי' אף דעכשו אכתי יש לו שיעבוד עליהם מ"מ כיון דמצי לסלוקי לי' לא נחשב יד עכו"ם באמצע, וה"ה בזה דמצי אמר לי' שקיל אזנך וזיל, ורב הונא ס"ל דשאני התם שאין להם רק שיעבוד חוץ לגופו, משא"כ בזה דיש לו לנכרי חלק בגופו כל כמה דלא סליק לי' לא נחשב כולו של ישראל, ואפשר דטעמו משום דכשנוטל האוזן יחשב שינוי הגוף, וגוף זה כמו שהוא אינו ראוי לחול עליו קדושת בכורה, ועי' דוגמא לזה בפסחים (ס"ב.) דבמחוסר מעשה בגופו לית לי' לרבה הואיל, ובתוס' שם דמחוסר מילה לא דמי למחוסר כתישה, ועי' תוס' שם (ס"ט ע"ב) ד"ה האי מש"כ לחלק בין טמא לערל דערל מחוסר מעשה בגופו וחשבי' לי' שלא לאוכליו, והטעם פשוט כיון דהוי שינוי בגופו, וגוף זה כמו שהוא עכשו לא יהי' ראוי לאכילה לעולם, ומה"ט לא אמרי' הואיל במחוסר מילה, ועי' תוס"י ר"פ הערל מש"כ לענין נעשה פצוע דכא דחשוב זר אצלה מעיקרא וכהנה רבות, וה"ה כאן דלא חלה עלי' קדושת בכורה משום דבידו לסלק האוזן כיון דמחוסר מעשה בגופו, וגוף זה כמו שהוא אינו ראוי לחלות הקדושה:
או יש להסביר מחלקותם עפימש"כ התוס' מגילה (ד"ט.) בשם הקונ' דמקרא שכתבו תרגום גרע מלא נכתב כלל, והתוס' שם לא ניחא להו בפי' זה, ומצינו כיו"ב בכ"מ אין כאן מקום לפרטן, ואף כאן הנך אמוראי ס"ל דאם האוזן שייך להנכרי לא גרע מחסר האוזן לגמרי דקדוש קדושת בע"מ, ורב הונא ס"ל דחסר לגמרי עדיף מהיכא דישנו ושייך להנכרי:
וכמו דפליגי בכל בכור כן פליגי בכל מקנך היינו בשותפות שבאם דדבר שאינו עושה אותה נבלה או טריפה אינו חוצץ בפני הבכורה דלא גרע מאילו נחסר אותו חלק לגמרי:
אך בזה אכתי יש לי מקום עיון לפי המבואר בפ' אלו טריפות (נ"ח.) דהא דטריפה אינה יולדת זהו רק שאינה מתעברת ויולדת, אבל אם כבר מעוברת אפשר שתלד, א"כ ביש לו לנכרי באם דבר שעושה אותה טריפה אמאי תעכב הקדושה הא אפי' אי שקיל הנכרי חלקו אכתי אפשר שתלד:
אך י"ל כיון דאם הי' העכו"ם נוטל את חלקו קודם שנתעברה לא הי' הבכור בא לעולם נמצא דלידת הבכור בא מחמת חלקו של העכו"ם הילכך נחשב שותפות עכו"ם לפטור מן הבכורה וכהא דגיטין (כ"ב ע"ב) שתי גנות זו ע"ג זו וירק בינתים רמ"א של עליון ר"י אומר של תחתון, אר"י מה אם ירצה תחתון למלאות גנתו עפר אין כאן ירק עיי"ש, הרי אף שגדל בקרקע של עליון מ"מ כיון שהתחתון יכול לבטל מציאות הירק נחשב הירק שלו, ה"ה כאן אף דגוף הבכור של ישראל מ"מ כיון שהעכו"ם הי' בידו לבטל מציאות הבכור שלא יבוא לעולם ע"י שיטול חלקו מהאם נחשב כשותף בגוף הבכור, ואף דאינו שותף ממש דעיקר הבכור הוא של ישראל מ"מ כיון שהי' בידו של נכרי לבטל מציאות הבכור קודם שנולד, נחשב לכה"פ יד עכו"ם באמצע, ועי' רא"ש פ' הניזקין סי' י"ג דכל היכא שהי' בידו מכבר נאמן מטעם בעלים אע"ג דעכשו אינו יכול לתקן הדבר, ועי' מגילה (י"ב ע"ב) קרי לי' יהודי וקרי לי' ימיני וכו' משפחות מתגרות זו בזו וכו' משפחת יהודה אומרת אנא גרם דמתיליד מרדכי דלא קטלי' דוד לשמעי עייש"ה]: והא דבעי' קרא דכל מקנך תזכר לפטור שותפות עכו"ם באם ולא ידעינן לה מצד הסברא דכיון דיש לו שותפות כזה בהאם ממילא נחשב שיש לו שותפות בהולד, י"ל משום דמ"מ עכשו בשעת לידה אין בידו לבטל הלידה ע"י נטילת חלקו הו"א דלא חשוב שותף בהולד קמ"ל קרא דאף בכה"ג פוטר, או י"ל דמצד הסברא הייתי אומר אף דמכח בידו נחשב כשלו כל זה הוא רק היכא שכחו של שני ג"כ הוא מכח בידו, אבל היכא שהישראל הבכור הוא שלו בעצם וקנין העכו"ם הוא רק מטעם בידו לבטל, לגבי קנין עצמיי, אין זה נחשב לכלום וכסברת התוס' זבחים (ד"ו.) דלגבי קיבעא אין מקופיא נחשב לכלום, קמ"ל קרא דכל מקנך דאף בכה"ג פוטר, ועי' בחידושי לגיטין שם מש"כ לבאר מחלו' ר"מ ור"י בזה בס"ד:
והנה הרמב"ן בהלכותיו כ' בזה"ל ומצינו למקצת רבוותא דדייקי מריו"ח דאמר אפי' מום קל, דשותפות שאינו עושה אותו בע"מ חייב וכן באמו, ואע"ג דכתיב כל בכור כיון דאינו עושה אותו בע"מ כל הבכור קרינן בו עכ"ל, ולפי הנראה טעמו של הרמב"ן הוא כיון שחלק העכו"ם הוא דבר שאינו עושה מום, לא חשוב כלל והוי כאילו כל הבהמה של ישראל, ודמיא למש"כ התוס' ע"ז (י"ט ע"ב) ד"ה מכוש דכיון דבשביל מכוש זה האחרון לא הי' הנכרי מנכה משכירותיו אין לו עליו שכר עכו"ם כלל עיי"ש הרי דדבר כזה שאין מנכין בשבילו אינו תופס מקום כלל ונחשב שכל השכירות היא בשביל היתר, וה"ה כאן דאם הנכרי יש לו דבר מועט שאינו עושה מום כיון דהמוכר בהמתו אינו משגיח על אותו דבר מועט ואינו מנכה כלום מחמת זה, הוי כמאן דליתא ונחשב כאילו הנכרי אין לו שום חלק בה וכולה של ישראל הוא, משא"כ אם יש לו דבר שבחסרונו הבהמה נעשית בע"מ כיון דהוא חסרון דמינכר בודאי היו מנכין דבר מה בשביל חסרונה ולא נחשב כולה של ישראל:
אך התינח בהבכור עצמו ודאי יש לחלק בין דבר שעושה איתו בע"מ לדבר שאינו עושה מים דכיון דמום חשוב לפוסלו למזבח יש לו חשיבות ג"כ לענין שותפות עכו"ם [דוגמא למה דאמרי' בגמ' לקמן (ד"י) איסורו חישובו] אבל בהאם לא מסתבר לחלק בין דבר שעושה אותו בע"מ לדבר שאינו עושה מום, דאי כל דוקא שיהי' כולה ממש לישראל אפי' דבר שאינו עושה מום ג"כ ליפטור, וא"נ דאם חלק העכו"ם אינו חשוב הרי כמאן דלי"ל כלל, אפי' אם חלקו דבר שעושה בע"מ כגון כל האוזן וכיו"ב ג"כ לא יפטור דגבי בהמת חולין שאינה עומדת למזבח מום לא נחשב חסרון כלל כדמבואר ב"ק (צ"ח) הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט פרה כדקיימי קיימי דכולהו בהמות לאו למזבח קיימי, ועי' בתוס' שם שחילקו בין בהמת קדשים לבהמת חולין דגבי בהמת קדשים חשוב חסרון ולא בבהמת חולין, ואף דשם מיירי במום שאין החסרון ניכר בו כ"כ כצורם אוזן או בדוקין שבעין כדפירש"י שם (צ"ז ע"ב) עיי"ש, וכאן הוי מום עם חסרון הניכר, מ"מ אכתי קשה ממנ"פ אם מצד חסרון, אפי' אם ליכא מום ליפטור, ואם אין אתה יכול לפוטרו מטעם חסרון דאינו אלא חסרון כ"ש דלא חשוב מה מועיל המום בבהמת חולין:
ומוכרח לומר דלעולם העיקר תלוי בחסרון, דאם ינטל חלק העכו"ם יהי' חסרון מובהק חשוב שותפות עכו"ם לפטור מבכורה, אלא דמסתמא כך הוא דחסרון שאינו עושה מום אינו חסרון גדול כ"כ דא"א שיהי' חסרון גדול דמינכר ולא תעשה בע"מ:
ולכאורה עלה בדעתי לפרש כוונת הרמב"ן כמש"כ הכס"מ בפי' דברי הרמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א שכ' הי' לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואין כל שאילו יחתך יהי' בע"מ ה"ז פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל ה"ז חייב בבכורה, והק' הכס"מ היכא משכחת לה שיחתך אבר א' ולא יהי' בע"מ, ותירץ דמשכחת לה כגון שהי' יתר אצבע בידו או ברגלו ואין בו עצם שאם חתכו כשר עכ"ל עיי"ש, ולפי"ז י"ל דלעולם סבירא לי' להרמב"ן דכל בכור וכל מקנך משמע כל ממש ואם יש לעכו"ם חלק מועט ג"כ פטור אלא דאם העכו"ם יש לו היותרת אבר אינו פוטר כיון דאם יחתך היותרת תשאר כל הבהמה שלימה נמצא דכל הבהמה של הישראל, ומש"כ דשותפות שאינו עושה בע"מ חייב כוונתו ע"ז, דבענין אחר רחוק הציור שינטל מה מהבהמה ולא תעשה בע"מ, דאפי' נפרד מועט עור הוי מום כמש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב):
אך פשטות דברי הרמב"ן לא משמע כן, וקשה להעמיס בדבריו כוונה רחוקה כזו, ומשכחת לה שפיר חסרון בלי מום באחד מהאברים הפנימיים ע"כ מחוורתא כמ"ש לעיל:
ויש להעיר האיך הדין באם חלק הנכרי אינו שוה פרוטה לפי"מ שפירש"י סוכה (כ"ז ע"ב) דאי לא מטי שו"פ לכל חד לא חשוב שלו מי אמרי' דנחשב כולו של ישראל, או דילמא כיון דאצל העכו"ם אף פחות משו"פ חשוב ממון נחשב שותפות עכו"ם דבתר דידי' אזלי', אך לפי"מ שביאר באבני נזר סי' של"ד דבזה מודה רש"י ז"ל שאם כל החפץ הוא שלו ואינו שו"פ חשוב שלו רק אם כל החפץ שוה יותר אלא שלאדם זה אין בו רק פחות משו"פ כיון דגוף הדבר אינו שלו, רק שיש לו בה ממון פחות משו"פ אינו ממון, וא"כ הכא שהעכו"ם יש לו חלק מבורר שהאוזן הוא שלו ואין להישראל חלק בהאוזן כלל פשיטא דחשוב שלו אפי' אם אינו שוה פרוטה וז"פ:
והנה בהך דמתקיף לה ר"נ ולימא לי' שקיל אזנך וזיל, עי' פירש"י דאי נמי הוי בכור בע"מ נותן לכהן. משמע דהקו' היא נהי דאינו קדוש קדושת בכור תם להקריבו דהא האוזן הוא של הנכרי והוי כחסר אוזן, מ"מ יתקדש קדושת בכור בע"מ כאילו ניטל האוזן:
יש להעיר מש"ס תמורה (י"א ע"ב) האומר רגלה של זו עולה תמכר לצורכי עולות ודמי' חולין חוץ מדמי אבר שבה והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר, אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחיי', פירש"י שזה לא נדר שלימה רק כל האיברין שהבהמה חי' ממנה עיי"ש, ולכאו' מה בכך שלא נדר יותר מ"מ כיון שזה האבר אינו שייך לו קמייתי בהמה מחוסרת אבר כמו דאמרי' כאן דכיון דהאוזן שייך להנכרי נחשב כניטל האוזן בפועל והוי בע"מ: אך החילוק פשוט דכאן ששותפות הנכרי מזיק לקדושת בכורה דהא בעי' כל בכור שיהא כולו בכור של ישראל, אלא דאנו באין לומר שתחול הקדושה מחמת שקיל אזנך וזיל, הוי כאילו ניטל בפועל ממש דהא הקדושה היא רק משום דרואין כאילו ניטל, וא"כ אפי' ישנו לא עדיף מאילו ניטל וע"כ לא תחול עליו רק קדושת בע"מ, משא"כ בהך דתמורה כיון דאף הרגל של חבירו קדוש, א"כ מה שהרגל שייך לחבירו אינו מזיק לקדושת העולה ושפיר נוכל להקריבה, ואף שהרגל אינו שייך לזה מ"מ הקרבן כשר, דאם דנין על גוף הקרבן אין נ"מ אם הוא של ראובן או של שמעון, וכיון דע לה באה בשותפות אין שיתוף רגל של חבירו מזיק לקדושת העולה, ודמיא קצת להך דעירובין (ד"ג.) מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים וכו' אי קלשת לה הוי קורה הניטלת ברוח אע"כ נעשו כשפודין של מתכת עיי"ש, הרי דאף שאמרי' קליש לא נחשב כאילו ניטל בפועל ממש, והטעם משום דאינו מוכרח לומר דל מה שלמעלה מעשרים דמה שלמעלה אינו פוסל רק שאינו מועיל להכשיר ע"כ לא נחשב כאילו ניטל בפועל, ודו"ק:
ועי' תוס' פסחים (ל"ח ע"ב) ד"ה אתיא שהקשו כיון דבעי' מצה שלכם למ"ל למעוטי מצה של טבל תפ"ל דאינו חשוב שלו כמו גבי אתרוג של טבל, ותי' ר"י דאתרוג של טבל אינו חשוב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן ובעי' שיהי' כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כ"כ שאם הי' נותן תרו"מ אכתי אכל שיעור מצה נחשב שפיר שלו עיי"ש, ולכאורה קשה הא באתרוג ג"כ משכחת לה שישאר שיעור אתרוג אחר שיטול חלקו של כהן דשיעור אתרוג הוא כביצה ואם הי' אתרוג זה גדול יותר מכביצה, הרי אם ינטל חלקו של כהן אכתי ישאר לו שיעור אתרוג במה ששייך לו כמו במצה ואמאי לא יצא יד"ח, אלא ע"כ היינו טעמא דגבי אתרוג כיון דחסר פסול אפי' הוא גדול מכביצה ע"כ דנין את חלק המגיע לכהן כאילו ניטל בפועל ממש והי' האתרוג חסר, ואמאי לא אמרי' כיון דמ"מ אינו חסר בפועל ע"כ נעשה כשפודין של מתכת, אע"כ הוא הדבר כיון דאתרוג של שותפין פסול וא"כ חלק הכהן מזיק לזה ואין אנו יכולין להכשירו רק ע"י שנימא שקיל חלקך וזיל כל כה"ג נחשב כאילו ניטל אותו החלק בפועל, דומיא למה דאמרי' כאן דע"י אמירת שקיל אזנך וזיל הוי בע"מ, משא"כ בהך דעירובין דהחלק שלמעלה מעשרים אינו מזיק להכשר הקורה אלא שאינו מועיל להכשיר, הילכך אינו מוכרח לומר שקול מה שלמעלה, וכן בהך דתמורה אינו מוכרח לומר שקול רגלך דמה איכפת לן מה שהרגל שייך לאחר אטו שותפות חבירו פוסל הקרבן הילכך לא נחשב כנחסר בפועל, ועי' רשב"א עירובין (ד"נ.) וקדושין (נ"א) מש"כ בשם הראב"ד בהא דתודה ליתא לחצאין שאם הכניס שמונים ואמר ליקדשו פלגא פלגא דכולהו לא מהני משום דכתיב אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס ואלו כולן פרוסות נינהו דהא חציין חולין עייש"ה, ושם דמיא לנידון דכאן דחלק של חולין מזיק לקדושת התודה ע"כ נחשב כאילו נפרס בפועל ממש):
[יש להעיר איך יכול לומר לו שקיל אזנך וזיל כיון שהקנה להנכרי האוזן בקנין גמור מסתמא הקנה לו אף זכות הגידול שיהי' מחובר להבהמה ויגדל עמה עד שימכור הבהמה ויקח הנכרי שיווי האוזן או עד שישחטנו ויתלוש את האוזן לאכלה דבודאי לא הי' דעת הנכרי בשעת הקנין לתלוש האוזן תיכף כשנולד, דמה שוה אוזן של ולד בן יומא, ומה גם שאסור גם להנכרי משום אבמה"ח אם יתלשנו מחיים ומסתמא קנה ע"ד שיניחנו לגדל [ועי' פסחים (פ"ט ע"ב) ורמ"א חו"מ סי' קע"ו ס"י בני חבורה האוכלין יחד ואחד אוכל הרבה יכולין אחרים לסלקו, אבל בלא שום טעם אין שותף יכול לסלק את חבירו]:
ואולי י"ל כיון דהנכרי אין לו קנין הגוף רק בגוף האוזן, וזכות הגידול אינו אלא ענין שיעבוד, הא קימ"ל הקדש מוציא מידי שיעבוד, וכיון דבעצם הקדושה צריכה לחול, אלא דהאוזן השייך להנכרי מעכב, וכיון שאם תחול הקדושה שוב לא יהי' עיכוב שיוכל לומר שקיל אזנך וזיל ע"כ חלה הקדושה:
ועוד י"ל דאפי' אי מצד דיני ממונות לא יוכל לומר לו שקיל וזיל. מ"מ אינו מעכב קדושת בכור בע"מ, ופי' שקיל וזיל אין הכוונה שיעשה כן ממש אלא שמחמת זה אינו מעכב חלות הקדושה:
והא דקשה לכאורה האיך תחול הקדושה והרי האוזן חוצץ, עי' מש"כ לקמן (ד"ט.) בביאור ד' התוס' שם דאפי' אי בעי' נגיעה ממש וכל היכא דבעי' נגיעה ממש אף מב"מ חוצץ, מ"מ אם נוגע ברובו שוב אמרי' על המיעוט מב"מ אינו חוצץ, ואפי' אם נימא דלענין מב"מ א"ח משגיחינן על האיכות כמו לענין ביטול, וא"כ כאן שהאוזן אינו קדוש ואינו ראוי לקדושת בכורה מפאת היותו של נכרי לכאורה הי' בדין שיחצץ, אך אפשר כיון דהוא גוף אחד ממש עם כל הבהמה אינו חוצץ כלל ועדיף ממב"מ, עי' זבחים (י"ט.) הכניס ידו לתוך חיקו מהו, ועי' יבמות (ע"ח ע"ב) שאני עובר דהיינו רביתי', ואף דהאוזן עומד לקצצו מ"מ כיון דאי אמרת שאינו קדוש אינו עומד לקצץ עכשו, אינו מעכב חלות הקדושה, ועי' חי' הר"ן חולין (ע"ג.) גבי ידות הכלים לקצצן:
עי' השמטה:
ובנוגע לסברת מחלקותם של רב הונא ור"נ, עלה כעת בלבי לפרש באופן אחר, דרב הונא לשיטתי' אזיל בחולין (ס"ט ע"ב) למפרע הוא קדוש, ועי' אב"נ יו"ד סי' שצ"א אות ד' דטעמא של רב הונא הוא מטעם עומד דכשיצא אח"כ אגמ"ל שהי' עומד לכך וקדוש למפרע, וא"כ אינו מועיל אמירת שקיל אזנך וזיל, דאפי' אם יחתוך האוזן ביציאת מיעוטו קודם שיצא רוב ראשו, לא תחול הקדושה למפרע כיון שלא הי' עומד לחלות הקדושה ממילא ואכתי מחוסר מעשה חיתוך האוזן, ור"נ דמתקיף לה ולימא לי' שקיל אזנך וזיל אפשר דס"ל כרבה דמכאן ולהבא הוא קדוש, וכיון דבשעה שצריך לחול עליו הקדושה דהיינו בשעת יציאת ראשו יכול לומר לו שקיל אזנך וזיל, ואם באמת יעשה כן תחול הקדושה ע"כ אין האוזן של הנכרי מעכב חלות הקדושה [ועי' לקמן (ל"ה.) אמר רבא גדיא באודני' אימרא בשפוותי' וברש"י שם] משא"כ לר"ה דאף אם יחתוך בפועל האוזן קודם יציאת ראשו לא יועיל דהא לא תחול הקדושה למפרע כיון דל"ה עומד לכך ממילא, ע"כ מעכב חלות הקדושה דלא עדיף אמירת שקיל אזנך וזיל מאילו הי' נוטלו בפועל ודו"ק: (שם) בגמ', מ"ש מנפלים דאע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי דאמר מר פטר שגר בהמה שגר בבהמה, התם כיון דלא עריבו בהו חולין קרינן בהו בבהמה כל בכור וכו', וצריך להבין דמ"מ אכתי קשה, כמו דמקשה ר"נ לר"ה לימא לי' שקיל אזנך אף דעריבא בהו חולין מ"מ כיון דגם בלעדי האוזן תחול קדושת בע"מ לא גרע מאילו ניטל האוזן, כן קשה לרב חסדא מה בכך שהנכרי יש לו דבר שעושה נבילה, מ"מ לימא לי' שקיל וזיל והוי עלי' קדושת נפל כיון דאף נפל קדוש:
אך י"ל דרב חסדא יחלק בין שותפות האוזן לדבר שחיות תלוי בו, דבדבר שאין החיות תלוי בו לא נחשב שהנכרי שותף בכל הבכור דהא חלקו מבורר, אבל בדבר שהחיות תלוי בו נחשב שכל הבכור שלו, כדפירש"י:
[הגה"ה: ועי' גיטין (ד"כ ע"ב) כתב לה גט על טס של זהב וא"ל התקבלי גטך והתקבלי כתובתך מהו, ומסיק דמגורשת, וכתב הרשב"א שם דאמרי' מחלה לכתובתה, אבל לולא שמחלה לא מהני דהוי אותיות פורחת באויר משום דנתינת הטס מוכרח בשביל הכתובה עיי"ש, ולכאורה מ"ש מהא דע"כ נעשין כשפודין של מתכת הרי התם אינו מזיק מה שנתן לה הכתובה ג"כ, והרי מ"מ האותיות כתובין על איזה דבר, ולענין גט הא לא בעי' שיהי' שוה כלים דהא קימ"ל כתבו על איסוה"נ כשר:
אך י"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דכתיב ונתן לה ספר כריתות בעי' שהנתינה תהי' בשביל ספר כריתות ואם עיקר הנתינה היתה בשביל הכתובה נמצא דבשביל הגט אינו נותן לה כלום, דנתינת הממשית מוכרח בלא"ה ואין נתינה אחת עולה לכאן ולכאן דוגמא למה דאמרי' בפ' לולב וערבה (דמ"ד ע"ב) דאין אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב:
והא דהנתינה מתיחסת טפי על הכתיבה, הטעם משום דשם בעי' יותר חשיבות נתינה, דגט כשר אפי' על עלה של זית ועל איה"נ, ולכתובה בעי' שויא, וע"כ אם הטס אינו שוה יותר מדמי הכתובה נחשב נתינת כל הטס בשביל הכתובה, וכדמבואר בעלמא דהעושה פעולה לצורך ב' דברים, כל הפעולה מתיחסת אל הדבר שהוא עיקר המבוקש, עי' שבת (קכ"ב.) עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה כו' אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בה מיד, ועי' מאירי שם שכ' בזה"ל עשאה בשבילו ובשביל ישראל אם יש לשער איזה מהם העיקר שבשבילו נעשה הולכין אחר העיקר עיי"ש, ועי' רא"ש פ' אלו טריפות סי' כ"ה שמצינו לפעמים דהולכין בתר רוב אף שאין המיעוט סותר את הרוב, ועי' בשו"ע או"ח סי' רע"ו מבואר דאם עושה בפירוש גם עבור המיעוט אסור, וכאן הרי הזכיר בפירוש גט וכתובה, אך שאני הכא דכיון דנתינה אחת אינו עולה עבור ב' דברים לא מהני מה שהזכיר הגט בפירוש ודו"ק, כי אכמ"ל ע"כ הגה"ה:
ד"ה נבילה, וכדס"ל בתמורה (י"א ע"ב) לענין מקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו, וכיון שכולו של הנכרי ג"כ האיך יתקדש, הילכך אין לומר בזה שחלקו של ישראל בלבד יתקדש כיון דאין לו חלק מבורר, ולא דמיא לשגר בהמה דאף שהוא נפל, מ"מ הרי כולו שלו ואין להנכרי חלק בו: