ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות צדקה · סימן רנז
גבאי צדקה אינם רשאים כו'. פי' ואפילו הם בחזקת כשרות ואצ"ל אם לא הוחזקו עדיין בכשרות שצריכין להרחיק עצמן מכל חשד ומה שכתב הט"ז דקשה ממ"ש בס"ב דאין מחשבין עם גבאי צדקה וא"כ מכ"ש איך יחשדוהו אם יפרוש מחברו שגובה לעצמו ותירץ דהחשד מתייליד כשהוא עושה שלא כפי הדין שגובה לחודיה וכפי הדין אין גובין פחות משנים יחשדו' ודבריו תמוהים בעיני חדא ומה יענה במצא מעות בשוק או פרעו חברו שלא יתנם לתוך כיסו שלא יחשדוהו במה הוא עושה שלא כדין בזה לפי דבריו דהחשד מתילד דוקא כשהוא עושה שלא כפי הדין ועוד אחר המחילה ממעלת הרב וכי מה איכא לגבות יחידי פשיטא דשרי לגבות יחידי כיון שהוא ממונה עם השני כל אחד יכול לגבות לחודי' אם יצטרכו לעשות למשכן לא יעשו שררה עד שיהיו בב' והם מזומני' להכי ופשיטא דליכא איסורא אם יגבו זה מצד זה וזה מצד א' הגם שלא יראו זה את זה אלא דוקא מצד החשד וקושית הרב ליתא מעיקרא דהא דאין מחשבין קאי על הקהל שלא יחשדו אותן אבל הני מילי חששות דכל רואה דאין כל הדעות שוות ויש הרבה בני אדם שסורם רע וחושדין בבני אדם לכן ירחיק הגזבר כל מיני חשד כל מה דמצי והדברים פשוטים. ועי"ל דהחשד שמשתרבב מהמעשה שעושה הגזבר כל מה דמצי שלא לעשותו שפיר הגם דלאו בר חשדא לא יעשה דבר דמשכחת לה שיולד ממנו החשד ולא מצד שאין אנו חושדין אותו יעשה דבר שיצא ממנו חשד דהא כה"ג בחשבון כתב רמ"א וכן סיים הטור ומ"מ וכו' טוב שיתנו חשבון ותירוץ זה וא' הכל אמת:
סעיף ב
ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ע"כ. בטור כתב עם גבאי צדקה הכשרים מ"ש דוקא הכשרים שהוחזקו בחזקת כשרות ולא ידעתי למה מרן לא כתב כנוסח הטור וגו' דסובר דמדקתני בברייתא סתם משמע דמסתמא מחזקינן להו בכשרות. ומה דכתב הטור הכשרים הוא לאפוקי אם אתרע חזקיהו דכשרות דאז מחשבין עמהם ומסתמא בחזקת כשרות נינהו וכ"כ רמ"א:
שם בהגה"ה, וכשרוצין הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר כו'. והגם דקי"ל דכל דבר מצוה כיון שעלה לא ירד וא"כ יאמר הגזבר שלא ירד ממצותו שהיה בה גבאי צדקה י"ל כיון דבלאו הכי כתב הכלבו דמנהג אנשי העיר היה למנות אנשים ידועים לזמן קצוב דמטעם זה כתב דאין כאן משום חשד א"כ הו"ל כמתנה על כל א' שיהיה לזמן קצוב אבל בלאו הכי בלאו טעמא דמשום חשד אין יכולין לסלקם מטעם דכיון דעלה לא ירד כנז':
סעיף ג
הצדקה כו' חייב ליתנה מיד. שם מימרא דרבא ופי' רש"י דלא בעינן ג' רגלים ע"כ. ונראה הטעם דהתם דלא עבר עד ג' רגלים משום דאין תשלומו אלא בירושלם לזה לא הטריחו לעלות בשביל הנדר משא"כ צדקה דהא קיימי עניים אחורי כתפים הוו קאי ולזה דייק רבא דהא קיימי עניי' ולפי פי' זה אפשר דהנודר בירושלם עצמה עובר מיד כיון דליכא כנז' אי נמי משפט א' לא חלק רחמנא ונראה לומר עוד דשאני נכסי שמים כיון דאין צורך גבוה כי ב"ה אינו צריך להם לזה האריך להם זמן לשלם נדרם אבל הצדקה כיון דקיימי עניים אסור לאחר דהא איכא צערא דעניים ולזה אם ליכא עניים לא יעבור אם איחר פי' לא הפריש ולזה תיקשי לכאורה ממה שכתב הרמב"ם ופסקו מרן בס' זה שאם אין עניים יפריש עד שימצא ע"כ ה"פ לכתחלה אמרינן ליה להפריש ואה"נ דלא עבר על לאו אם לא הפריש ואיכא טעמא שפירא להא מלתא דדלמא יאריך הזמן ולא יהיה עני וימות או יעני המתנדב כשימצא העני והרי זה עובר דבשלמא גבי שאר הקדשות הרי קביע ליה זמן ואיכא כי מקדשא ודמי לאיכא עני בתוך ג' רגלים משא"כ העני דאין קביע שיהיה לפעמים לא ימצא בשנה וב' שנים לזה יתחייב לאלתר בלא יאחר להפריש ולזה סיים הרמב"ם ז"ל ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני א"צ להפריש ע"כ פי' דלא חל עליו לתת אעיקרא דדינא עד דאיכא עני וא"כ מה תאמר שמא ימות או יעני מה בכך הרי פטור דכל עוד שלא היה עני לא חל עליו צדקה עד שיהיה וכיון שהיה העני אח"כ שהעני המתנדב הרי פטור הוא כי אין לו ואז לא היה חייב וה"ק בעת הנדבו אם יהיו עניים אתן ממה שחנני ה' לזה אם אין עניים ויש לו או יש עניים ואין לו פטור ובזה סלקא לה תמיהת הטור בדברי הרמב"ם וגם מה שכתב הב"י בדעת הרמב"ם ז"ל שכונתו היא שאם התנה הוא שהתנה שלא להפריש הוא רחוק בעיני דכיון שנדר צדקה לאו כל כמיניה להתנות שלא יפריש דהוי כמתנה על מה שכתו' בתורה אבל לפי מה שכתבתי שפיר שהתנה שלא יהיה חל הנדר מעקרא עד שיהיו עניים בזה שפיר מצי להתנות אין חיוב מעיקרא ובזה יתיישב נמי או' מלת שלא יתן פי' שלא יתחייב בנתינה מעיקר דלפי פי' הב"י הול"ל שלא יפריש ודוק:
סעיף ו
הגבאי שאומר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס הצדקה נאמן בלא שבועה. הטעם לפי שכתב בסעיף ד' דכשחסר בכיס הצדקה צריך הגבאי להלוות ואם אתה מצריכו שבועה ה"ז ימנע ולא ילוה ונ"ל שיכולין הקהל להחרים סתם בפניו לכל מי שהוא נוטל ממון שלא הלוהו אי נמי מי שטוען שום טענת שקר ואין בזה משום חששא שלא ילוה:
שם אך לא לאחר שסלקוהו. הב"ח והש"ך והט"ז כתבו דבנוסחא מדוייקת ממרדכי מצאו כתוב אף לאחר שסלקוהו. אבל הב"י היה גורס אך לא. ולעד"נ דכיון דדין זה חידוש אין לנו אלא מה שמוכרח בגירסאות דהיינו דוקא קודם שסילקוהו וכל עוד דמוקמינן ליה כדינא דעלמא הכי עבדינן והוא גירסת הב"י אלה דבאמת אם בשעת סילוקו שרצו לסלקו אמר כו"כ יש לי שהלויתי לכיס הצדקה נאמן דהא אז חל עליו לו' את אשר הלוה ולא קודם לכן כיון שהיה גזבר אומר עתה יכנס לכיס הצדקה ויטול הלואתו אבל כשרואה שהוא מסתלק חל עליו להודיע וע"ז פסק המרדכי שנאמן בלא שבועה דאי רמית עליה שבועה לא לוי כנז' וכל זה לגי' אך לא וכו' אבל לגיר' אף לאחר אפי' אחר ימים נאמן לומר כו"כ וכו' וכבר כתבתי דלא חיישינן לאותה גירסא כיון דאיכא גירסא אחרת כנז':
סעיף ט
לא יתן אדם כל צדקותיו לעני א' ע"כ. צריך לדעת אם דוקא ה"מ אם נותן לו יותר מכדי צורכו של עני הוא דלא יתן כו' אבל אם אחר שיתן לו כל צדקותיו הלואי שיספיק לצורכי מהו ונראה להוכיח ממה שמצינו שלא נאמר עיקר דין זה אלא בענין דהע"ה שהיה נותן כל מתנותיו לעיר' היאירי דכתיב הוא כהן לדוד וארז"ל שהיה דוד נותן לו מתנותיו ועז"ה ויהי רעב כו' וכיון שזהו מוצא דבר של ענין זה מסתמא בודאי כי מתנות דוד יהיו יותר מכדי צורכו של עירא כיד המלך ולזה הוא שלא רצה ה' ויהי רעב אבל אם אינו נותן לו אלא כדי צורכו אין איסור אפי' יתן כל צדקותיו ועכ"פ יזהר האדם בכל אופן שיהיה לתת מצדקותיו לעניים הרבה ואו' לעני א' לאו דוקא לעני אחד וה"ה לעניים ב' וג' אם יהיו לו קבועים לתת להם דוקא:
סעיף יא
המניח מעות להרויח לת"ת וממנה אשתו עליהם לתת הריוח כו' אינה יכולה וכו' אבל אם המתנדב כו' יכול חבר עיר כו'. מה שנראה מדבריו כי יש חילוק בין החבר לאשתו מצד היותו חבר באמת כי מדברי מהרי"ק לא משמע הכי וכבר השיגו הט"ז למרן כי מהרי"ק שחלק הוא מצד כי החבר כששולחים לו מעות לצדקה וכו' כההיא דרב יוסף תו לא נשאר קרן לבעלי' לו' עליו אין רצוני שיהיה פקדוני כו' אבל הא דאשתו הרי לא השליטה אלא על הריוח ולגבי הקרן אין רצונו שיהיה פקדונו כו' וצ"ע לדברי מרן ונלע"ד דה"ק מרן אבל המתנדב פי' הא כדאיתיה והא כדאיתיה אבל אם המתנדב וכו' להיות דממנהו גם על הקרן יכול החבר לתתו ביד כל מי שירצה דכל המתנדב אדעתא דחבר כו' וכההוא עובדא דרב יוסף ולהיות דמהרי"ק השיב לחלק ושלל דאין להביא ראיה מההיא עובדא דרב יוסף שהפקיד ארנקי דצדקה וחלק כו' לזה כתב בכה"ג אבל כו' ולעולם מטעם הכתוב: