אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף ב.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף ב.

בכורות

דף ב.

ספר ראשית בכורים על בכורות - הקדמה:

הקדמה אודה ד' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו אשר שם חלקי מיושבי ביהמ"ד וברוב חסדיו נתן בלבי להעמיס עול תורה על שכמי ונחני באורח מישור לשאוב מים מבאר מים חיים מקור החכמה והתבונה רשכבה"ג הגאון איש אלקים קדוש שר התורה אדמו"ר זצללה"ה מסאכטשאב. ואף כי בעניי לא זכיתי אז להבין עומק דב"ק מ"מ הנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט והועילה הנטיעה בצד מה להחניט פירותי' לאח"ז] והביאני עד הלום להוציא לאור את חידושי על מסכת בכורות שנתתי להם משפט הבכורה יען אינו מצוי כ"כ ספרים על מס' זו:

קראתי שם הספר "ראשית בכורים" כי בכור הוא ראשית, והרמב"ם ז"ל קבע דיני בכור אדם ופט"ח בה' בכורים, ועוד כי הוא ראשית בכורי פרי עשתונותי שאני מוציא לאור בעזה"י, ומבואר בספה"ק כי מצות בכורים היא ליתן את הראשית מהכל להשי"ת כמש"כ בם "שפת אמת" (דברים ד"נ ע"ב) בשם החי' הרי"ם זצללה"ה עיי"ש, ועי' בס' "שם משמואל" (שמות מ"ו ע"ב) שיש ראשית בעולם, שנה, נפש, והראשית שבנפש הם המוח והלב ומצד קדושת הראשית שבאדם נסתעף שגם הראשית שחוץ לגופו נתקדש וזהו קידוש בכורות, ראשית הבנים, וראשית קנינו שהיא בהמה טהורה, ואף דבר המשמש לגופו היא פט"ח יש לו קדושה לפדיון עייש"ה, ולפי"ז החידושים שאדם מחדש בתורה ומצא ע"י יגיעת המוח והלב יש עליהם תורת ראשית ובפרט על מס' זו שנקבעה על עניני ראשית, ועי' "רבינו בחיי" (ר"פ תבוא) עה"כ כבד את ד' מהונך ומראשית כל תבואתך מש"כ בביאור דברי המדרש מהונך ממה דהנייך וכו' עיי"ש באריכות ויוצדק שם "ראשית ביכורים" וגם שמי נרמז בו עה"כ של ה' אותיות מתיבת ראשית:

עתה אני מתפלל תפילה קצרה שיהי' ספרי תועלת להתלמידים וד' יפתח לבנו בתורתו ויטע בלבנו אהבתו ויראתו ויקוים כי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם אמן:

דברי הצעיר אברהם במהרי"נ ז"ל וויינבערג מילידי עיר שציצין כעת בפה ווארשא יצ"ו:

אחלה פני כל מעיין בספרי אם יהי' דבר תמוה יעיינו בהשמטות ובלוח הטעות ואם עדיין יקשה להם דבר יודיעוני נא בע"פ או בכתב ואפרש שיחתי אי"ה בל"ג:

תש"ח חן לתלמידי הב' המופלג חו"ב וכו' מהו' שלמה זלמן נ"י אורנער שהטה שכמו לסבול וטרח הרבה בהעתקת הכתבים להכינם לדפוס:

דף ב/א:

בכורות פרק ראשון (דף ב') בגמ' דאי תנא לוקח הו"א משום דקא מייתי לה לקדושה, פירש"י שתהא שובתת בשבת וכיון דמצוה קעביד ליכא למקנסי', ובתוס' כתבו דלפ"ה הא דמפקע לה מקדושה יתפרש ג"כ משום דעכו"ם עושה בה מלאכה בשבת וכ"כ בפי' רבינו גרשום, ולכאו' אינו מובן מה מצוה קעביד במה שקונה בהמה שתהי' שובתת אולו הרי העשה דשביתת בהמתו אינה גדר חיוב רק גדר שלילה שאם יש לו בהמה מוזהר על שביתתה, וכ"כ עשה זו מתקיימת כשהבהמה היתה של הנכרי ולא הי' קפידא בשביתתה, ועי' שיטמ"ק אות ח' בשם תוס' חיצוניות שהרגישו בזה:

ועוד הא בש"ס ע"ז (ט"ו) אמרי' בטעם איסור מכירת בהמה גסה לנכרי משום גזירה דשאלה שכירות ונסיוני, ואם איתא דאסור למכור בהמה לנכרי מפני שמבטל מנות שביתת בהמתו למ"ל כל הנך גזירות תיפוק לה מטעם זה: ולפי הנראה ס"ל לרש"י ור"ג דמי שאין לו בהמה כלל אף שאינו עובר אעשה דשביתת בהמתו מ"מ אינו מקיימה ג"כ, ולא דמי לעשה דשבתון שבגוף האדם דכל אחד מקיים במה ששובת ממלאכה, דהא אין ידיו אסורות מלעשות מלאכה ולא בדיל מינה כל השבוע ע"כ כשיושב ואינו עושה מקיים מ"ע, משא"כ בשביתת בהמתו דאינה מתקיימת אלא במי שיש לו בהמה שיכולה לעשות והיא שובתת, ומטעם זה יש סרך איסור במכירת בהמתו דעי"ז גורם לבטל קיום העשה דשביתת בהמתו, ודמיא למש"כ בטור או"ח סי' תל"ו בשם אבי העזרי דהיוצא מביתו תוך ל' יום קודם הפסח ובדעתו לפרש בים או לצאת בשיירא באופן שלא ידור בבית בפסח חייב לבדוק ולבער כדי לקיים מצות תשביתו כיון שלא יוכל לקיימה כשיגיע הפסח, ואף שלא יעבור אז ג"כ שהרי יהי' מנוקה מחמץ מ"מ מוטל עליו לקיים המצוה בפועל, ולא אזיל בשיטת המהרי"ק דאף מי שהוא מנוקה מחמץ בלי שום מעשה מקיים עשה דתשביתו, ועי' אבני נזר או"ח סי' שי"ח שביאר דהמצוה היא ההשבתה בפועל ועי' ט"ז שם ובשו"ע הרב סכ"א שם ביאר היטב שיטת אבי העזרי ושיטת החולקים עליו:

והנה רש"י ור"ג כאן אזלי בשיטת אבי העזרי, אך כמו דהתם החיוב מוטל עליו רק בשיצא מהבית תוך ל' לפני הפסח, כ"כ כאן יהי' סרך איסור רק תוך ג' ימים לפני השבת דיש להם השתוות לתוך ל' שלפני הפסח כדמבואר פ"ק דשבת (די"ט) גבי אין מפליגין בספינה וברז"ה שם ובשו"ע או"ח סי' רמ"ח עיי"ש:

ובזה אתי שפיר הא דלא אמרי' בע"ז שם שטעם איסור המכירה הוא מפני ביטול קיום מצות שביתת בהמתו דמחמת זה לא הי' מקום לאסור המכירה רק תוך ג' ימים, ומתני' סתמא קתני, ומוכרח לפרש טעמים אחרים, ועוד דטעם זה לא יספיק למי שמשייר לעצמו עוד בהמות שע"י יקיים המצוה (ולא דמי לנידון התוס' שבת (צ"ד ע"ב) ד"ה והא גבי כזית ממת גדול כמובן: וכמו כן יש סרך מצוה לקנות בהמה לשיטתם שעי' יוכל לקיים מצות שביתת בהמתו וכן לקנות חמץ שעי"ז יוכל לקיים מצות תשביתו, ודמיא קצת למש"כ בתוס' פסחים (קי"ג ע"ב) ותוס' שבת (ל"ב) דאף דמי שאין לו בגד של ד' כנפות פטור מציצית מ"מ יש לחזור להביא עצמו לידי חיוב, ואף דיש לחלק בין הנושאים מ"מ קצת מצוה יש בדבר:

ואף דשיטת רש"י בע"ז (ט"ו) דבמניעת שביתת בהמתו עובר בל"ת מ"מ אתי שפיר מה שפי' כאן, דאף לענין ל"ת יש נ"מ בין יש לו בהמה לאין לו כדאיתא בקדושין (ל"ט ע"ב) דהא דישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה זהו רק כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, ואף כאן מי שיש לו בהמה שהיא עובדת בכל השבוע, ואינו מניחה לעבוד בשבת אף דיש לו פסידא במניעת עבודתה נוכל שכר כעושה מצוה, [ועי' אב"נ חיו"ד סי' נ"ג שנסתפק אם פי' המפרש למס' בכורות הוא מרש"י ז"ל וא"כ אפי' יהי' סותר שיטת רש"י דשם לק"מ]:

שוב ראיתי באבני נזר יו"ד סי' תנ"ח שכתב דאין לאסור מכירת בהמה לגוי משום דמפקע לה ממצות שביתת בהמתו משום דשביתת בהמתו אינה נמנית למצוה בפ"ע, וע"כ המצוה היא שישבות האדם וכל השייכים אליו, ואם שבת האדם בלבד ולא בהמתו לא שבת שביתה גמורה, ומי שאין לו בהמה מקיים המצוה כמו מי שיש לו, והביא ראי' מד' השו"ע סי' רמ"ו שמי שיש לו בהמה אצל נכרי מחויב להפקירה ולא מצינו מי שחולק בזה עייש"ה, והנה הא דלא מייתי שיטת רש"י ור"ג כאן נראה פשוט, דלא בא שם רק להשיב להשואל שהקשה דא"כ יאסור למכור בהמתו לגוי דמפקע לה משביתת בהמתו, וע"ז השיב דמה שאין דין זה מוסכם מכל הפוסקים הוא מטעם הנ"ל, ולשיטת רש"י ע"כ אין זה סוג שביתת עצמו, ומ"מ לא קשה מה דלא נמנה למצוה בפ"ע דלשיטתו הוא בל"ת, ומה"ט נמי מחויב להפקיר בהמתו שאצל הנכרי כמש"כ באב"נ שם עייש"ה:

ברש"י ד"ה אימא ליקנסי' לפדות העובר מן העכו"ם וליתנו לכהן, משמע דבשעה שהוא ביד העכו"ם אין הפדיון מועיל רק צריך לפדותו מיד העכו"ם ואח"כ יתננו לכהן, והאי יתננו לכהן לאו דוקא שיתן החמור עצמו לכהן דהא לכתחלה אינו רשאי ליתן הפט"ח עצמו לכהן אא"כ יפדנו הכהן בפניו, כדאיתא לקמן (י"ב ע"ב) וא"כ מוטב שהישראל בעצמו יפדנו בשה או בשויו ויתן הפדיון לכהן וקשה קצת מה שפירש"י יתננו לכהן דמשמע לכאורה דקאי על הפט"ח עצמו, אך י"ל דזהו רק היכא דמחויב בפדיון מה"ת בזה לא מהני נתינה לכהן רק באופן שיפדנו הכהן להתיר האיסור, דבפט"ח דאורייתא הפדי' והנתינה הם ב' ענינים נפרדים הפדי' הוא להתירו בהנאה והנתינה היא ממתנות כהונה, משא"כ הכא דמדאורייתא פטור דהא נולד אצל הנכרי, רק דרבנן קנסוהו לפדותו, הקנס אינו שיאסר הפט"ח בהנאה לפני הפדי' רק קנס ממון בלבד, וסגי במה שיתן הפט"ח לכהן ושוב הכהן לא יהי' חייב לפדותו, וזה מה שכ' רש"י "ויתננו לכהן" דכאן לא יצטרך הכהן לפדותו: אך לפ"ז יהי' קשה למ"ל לפדותו מיד הנכרי הא סגי שיתן שה לכהן עבור הפט"ח או שיתן לו שויו אף כשגוף הפט"ח הוא ביד הנכרי, ובשלמא היכא שחייב בפדיון מה"ת בזה ודאי לא יועיל הפדיון כל זמן שהוא ביד הנכרי כגון מי שנולד אצלו פט"ח שחייב לפדותו מה"ת והלך ומכרו לעכו"ם לפני הפדיון בזה יתחייב לחזור ולקנותו מן הנכרי ולפדותו אח"כ ולא יועיל הפדיון כל זמן שהוא ביד העכו"ם כשם שאינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו כדמבואר בב"ק (ס"ט), אבל כאן שמה"ת אינו חייב בפדיון וליכא רק קנס ממון אמאי לא יוכל ליתן שה או שויו לכהן אף כשגוף הפט"ח אינו ברשותו:

אך י"ל דאם הי' הדין שקנסוהו רבנן לפדותו הי' צריך פדיון גמור בכל פרטי ודקדוקי פדיון כאילו הי' חייב מה"ת, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, וכמש"כ הר"ן פ' בהמה המקשה בב"פ שהפריס ע"ג קרקע וצריך שחיטה משום מראית עין כל פסולי שחיטה פוסלין בו אפי' שהי' ודרסה דליכא בהו משום מראית עין, דכיון שצריך שחיטה מדרבנן הוי כחיוב עצמיי [ועי' ת"ש סי"ג בשם תשו' הרשב"א דצריכין לברך על שחיטתו ג"כ] וה"ה כאן אם הי' צריך לפדותו מדרבנן הי' שוה פדיונו לפדיון פט"ח דאורייתא ואף בהנאה הי' אסור לפני הפדיון [ועי' תה"ד סי' נ"ד] הילכך צריך לפדות הפט"ח מן העכו"ם ולא הי' מועיל הפדיון כשהוא ביד העכו"ם, ומ"מ לענין זה אינו שוה לפט"ח דאורייתא דפט"ח דאורייתא אסרו חכמים ליתנו לכהן רק באופן שיפדנו בפניו אבל כאן לא גזרו והטעם דלא הצריכו להשוותו לענין זה הוא, משום דזה הוי גזירה דרבנן, והא דהשוו חכמים תקנתם לשל תורה הוא רק לענין הדברים דבשל תורה אסור מה"ת, ולא לענין הדברים שאף בשל תורה הוא רק מדרבנן דזה הוי כעין גזירה לגזירה, דהא דצריך לפדותו בפניו הוא משום דכהנים חשודים על פט"ח והיכא דאסור בהנאה רק מדרבנן לא חששו [כמש"כ הת"ש שם לענין ב"פ דאין להחמיר בו באותן החומרות שאינן מעיקר הדין עיי"ש] ומדוקדק מה שפירש"י שצריך לפדותו מן העכו"ם ויכול ליתן הפט"ח בעצמו לכהן: שוב ראיתי בהגהת הרש"ש כאן שכ' בזה"ל לפדות העובר מן העכו"ם ר"ל כמו שהוא ביד העכו"ם דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו דלא גרע מפודה פט"ח של חברו שפדיונו פדוי כדאמרי' לקמן (י"א) עכ"ל הנה מש"כ דכוונת רש"י הוא שיפדה כמו שהוא ביד העכו"ם, לשון רש"י ז"ל אינו סובל פי' זה דא"כ הי' לו לפרש לפדות העובר וליתנו לכהן, ומדקאמר לפדותו מן העכו"ם מוכח דעתו ז"ל דכל זמן שהוא ביד העכו"ם אין הפדיון מועיל ומה דפשיטא לי' דלא גרע מפודה פ"ח של חבירו זה אינו מוכרח דאפשר שאזיל בשיטת הסוברים דהא דפודין פט"ח של חבירו שלא מדעתו זהו מטעם זכי' שהוא מטעם שליחות כדמוכח בתוס' קדושין (נ"ו) דמה שאינו מועיל חילול בדבר שאינו שלו בהך דצנועין הוא משום דשם לא שייך שליחות דהגזלנים בעצמם אינם יכולין לחלל, וא"כ בפט"ח שהבעלים יכולין לפדותו גם אחר יכול לפדותו מטעם זכי', וכמש"כ הריטב"א קדושין (כ"ג) דמהא דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי יכולין לפשוט האיבעיא בנדרים דהתורם משלו על של חברו א"צ דעתו, ועי' מלמ"ל פ"ד מה' תרומות שכן הוא גם דעת הרמב"ם עיי"ש, ואף דבתוס' ב"ק (ס"ח ע"ב) מבואר דבפ"ח אינו מטעם שליחות וכ"מ בתוס' מכילתין (י"א), [ועי' בחידושי שם ביאור השיטות בזה] מ"מ אפשר דרש"י כאן אזיל בשיטת הסוברים שהוא מטעם שליחות, ע"כ רק פ"ח של חברו ישראל יכול לפדות, משא"כ כאן שהפ"ח הוא של נכרי ולא שייך גבי' זכי' ושליחות, וע"כ אם איתא דחז"ל הטילו עליו חיוב פדיון בכל פרטיו ודקדוקיו, יהי' מוכרת לקנות העובר מן הנכרי ולפדותו:

ואף דלכאורה יש לבע"ד לחלוק כיון דבפ"ח גמור לא יצויר לפדותו מן הנכרי משום דכיון שחל עליו קדושת פ"ח ברשות ישראל לא תועיל המכירה לנכרי וא"כ אף כאן לא הי' מקום לגזור, אך גם זה לאו מילתא דפשיטא, דהא פ"ח דאורייתא אם מוכרו לישראל חלה המכירה אלא דפליגי הרמב"ם והראב"ד בפי"ב מה' בכורים אם דמיו אסורין, ואף דיש לחלק בין מכרו לישראל למכרו לנכרי דבמכרו לישראל כיון שיוכל לפדותו גם אחר המכירה חלה המכירה לביני ביני [עי' לקמן ד"ט וברא"ש שם ועי' נוב"י קמא יו"ד סי' פ"ד, ועי' מש"כ בחידושי שם] משא"כ כשמכרו לנכרי כיון שלא יוכל לפדותו עוד אפשר דלא חלה המכירה כלל, אך אי מהא לא תברא לפי המבואר בשיטת רש"י ז"ל פסחים (ל"א ע"ב) דאיה"נ הוי שלו כמה שביאר הרב בקו"א סי' תל"ה, ולפימש"כ המהר"ל בגו"א פסחים (ל"ח) דדבר שהוא שלו בעצם רק ארי' דאיסורא הוא דרביע עלה זהו רק למי שחושש לאיסור, א"כ מי שאינו חושש לאיסור פ"ח ומוכרו לנכרי חל הקנין דלא דמי להקדש דרשות אחרים עליו, וכדמוכח בגיטין (ד"כ.) בהא דכתבו על איה"נ כשר אף דהגט מוכרח להיות משל בעל דוקא עי' ב"י אה"ע סי' ק"כ, אע"כ כנ"ל דכיון שאינו חושש לאיסור ובא ליהנות נחשב שלו [עי' תוס' שם (ד"כ ע"ב) ד"ה בכתובת] ועי' תוס' חולין ק"מ. ד"ה למעוטי ובחידושי שם הארכתי אכ"מ, וא"כ ה"ה כאן אפשר שיועיל הקנין, ואז יהי' מוכרח לקנותו מן העכו"ם ולפדותו, וע"כ אף כשמוכרו לעכו"ם בעודנו עובר הי' לקנסו לחזור ולקנותו ולפדותו אח"כ:

שם בגמ' ר' יהודא אומר המקבל בהמה מן העכו"ם וכו' והנותן לו בקבלה אעפ"י שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן, שמעתי מקשים כיון שקונסין אותו לפדותו מן העכו"ם נימא דמעכשו כפדוי דמי ותחול עליו קדוה"ג כהך דחגיגה (ד"ד.) דלמשנה אחרונה ח"ע וחב"ח חייב בראי' הואיל דכופין את רבו לשחררו נחשב שאין לו אלא אדון אחד ודוחק לתרץ כיון דברצון העכו"ם תליא לא נחשב בידינו דאטו בשופטני עסקי' שלא יתרצה העכו"ם לקבל עשרה בדמיו או לחד מד"א מאה בדמיו (ועי' קדושין (ל' ע"ב) אלא בתו בידו היא ה"ק להו וכו']:

והנלפע"ד בזה דאף דכופין אותו לפדותו מ"מ כיון שעכשו הוא ביד הנכרי חשוב יד עכו"ם באמצע, ואפי' למאן דס"ל כל העומד וכו' מ"מ אינו כפדוי ממש שיחשב כל בכור בישראל, והא דאמרי' בחגיגה דמחמת שכופין את רבו נחשב מעתה שאין לו אלא אדון אחד, שאני התם דבעצם בר חיובא הוא מפאת הצד חירות שבו כמו שחייב בכל המצות אפי' למשנה ראשונה, אלא דבכאן הצד עבדות מעכב ע"צ החירות דבעי' שלא יהי' לו אלא אדון אחד, ולענין זה שוב מועיל מה שבידו לכוף את רבו לסלק את המפריע כיון דמצד עצמו חייב ואינו מחוסר כאן רק פעולת סילוק וממילא יתגלה החיוב של הצד חירות שיש לו גם עכשו, משא"כ הכא דעכשו הוא קנוי להנכרי קנין גמור ומחוסר קנין חדש של הישראל לזה אינו מועיל מה דעומד לפדותו, ועכ"פ לא עדיף מיד עכו"ם באמצע וכמש"כ התוס' לקמן (ט"ז ע"ב) ד"ה אין לחלק בין בהמת ארנונא למקבל צאן ברזל מן העכו"ם עיי"ש, תדע דלכאורה, קשה הא דאמרי' בר"ה (כ"ט) דח"ע וחב"ח אינו מוציא אחרים יד"ח ואף את עצמו אינו מוציא, ואמאי לא נימא שם ג"כ דלפי משנה אחרונה הרי הוא ב"א גמור מעכשו ויוציא אחרים יד"ח [ועי' טו"א בחגיגה שם שנתקשה בזה, ותי' דאיירי בעבד של קטן שאין בידינו לכופו, וזה דחוק מאוד דכל כי האי לא הי' להש"ס לסתום אלא לפרש, וגם לא מצינו לשום אחד מהפוסקים שיחלק בזה] אך לפי הנ"ל ניחא דנעשותו ב"ח גמור לענין זה לא מועיל מה שבידינו לכופו ואינו מועיל רק להסיר המפריע מצד החירות שגם עכשו הי' בדין לחייבו אבל לא להוליד חיוב חדש מפאת צד העבדות):

וכן מוכרח דהא אפי' למדס"ל בעלמא כל העומד וכו' אינו מועיל לגמרי כאילו כבר נעשה הדבר בפועל ממש כדמבואר בכ"ד, ואף הא דש"ס חגיגה שם מפאת כל העומד הוא כדמוכח קצת ממה דלא פסק הרמב"ם כן בפ"ב מה' חגיגה ה"א ועי' שם בכס"מ ובלח"מ שם, ולפי הנראה טעמו ז"ל משום דס"ל דרבינא דקאמר דלפי משנה אחרונה חייב הוא מטעם כל העומד, והרמב"ם לא פסק כמ"ד כל העומד וכו', כמש"כ הח"מ והפר"ח אה"ע סי' קכ"ד עיי"ש, ואפשר דאף הראב"ד שפוסק כרבינא אינו משום דס"ל כל העומד בעלמא אלא דכאן שאני דאינו מחוסר אלא פעולת סילוק כנ"ל:

שם בתוד"ה ונותן וכו' לא לקדוש קדוה"ג להיות קרב לגבי מזבח מפני חלקו של עכו"ם כדפי' בקונטרס, ובסוף פירקא שרי לי' ר"י בגיזה ועבודה דדרש לי' לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים, ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים עכ"ל, יש להעיר לפי"מ שפירש"י מכות (כ"ב) דהמנהיג בשור פסוה"מ לוקה משום כלאים משום שיש בו צד קודש וצד חול וחולין עם קדשים הוי כלאים זה, בזה עיי"ש, וא"כ הכא אמאי מותר בעבודה נהי דאיסור עבודה בקדשים ליכא דאתה עובד בשלך ובשל אחרים מ"מ יאסר משום כלאים:

ולכאורה יש להקשות גם מרש"י תמורה (י"א ע"ב) גבי הקדיש אבר מהו בגיזה, פירש"י בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא קא מכחיש לה עיי"ש, ולמ"ל האי טעמא דהוא רק חשש בעלמא תפ"ל דאסור בעבודה משום כלאים כיון דיש כאן תערובות קודש וחולין דכל הבהמה היא חולין והאבר הוא קודש, אך משם לק"מ כיון דכל הבהמה היא חולין רק אבר אחד מבורר ממנה הוא קודש לא נחשב כחורש בב' בהמות אחת של חולין ואחת של קודש, דדוקא בשור פסוה"מ כיון דיש בו צד חולין וצד קודש, וכל צד אינו בחלק מבורר, רק הבהמה דרך כלל פתיך בה ב' הכחות נחשב כאילו כולה חולין וכולה קודש, ועי' רמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א דבחלק שאינו מבורר נחשב שותף בכולה שנחשב שכל הדבר שייך לכל אחד מהשותפין לגמרי רק שיש לו קנין קלוש באיכות עיי"ש ה"נ נחשב שכל הבהמה היא חולין וכולה קודש, אבל בהך דתמורה הנ"ל שכל הבהמה היא חולין ואבר אחד הוא קודש וכל חלק הוא מבורר, לא הוי כב' בהמות דהאבר אינו בהמה שלימה, ואפי' אם היתה חצי' קודש וחצי' חולין וכל חלק הי' מבורר ג"כ לא הי' שייך בזה ענין כלאים מטעם הנ"ל דאינה רק בהמה אחת חצי' חול וחצי' קודש, וענין כלאים הוא רק בב' בהמות או באחת שהיא כב' כההיא דשור פסוה"מ, הילכך לק"מ מההיא דתמורה, אבל מכאן קשה דהא כאן הוא שותף באיכות דחלק ישראל אינו מבורר ודמיא לשור פסוה"מ, ואף דכאן מותר בגיזה ועבודה מ"מ עדיף עוד מפסוה"מ דהתם אין בה צד קודש אחר רק לענין גיזה ועבודה, והכא הוי חצי' קודש לענין קדושת בכורה:

אך באמת גם מכאן לק"מ דכאן על גוף הבהמה ליכא קדושה כלל, כדמבואר ברש"י לקמן (ד"ט ע"ב) שכ' בזה"ל אע"ג דמחייב ר"י למיתב חצי דמיו לכהן שרי בגיזה ועבודה שאין קדושה לחצאין עכ"ל עיי"ש, ועי' רש"י תמורה (י"א) ותוס' שם ד"ה התם עיי"ש, וכן מסתברא דכיון דהתירו הכתוב בגיזה ועבודה גלי שאין על הבכור שום קדושה כלל רק חוב ממון בעלמא יש לו להכהן על בכור זה לגבות ממנו חצי דמיו:

ומשה"ק התוס' וא"ת נהי דלא קדוש קדוה"ג מ"מ כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה אותו חלק שיש לו בו יהא לכהן למה נותן לכהן דמי חלקו, היינו אע"ג דאין כאן קדושה על הבכור כלל מ"מ החצי בכור היי ממתנות כהונה ואמאי לא יתן החצי בכור עצמו, וע"ז תירצו משום טיבותא דכהן, ואין להקשות כיון דמשום טיבותא דכהן תיקנו כן אם הכהן אומר אי אפשי בתקנת חכמים אמאי אין שומעין לו, י"ל דהכא לא שייך לומר כן כיון דאינו מוכרח ליתן לכהן זה דוקא ואם לא יתרצה כהן זה לקבל מעות יתנם לכהן אחר, וזה פשוט:

[הגה"ה עי' יבמות (מ"ז ע"ב) דעבד שנשתחרר צריך טבילה ודעת התוס' וסייעתם שם דהוא מה"ת [עי' חי' רעק"א יו"ד סי' רס"ז] וא"כ כשנשתחרר ועדיין לא טבל אף שפקע מיני' העבדות מ"מ עדיין לא נכנס, לקדושת ישראל, והנה בח"ע וחב"ח לענין חיוב ראי' יתחייב תיכף לאחר גמר השחרור אף שלא טבל עדיין ולא מחמת הצד עבדות אלא מחמת הצד חירות שהי' לו מכבר דחייב בכל המצות אלא שמעכב עליו מה שיש לו עוד אדון אחר, וכאן הרי שוב אין לו אדון אחר, ולענין שיוכל להוציא אחרים י"ח לא יוכל עד שיטבול ויעשה ב"ח לגמרי דלענין זה לא סגי בסילוק העבדות בלבד, ומחמת העומד נחשב רק שכ"כ לענין עומד דממילא, ולא עדיף עומד שע"י מעשה כתבו דהטבילה היא לפני השיחרור, אך גרסת רש"י שם סילוק העבדות, עי' אבני נזר חאו"ח סי' קנ"ט אות כ"ה לר"ש מעומד דממילא אליבא דכ"ע, ואף שבתוס' יבמות שם סוף העמוד הוא להיפוך ומשחררה ומטבילה, ואף מהתוס' משמע רק דאין קדימת השחרור מעכב אבל אם טבל אחר השחרור פשיטא דמהני, דהסדר הוא תחילה סילוק העבדות ואח"כ קבלת הישראלית כמו דבגר מילה קודם טבילה, ולדעת כ"פ מעכב, וראן אפשר דאינו לעיכובא, אבל הטבילה שלאח"כ ודאי לכתחילה שפיר דמי, וא"כ החילוק פשיט חיוב ראי' לא בעי רק סילוק הצד עבדות, אבל להוציא אחרים במ"ע שהז"ג בעי' קבלת הישראלית לגמרי, ע"כ הגה"ה:

שם והנותן לו בקבלה אעפ"י שאינו רשאי עי' בפי' רבינו גרשום שכ' אעפ"י באינו רשאי ליתנה לעכו"ם בקבלה לפי שעושה בה מלאכה בשבת, ועוד שמפקיעה מן הבכורה, משמע דישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות ועשתה מלאכה בשבת הישראל עובר משום שביתת בהמתו וכ"מ בשו"ע או"ח סי' רמ"ו עיי"ש וראיתי בס' מנחת חינוך במוסך השבת שהק' אמאי לא ממעטינן בהמה של שותפין מדכתיב וכל בהמתך דמשמע המיוחד לך ולא של שותפין כדמצינו בחולין (קל"ה ע"ב) גבי דגנך כסותך ושדך, והניח בצ"ע:

ולפענד"נ לתרץ עפימש"כ באגלי טל מלאכת חורש סק"א דהא דשנים שעשו בזא"י וזא"י חייבין ודנין כאילו כל אחד עשה כל המלאכה, זהו רק שם מפני שדנין על האדם העושה, אבל אם דנין על המלאכה הנעשית נחשב שנעשית מכח שניהם דהא המלאכה מורכבת מכח שניהם, והיינו טעמא דישראל ועכו"ם שאחזו בסכין ושחטו השחיטה פסולה משום דשם דנין על הבהמה הנשחטת, ומאי חזית דשדית לה בתר ישראל להכשיר שדי לה בתר נכרי לפסול עכתוד"ק ז"ל עייש"ה:

והנה בענין שביתת בהמתו יש לחקור אם חיוב השביתה היא מצד הבהמה שהתורה גזרה שבהמת ישראל תשבות בשבת או דלמא חיוב השביתה היא מצד האדם שהחשיבה התורה מלאכת הבהמה כאילו בעלים עושין וביטול שביתתה נחשב ביטול שביתה לגבי בעלי' אלא דעל מלאכת עצמו חייב סקילה ועל מלאכת בהמתו עובר בעשה לדעת התוס' והרמב"ם או בלאו לדעת רש"י ע"ז ט"ו. ור"ן שם והחינוך מ' ל"ב עיי"ש:

ולפי הנראה הא תליא אי אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט שהב"י או"ח סי' תצ"ה הביא ב' דעות בזה, ועי' בשו"ע הרב סי' רמ"ו סי"ט מבואר סברת מחלקותם שהמתירין טעמם לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה, ומה שבהמתנו עושה אין זה נקראת מלאכה אצלינו אלא אצל הבהמה, משמע דהאוסרים ס"ל דמה שהבהמה עושה נחשבת מלאכה אצל האדם, שכך גזרה תורה שמלאכת בהמתו נחשב כאילו הוא בעצמו עשה, וכיון דהוי סוג מלאכת עצמו נוהג אף ביו"ט, ואולי הא תליא במחלוקת הפוסקים הנ"ל אי על שביתת בהמתו עובר בלאו או בעשה דלשיטת התוס' והרמב"ם שעובר רק בעשה דלמען ינוח לא הוי סוג מלאכה ומותר ביו"ט כדמוכח ברמב"ם פ"ה מה' יו"ט ה"ב עיי"ש ולשיטת רש"י ור"ן וחינוך שעובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה הוי סוג מלאכת עצמו ונוהג ביו"ט ולשיטתם נוהג אף בשל שותפין, ועי' נזיר ד"ב. וברש"י שם ד"ה אלא משמע לכאו' דאינו סוג מלאכת עצמו אך משם אין ראי' כיון דמ"מ האיסור הוא ע"י ממונו ולא ע"י גופו ממש קלישא איסורא ועי' בשו"ע הרב יו"ד סי' ק"צ אות פ"ו ותבין: שוב ראיתי שכן מבואר באבני נזר חיו"ד סי' תנ"ח דהוי סוג שביתת עצמו אלא דהוא ז"ל כתב כן אף לדעת הרמב"ם והכריח כן מדלא נמנית מצוה בפ"ע ע"כ המצוה היא שישבות האדם וכל השייכים אליו עייש"ה. ועי' אבני נזר או"ח סי' ב' אות מ"ז במש"כ שבהמתו של ישראל אסורה לעשות לעצמה מלאכת או"נ ביו"ט]:

ולפי"ז לא דמי לכל הנך דש"ס חולין (קל"ה ע"ב) דממעטינן של שותפין דשם דנין על החפץ כגון גבי דגנך דנין על הדגן אם יש בו חיוב תרומה וכיון דכח ב' השותפין מורכבין בו פטור, וכן גבי שדך וכסותך, משא"כ גבי שביתת בהמתו דשם אין דנין על המלאכה הנעשית ולא על הבהמה עצמה אלא על האדם בעל הבהמה דנחשב מלאכת עצמו [להאומרים דמצוו' על שביתת בהמתו ביו"ט] ונחשב כאילו ב' השותפין עשו בעצמם המלאכה דאם זא"י וזא"י חייבין, ואף כאן נחשב זא"י וזא"י דהא בבהמה זו אי אפשר לעשות בכחו של אחד בלעדי השני [וכמש"כ התוס' שבת (צ"ג.) ד"ה אמר דאפי' הוא בעל כח הרבה אלא שעושה בכה"ג שאלמלא אחר לא הי' יכול לעשות לבדו הוי אינו יכול] ועי' אבני נזר חאו"ח סי' מ"ה, ויש לפלפל בדבריו ז"ל בנוגע לענינינו אך אכמ"ל:

ואם כנים הדברים הא דמבואר בשו"ע או"ח דישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות הישראל מוזהר על שביתתה, המחבר לטעמו אזיל שבב"י סי' תצ"ה דעתו נוטה לאסור ביו"ט עיי"ש, וכן מדברי ר"ג כאן יש ללמוד דמצווה על שביתת בהמתו ביו"ט דהא בהא תליא:

ואולי י"ל עוד לפי"מ דאמרינן בפ' מעשר בהמה (נ"ו) דהא דלקוח פטיר ממעשר בהמה ילפי' מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך מה בנך אינו בלקוח אף צאנך ובקרך אינו בלקוח עיי"ש, ולכאורה למ"ל קרא דיהי' לך ולא של שותפות למעט שותפות ממע"ב ניליף נמי מהך הקישא דמה בנך אינו בשותפות, ומוכרח דבנך נחשב ישנו בשותפות כיון דהאב והאם משותפין בו, וכאמרם ז"ל ג' שותפין באדם, וא"כ לענין שביתה דכתיב בנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מקשי' כל הנך לבן ובת מה בנך בשותפות אף עבדך ובהמתך אפי' בשותפות אך זה יתכן ג"כ רק להסוברים דעל שביתת בהמתו עובר בלאו אבל להסוברים שאינו עובר אלא בעשה הרי הלימוד הוא מקרא דלמען ינוח שורך וגו' ושם לא כתיב בנך (ואף דלדון בי"ג מדות אין דרך זה מסור לחכמי זמנינו כמש"כ באב"נ או"ח סי' קצ"א אות כ"ו, אך אין אני ממציא דין מחודש מכח ההיקש, אלא לומר דזהו טעם איסור השותפות המבואר בד' הראשונים ז"ל]:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה