אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף ב:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף ב:

דף ב.

דף ב:

(שם ע"ב) בתוד"ה מאי, ולכאורה לא איירי בבהמה לעוברה דא"כ מאי פריך והא דמיו קתני לימא דקאי אעובר וכו', ואינו מובן כיון דס"ל השתא דרשאי למכור העובר אמאי קנסי' לי' על העובר הא לא עביד בי' איסורא, ואולי י"ל דהתוס' תפסו כאן דאף דבמכירת העובר גרידא ליכא איסור, ועיקר האיסור כאן הוא מכירת הבהמה עצמה מ"מ כיון שהעובר הוא סיבה להמכירה דעיקר המכירה היתה בשביל העובר שיפטר מבכורה, שפיר הי' מקום לקנוס אף על העובר לפדותו עד עשרה בדמיו כיון דסיבת המכירה היא ע"י, וזה שכ' התוס' לכאורה לא איירי בבהמה לעוברה דבכה"ג שפיר נקט דמיו, רק איירי שנתן לו בהמה בקבלה לפטמה ואירע שנתעברה אבל עיקר הנתינה בקבלה לא הי' בשביל העובר, אבל הכא דעיקר המכירה היתה בשביל העובר אז אף על העובר קנסו כיון דהיא סיבה להמכירה:

עוי"ל כיון דצריך לפדות הבהמה עשרה בדמים אם הי' בא לפדותה בשעה שהיא עדיין מעוברה ודאי הי' נותן עשרה בדמיו אף עבור העובר דאז עובו ירך אמו הי' וכאחד מאברי', הילכך אף לאחר שיצא העובר לאויר העולם בדין הוא לקנסו עליו דאטו משום שיצא לאויר העולם נתיפה כחו, אדרבה הא השתא גרע טפי דמצד מהותו של עכשו שייך איסור המכירה אף עליו בלבד, וכיון דקודם שנולד היו צריכין לשלם אף בשביל העובר י' בדמים סברא הוא דאף לאחר שנולד דינא הכי, והיא כדמות סברת התוס' קידושין (ס"ח.) ד"ה הכל בסוה"ד בשם הר"ש מדריו"ש עיי"ש ודו"ק:

שם תוד"ה שמא, מכאן אוסר רשב"ם קבלת השבועה מקו"ח, ור"ת מתיר מפני שהוא כמציל מידם וכו', הנה לדעת ר"ת להשתתף עם הנכרי אסור שמא יבוא לידי עסק שבועה וכשיבוא ליד"כ יהי' מותר להשביע מפני הצלת ממונו, נמצא דבעשיית השותפות מכנים עצמו לידי אונס ואין זה ענין למחלוקת הרז"ה והרמב"ן פ' ראד"מ אם מותר למול בנשתפכו חמימי דהתם משום מצוה התירו להכניס עצמו לידי אונס משא"כ הכא דליכא מצוה וכמש"כ הריטב"א ר"ה (ל"ב) עיי"ש:

אך הא קשיא אמאי התירו לעבור על לאו דלא ישמע על פיך בשביל הצלת ממון, הא כשמשביע את העכו"ם עובר על לאו זה מה"ת כדמבואר ברמב"ם פ"ד מע"ז ובחינוך מצוה פ"ו, ועל ל"ת חייב לאבד כל מאודו עי' רשב"א ב"ק (ד"ט) ור"ן פ"ב דע"ז] וכ"ש שלא הי' להתיר לעבור על ל"ת בשביל הצלת ממון עי' תשו' חות יאיר סי' קפ"ג, [ודברי מהרי"ו שהביא הגר"א ביו"ד סי' קנ"ז דעל כל מצות ל"ת אינו חייב לאבד כל מאודו תמוהין] אך הריב"ש סי' שפ"ז נסתפק אי גם על מצות ל"ת בשוא"ת חייב לאבד כל מאודו, ואף שדבריו שם מטין שאין לחלק בין ל"ת בקו"ע לשוא"ת מ"מ בלתי רחוק לומר דר"ת ס"ל דבשאו"ת אינו חייב לאבד כל מאודו וכן דעת החו"י סי' קל"ט עיי"ש, וכן מוכח קצת מדברי הירושלמי פ"ז דכלאים גבי אנס שזרע את הכרם הובא בתוס' סוכה (דף ל' ע"ב) ד"ה וקרקע עיי"ש, וא"כ כאן שאין הישראל המשביע עושה מעשה, וכמש"כ החינוך מצוה פ"ו דהמשביע אינו לוקה, אינו חייב לאבד ממונו בשביל זה הילכך במקום הצלת ממון מותר: ואף דאכתי יש לחלק בין נידון החו"י גבי הלנת המת דהתם הוי שוא"ת גמור שאינו פועל כלל, משא"כ הכא במשביע את הנכרי אף שאינו עושה מעשה בידים שיחשב לשיב"מ לענין מלקות מ"מ הא אינו שוא"ת גמור דהא מכריחו בדברים כדי שישבע וזה חמור משיא"ת, ואף מחשבה חמור מאינו עושה כלל כדמוכח במכות (י"ג ע"ב) לרע"ק דלא מחייב קרבן על פסח ומילה משום דהוי שוא"ת אף דרע"ק מחייב במגדף דל"ה אפי' מעשה זוטא משום דבמחשבה כדמוכח בסנהדרין (ס"ה.), הרי דאיסור שע"י מחשבה ג"כ חמור מאיסור שהוא בשוא"ת גמור, ועי' אבני נזר או"ח סי' שע"ט ועי' בס' נתיבות להמהר"ל נתיב הפרישות פ"ב בהא דהרהורי עבירה קשים מעבירה דמבואר שם דהא דאין עונשין על לשאב"מ לאו משום דקיל מלאו שיב"מ רק משום דמעשה בידים גורם מעשה, דהעונש שהוא במעשה לא שייך רק היכא דעבר ע"י מעשה אבל גוף האיסור אפשר לפעמים דשלא ע"י מעשה חמור מע"י מעשה עיש"ה, אך היכא שהוא שוא"ת גמור ואינו פועל כלום אפי' ע"י דיבור, או ע"י מחשבה ודאי קיל טפי, וא"כ אין לדמות שוא"ת ללשאב"מ:

ובאמת צריך להבין הטעם דעל מ"ע אינו חייב לאבד כל מאודו, לפמש"כ הר"ן בפ"ב דע"ז דהיינו טעמא דחייב לאבד כל מאודו על כל האיסורין משום דואהבת קאי על כולן דבמניעתן הוא מקיים ואהבת וא"כ מטעם זה הי' בדין שאף על מ"ע חייב לאבד כל מאודו דגם בזה מקיים ואהבת, ועי' בפי' הרע"ב פ"א דמסכת אבות מ"ג שהעובד מאהבה זריז במ"ע, אך י"ל דחכמים פטרוהו כדי שלא יביא עצמו לידי עניות ויפיל עצמו על הציבור כמש"כ הרשב"א ב"ק שם, וא"כ זהו רק במ"ע יכלו לפוטרו דיש כח בידם לעקור מ"ט בשוא"ת משא"כ במצות ל"ת, ולפ"ז ה"ה במצות ל"ת שהוא בשוא"ת ג"כ אינו חייב לאבד מאודו, דיש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, אבל אם עובר בפועל אפי' ע"י מעשה דדיבור זה ודאי אינו רשאי דאינו בכלל שוא"ת ועי' תוס' שבועות (ד"ל ע"ב) דאף כשעושין איסור ע"י מניעת עדותו חשוב קום ועשה] וא"כ הדרא קו' לדוכתא האיך התירו כאן להשביע את העכו"ם בשביל הצלת ממון לכן נראה לי טעם אחר בהיתר של ר"ת, דבמשביע את העכו"ם בשביל הצלת ממונו הוי דבר שאינו מתכוין דהישראל אין כוונתו ורצונו שישבע העכו"ם דמה ירויח מהשבועה, הרי אדרבה רצונו הוא שלא ישבע רק ישלם והשבועה אינו אלא כדי שמחמת זה שלא ירצה לישבע יהי' מוכרח לשלם, וא"כ לגבי ישראל הוי דשא"מ, ופסיק רישא נמי לא הוי דמי יימר שישבע אולי ישלם ולא ירצה לישבע [ואפי' אי הוי פ"ר ג"כ הי' מותר דהוי פ"ר דלא ניחא לי', ואף להסוברים דבשאר איסורין אף פ"ר דלא ניחא לי' אסור לרש"י, ועי' תוס' שבת (ק"י ע"ב) וריטב"א שם, מ"מ י"ל דהכא עדיף מפ"ר דלא ניחא לי' דהדבר הוא היפוך כוונתו ודמיא לנידון הרמב"ן בדינא דגרמי גבי רקתא עיי"ש] וא"כ הא דאסור להשביע את העכו"ם היינו רק היכא שרוצה להשביעו וברור שישבע, אבל כשיש לו דין ודברים עמו ומחייבו שבועה כדי שיהי' מוכרח לשלם מפני שלא ירצה לישבע בשקר אז שרי דהוי דשא"מ ואנן קימ"ל כר"ש דדשא"מ מותר עי' בתוס' שבת (ק"י ע"ב) שכ"פ הר"י וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות הי"ד עיי"ש: ואף דלכאורה קשה לפי"ז למ"ל לר"ת לומר דההיתר הוא מפני שהוא כמציל מידם הא בלא"ה אין כאן איסור דהוי דשא"מ, י"ל דמדרבנן אסור כאן אף כשאינו מתכוין, משום שנראה כגורם לישבע בשם ע"ז, ומה"ט אף לר"ת אסור להשתתף לכתחילה, רק היכא שכבר נשתתף ונוגע להצלת ממון מתיר משום דהוי דשא"מ, ורשב"ם שאוסר קבלת השבועה מקו"ח, אפשר שפסק כר"י בדשא"מ וכדעת השאילתות הובא בתוס' שבת (ק"י ע"ב) עיי"ש:

או י"ל באופן אחר דפליגי אי על איסור דרבנן חייב לאבד כל מאודו, כמש"כ הרדב"ז ח"ד סי' קמ"ה עיי"ש. היינו דבזה תרווייהו ס"ל דכאן ליכא איסור תורה דהוי דשא"מ ואינו אסור אלא מדרבנן, רק בהא פליגי דרשב"ם ס"ל דהעמידו דבריהם אף במקום הצלת ממון, ור"ת ס"ל דבמקום הצלת ממון שרי איסור דרבנן כזה:

או י"ל טעם אחר בדעת הרשב"ם דלדידי' מה"ת אסור אף דהוי דשא"מ ואף דקימ"ל כר"ש בדשא"מ דמותר, מ"מ יש לחלק דדשא"מ מותר זהו רק היכא דהאיסור הוא פעולת האדם כגון גבי שבת דהשביתה היא על האדם, או גבי נזיר חופף ומפספס את ראשו, אבל היכא דהאיסור היא שלא יעשה כמו בלאו דלא ישמע על פיך שהקפידה תורה שלא יזכר שם ע"ז בזה לא שייך דבר שא"מ מותר כיון דמ"מ שם ע"ז נשמע ומה בכך דכשאינו מתכוון אין הפעולה מתייחסת עליו אטו האיסור הוא מפני שהוא מזכיר הרי עיקר האיסור נקבע על גרם הזכרה:

ואין להקשות ע"ז מהא דלקמן (ל"ג ע"ב) ר"ש אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום, פירש"י דסבר ר"ש דשא"מ מותר, ושם ג"כ גרמא אסור כדילפינן שם (ל"ד.) מכל מום, וכיון דגרמא ג"כ אסור ע"כ אין עיקר האיסור פעולת האדם אלא שהמום לא יעשה ואעפי"כ מותר כשאין מתכוין, אך י"ל דהתם שאני שהאיסור בתורה לא נקבע על גרמא, ובגורם מום אינו עובר על לאו, אלא דאסור מה"ת כמו ח"ש דילפי' לה מכל כמו שביארתי בחדושי שם בס"ד, משא"כ בלאו דלא ישמע על פיך דעיקר הלאו נקבע על גרמא אף כשאינו מתכוין אסור, ובזה פליגי רשב"ם ור"ת:

והלום ראיתי בפי' רבינו גרשום כאן שכ' בזה"ל ולא ישמע על פיך שלא תבקש בפיך שישבע בע"ז שלו עכ"ל משמע דגוף הדבר שמבקש שישבע לו אסור מה"ת אפי' אם העכו"ם לא ישבע כלל, וא"כ י"ל דגם רשב"ם אזיל בשיטה זו, וע"כ לא שייך לדידי' היתר דשא"מ דאפי' אם לא ישבע יש איסור ודו"ק:

ולפי מה שנתבאר מש"כ התוס' כאן דיש לחלק בין ספק לודאי, אין הפי' דבע"ז גבי אזיל ומודה הוי ספק והכא הוי ודאי דבאמת גם כאן הוי רק ספק דשמא ישלם ולא ירצה לישבע, רק דכאן גופא יש לחלק בין ספק לודאי, דהיכא דיודע בבירור שהעכו"ם ישבע ולא ישלם אסור להשביעו, ועי' תשו' הרא"ש כלל ח"י סי' י"ב אחר שהביא דברי ר"ת כתב מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו"ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו והובא בב"י חו"מ סי' קפ"ב, וצ"ע מה תלה ביר"ש הא בכה"ג שברי לו שישבע אסור מן הדין, ועי' ב"י חו"מ שם כמה שיטות בזה, ולדעת הרמב"ן האיסור דלא ישמע על פיך קאי על הישראל עצמו, אבל להשביע את העכו"ם ליכא אפי' איסורא דרבנן מן הדין, אך דעת ר"ת דעשיית השותפות אסור מדינא דמכניס עצמו לידי איסור דלא ישמע על פיך כדמבואר להדיא ברא"ש בפסקיו כאן עיי"ש: אך יש לי מקום עיון בזה דהנה באבני נזר חאו"ח סי' תכ"ח השריש כלל בענינים אלו דלהכניס עצמו לידי אונס אינו אסור רק היכא דאח"כ יהי' מוכרח לעבור האיסור כמו גבי אישתפיך חמימא דאח"כ יהי' פ"נ ויהי' מוכרח לחלל שבת דבזה נחשב שמתנה לעקור האיסור, אבל היכא שגם אח"כ לא יהי' מוכרח להאיסור רק שיהי' מותר לעבור על האיסור כל כה"ג מותר להכניס עצמו לידי אונס דאינו מתנה לעבור על האיסור, והביא ע"ז ב' עדים נאמנים האחד מש"ס ביצה (ל"ו) והשני מסוגיא דמחתרת עייש"ה, ולפי"ז כאן אמאי יאסר לעשות שותפות עם העכו"ם הרי אף אם יתחייב לו שבועה בידו לוותר שלא להשביעו, ואינו מתנה בעת עשיית השותפות לעבור על איסור דלא ישמע וממילא רשאי אח"כ להשביעו דאז הוי אנוס מפני הצלת ממונו, ואין לומר דאח"כ יהי' מוכרח שלא לוותר מחמת איסור לא תחנם זה אינו דכל כה"ג שאינו מתכוין להנאת העכו"ם רק להציל עצמו מאיסור דלא ישמע על פיך פשיטא דלא שייך לא תחנם [ועי' אבני נזר או"ח סי' תפ"ט אות ד']:

שוב נתתי אל לבי דמ"מ נחשב מכניס עצמו לידי אונס דאם יהי' לי דו"ד עם העכו"ם ממנ"פ יהי' מוכרח לעבור על אחד משני האיסורין אם יכריחנו לישבע יעבור משום לא ישמע ע"פ ואם יוותר לו יעבור משום לא תחנם כמש"כ הטו"א, מאי אמרת הרי כשמתכוין להציל עצמו מן האיסור ל"ש לא תחנם מפני שהוא מוכרח לכך, הרי סוף סוף מתחילה כשעושה השותפות הכניס עצמו לידי אונס הלזה, דרק עכשו הוא אנוס לוותר מחמת האיסור, אבל מתחילה הרי סיבב זה האונס במה שעושה עמו שותפות:

שוב עלה בלבי לצרף סניף אחר לזה דלעולם הי' בדין לאסור כל משא ומתן עם הנכרי משום שמא ילמד ממעשיו כדאיתא בפ' איזהו נשך (ע"א.) לענין ריבית אלא שאנו שרוין בין האומות וא"א לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם ע"כ התירוהו כמש"כ התוס' שם (ד"ע ע"ב) ד"ה תשיך וביו"ד סי' קנ"ט עיי"ש, וע"כ בעשיית השותפות עם הנכרי דיש עוד סניף שמא יתחייב לו שבועה אוקמוה אדינא דעשיית שותפות הוא גזירה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואעפ"י שמחמת עשיית שותפות בלבד אין לאסור דבכה"ג רשאי להכניס עצמו לידי אונס [לפימש"כ לעיל עפי"ד האב"נ הנ"ל] מ"מ מחמת צירוף ב' דברים אלו אסרוהו:

[ולפי"ז יש לתרץ קו' הטו"א במגילה שם על שיטת ר"ת שכ' דעשיית השותפות אינו אסור מעיקר הדין רק ממדת חסידות מדאמרי' בגמ' תיתי לי, והק' בטו"א מהא דאמרי' בגמ' המשתתף עמו דלא קתני ה"נ דרשאי ומאי קושיא הא אינו אסור מעיקר הדין עכתו"ד, ולפי הנ"ל ניחא דהאיסור להשתתף הוא בצירוף הטעם שאסור לעשות משא ומתן עמו, אך זה לא שייך בת"ח כמבואר בב"מ (ע"א.) דבת"ח לא שייך לגזור שמא ילמוד ממעשיו, ע"כ שפיר קאמר אבוה בר איהו תיתי לי וכו' דאצלו שהוא ת"ח הוי לפנים משורת הדין, אבל אצל אנשים אחרים שאינם ת"ח אסור מעיקר הדין, ולפי"ז יובן הא דר"ת קאמר שאינו אסור מעיקר הדין אלא מדת חסידות, והרא"ש העתיק בשמו דאסור עשיית השותפות אך לפי הנ"ל ניחא דמצד השותפות בלבד ליכא איסור ע"כ בת"ח שרי, אבל הרא"ש קאי לכל העולם דאסור אף לשיטת ר"ת:

שוב עיינתי ברא"ש פ' ד' מיתות סי"ג משמע שם דהאיסור לכתחילה לעשות שותפות הוא רק מפני חשש שבועה בלבד, אך שם מבואר דלשיטת ר"ת עשיית השותפות אינה אסורה מן הדין רק בדרך זהירות בעלמא כדמבואר בש"ס מגילה (כ"ח ע"ב) הנ"ל, וברא"ש דשמעתין משמע דלשיטת ר"ת מדינא אסור, ולפימש"כ ניחא דיש חילוק בין ת"ח לאינש דעצמא]:

ובגוף ההערה שהבאתי לעיל מדברי האב"נ דכל שאינו מוכרח אח"כ לעבור על האיסור רשאי להכניס עצמו לידי אונס כעת עלה בדעתי לחלק דזהו רק אם דנין לענין איסור דגרמא שרי גבי', כנידון הש"ס ביצה (ל"ו.) והסוגיא דמחתרת דמיירי באיסור שבת דבשבת גרמא שרי, וע"כ כל שאין האיסור מוכרח אח"כ רשאי, משא"כ בנ"ד באיסור דלא ישמע על פיך דבזה אף גרמא אסור דהא אם משביע את העכו"ם והעכו"ם מזכיר ע"י לעולם גרמא הוא ואעפי"כ אסרה רחמנא, בזה אינו רשאי להכניס עצמו לידי אונס בכל אופן, דמ"מ לא נפקע מכלל גרמא, והוא כעין סברת המרדכי פ' החולץ לענין ספק טומאה ברה"י דטמא, דאפי' ס"ס טמא דכיון דמסוטה ילפי' לה, ודין סוטה הוא על הספק אין חילוק בין ספק לכמה ספיקות, וה"ה בזה כיון דאיסור זה נקבע בתורה רק על גרמא לדעת הי"מ שהביא החינוך מצוה פ"ו, ואף להחולקים שם מ"מ כיון דעכ"פ גרמא אסור מה"ת בזה אסור להביא עצמו לידי כך אפי' בזה האופן:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה