ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות צדקה
סימן רמז
סעיף א
מ"ע וכו'. שיעור מצוה זו יש בה כמה פרטים הא' דאפי' מבלי תובעים אותו מצוה על האדם להפריש מממונו צדקה ולחפש על העני לתתה לו וההפרשה היא אחת מעשרה וראיה לזה ממה דאיתא בספרי וכתבו אותו התוס' במ' תענית דף ט' וז"ל עשר תעשר כו' אין לי אלא תבואת זרעך מנין לרבות רבית ופרקמטיא ושאר רווחים ת"ל את כל תבואת כו' כל למאי אתא לרבות כל הרווחים שצריך לתת מעשר ע"כ. הרי דדמיא למעשר ומזה אתה למד דהויא כמעשר דהגם דאין לו תובע לא יפטר מלעשר אלא יעשר ויניח עד שימצא לוי לתתו לו ויש בזה מ"ע אבל אין בה לאו אלא דוקא אם בא העני ושאל אי נמי שיודע שיש עני נצרך והוא מעלים עין ולזה תמצא שכתב הרמב"ם פ"ז מהל' מ"ע וז"ל וכל הרואה עני מבקש ומעלים עין ממנו עובר בלאו ע"כ הרי דלא עבר בלאו אלא דוקא בכה"ג והב' שאחר שעישר נכסיו ונתן המעשר אם יש עניים מדחוקים ביותר צותה התורה פתח תפתח נתן תתן אפילו מאה פעמים וזה שיעור אחד ממדת רחמים שצריך שתהיה באדם שאמדה התורה ונתן לך רחמים שירחם על העני מממונו הגם שכבר הפריש ממנו מעשרו וזהו מה שפי' מרן ס"ג כל המרחם וכו' ויש בזה מ"ע אלא דיש להסתפק כיון שנתן שיעור המעשר ורואה העניים דחוקים ביותר ומעלים עין אם עובר בלבו דהא מיהא מאמץ לבו אי נמי כיון שנתן שיעור אין בו משום לא תאמץ ולענ"ד כי עכ"פ עובר על לאו דלא ירע כו' הכתובה אחר נתן תתן לו דמשמע יותר מהשיעור אפי' ק' פעמים. והג' אפילו עני המתפרנס מהצדקה צריך לדחוק עצמו לטרוח ולקיים המצוה וכדומה לו פסק מרן סימן רמ"ט ס"ב וז"ל לעולם לא ימנע אדם עצמו כו' דמיירי בעני שאין לו מה שיעשר דאם יש לו מה שיעשר כבר פסק שיתן א' מעשרה ויש גדר אחר שצותה התורה עליו דאם יש עני הולך למות שאפילו אין לו לאדם אלא שיעור פרנסת ב' יחצה עם העני חציו לעני כדי לחיותו שלא ימות וחציו לו לעצמו וזמ"ש הכתוב וחי אחיך עמך וכדמשמע ממה דאפליגו רז"ל כדבסמוך ונראה דבזה אין לו חיוב לאו אלא עשה דוקא ועל מדה זו כתב מרן בס' ד' דצרפית כו' ושכרה גדול כנז' ויש מדה אחרת שנחלקו בה רז"ל מי שאין בידו אלא פרנסת א' אם יחלוק אותה עם העני ולא יחיה אחד מהם או יחיה הוא לבדו וחבירו ימות תכף והיא פלוגתא דבן פטורי ורע"ק בת"כ פרשת בהר סיני גבי מי שהיה במדבר ואין בידו אלא קיתון של מים וכו' יע"ש. האמת דפסק הלכה הוא כמ"ד חייך קודמין ונראה כי זו היא כונת הצרפית שאמרה לאליהו ז"ל שאינה יכולה לתת לו כי הלואי שיספיק לה ולבנה שחייהם קודמין לו ונפקא מינה לחיי שעה והשיבה הוא כי הן אמת שהדין עמה אבל שאני הכא שיכולין לחיות כלם וזהו ולך ולבנך תעשה באחרונה וכו' ככתוב אצלי בחיבורי על הכ"ד ה' יסייעני להשלימו ולהדפיסו אלא שצריך לדעת אם ירצה האדם להקדים חברו אם יש לו מצוה בזה אי נמי אדרבה מתחייב בנפשו ואיכא פנים לומר כי היכי דלא הוו סברות הפוכות שהתנאים חולקים בקצוות למר חייב להקדים עצמו ואי לא עביד איסורא איכא ולמר מצוה קא עביד וכעין זה איתא במסכת שבת מי איכא מידי דר"א מחייב ורבנן מתירים וכמו כן כתבו התוס' במסכת ברכות דף ט"ל ד"ה מברך על כו' ע"כ אלא ודאי דלמר מצוה ולמר רשות ונראה עוד לומר אפשר דלא אפליגו רבנן אלא לחלוק כדי חיות דאחד ומתים תרוייהו לזה קאמר דלא אבל אי בעי אידך למיהב לחבריה כדי שיחיה הגם שימות הוא אפשר דמודים כ"ע דשפיר ולפחות הרשות בידו לעשות:
סעיף ב
לעולם אין אדם מעני וכו'. הכונה הגם שיתן יותר ממעשר כאמור לעיל אפ"ה לא ירא מעניות והגם דכתב רמ"א סי' רמ"ט ס"א דהמבזבז אל יבזבז וכו' נראה דהתם מיירי דאין דוחק לעניים כל כך ורוצה לבזבז לא חייבתו תורה לתת יותר ממעשר א"נ חומש כיון דאשכחן יעקב אבינו שנתן חומש אבל כאן כשהעניים בדוחק מצוה עליו לרחם ביותר מהשיעור ואל ירא משום דבר רע ח"ו כי אם ברכת שלם:
סעיף ד
והיא מעשרת וכו' וי"א וכו'. דעת הי"א היא סברת ב"י באו' כי מהש"ס לא משמע הכי. ולע"ד נראה דמהש"ס נראה להוכיח דגם בצדקה מותר לעשות זה דהיינו לנסות כי עקרן של דברים הם במסכת תענית ד"ט וז"ל רבי יוחנן אשכחיה לינוקא דר"ל א"ל פסוק לי פסוקך אמר ליה עשר תעשר א"ל מאי עשר תעשר עשר בשביל שתעשר א"ל מנא לך הא א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסויי כו' הכי אמר ר' הושעיא חוץ מזו שנאמר ובחנוני נא כו' הנה משמע דגם בצדקה מצי לנסויי חדא דהאי קרא דעשר תעשר רמוז בו נמי הצדקה כדדרשי בספרי שזכרתי בסמוך וקאמר עליה זיל נסי הרי פשיטות הענין יגיד דגם על הצדקה קאמר דשרי לנסויי ועוד נראה כי יותר הוא צודק לומר דכל דברי רבי יוחנן במלתא דעניים משתעי מדקאמר זיל נסי אי תימא דבמעשר תבואה קאמר שצותה התורה לתת ללוי מסתמא פשיטא דלא יהיה נחשד על המעשרות ודאי דיהיב המעשר המחוייב אלא ודאי דקאי על הדרשא דאת כל דלאו כ"ע ידעי להו לאו כ"ע מזדהרי בה קאמר ליה דיעביד וינסה אם לא יתעשר והואיל ואתא לידן הענין הזה צריך לדעת לרבי יוחנן דקא דריש עשר בשביל שתתעשר מאי דעתיה בזה אם לומר כי המעשר נכסיו יתעשר ויתברך קשה מקרא מלא דבר הכתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו' ובכל וכו' ומאי קמ"ל ועוד לינוקא תיקשי דקאמר מנא לך הא משמע דאמר דבר חידוש והרי מקרא צווח ככרוכיא ואם דעתיה דר' יוחנן דקאמר בשביל שתתעשר הוא שינסה א"כ הו"ל לינוקא להקשות תכף ומיד ומי שרי לנסויי והכתיב כו' ולא מנא לך הא ואם תרצה לדחוק ולומר דהיינו הך דקאמר ותהיה כפי זה הכונה מנא לך שמותר לנסות א"כ קשה לר"י דהו"ל בשינוייא לפרכא זאת הכי אמר ר' הושעיא והנראה לומר הוא דהנה טעמא דר' הושעיא דקמ"ל בקרא דובחנוני נא דשרי לנסויי דלכאורה נראה דלא חידש שום דבר זהו פשטיה דקרא ואפיריין נימטייה לינוקא דקאמר אי מטינא להתם לא צריכנא כו' אלא נראה לומר דבא ר' הושעיא לומר שלא תחלק לומר דדוקא הא דשרי לנסויי גבי מעשר תבואה אבל גבי צדקה לא קמ"ל דבכל כה"ג שרי לנסויי א"נ נראה דאי לאו דברי ר"ה מהכתוב לא הייתי יודע דשרי לנסויי והגם דקאמר ובחנוני נא ה"ק שיעשר כו' ויבחנו דברי ה' אם לא יריק להם ברכה אבל לא שיעשו הם הדבר אדעתא לנסויי דכה"ג אסור דכבר גילה קרא זה לזה בא רה"ו ואמר כי שרי לנסויי להדיא ויתן המעשר לנסות ודייק לה ממלת בזאת לומר דזאת המצוה יצאה מהכלל דלא תנסו ולזה דייק בלישניה נמי חוץ מזו והשתא בא ר' יוחנן ודרש קרא דעשר תעשר דלא תימא דדברה תורה כלשון בני אדם א"נ שלא תדמה לדרוש בו כדרשת קרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דאי' בכתובות דף נ' דקיבל יעקב ע"ע לתת החומש ה"נ הכא עשר תעשר דאז יהיה נשמע דצריך לתת חומש אלא כונת הכתוב ה"ק עשר בשביל שתתעשר וה"פ דצריך אתה לדעת כי יש ב' בחינות בנתינת הצדקה הא' שנותנה האדם כדי שייטיב לו ה' ויתן לו עושר ורב טוב אכן כאשר לא יתן לו לא יחסר אמונתו בו ית' ולזה אמרו רז"ל הנותן סלע בשביל וכו' ה"ז צדיק גמור והב' הוא הנותן צדקה לנסות ה' אם אמת הדבר דהנותן צדקה יריק עליו הב"ה טובה וכאשר לא יהיה יכפור ודרשת ר"י דעשר בשביל שתתעשר ה"ק שיכול ליתן צדקה ע"מ שיתעשר וזהו משמעות דבשביל דקאמר ר"י דכל מי שרוצה להתעשר יתן מעשר אבל לא דקדק בדבריו שיעשה לנסות ואה"נ אי שאילו ליה אי שרי לנסויי הוה מורה להתיר כדקאמר לבסוף זיל נסי אלא השתא מיהא כך כונתו לישב הכתוב ואמר ליה הינוקא מנ"ל הא פי' דשרי ליה לאיניש לעשות המצוה כדי שיתעשר דהא הוי כע"מ לקבל פרס והגם דכתבו התוס' בפסחים דף ח' גבי ההיא דהנותן סלע ע"מ כו' דההיא מיירי דכאשר לא יחיה בנו יתחרט על הנתינה ויכפור בדבריהם כאשר יראה כי לא נתקיים השכר וכיוצא בזה אמר התנא אל תהיו כעבדים וכו' אם הוא מתחרט וא"כ גבי ישראל דאינו מתחרט שפיר מצי למעבד ע"מ א"נ בס' הרב בעל תי"ט דאמר דהכא מצוה מהמובחר קאמר החסיד כדי שיהיו עושין מאהבה ואה"נ מיראה יש לו שכר כאשר יעשה ע"מ לקבל פרס ותמה על דברי התוס' ועש"ד א"כ לכ"ע אם לא יתחרט שפיר מצי למיעבד ומאי קאמר מנ"ל מתנית' היא אפשר לומר דהינוקא לא ידע הברייתא דלאו כ"ע ידעי הבריתות ועוד אי נמי ידע סבר דאי עבד לא מרע זכותיה אבל לדרוש דרשא זו דמשמע דלכתחלה מותר לכ"ע למעבד הכי לא ומה גם דימצא בהם לפעמים דיתחרט לזה הנכון הוא למימר כסב' התנא דאבות אל תהיו כעבדים כו' לזה אמר לו ר"י כי בנדון זה ליכא למיחש להא כי פשיטא שיתן לו כו' והראיה זיל נסי דכלום טעמא דקא חיישת הוא שמא כאשר לא תבא לו הטובה תוהא וכמו שכתב התוס' כנז' אבל בלאו האי טעמא אי ודאי שתבא לו הטובה והגמול פשיטא דליכא למיחש והכא פשיטא שיבא לו וקאמר ליה שינסה וידע כי בודאי שיתן לו ה' והשתא נכנס בקו' אחרת ומי שרי לנסויי והכתיב כו' ומשני ליה חוץ מזו והנה בין למה דפי' דאשמועינן רה"ו בצדקה הרי דשרי לנסויי בצדקה בין למה שפי' באידך שינוייא דאשמועינן דשרי לנסויי להדיא הא עכ"פ ר"י בצדקה מיירי דעשר תעשר בצדקה מיירי דקאמר כל ע"כ נראה דלא שנא מעשר תבואה לא שנא כל הרווחים אלא דצריך לומר דוקא אם יתן המעשר או יותר בזה הוא שיתעשר ושרי לנסות ואין לומר חוקה דדוקא מעשר ולא יותר דהסברא מרחקת זה דהרי כשנותן המעשר זכה בעושר וכאשר נותן יותר לאו עבירה ח"ו עביד דמפקעת מניה זכותו ועוד דאשכחן ביעקב שנדר לתת יותר ואין זה אלא תוספת זכות רצונו יתברך:
סימן רמח
סעיף א
כתב הש"ך וז"ל אפי' עני כו' היינו כשיש לו פרנסתו וכו' ע"כ. ונראה דאפי' אין לו אלא פרנסתו יצמצם על עצמו לקיים מצות הצדקה ולפחות יתן לעני וגם העני האחר יחזור יתן לו ונמצאים מקיימים שניהם מצות הצדקה וכדלקמן סי' רנ"א ס' י"ב ובזה לא מחסר מפרנסתם כלום ומקיימים מ"ע:
סעיף ה
(סעיף זה שייך להלכות מלמדים)
אם האשה השכירה מלמד לבנה כו'. כתב הרב הש"ך ס"ק י"א וז"ל משמע דטעמא דלעיל דמסתמא אינו מקפיד באשתו על דבר זה ובח"מ סי' פ"א ס"ז כתב הרב מי שהתנ' עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שותק שתיקה כהודאה כו' והו"ל לאסוקי אדעתיה ולמחות וא"כ מאי איריא הכא אשתו אפי' אחר נמי כו' עד סוף הלשון נראה כי אין הכרח לדברי הרב לעולם ל"ש אשתו ל"ש אחר ל"ש בפניו ל"ש שלא בפניו ונקט הכא אשתו משום דבעי לאשמועי' חידוש דמצי למחות אי בעי וסד"א כיון דהוא חייב להשכיר מלמד לבנו האשה מחייבתו לקיים מה שהוא חייב דהא הויא מלתא דנוגעת להאשה שהוא בנה ובעיא שיהיה בנה ת"ח והיינו דקאמר במס' ברכות גבי ההיא דהני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כו' א"כ הא מלתא רמיא עלה והוא חייב לעשות זה מממונו אימא דלא מצי למחות קמ"ל דאם מיחה מצי למימר אחר בעינא ולא זה היינו טעמא דנקט להא מלתא באשתו ואפשר דהיינו טעמא דנקט מלת בנה ולא אמר בנו או הבן סתם ונכון ומה גם למאי דדייק רמ"א והוא בב"י דחידוש אפי' הוא נושאת ונותנת בבית אשתו חידוש בה מדאחר וא"כ אין להוכיח ממה דנקט האשה דוקא ומ"ש התם בח"מ בפניו אין הכרח לומר דוקא אלא לומר דידע האב בזה הוא דנקט בפניו ודברי הרב אינם מדוייקים דמתחלה נקט למאי דמסיק דלכאורה ע"כ נראה לתיקון לשונו להסיר מדבריו מלת לכאורה ובאמת קשה לי לדברי מרן אמאי לא כתב בהדיא האשה שהשכירה כו' ואפילו היא נושאת כו' שסבר' זו הביאה בשם הרא"ש וליכא מאן דפליג ואמאי לא פסקה:
סימן רמט
סעיף א
בהגהה רק יתננו לעניים. כתב הט"ז וז"ל וכ"ש לפרוע מסים בהם דאסור אע"ג דאיכא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שאו"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מ"מ מיקרי זה פורע חובו מהצדקה ע"כ נראה דעכ"פ לא מחייב לתת המעשר אלא אחר שיטול שיעור המס לא שיתחייב לתת המעשר עליו והוא צריך לתתו למס הגם שהוא ריוח לו הרי הוא נותנו במס דהוי כצדקה ודמי הא לפאה דפטורה מהמעשר כדאיכא התם בפאה ובפסחים וכתב עוד הרב בסייום דבריו וז"ל תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה שהוא בכלל עושה צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים "ע"כ דברי הרב ז"ל תמוהים בעיני ביותר דהא ההיא דהזן בניו כו' מוקמו לה רש"י והר"ן והביאו הב"י סי' רנ"א וז"ל הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאין חייב במזונותיהם כלומר שהם יותר על שש שנים דאלו פחותים מבן ו' חייב הוא במזונותיהן כדאיכא בס"פ אע"פ דף ס"ה ואמרינן בפרק נערה שנתפתתה דף נ' עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר היתירים על שש שאין חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו וכן פי' רש"י עכ"ל הרי בפי' דכן הוא האמת דיוציא אדם כל יציאותיו לזון בניו הקטנים שהם יתר על שש מהצדקה הרי דההיא דעושה צדקה בכ"ע מיירי שתהיה צדקה ממש שיעשנה ממעשר הצדקה ובאמת כי הא לא מיקרי פורע חובותיו מהצדקה דלא מחייב לזונם אלא דוקא עד ו' שנים ולא יותר וכדאי' התם בפרק אעפ"י בסופו דרש רבי עולא רבה אעפ"י דאין חייב לזון בניו הקטנים קטני קטנים חייב לזונם ע"כ. הרי דלא מחייב מדינא אלא בתורת צדקה וכיון דכן פשי' דמצי להוציא מעשר צדקה שלו לבניו להושיבם ללמוד תורה וכמו שפסק מרן סי' רצ"א ס"ג יע"ש ולא תקשי א"כ אמאי לא אמרינן נמי ונוגשיך צדקה כהא דעושה צדקה בכל עת דהוי כפשיט' דהוי ממש נחשב צדקה ונראה דשאני ההיא דה"ק דהקב"ה יתחסד עמו להחשיב לו כל הממון שגוזלים ממנו הגוים כאלו נתנם בצדקה אבל לא אשכחן דנקרא צדקה להדיא כהא דעושה צדקה בכל עת דמשמע קרא הכי אשרי עושה כו' פירו' שמקיים צדקה האמורה במקומה דהיינו עקר מצות הצדקה שהוא עושה אותה המצוה בכ"ע וקושטא דמלתא דצדקה קאמ' שעושה אותה בכל עת ואיזו היא בהכרח זה הזן כו' משא"כ ההיא דנוגשיך דפרט הכתוב באיזה מציאות קאמר שמחשיב אותו ה' לתת לך שכר עליו כצדקה ולא כפי האמת צדקה הוא לגבותו מממון הצדקה וכל זה לשיטת הרב ולע"ד אין הכרח מכל זה ושפיר מצי' למי' דמנכה ליה מצדקה ויש להוכיח קצת ראיה מההוא עובד' דרבן יוחנן בן זכאי דחזא וכו' עוד יש פירושים אחרים בהאי קרא דונוגשיך ומאין לפרש ונוגשיך סיבתם היא צדקה:
סעיף טז
בהגהה ומהני לנשמותיהם. הביא ב"י בשם הרוקח שהוא ית' בוחן לבות אם היה אותו המת בחיים היה נותן כו' ולעד"נ כי פשוט הוא שהאדם יכול לתת זכות המצוה והתורה קודם שיעשנה ותועיל לו המתנה וכדאיתא בה' ת"ת סי' רמ"ו וכיון שכן הכי נמי בנדון זה יהיה הדבר כי כל זכות של הצדקה שנותנים בעד המתים חשיב כמזכים להם זכות זה ומועיל ודאי אלא דלפי זה יהיה הענין מועיל גם לרשע והנה שמענו אשר ספרו בני אדם בענין רוח א' שנכנס בבתולה אחת ואמר להם שיועיל לו לזכות נשמתו אם יתנו בעדו שמן למאור בב"ה וכדומה והנה פשיטא כי הרוח ההוא רשע היה ואמר שיועיל לו זכות החיים. ואפשר דעכ"פ העבריין לאותו הדבר לא יועיל לו אפילו אם יעשה אותו אחר מותו לזכותו ודמי להא דאין קטיגור נעשה כו' ואפשר דזו היא כונת הרוקח ע"ה דבהיכא דהמת היה רשע ולא היה חפץ בקיו' מצות הצדקה לא תועיל לו מה שפוסקים בעדו אבל אם הוא רשע בענינים אחרים פשיטא דיועיל לו מה שיהיו פוסקי' בעדו החיים:
סימן רנ
סעיף ג
עני המחזר וכו' אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה כו'. בטור כתב כי מהרמב"ם נשמע דלאו דוקא מהקופה אלא מכל אדם ומסתבר כדבריו דעל כל אדם קאי כיון שהוא מחור אין האדם צריך לתת לו די מחסורו ותמה עליו הב"י דמהש"ס משמע דדוקא מהקופה קא' דמייתי הא דהעני המחזיר כו' גבי הא דאין פוחתי' לעני העובר כו' ומשמע דההיא דאין פוחתין בקופה איירי ועוד גם הרמב"ם עצמו לא משמע מדבריו דאיירי בכל אדם ואדרבה מדיוק דבריו נראה דנקט גבי מתנה מרובה לשון רבים אין נותנים לו דמיירי בקופה שנגבית מרבים וגבי אסור להחזיר העני ריקם כתב אפילו אין נותן כו' לשון יחיד לומ' דההיא מיירי בכל אדם ע"כ. ולע"ד מה שדייק מהרמב"ם אין הכרח ויותר נראה כי במציאות אחד קאמר הרמב"ם בין ברישא בין בסיפא וכשם דבסיפא בהכרח דמיירי בכל אדם גם בתחל' דבריו דאין נותנין מיירי בכל אדם ומה גם פשיטא דהו"ל לחלק ולא לרמוז דין א' בלשון רבים ויחיד ואפשר דטעם רמב"ם דנקט לשון יחיד אפי' אין נותן לו דאי הוה אמר אפילו אין נותנין לו יבא לטעות דבין כלם תהיה הגרוגרת דקאי על רבים דקא' נותנין לו וזה אינו לזה נקט לשון הנשמע שפיר דקאי על היחיד אבל ברישא לא חש להכי וכד דייקת שפיר הגם שתבין דרישא לשון רבים המכוון אחד בכאשר יתן לו כל אחד די פרנסתו יוצא לו מכלל רבים מתנה מרובה ולא ישתנה המשמעות ועוד נראה דשפיר דייק ברישא לשון רבים למיהב טעמא בהדי דינא דכיון דהוו רבים לזה קאמינא לך דלא יתנו מתנה מרובה מצד דאפי' מועט יספיק לו ומצד דאיירי בדין רבים נקט נותנין אבל בסיפא דאיירי בכל אדם שלא ישיב העני ריקם נקט לשון יחיד והוא נכון ולעולם כדברי הטור יותר נראה עוד נראה מהב"י דמבין בדברי הטור דסובר כהרמב"ם דדוקא בכל אדם קאמר רמב"ם דאין נותנין לו מתנה מרובה אבל הגזבר צריך לתת לו מתנה מרובה דהיינו כדי פרנסה ולזה תמה על הטור שהפליג דעת הרמב"ם מדעת המפרשים והפוסקים ואם הוה סובר דדעת הטור כהרמב"ם דל"ש ליה גזבר מכל אדם וכולהו אין נזקקין לו למתנה מרובה א"כ היינו דעת הפוסקים לענין מסקנא דדינ' הן אמת דסובר הב"י דלסברת הפוסקים אין כל אדם צריך לתת להעני די מחסורו אפילו אין מחזר על הפתחים משא"כ לפי דברי הטור דסובר כהרמב"ם דוקא מחזר הוא דאין צריך והא מלתא הרי תמה עוד בה על הטור בהדיא דלמה לא יודיע כו' אלא ודאי דסובר כטור דדוקא כל אדם וכן פיר' הט"ז סק"א בס' זה בפי' הב"י החילוק שבין הרמב"ם להרא"ש לסברת הב"י ולא נהירא לע"ד דודאי למה יגרע ממון שביד הגזבר שכבר גבוי לעניים לתתו במקום שאינו צריך והגם דהגזבר הוא במקום רבים עכ"ז הרי כבר זה העני חזר על הרבים ויש לו כדי פרנסתו ואדרבה איכא למימר דהגזבר אפילו מתנה מועטת אין ליתן לו ודוקא מבני העיר הוא דבהכרח זו היא חיותו אמרינן שיתנו לו מחיתו מועט מכל אדם דאם אתה אומר שאין נותנין לו כל עיקר הרי בטלה הסיבה דמסיבתה אין נותנין לו והרי הוא מת לזה בהכרח שיתנו לו כל אחד מתנה מועטת משא"כ הגזבר דלא שייך ביה האי טעמא דכל אדם מצינן למימ' שאין ליתן לו כל עיקר ומה גם דהממון שבידו של הגזבר גבוי הוא לעניים ואי אמרינן שינהג במדת הרחמים לפנים משורת הדין הרי הוא מוותר מממון העניים אחרי' והוי כגוזל עניי' הצריכי' שאינם חוזרים ע"כ נראה דכונת הטור ה"ק דמדברי הרא"ש ז"ל משמע דוקא הגזבר איירי דאין נזקק לו ליתן מתנה מרובה מטעם שכתבתי אבל כל אדם אפשר דמי שהשיגה ידו ליתן ובא העני לשאול אפילו הוא מחזר עה"פ מצותו כדי ליתן לו פרנסתו ולא יצטרך לחזר עוד א"נ יחזר הרי עדין הוא צריך ליטול ומה גם דאפשר שלא יתנו לו לזה איכא למימר ויתן לו כדי פרנסתו זו היא סברת הרא"ש אבל הרמב"ם לא חילק בין גזבר לכל אדם ובא להקל מכל אדם דאין נזקקין לו לפרנסה מרובה ואצ"ל הגזבר והגם דהגזבר הוא במקום רבים מה בכך והרי גם הוא מחזר על הרבים ומה בינו לבין שאינו מחזר ומה שתמה הב"י על הטור דמשמע בשאינו מחזר הא' צריך לתת לו כדי פרנסתו דדבר תימה הוא למה לא יודיע צערו לרבים אינה תמיהא לע"ד דכיון דהטור משתעי כי השיגה ידו כדכתיבנא למה ילך ויודיע צערו לרבים והרי יכול לקיים מצות צדקה דכדי פרנסתו ואה"נ אם אין ידו משגת פשיטא דכן הוא שיודיע צערו לרבים אבל במחזר אפילו ידו משגת לתת לו כדי פרנסתו לא הצריכוהו לתת לו אלא מתנה מועטת וליכא שום תימה על הטור ונראה לדייק דיוק אחר בדברי הטור דקאמר וז"ל דעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר עה"פ אין הא' צריך לתת לו די מחסורו דלמה הוצרך לפרש זה דכיון כו' השתא דמסיק כסברת הרמב"ם משמע דלפי הרמב"ם הוא דקאמר זה הטעם ומסתבר ליה אבל לא לפי הרא"ש ולמה לא יהבינן טעמא נמי לסברת הרא"ש ואמינא בפה מלא וסברא ישרה כיון שהוא מחזר לא יתחייב הגזבר ליתן לו מממון שאינם מחזרים לו וישוה אותו להם והנה לסברת הב"י והט"ז ז"ל מדייקים מלת האחד לומר לאפוקי רבים דהיינו גזבר שהוא במקום רבים ולא היא דאפי' א' קאמר הרב והכי כונתו דהוקשה לו בשלמא לס' הרא"ש דדוקא בגזבר תינח דלא יתן לו מממון הגבוי לעניים אלא לסברת הרמב"ם למה לא אמרינן שאדם הבא לפניו עני הגם דמחזר יצטרך לתת לו כדי פרנסתו ולא יחזר עוד לזה הוצרך לתת טעמא ולומר כיון שהוא מחזר למה יצטרך לתת לו די מחסורו והוא טוב טעם דהרי הוא מחזר ואם היתה כונת הטור לומר דוקא כיון שהוא יחיד א"צ לתת לו כו' א"כ הכי הול"ל לטור לומר דכיון שהוא יחיד אין לו לתת לו די מחסורו ואז היתה הכונה פשוטה כדבריהם. ועוד בשלמא אי אמרת דסובר הטור ל"ש כל אדם ול"ש גזבר תינח דמשמע להא סברא מהרמב"ם דסתם קאמר אלא אי אמרת דוקא בכל אדם ולא בגזבר עדין איכא למימר דהו"ל לאשמועינן דינא דגזבר וגם הטור פשיטא דה"ל להודיע דינא דגזבר דצריך לתת לו כדי פרנסתו ולא לאשמועי' לה מדיוק כיון דזה הוא עיקר המחלוקת שבין הרמב"ם ובין הרא"ש ע"כ נראה ודאי כדכתיבנא דמסקנת הטור כס' רמב"ם היא דהגזבר אין ליזקק לתת לעני המחזר אלא מתנה מועטת וגם כל אדם ה"נ ובזה מודים כ"ע אלא מה דמשמע מדיוקא דבהיכא דאין העני מחזר בעי כל אדם לתת לו כדי פרנסתו ושוה דינא דכל אדם לגזבר דפליג הב"י נראה דלמאי דכתיבנא דכיון דידו משגת אפילו הוא יחיד צריך לתת לו כדי פרנסתו לא ידענא למה יכחיש בזה הב"י והדברים פשוטים ונראה לי דאי בעי הגזבר לתת לעני המחזר מתנה מרובה לא מצי דלאו כל כמיניה אלא דוקא מתנה מועטת ודוקא אי פשיט ידיה ושאיל לא ישיב ריקם ואגב אבאר פי' דברי הש"ס דקא' פ"ק דבתרא וז"ל ההוא ענייא דהוה מחזר כו' אתא לקמיה דר"פ לא מזדקק ליה א"ל ר"ש לר"פ אי מר לא מזדקק ליה איניש אחרינא לא מזדקק ליה לימות ליה והתניא אם היה העני מחזר עה"פ אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין למתנה מרובה אבל נזקקין למתנה מועטת ע"כ ה"ק דסבר ר"פ כיון שהוא מחזר אין ליזקק לו ובהכרח דר"פ היה גזבר דאלת"ה מאי מייתי איהו מברית' דאין נזקקין לו דלמא ההיא בגזבר בשלמא מר"ש ליכא הכרח מדלא משני ליה ההיא בגזבר דאפשר דסובר אפי' גזבר בעי למיהב מתנה מועטת אלא לר"פ מאי מייתי כיון דאיכא לאוקומי בגזבר והוא לא הוה גזבר אם לא שתאמר דר"פ גזבר היה והוא סובר כיון דמחזר אין הגזבר נזקק לו וכד א"ל ר"ש אי מר לא כו' איניש כו' פי' כשיראו אותך בני אדם דאינך נותן לו כלום ימנעו עצמם כל העולם מליתן לו באו' דהגזבר דק ויהיב ומדלא יהיב לזה כלום ימנעו מלתת לו ולזה השיבו מדתניא אין נזקקין לו דאפילו דמוקמת להך בריתא בגזבר הרי ליכא למיחש לההיא חששא דקאמר אימור דהנה פשיטא דגם ר"ש ידע דכיון דמחזר הסבר' נותנת דאין נזקקין לו דהא טרח בדנפשיה אלא מצד הך חששא דאימר וכו' ולזה אותביה מבריתא דליכא למיחש והטעם הוא דמימר אמרי מצד דמחזר הוא דלא יהיב ליה אבל כל אדם מיהב יהבי ומשני ליה דדוקא מתנה מרובה הוא דאין נזקקין לו אבל מועטת יהיב מה תאמר יראו בני אדם ולא יתנו לו כי אם מתנה מועטת שפיר הוא מצי להחיות ולא ימות מעט מכל אדם יספיק כדי לחיותו ועלתה ממילא מסקנת הרמב"ם ז"ל כדכתיבנ' דבין כל אדם בין הגזבר צריכין לתת לו מתנה מועטת ואין צריכין לתת לו מתנה מרובה דכמעשה הגזבר מעשה כ"ע:
סימן רנא
סעיף א
מי שהוא עבריין כו'. בטור כתב וז"ל פי' הר"א עני העובר על א' מכל מצות אינו חייב להחיותו עד שידעו דשב וכן אם הוא מומר אפילו לתיאבון ע"כ וכתב הב"י דמשמע מדבריו דמומר לעבירה אחת להכעיס יש רשות להחיותו כדמשמע מדברי הסמ"ק דהגם דדלג רבינו מלת להכעיס. עכ"ז לא הרווחנו כלום כיון שסיים רבינו דבריו וכן אם הוא מומר אפי' לתיאבון משמע פשוט דרישא להכעיס ותמה עליו מההוא עובדא דרב אמי שלא הניחוהו לפרוק אותו ישראל שאכל נבלות להכעיס. ולעד"נ לומר דדעת הטור בזה הוא דלעולם דמומר להכעיס אסור לפדותו אלא דאיכא אופן אחר בהיכא דחזינן באדם אחד דאכל איסורא וליכא התירא לפניו אי אמרינן דלא הוי אלא לתיאבון אי נמי חזקתו איתרעא אי נמי באופן דליכא להוכיח דהוי לתיאבון או להכעיס כגון שאר איסורין לזה כתב הטור בנוסח הר"א דמסתמא כי חזינן לישראל עובר על א' מכל מצוות ה' אין איסור ולא מצוה להחיותו הגם דאי' למיחש ליה להכעיס עכ"ז מחזקי' ליה לתיאבון ויש רשות להחיותו ואין חובה להחיותו ועדיין תאמר טעמא דאין חייוב להחיותו משום דאיכא למיחש ליה להכעיס אבל אי ידעינן בודאי דטעמא הוא לתיאבון הרי הוא כישראל להא מלתא להחיותו ויש מצוה בזה לזה קאמר הטור בסיום דבריו וכן הדין אם הוא לתיאבון אפי' להדיא נמי דינא הכי דדוקא רשות ולא חיוב וראיתי להביא ראיה לדברי הטור מההיא עובדא דר' אמי כדקאמרו ליה רבנן והא ישראל משומד הוא דקא חזו ליה דאכל נבלות וטריפות א"ל אימא לתיאבון ע"כ. הרי דמסתמא נמי חשיב ליה בלתיאבון דמוקמינן ליה אחזקתיה קמא דישראל ואפשר דדעת רבנן בסלקא דעתין דקא אמרי ליה והא ישראל משומד כו' ולא דייק ליה להכעיס משמע דבלאו ראיה דשביק היתיר' מרע אחזקתיה וכל עוד דלא חזינן ליה דשביק איסורא ואכיל התירא בלהכעיס מחזקינן ליה והגם דקאמרו ליה אח"כ והא זימנין דאיכא איסורא והיתירא ושביק היתירא ואכיל איסורא הא מלתא לא קאמרו לה אלא בתר דדחה להו דאיכא למיתלי בלתיאבון קאמרי והא זמנין ומעומק דבריהם נראה דלא היינו טעמם דמעיקרא דאמרו והא ישר' כו' וכיון שכן דאשכחן אדרבה פלוגתא בהכי בסברו' איכא למימר ואיכא למימר פשיטא דמיחש חייש לה הטור ומרה דשמעתא קמא בהא (דא"מ) הר"א ז"ל לאשמועי' כדעת ר' אמי ואימא לתיאבון הוא דאכיל ועכ"פ מוכרח אתה לומר דאיכא חידוש דהא מיהא לפי מה דהבין ר' אמי בדברי רבנן הא מיהא הבין דמסתמא דיינינן ליה להכעיס והא איכא סברא. וליכא להקשות אמאי לא הזכיר הטור דין דלהכעיס דאסור הכא דאפשר דאשמועי' דאסור גבי פדיון שבוים דעדיף מצדקה ומכ"ש גבי צדקה לפחות שוים והכל א' ופשוט והשתא סלקי דעת הטור ודעת הב"י בפסקיו שוים דלהכעיס אסור להחיות ולתיאבון אין חיוב ואין מצוה אלא רשות. אלא דיש לדקדק בדברי הטור למה שינה דבריו מתחלה אמר העובר על א' כו' ובסוף דבריו אמר וכן אם הוא מומר דהו"ל לסיים בנוסח שהתחיל בו ולומר וכן אם עובר לתיאבון אי נמי הוה ליה למינקט דבריו כולם בכה"ג ולומר עני שהוא מומר לעבור על מצוה א' כו' ונראה לומר דנקט בכה"ג לומר חידוש ברישא וחידוש בסיפא חידוש ברישא דאפילו אינו מומר לגמרי בהרבה פעמים אלא שראינו אותו שעשה עבירה אחת פעם או ב' אפילו לא ראינו אותו רגיל בכך אפילו הכי אין חייב להחיותו ובסיפא חידוש דאפי' הוא מומר הרבה פעמים לאותו דבר אין חיוב דוקא כיון שהוא לתיאבון ולא תשמע מינה דדוקא אימת אמרי' דתלינן מסתמ' דהוי לתיאבון דוק' אם לא עשה הרבה פעמי' אלא פעם א' אמרי' אוקמיה אחזקתיה ולא עביד אלא לתיאבון כדכתי' אבל מומר להרבה פעמי' לא מחזקינן ליה דהוי לתיאבון אלא אי ידעינן ליה דבהיכא דאית היתרא שביק איסורא ולזה דייק הטור גבי מומר דוקא לתיאבון זה אינו חדא מהש"ס משמע להדיא דאפילו מומר מחזקינן ליה לתיאבון כדקאמרי ליה רבנן לר' אמי והא ישראל משומד הוא ואמר להו ר' אמי אימור לתיאבון הרי דאפי' מומר תלי' לתיאבון וא"ת סוף סוף הטור למה לא נשמר מהא מלתא כיון דמשתמע מדבריו כדכתיבנא נראה דהטור לא חש לה דמאי שנא סוף סוף לוקמינן ליה אחזקתיה וכיון דלגבי פעם א' תלינן לתיאבון בכל פעם ופעם תלינן לתיאבון והיא סברא ולא חש לן למטעי בה ובחר בהאי לישנא לאשמועינן חידוש כמו שכתבתי. וכל זה דוקא בלתיאבון אבל להכעיס ליכא מאן דפליג אפילו פעם א' אסור להחיותו והגם דההוא עובדא דר' אמי קאמר משומד ומשמע הרבה פעמים עכ"ז במאי דקאמרו ליה לרבנן והא זמנין דשביק היתרא ואכיל איסורא לא משמע בהכרח דהרבה פעמים יש זמנין פעם א' וכיון שכן הו"ל לר' אמי לו' להו ודלמא ההוא זימנא הוא דאתרמי ליה דאכיל ומדקא שתיק משמע דהגם דתהיה הכונה זמנין פעם א' אפ"ה שפיר מודה להו דכיון דלהכעיס אפי' פעם א' אסור לפדותו וגם נלע"ד דהוי ס' נכונ' דכיון דהוי להכעיס פ"א פשיטא דאין להחיותו וגרע טפי ואין לתת לו מזון ולא לפדותו עד שישוב בתשובה:
סעיף ג
בהגהה ואח"כ יקדים אביו כו' ואח"כ בניו וכו'. ונראה דהיינו בניו הקטנים אבל קטני קטנים הם קודמין והוא חייב לזונם ולא הוו בכלל הצדקה כדאיתא בכתובות שהבאתי לעיל סי' רמ"ט ס"א ע"ש:
סעיף ח
איש ואשה כו'. נראה דוקא זה להחיות וזה להחיות אבל זה לכסות וזה להחיות להחיות קודם דהוי פ"נ צריך להקדימו לכסות אפי' דאשה והראיה ממה שכתב הב"י מירושלמי אשת חבר קודמת לע"ה למזונות והביאו רמ"א ז"ל ס"ט משמע דוקא להיותה אשת חבר אבל אשה דעלמא לא ולע"ד דמצמצמין חיותא דאיש לכסות האשה דזילא מלתא שתהיה האשה כך ערומה ואיכא למיחש לאפקרותא וגנאי גדול הוא ודוקא פיקוח נפש דאיש הוא דקודם לכסות דאשה שמא ימות אבל אי ליכא למיחש שמא ימות מקדמינן כסות דאשה כנ"ל
שם וכן אם באו יתום ויתומה לינשא מקדימין להשיא היתומה הגם דאיש מצווה על פו"ר ולא האשה כיון דהו"ל ליתומה כמזונות שיהיה לה בעל לטרוח על מזונותיה הו"ל כלהחיות שקודמת אי נמי דחיישינן ליתומה כיון דאין יכולת בידה מפקרא לזה מקדימין:
סעיף ט
ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה דוקא ת"ח מטעם דכתיב יקרה היא מפנינים מכ"ג הנכנס לפני' אבל אם היה בעל מעשה לא קדים לכ"ג ע"ה אבל ב' ישראל שהיו שבויים מקדימין לפדות מי שיש בהם בעל מעשה דאשכחן מההוא עובדא דמר יחזקאל דאפילו מר יאודה קאים מקמיה הרי דיש לכבד בעל מעשה מצד המעשה הכא נמי לגבי מי שאינו בעל מעשה מקדימין ליה ודמי למ"ש מרן וכל הגדול בחכמה קודם לחבר:
סעיף יג
בהגהה דאין לפרנס כו' שגנאי הוא לו. ולעד"נ דאסור לפרנס הרב או הש"צ מצדקה דהוי כפורע חובו מהצדקה דהא מחוייבין ללמוד תורה ולהשכיר רב ללמדם תורה ודינים וגם ש"צ ולמה יפרעו מהצדקה ואפשר דמוקמינן לדברי הס' הזאת בפרנסה שאין חייבין בה כגון לתת לו יותר מצרכו ממה שהתנו עמו לתת לו וצ"ע:
סעיף יד
כתב הט"ז סק"ו וז"ל רש"ל הקשה על זה ותימה וכו' גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות עכ"ל ואין כאן קו' דודאי אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא דהתם אומר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה כו' ע"כ. וק' לדבריו אחר שיונח שכדבריו כן הוא ולגמור מינה מדחזינן דיש זכות למי שעוסק בתורה יותר ממי שבא לידו הצלת נפשות א"כ הא עדיפא ונדחית הצלת נפשות מקמי ס"ת ולעד"נ לתרץ דשאני ההיא דקאמר התם הוא דוקא דומיא דהנדון דהתם איירי במרדכי בלשון שפירש מן התורה להשררה להציל נפשות אם ילכדו בפח דאחר האמת אחר שנעשה לו נס והציל ישראל היה לו לחזור לת"ת וכיון שלא עשה ונכנס בשררה טעמו היה כדי שיהיה מגן להציל נפשות הא ודאי דגריעא כדקאמר ר"י גדול הוא תלמוד תורה שהי"ל לישב ללמוד יותר מהשררה שנטל להציל נפשות והרי הוא כמאן דאזר כגבר חלציו והלך לפרשת דרכים להציל עובר ושב מהלסטים ת"ת עדיף אבל לפיקוח נפש דהיינו אם רואה נפש הולכת לאיבוד פשיטא דמבטלין ת"ת עליה דאפילו שבת מחללין ביטול ת"ת דלא הוי אלא עשה מיבעיא ופשוט:
סימן רנב
סעיף א
אבל אם בנוהו כבר לא ימכרו אותו פירוש אסור כל עוד דמצו לגבות ולפדות והגם דמהש"ס משמע דאין דרך משמע דלא עבדי אינשי ואה"נ אי בעי למזבן זבוני נראה דהכי קאמר כיון דדירתי דאינשי לא מזבני והא דירה דתפלה אמרינן להו לא תיזבנו דירתא עד דלית להו מידי אבל אי לא בנו ליכא זילותא אי מזבני אבני ולבני דגם לדידהו אינשי עבדי דמזבני וא"כ לפי זה אי ליכא מציאות שיתנו בני העיר לפדות השבויים דאין ידם משגת אפילו בית הכנסת בנויה מוכרין ופודין ועיין בש"ך:
שם בהגה"ה, ומ"מ הנודר סלע לצדקה אין פד"ש בכלל ע"כ קשה לי כיון דמסקנא דפ"ש קודם לפרנסת עניים וכתב מרן הלכך לכל דבר מצוה שגבו יכולין לשנותן לפד"ש א"כ הגם דיונח דלשון צדקה לא משתמע בלשון בני אדם דקאי על פד"ש עכ"ז הרי פסק דאפילו אמר להדיא מצוה אחרת דהיינו בנין ב"ה דודאי אין במשמעותה פ"ש אפ"ה פודין בהם שבויים וליכא למימר דההיא מיירי בצדקה שגובין מהכללות צדקה סתם ודעתם לכל מה שירצו לשנות דהא כיון דצדקה לא במשמעה פ"ש וזה הגם דגבו מהכללות ודעתם וכו' עכ"פ בעי לאמלוכי בדעת ז' טובי העיר דמ"ש כיון דכולהו לא יהבו אלא אדעת' דצדקה למה יבא היחיד או ב' וישנוה מצדקה הג"ע דאדעתא דידהו עכ"פ בעי מעמד ואי אמרינן דאדעתא דגזבר קא גבו שמה שיראה לגזבר יותר מצוה רשאי לעשות ואין זה אלא בגביות הכללות משא"כ בנדבת יחיד דלא מצינן לשנות אלא במעמד ז' טובי העיר שפיר ולא קשיא אבל עכ"פ כיון דהויא גדולה פ"ש יותר מצדקה מה דניחא ליה ליחיד עבדינן ליה ומה שהכריח מהרי"ק מסוגיא דריש ערכין מדר' ינאי שהיה מלוה מעות צדקה דמסיק התם הש"ס דניחא להו לעניים דמרווחו כשאין לו במה לפרוע משום דכופה לבני העיר ליתן עוד ומרויח העניים ופריך מהרי"ק דאי תימא דפ"ש בכלל הצדקה והרי איכא למיחש לפ"ש דביני ביני דיכוף לבני העיר יבואו לידי שיהוי ודיחוי וכל רגע שהם מאחרים הוי כשופך דמים כו' אלא ודאי דלאו בכלל נלע"ד דאינה ראיה חדא ולדידיה מי ניחא דהא מודה דבהסכמת ז' טובי העיר יכולין לשנות וא"כ תיקשי דלמא אתרמי כו' ויסכימו בני העיר כו' הן אמת דזה יכול לדחות דכיון דהשתא מיהא לאו להכי קיימי לא חיישינן אלא דקשה עוד לדבריו והא כיון דפ"ש גדולה למה יצטרכו ז' טובי העיר דהג"ע שלא ירצו כופין אותם כיון דהא עדיפא מכל הצדקה ומה שהביא ראיה דהוי מלתא דשכיחא מההיא דלא ליסתור בי כנישתא לא ירדתי לעומק דבריו אחר המחילה דההיא מה הנאה יש לנו דלא חיישי' חששא אפילו תהיה רחוקה דאמרי' לא לסתור אפילו איכא חששא רחוקה אבל הכא איכא רווחא לעניים לאו משום חשש רחוקה דאיתרמי ושהי כשיעור גבייה מהקהל בטלינן רווחא דעניים דניחא להו ומה גם למה שכתב הב"י בשם הרמב"ם דנקט גבי ההיא דלא ליסתור כו' אי איתרמי להו פ"ש לאו דוקא אלא ה"ה לשאר צדקה רשאים אלא להפליג נקט פ"ש דהיא מצוה רבה ע"כ דכפי זה איכא למיחש בזוזי לכולהו ועוד לדידיה אמאי לא חייש נמי לאיתרמי ליה עני דצריך להאכילו תכף ומיד וביני ביני דמעשה לצבור אית ליה צערא אלא ודאי דמסתמא הוא דתלינן אי חזינן דאיכא רווחא דעניים באיזה אופן לא דחייא מחששא רחוקה אי הוי כו' דאי נמי הוי מעשה לבני העיר שיפדום ואיכא רווחא לעניים שלא יוציא המעות בפ"ש וישארו העניים חסרי' משא"כ אי גבי לשבויים מקהל דישארו המעות שביד ר' אמי לזכותם. ומה שכתב הט"ז סי' רנ"ו ס"ד והקשה על דברי ר' ינאי איך עביד הכי ממשנה שלימה בפרק ב' דייני דף ק"ו דאין משתכרים בשל עניים וקאמר הש"ס דלמא איתרמי ליה עניא וכו' אינו מחוור בעיני דהא אי כדבריו כן הוא הש"ס דפריך אדר' ינאי ממתני' דסלע זו כו' והוכרח לשנות שאני ר' ינאי כו' משמע דלא הוק' ליה אלא ממתני' דוקא ואי לאו מתני' אפילו לא הוה ידע דרבי ינאי מעשה לצבור וניחא להו לעניים לא הו"ל להקשות מידי ואמאי לדעתיה דהט"ז הו"ל למיפרך ביתר שאת ממשנה שלימה דאין משתכרין במעות עניים אלא ודאי נראה דשאני ההיא דמשתכרין הטעם הוא דאתי לידי שיתעקלו מעות עניים בפרקמטיא וסחורה משא"כ הלואה דעדיין הם מעות ביד שהלוה אותם דאי נמי יצטרכו העניים אזיל ומייתי ואפשר עוד דאעיקרא דדינא לא לוי הלה עד דידע דבודאי פרע דאית ליה מוכנים והרי הם עדיין מעות משא"כ הפרקמטיא דלמא לא משכח זבוני והרי העניים כו' לזה לא קא פריך אדר' ינאי אלא מההיא דהלואה כו' ונכון אלא דבלאו הכי כבר סלקי דברי מהרי"ק ז"ל בקשיא לפי קוצר דעתינו ועכ"פ מעות הצדקה פודין בהם שבויים ופשוט:
סעיף ד
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו אויבים מוסרין עצמן להשבותם אבל אדם יכול לפדות עצמו בכל מה שירצה וכן לת"ח או אפילו אינו אלא תלמיד חריף כו' פודין אותו בדמים מרובים ע"כ. משמע דאשתו לא אבל הטור כתב וז"ל אבל כל אדם יכול לפדות עצמו ככל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו עכ"ל וכתב הב"י דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן אין חילוק בין אשתו לשאר שבויים ודברי רבינו אינם אלא לדעת התוס' והרמ"ה והרא"ש כו' ובסיום דבריו כתב וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא הו"ל לסתום דבריו עכ"ל. ואצוגה לפניך מקורן של דברים גרסי' בגיטין פרק השולח דף מ"ה משנה אין פודין השבויים יתר ע"כ דמיהם מפני תיקון העולם ע"כ. ובגמ' האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרבו ולייתו טפי ת"ש דלוי בר דרגא פרקי לברתיה בי"ג אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דלמא שלא ברצון עבד ע"כ. ופי' רש"י ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים יקרים ולא יפילהו על הצבור עכ"ל. ובמסכת כתובות פרק נערה דף נ"ב ת"ר נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשר' בדמיה פודה משם ואילך רצה פודה כו' רשב"ג אומר אין פודין השבויים יתר מכדי דמיהם מת"ה ע"כ. וכתב הרי"ף עלה דההיא דנשבית אשתו דהלכה כרשב"ג דאין פודין יתר ע"כ כו' וכתב הר"ן פרק השולח וז"ל וי"א דאפשיטא בעיין מדתניא בפרק נערה נשבית והיו מבקשים ממנה עד עשרה בדמיה כו' רשבג"א אין פודין וכו' אלמא לרשב"ג אעג"ב דליכא דוחקא דצבור כי התם דבעל חייב לפדותה אין פודין כי היכי דלא ליגרו בהו ופסק שם הרי"ף כרשב"ג ונר' שפסק כן משום דסתם מתני' דהכא כותיה כו' הלכך בעיין מיפשטא מההיא אעג"ב דלא איפשיטא הכא ולי נראה דבעיין מהתם לא אפשיטא דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כ"ש דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מפשט מההיא ברייתא הו"ל בגמ' לאתויי הכא אבל נראה שדעת הראשונים היה דכיון דלא מפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דגמ' פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן לימא לן עכ"ל והביאו הב"י להוכיח דין האשה דאי בעי הבעל לפדותה יתר מכדי דמיה דאין לו רשות. ולע"ד נראה ברור היפך דברי הב"י כי הרי"ף והרמב"ם והר"ן יודו כלם לגבי אשתו שיכול לפדותה אם ירצה יותר מכ"ד מטעם דאשתו כגופו ודוקא לסברת הי"א דכבר דחה להו הר"ן ודבריהם רחוקי' מהשכל דלדעתם דמשנה דאין פודין את השבויון לא אתיא אלא כרשב"ג א"כ קשה בבריתא אמאי פליגי בפדיון אשתו לפליגו בסתם שבויים לאשמועי' חידוש לת"ק שהוא במקום רבים וזה בהכרח לומר דשמעינן חידוש לומר דחיובא קאמרי רבנן דחייב לפדות ביותר מכדי דמיה א"כ מנא לן דרשב"ג פליג גם אם ירצה דלמא לא פליג אלא אחיובא ולא אאם רצה דלא ועוד מאן לימא לן דרבנן לא קאמרי הא דפודה יתר על כ"ד אלא באשתו דהוי כגופו אבל שאר שבויין לא ומתני' דפרק השולח מתוקמ' כרבנן דבריתא וההלכות מכוונות בין סתמא דמתני' בין ת"ק דברייתא דהלכתא כותיה ודלא כרשב"ג והדרא קושיא אמאי פסק הרי"ף כרשב"ג כנגד רבים דפליגי עליה בבריתא וקודם שאבאר פירו' דמתני' לדעת הרי"ף צריך להבין דברי הר"ן שאין להם הבנה לכאורה והתימא על הב"י שהעתיק דברי הר"ן ז"ל והעלים עין מהלהקשות דנר' מדבריו כי הם פשוטים וכפי האמת הם צריכים ביאור והוא דק' דממה דקא' דדעת הראשונים הוא דאין לפדות מטעם דאיכא למיחש לתקלה דשב ואל תעשה כו' פי' דבריו הוא ע"ד מה דאיתא בזבחים פלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר בהיכא דנתערבו דמים דמתן ד' במתן א' דאמר ר"י דינתנו מתן א' הגם דעובר על בל תגרע מוטב שיעבור על בל תגרע מלעבור על בל תוסיף כיון שאינו עושה מעשה בידים משא"כ בל תוסיף עושה מעשה בידים ע"כ ה"נ הכא הגם דאיכא למיחש מצד השבויים דאי' ספק נפשות וכמה לאוין ועשין בפדיונם ואיכא נמי חששת תקלה דלהבא ואיכא חומרא לב' הצדדין לזה מכרעינן לשב ואל תעשה כההיא דר"י:
ומה דסיים לומר ועוד כיון דהש"ס פשט וכו' לא שבקינן פשיטותא דש"ס וכו' ופשיטותא דש"ס הוא דפודין כהא דלוי בר דרגא דפדה בי"ג אלפי דינרי זהב ואם כן קשה דברי הר"ן ואין להם הבנה וא"א למימר דפי' דבריו דקא' לא שבקינן פשיטות דש"ס פי' לא שבקינן ליה למיחש ליה ומודחה ועומד מדחיית אביי זה שבוש חדא דהמשמעות אינו אמת ועוד הכי הו"ל לומר ועוד כיון דדחי אביי לפשי' דש"ס לא שבקינן לפשיטותי' דש"ס כו' ופשוט דדברים אלו אין להם שחר:
אכן כוונת הר"ן כך היא דלא נראה לו דברי הי"א דאמרי דנפשטה הבעיא כל רואה יתמה דלמה לא פשט הש"ס בעיין דמשום דוחקא דציבורא או משום דלא אגרויי מההיא בריתא דרשב"ג לזה קאמר הר"ן דלא נראה לו דבריהם דאין לפשוט מההיא דרשב"ג ועדיין חשש הר"ן להוכיח דהראשונים היו אומרים דטעמא הוא משום אגרויי ואוסרין לפדות אפילו לקרובין וא"כ מצינו חבר להי"א דדחה הוא ז"ל לזה אמר אבל פי' לאו משום דהיו סוברים כדעת הי"א דנפשט' בעיין אלא טעמ' היה משום ספיקא נמי פסקו שב ואל תעשה עדיף ולעולם הבעייא לא נפשטה ודברי הי"א ליתא ועוד קשה לדבריהם דאדרבה מהש"ס יחייב העיון לפשוט לאידך גיסא לומ' לפדות יתר מכדי דמיה אי לאו טעמא דראשונים דשב ואל תעשה עדיף דהא סברת הש"ס היא דפודין מדמייתי ראיה מלוי כך דעתיה וכפי האמת כך נקטינן כדעת הש"ס ולא שבקינן דעת הש"ס מדחיית אביי א"כ דברי הי"א דחויים דאדרבה פשיטות הבעיא יותר נראה מהש"ס לאידך גיסא וכיון שכן ת"ק לדעת הש"ס מהבריתא אם לא שתאמר דאין לפשוט מההיא ברייתא מידי וכל דברי הר"ן לדחות דעת הי"א והשתא סלקו דברי הר"ן בדיוק מכוונים בלי קושיא ומה מאד יערבו לחכך מלת אבל דקא' הר"ן ומלת היה דקא' דאין להם הבנה ובמה שפי' דברי הר"ן מתוקים מדבש א"כ לדעת הר"ן ז"ל אין פשיטות לבעיין מהא דרשב"ג וכלום מנא אמינ' להא מלתא דאפי' אשתו אסור לפדותה יותר מכדי דמיה דוקא מהא דרשב"ג ומדקאמר הר"ן דאין פשיטו' א"כ אין ראיה לאשה כלל ולא כתב הר"ן דעת הראשונים לגבי אשתו אלא לגבי שאר קרובים דהא אפי' לדעת הב"י מודה דלגבי עצמו כ"ע מודו דיכול לפדות עצמו יותר מכ"ד אלף פעמים וכי אמרינן דאשתו כגופו שכן הוא האמת יכול לפדותה בכל ממון שירצה ובזה לא דברו הראשונים אלא בצדדי הבעי דש"ס אמרו לפי פי' הר"ן שאין פודין מטעם שב ואל תעשה אבל אשתו לא נכנסה בבעיא אעיקרא דדינא ודוקא לדעת הי"א דהוזכרה בפי' דברי רשב"ג בהכרח לומר דגם היא בכלל התקנה אבל לכל הדעות לא הוי בכלל ונראה שזהו עיקר טעם הר"ן דדחי הי"א דאי לאו הכי סוף סוף דעת הי"א היא דעת הראשונים יהיה מאיזה טעם שיהיה אלא ודאי דאיכא דינא בין הפי' ונחת הר"ן לדחות דעת זו דהי"א הרי דעת הר"ן דבאשתו אפי' עשר' בדמיה הרשות בידו ונשאר לנו לדעת סברת הרי"ף ז"ל אמאי פסק כרשב"ג ובשלמא לס' הי"א שפיר אבל להר"ן ודקיימי בשיטתיה אמאי יפסוק הלכה כרשב"ג במקום רבים דהיינו ת"ק שהוא במקום רבים דהגם דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו דוקא במשנה ולא בבריתא. ועוד אחר האמת צריך לדעת אמאי לא פשטינן מהא כרשב"ג כדעת הי"א וקש' לסברת הש"ס דלפשוט מינה דמלשון דרשב"ג דקתני אין פודין השבויים משמע דהגם שרצה הבעל לא ונראה לומר דהכא כונת פלוגתא דרבנן ורשב"ג היא לעולם דאי בעי לפרוק בכל ממון שבעולם יכול אלא דאפליגו לחיובי לבעל בתור' חייב לת"ק חייב לפדותו ביותר מכ"ד ורשב"ג אומר דאינו חייב דהא הגם דהתנה וקבל ע"ע לפדותה אי נמי חז"ל תקנו לו לפדותה דעתו לפדיון דעלמא דהיינו כדי דמיה דהא אין פדיון השבויין יתר על כ"ד ומסתמא בין אם קע"ע בין אם תיקנו לו חכמים סתמו כפי' כדי דמיה דוקא ולזה קאמר רשב"ג אין פודין את השבויין יתר על כ"ד כו' וקשה דהכי הול"ל אין פודין אותה יתר על כ"ד ולמה נקט רשב"ג בדבריו מלתא דלא נאמרה בדברי ת"ק ואדרבה לא היה לו לו' אלא הא דאשה דהא שאר שבויים מודים כ"ע אלא ודאי דה"ק מצד דאין פודין השבויים יתר על כ"ד למה יתחייב האיש הלזה לפדותה יתר עכ"ד ות"ק סב' דתקינו לו רבנן בגופו ממש זוהי פלוגתייהו והרי"ף נראה לו דמסתבר טעמא דרשב"ג ופסק כותיה בענין החיוב דוקא ולא אם ירצה דאם ירצה פשיטא דרשאי כגופו הרי הרי"ף ור"ן לא אסרו לפדותה יתר על כדי דמיה באשתו אלא דנשאר לדעת טעמא דהרי"ף ז"ל דהשמיט הבעיא דש"ס ונראה דטעמיה דהרי"ף הוא משום דודאי פשיטא ליה דמשמעו' דמפני תיקון העולם הוא דלמא מסרו נפשייהו ומגרויי בהו וזהו תיקון העולם והרבה יש כיוצא בזה ולא מפני דוחק' דצבורא דזה אינו במשמעות תי' העולם ולא הו"ל למתני אלא משום דוחקא דצבורא ועוד דיגלה סוף המשנה על תחלתה דקתני סיפא אין מבריחין השבויין מפני תיקון העולם ע"כ. וההיא בהכרח הטעם שמא יקצפו על השבויים העתידי' לבא ויתנום בשלשלאו' של ברזל כמו שפרש"י וא"כ איך אוקמינן רישא בחד גוונא וסיפ' בחד גוונא ועוד אחר האמת וכי מפני שידחקו עצמם צבור ימותו בני אדם בשביה וכי תימא דלמא מענו צבורא וכי מענו מאי איכא ולחששת דילמא מענו ולא מצו במה לפרוק לכי מענו לא פרקי ומה גם דאין צבור עני באופן מכל הני טעמים פשיטא ליה להרי"ף דטעמא משום אגרויי. וא"ת א"כ הש"ס דבעי לה מאי בעי נראה דפשיטא דגם התלמוד כך דעתו דהדבר יגיד על אמתתו וטעם דבעי דנפקא מינה אי אשכח איזה ראיה או איזו מתנית' דקא' להאי טעמא דדוחקא דציבורא להדיא פשיט' דדחקינן למתני' לפרשה הכי הגם דדוחק הוא ומייתי הש"ס להוכיח מלוי בר דרגא דטעמא הוא משום דוחקא דצבור' ולדחוק מתני' ודחי אביי דיותר דחקינן למימר דעבד עובדא לוי היפך דעת חכמים מלדחוק מתני' ולזה כיון דסלקא מתניתין כפשטה הביאה הרי"ף והניחה כפשטה דלמה יטרח לאתויי בעיא דמסתמא כך פי' דמתני' ודוק היטב ואם כן לעולם אין להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל דסובר כרשב"ג דאוסר לפדות אשתו ומה גם מהכרחות שכתבתי בש"ס דמנא לן. ועוד אחר האמת הא מלתא דאשתו כגופו מצד עצמה היא טענה הנשמעת והכי סבר הש"ס בכמה דוכתי ולמה לא עבדינן הכי בנדון זה ועוד קשה לדעת הסוברים כן דפלוגתא דרשב"ג הוא דאין פודין כו' דקתני דאסור לפדות אשתו אם כן פליגי את"ק בקצוות לת"ק חייב ולרשב"ג אין לו רשות אפי' ירצה והוא רחוק ביותר ואשכחן דהש"ס אדרבה מקשה מהאי מלתא דקאמ' מי איכא מידי וכו' כדאיתא בשבת וכמו שכתבו התו' מס' ברכות גכי פרוסות ושלימות יע"ש. והרמב"ם נראה פשוט כי דעתו דאשתו כגופו הרי הרי"ף והר"ן לא אסרו ממה שכתב בפי"ד מהלכות אישות וז"ל אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יתר על כ"ד אלא כמה שהיא שוה כאשר השבויות עכ"ל הרי דלא קאמר אלא שלא לחייבו לבעל בתורת חיוב להכריחו לפדותה יתר עכ"ד אבל אם ירצה אין איסור בדבר ואם איתא דסובר הרמב"ם דאיכא איסורא דלא לגרויי גם באשתו מאי קאמר אין מחייבין הבעל וכו' תיפיק ליה דאפילו רצה אין לו רשות משום דלמא אגרויי גוים אלא ודאי דבאשתו דהויא כגופו אם רצה רשאי לפדותה יותר עכ"ד גם לדעת הרמב"ם ואף מדברי הרב המגיד ז"ל נראה כן שכתב וז"ל אין מחייבין הבעל כו' בגמ' מחלוקת תנאים ופסק בהלכות כן ע"כ ואם איתא דעלתה בדעתו לומר דפלוגתייהו מיהא התנאים בהא מלתא דאין פודין השבויים ומתני' דאין פודין אליבא דרשב"ג היה נותן טעם להרמב"ם בפה מלא דסתם לן תנא כותיה דרשב"ג ולמה נכנס בצלו של הרי אלא ודאי דלא מצי טעמא אלא לומר דמסתבר טעמא דרשב"ג ותלי הדבר בהרי"ף שאמר לה בהדיא הלכה כרשב"ג. והלחם משנה ז"ל תמה על הרמב"ם דאיך כתב האי לישנא דאין מחייבין דמשמע שאם ירצה יכול לפדות יתר עכ"ד ותירץ הוא ז"ל לסברתו דהרמב"ם סובר דאין יכול לפדותה יתר עכ"ד והוא כדעת הי"א וטעמא דנקט האי לישנא לומר דין אחר דבהיכא דהיתה כתובתה מרובה מפדיונה ורוצה היא שיפדנה מכתובתה דאין לחייבו לבעל לתת לה מכתובתה לפדות עצמה יותר מכ"ד ע"כ ובאמת לא ידעתי טעם דמדקאמר הרב היתה כתובתה יותר מכ"ד כיון דהבעל חייב לפדותה מכיסו כדי דמיה מה שיהיה יותר דקמ"ל הרמב"ם דאין מחייבין הבעל לתתו מכתובתה מה לי כתובתה מרובה או מועטת ודברי הרב אינם בדיוק בזה וכד דייקינן היטב בדבריו שפי' בהרמב"ם אינם נראים כלל חדא דעל מי סמך הרמב"ם להבין בפירוש דבריו דה"ק ומה גם דאין הכרח לפרש כן ועוד מי יאמר דדין זה אמת לומר שנתכוון לו הרמב"ם ומה גם דאדרבה הדעת נותנת הפך ומידי דהוה רפואתה דמכריחתו לרפאתה אם תצטרך מכתובתה ה"נ כיון דהוצרכה לכתובתה להציל עצמה ממות ביותר מכדי כתובתה ולגבי עצמה לא תקנו רבנן פשיטא דמצית למימר לבעל אימור דתקנו רבנן משלך משלי לא תקנו והגם דהוה אמר לה רמב"ם לאו כל כמיניה בלא ראיה ובודאי דכל עוד שלא אמר לה בהדיא לא אמרינן דאמר מלתא כהאי ועוד קשה אפילו לפי פי' ז"ל נכריח כפירושנו דהא כיון דלדידיה אין רשות לפדותה יותר עכ"ד ודמי כתובתה סובר הרב ג"כ דאין להכריח לבעל לתתם לה לפדות עצמה ביתר עכ"ד והרי הממון הזה הוי כאינו שלה ואפ"ה דייקינן עכ"פ דוקא אין מחייבין אבל אם רצה לתת לה מעות כתובתה שפיר דמי ואמאי הרי אינו רשאי בעלמא לזכות לה ממון שיהיה שלה לפדות בו עצמה ביותר מכ"ד ה"נ לא יהיה רשאי לתת לה כתובתה כיון שאינו חייב דהשתא מיהא אינם שלה והוי כאלו הוא נתנם לה ואי אמרינן דכיון דנותנם לה בפרעון כתובתה הוי ממונה ולמבין לא יהיה נדון זה דומה למזכה ממון לשבוי שיהיה שלו שיוכל לפדות בו עצמו ביתר מכ"ד אלא ודאי אפילו כה"ג תיקנו חכמים דלא ה"נ גבי כתובת אשתו כיון דאינו חייב השתא מיהא לדעת הרב אמאי שרינן ליה לוותר משלו אם לא שתאמר דלא אמר הרמב"ם אלא חיוב אבל אם רצה פשיטא דשרי דאמרינן אשתו כגופו וראיתי להב"ח שכתב כלאחר יד וז"ל אע"ג דבא"ה סי' ע"ח כתב שני הדעות כאן סתם דבריו כהרא"ש ע"כ. ולפי מה שפי' אחר המחילה לא דק בדברי הטור דמה שכתב ב' הדעות הוא דוקא לחייבו לפדות' יותר מכדי דמיה וז"ל א"ה סי' ע"ח אלא שצריך לפדותה כו' ואפי' יותר מכדי שוויה אבל הרי"ף פוסק שאינו חייבין לפדותה אלא בכדי שוויה ע"כ הרי דלא הביא הטור ב' הדעות אלא לחייב הבעל אבל לגבי אם רצה הכריע הטור דאשתו כגופו וטעמו ונמוקו עמו מכל הני מעליותא דכתיבנא דכל הפוסקים כך יורו וכך ידינו מטעם שכתבו התוס' אשתו כגופו זולת ס' הי"א שהיא דעת הרשב"א וכיון דאיכא כמה רבוואתא דפליגי וסברי סברא נכונה הכי עבדינן:
סעיף ז
עבד שנשבה פודין אותו כישראל ע"כ. הוא דברי הרמב"ם וצריך לדעת מה יהיה משפט העבד בפדיונו אם יפדו אותו אדעתא לצאת ב"ח או אדעתא שישאר בעבדותו הן אמת אם פודה אותו היחיד לקיים מצות הפדיון פשיטא דאמרינן שיפדהו לשם בן חורין כי איכא ספיקא כשפודין אותו מממון הגבוי ביד הגזבר לצדקה דהכא תדע דאיכא פלוגתא דרבנן ורשב"ג בפרק השולח דף ל"ז משנה וז"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם ב"ח ישתחרר. רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד עכ"ל וקאמר בש"ס במאי עסקינן אלימא לפני יאוש לשם ב"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו א' לשב"ח לא לא' ולא לרבו ב' לב' לא דהא לשם ב"ח פרקיה לא' נמי לא דלמא ממנעי ולא פרקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים הרי דרבנן סברי דאין מצוה לפדות העבדים דאל"כ אמאי חיישינן דלמא מימנעי ולא פרקי הרי הגם דחוזר לרבו א' וישאר בעבדות לא ממנעי דהא מצוה קא עבדי ופרקי אלא להיות דס' דליכא מצוה לזה חיישינן דלמא ממנעי כו' ופסק הרמב"ם בה"ע כת"ק מאיזה טעם שיהיה בההיא פלוגתא וכיון שכן אין מצוה לפדו' עבדים ולפי זה ממילא טעמיה דהכא דקאמר הרמב"ם עבד שנשבה פודין אותו כו' הוא לשם ב"ח דאי לשם עבדות אין שום מצוה אם כן קשה אמאי נאבד ממון העניים לפדות בו העבדים ולהוציאם לחירות והא כיון דהשתא עבד הוא ואין חיוב לפדותו מי גזר כאן להוציא ממון הצדקה לשחרר בו עבדים ולפדותם דהא כיון שפודה לשם ב"ח עכ"פ נשאר העבד לעצמו ואין לפודהו כלום בו בין קודם יאוש בין אחר יאוש אשר על כן פשיט', דאפי' תנא אין לו כח לומר דין זה שהסברא מרחקתו דהא דאמ' רבנן מצוה לפדותו דוקא היחיד שרוצ' לשחררו אי נמי לרשב"ג שמצוה היא להוציא העבד שקע"ע מצות מיד השבאי גוי אבל לקנות לעצמו העבד יותר מעלה ע"י השביה שזה תימא הוא דהיכא כתיבא שיש מצוה לשחרר העבד והגם דקאמר הש"ס התם בתר שנוייא דאביי וז"ל רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב"ח לא ישתעבד לא לא' ולא לב' רשב"ג אומר בין כך ובין כך כו' ישתעבד כדחזקיה דאמר כדי שלא יהיו העבדים מפילים עצמם לגייסות ומפקיעים זכות רבם. ופריך התם לרבא מההיא דקתני רשב"ג כשם שמצוה לפדו' ב"ח כך מצוה לפדות העבדים ומשני דרשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן אי לפני יאוש קאמרי קאמר להו כשם שמצוה וכו' ואי לאחר יאוש קאמרי קאמר להו כדחזקיה ע"כ הרי דגם רבא מודה הוא בפלוגתייהו דרבנן דלא סברי כשם וא"כ בהכרח לו' בהאי דקאמר רמב"ם הכא עבד שנשבה פודין אותו הוא דוקא לשם ב"ח ולכתחילה מחויבין להוציא העבד ב"ח כדי לפדותו ממעות הקדש. ואחר האמת אימור דאמרי רבנן אם הוא ב"ח מצוה לפדותו אבל מצוה לעשותו ב"ח לא אמרו אכן נ"ל דסובר רמב"ם כדברי רבא תמיד בפלוגתי' אדאביי הכא נמי הלכ' כרבא דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג בדחזקיה ולא פליגי רבנן ורשב"ג ז"ל בהא מלתא דהא למאי דמפרש רבא למתני' לאחר יאוש וכו' ומסיק מכח פרכא דקאמר רשב"ג כשם כו' דרשב"ג לא ידע כונת רבנן נר' לו להרמב"ם והיא סברא דלא אמרי' דפליגי בתרתי וגם עיין בדברי רבא מדבחר לאוקומי פלוגתייהו לאחר יאוש ופליג אדאביי דמוקי לפלוגתייהו דמצוה לפדות העבדים משמע דיותר הוא לומר דטעם פלוגתייהו בהכי והגם דרשב"ג נסתפק אנן לא מפשינן פלוגתא ואמרינן דלא פליגי אלא בהא דחזקיה אבל בהא דכשם שמצוה כו' מודים כ"ע ולא תקשי כיון דלא קאמר לה להא מלתא דכשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים אלא לרשב"ג ולא רבנן לא אמינא דכ"ע מודים דמנא אמינא לה דע דכיון דנאמרה סברא זו בדברי רשב"ג כל עוד דלא אשכחן דפליגי רבנן להדיא אמרי' דכ"ע מודו וזה פשוט א"כ נקטינן דל"פ רבנן אדרשב"ג אלא באוקמתא דרבא דהיינו לאחר ייאוש ובחזקיה וזה דקתני רשב"ג כשם הוא משום את"ל דפליגי רבנן לפני יאוש ואחר האמת ולא היא וכיון דמודים רבנן דמצוה לפדות העבדים שפיר פסק רמב"ם דפודין מהצדקה ולעולם הכונה שישאר עבד כי היכי דלא לאבד מעות הצדקה אלא פודין אותו מיד השבאי ויחזור לעבדותו:
סעיף י
איש ואשתו שבויים אשתו קודמת כו'. ונראה לומר דאפילו למאי דפסק מרן בסמוך ס"ט דאמו קודמת לו אשתו קודמת לאמו דהטעם הוא משום דאשתו היא כב"ח דידיה והוי כממון שלה מונח ביד הבעל דאינו יכול לפדות אפו' עצמו ולא אמו בממון אשתו דכיון שקע"ע מעת שנשאה לפדותה תו לא מצי למפרק לשום אדם עד דפרע חובו ובאמת לא ידעתי למה לא הביאו דין זה דאמו קודמת לו לא הרמב"ם ולא שום פוסק זולת הב"י חש לההיא דהוריות דקתני אמו קודמת לכולם ולבי מגמגם בה:
סעיף יא
מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה כו'. פירוש משום אהבת הממון שלא להוציא בפדיון נפשו אבל אה"נ אי מצי אחריני דמפרקי ליה מדידהו שפיר בעי לזה קאמר דבע"כ פודין אותו מנכסיו דלא כל הימינו שישאר שבוי ופקע מיניה שעבודא דמצות וכו' אבל אם אינו רוצה ליפדות כי אומר אהבתי את אדוני כו' ואפי' באים לפדותו אינו רוצה לא פרקינן ליה מדידן דהא כיון דאיהו בעי אזיל ומפיל נפשיה לפני שבאים ואפשר לומ' דמדידיה עכ"פ פרקינן ליה דמה יהיה דאי אזיל ומפיל נפשיה לעצמו הוא מפסיד ועל כל פנים פרקינן ליה:
סעיף יב
האב חייב לפדות בנו. נראה דוקא לא קאמר דחייב אלא פדיון שבויים אם נשבה אבל לזונו לא כדאי' בש"ס שהבאתי סי' רמ"ט דדוקא קטני קטנים הוא דחייב לזונם והטעם הוא דשאני פדיון שבויים שיש בו סכנת נפשות ועוד דלמא נפיק לתר"ע משא"כ לזונו דליכא ה"ט לימא ליה זיל כתוף ופרנס עצמך אבל הבן לאביו חייב לזונו ואין צ"ל לפדותו ונראה דהא דקאמ' הכא חייב לפדותו פי' הגם דכבר נתן מעשר לצדקה אפ"ה מחייב לפדות הבן מהשבי דאם עדיין לא נתן מעשר פשיטא דמחייב לתת מעשר וממנו יפדהו ואה"נ יכול להוציא מעשר הצדקה בזה דצדקה היא וכדאיתא סי' רנ"ח ס"ג:
סימן רנג
סעיף א
אפי' יתנו לו אלף זוז בבת אחת יטול. נראה כי דוקא בכה"ג דנותנין אלו היחידים בתורת צדקה אי נמי צבור מגבו מדידהו ויהבי ליה אבל מהקופה ואצ"ל מתמחוי אם היה לו מזון סעודה אחת לא יטול מתמחוי אלא סעודה אחרת וכן אם היה לו מזון י"ג סעודות לא יטול מהקופה אלא סעודה אחת דוקא ופשוט ומה שסיים מרן יש לו הרבה והוא משועבד כו' ה"ז יטול פי' אפי' מהקופה אם אין לו י"ד סעודות שלו בלי שעבוד ומה שכתב עוד יש לו בית וכלי כו' ואפי' כלי כסף וכלי זהב כו' התם בפרק מצי' האשה דף ס"ח רמי אמתני' מדתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף וכו' בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת ומשני אמר רב במחריש' דכספ' ר"פ אמר ל"ק כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן לאחר שיבא לידי גבוי וכתב הרי"ף קודם שיבא לידי גבוי כל זמן שאינו נוטל אלא בצנעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מהגבוי בקופה אין נותנין אלא אחר שימכור וכ"כ הר"ן וכ"כ הרמב"ם והנה ממה דמשנו אמתני' משמע דאם היה לו כלי זהב ומכרם וקנה מהם כלי כסף תו לא מחייבינן ליה למכור כלי כסף אח"כ דהא מתני' עצמה דמוקמי' לה אחר שיבא לידי גבוי קתני היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף משמע דלא מצריכין ליה להשתמש בכלי נחשת מכלי זהב דכל כי האי הפרש לא מצי למיעבד ואם איתא דאם היה לו של זהב אמרינן ליה שימכור ויקנה של כסף ואם יצטרך אח"כ יקנה של נחשת אם כן ליתני הכי להדיא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בשל נחשת אי נמי ליתני הכי היה משתמש בכלי זהב וכסף יש' בכלי נחשת ותהיה הכונה דתמיד בכל גוונא יחוייב למכור כלי זהבו וכספו ואז יטול מהגבוי אלא ודאי כדכתיבנא וכן משמ' לשון הרמב"ם שכתב וז"ל שימכור ויקנה פחותים ממה שהיה לו מזהב לכסף ואם היה לו כסף יקנה נחשת אלא דנראה לי דדוקא בכלי תשמיש שהם כוסות וקערות וכדומה עבדי' האי דינא משום דאמר מאיסי עליה אבל כגון מגרדה ועלי ומנורה אפילו מכר של זהב וקנה כסף חוזר ומוכר של כסף דכיון דליכא למיחש למידי כהא דכוסות וקערות דהוי כלי אכילה דמצי למימר לא מקבל עלי ואפי' של נחשת שפיר סגי ליה ויכול להחליפם מזהב לנחשת. ומתני' דקתני של זהב ישת' בכלי כסף מתוקמא כאוקמתא דר"פ דכאן קודם שיבא לידי גבוי דמיירי בכלי אכילה דאי במגרידה אפי' לא בא לידי גבוי מחייב למכור אלא בכלי תשמיש דאכילה אם אחר שבא לידי גבוי מצריכין אותו למכור אם היה של זהב לשל כסף ואוקמתא דרב זביד הגם דלא מתוקמא מתניתין הכי עכ"ז דבריו מצד עצמם אמת לזה פסק כותיה דהא סברא היא באופן דכלי אכילה אין מחייבין אותו למכור מזהב לנחשת אלא אם פיחת ומכר של זהב וקנה של כסף הרי זה יטול מהגבוי ולא הצריכוהו עוד למכור של כסף וכלי מגרידה ובו ימכור ויחזור וימכור עד שיעשה של נחשת ושל עץ כדי הוצרך ובאמת כי דברי רמב"ם לפי זה אינם מדוייקים שכתב אהא דכלי מגרידה ויקנה פחותים מהם משמע דאפי' מגרידה יפחות בחדא מדריגה דוקא והנלע"ד כתבתי ונכון:
סעיף ב
יש אומרים כו' יכול ליטול כו'. פי' מהיחידים ולא מהגבוי בקופה דוקא עד שלא יהיו לו י"ד סעודות וכל מה שהוא גבוי ביד הגזברים דינו כקופה. ובקופה אין חילוק בין בימיהם לבימינו:
סעיף ג
מי שהיו לו קרקעות כו' ואם ימכרם בימות הגשמים ימכרם בזול וכו' אין מחייבין אותו למוכרם אלא מאכילין אותו מעשר עני. לא פי' הרב כמה הוא שיעור הזול והש"ך כתב ואין משגיחין לראות כמה הוא הזול עכשיו אלא בין מעט בין הרבה מאכילין אותו מ"ע ובאמת לא פורש בדברי הרמב"ם ונראה כי הדעת מרחקת דאפי' הזול כל שהוא יטול מ"ע לכן אני אומר דלפחות יוזלו כשיעור אונאה דהיינו שתות ואז מיקרי הוזלו ולדעת התוס' נראה דהוזלו היינו חצי דמיהן דהא שיעור אונאה דקרקעות כתבו התוס' במסכת קדושין שהוא עד חצי דמיהם אבל פחות מכן לא מיקרי אונא' הרי דאיכא אינשי דזבין קרקעי עד פחות מהאי שיעורא ולא מינכר מלתא דהוזלא אלא דהרמב"ם פסק דאין אונאה לקרקעות אפי' מכר שוה אלף בא' ע"כ נראה דלס' רמב"ם לפחות יפחות כדי שיעור אונאה דעלמא דמינכר הזלתו:
סעיף ד
בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו לו מעותיו יטול מהצדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם. פי' יטול מהצדקה אפי' מהגבוי בקופה ומה שאינו חייב להחזיר דוקא אם נטל בתורת צדקה אבל אם נטל בתורת הלואה אדעתא לשלם חייב להחזיר ויתבענו הגזבר ואפי' אם נטל בתורת צדקה משנת חסידים היא להחזיר כשיגיע לביתו הגם דאינו חייב:
סעיף ה
מי שפרנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור. דברי הרב ז"ל שכתב והיה מכוין למצוה משמע דוקא שהוברר דעתו שהיה מכוין למצוה אבל סתמא יכול לתובעו משהגדיל והגם דאמרינן דהיכא שלא היה ליתום כלום בזמן ההוא שהיה מפרנסו מסתמא אדעתא דמצוה קא עביד עמיה ופטור היתום מלשלם משהגדיל עכ"ז בהיכא שהיה ליתום דבר משלו אז בזמן שהיה מפרנסו צריך לדעת אם יכול לומר אדעתא לפרוע ממה שיש לו היה מפרנסו כיון שלא פי' להדיא שהוא מפרנסו לשם מצוה ואם כונתו הוא לו' דמסתמא לשם מצוה הוא הכי הול"ל שהיה מכוין לשם מצוה ואז הוה מפרשי' הכי דמסתמא לשם מצוה והש"ך כתב דמסתמא נמי פטור היתום אפילו היה לו אז וכן משמע מדברי רמ"א בהגהה שכתב אם לא שפי' שדרך הלואה פרנס הרי דמסתמא פטור כדברי הש"ך. והן אמת דדברי הרא"ש בשאלה הם דברי רמ"א והט"ז דמסתמא נמי אפילו יש לו אין יכול לתובעו שכתב בהדיא דמסתמא פטור וא"כ צריך לדעת למה כתב האי לישנא שהיה מכוין למצוה ונראה לומר דכונתו בהאי דקאמר והיה מכוין הוא לומר שכל עצמו שהכניסו לביתו להטפל בו ובצורכו לא היה אלא למצוה אבל לא שידענו שהממון עצמו שהוציא הוא בתור' צדקה דא"כ פשיטא מאי איריא יתום אפי' איניש דעלמא הרי נתן לו בתורת מתנה אלא ודאי דמסתמא קאמר והא דהיה מכוין הכונה כמו שפי' לטיפול בעלמא ולפקח עין עליו לטובה:
סעיף ו
עני שגבו להשלים די מחסורו והותיר המותר שלו. נראה דוקא אם גבו מהנותנים בפי' לפלוני והנותן אדעתא דידיה קא יהיב אבל אם הגזבר הוא דוקא שהיה בדעתו לזה העני לא אמרינן המותר לו דהא לא קני ליה העני בהזמנה דהא קי"ל דהזמנה לאו מלתא וכמו שכתב הש"ך והט"ז בסי' שנ"ו אלא כיון שגבו לצורכו מהנותנים אז הוי המותר לאותו עני וכן דייק מרן בסי' שאח"ז שכתב דאמדינן דעתיהו שלא התנדבו אלא על דעת כך הרי דכל דברינו כדעת הנותנים:
סעיף י
עשיר המרעיב עצמו כו'. פי' דוקא שידענו בו שהוא עושה משום שעינו צרה בממונו אבל מסתמא חיישינן ליה לנתמוטט ומה גם כי ידענא דמקודם הוה מתפרנס כיד ה' הטובה עליו תלינן כנז' ויהבינן ליה בדרך כבוד כדאיתא בס' ט':
סימן רנד
סעיף א
אסור לישראל ליטול צדקה מגוי בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מגוי בצנעא ה"ז מותר. ע"כ הוא לשון הרמב"ם ולשון הטור כך הוא אסור לישראל ליקח צדקה מגוי בפרהסיא ואם אינו יכול להחיות בצדקה של ישראל יכול לקבלה מגוי בצנעה ומותר עכ"ל, ונראה להגיה בלשון הטור מלת ואינו קודם מלת יכול והכי קאמר ואינו יכול לקבלה מהגוי בצנעא אז מותר ובזה נמי אינה מיותרת מלת ומותר דכתב הטור דאי לא תימא הכי מלת ומותר מיותרת כיון דקאמר להדיא וז"ל ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא אם מצי להחיות אבל לא מצי להחיות חיותיה הוא ע"כ הרי דאפילו בפרהסיא שרי אם אינו יכול להחיות כדעת הרמב"ם אלא ודאי דדברי הטור הם כמו שכתבתי:
שם ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה בצנעא כו'. ע"כ כך הם דברי רמב"ם ונ"ל לומר דכל עוד דמצי להחיות בצדקה של ישראל אין ליטול מגוי אפילו בצנעא מטעם דעכ"פ איכא קצת חלול ה' שמתבזה ישראל בעיני הגוי אי נמי מטעם דכתיב ביבש קצירה תשברנה שמאריך הגלות ודייקתי זה ג"כ מלשון הרמב"ם שכתב והקדים אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואח"כ כתב ואינו יכול ליטלה בצנעא מהגוי משמע דאין ליטול בצנעא כל זמן שיכול להחיות מישראל והגם דקאמר בש"ס בפרהסיא דוקא היינו לענין שיהיה פסול לעדות דלא מפסל אלא אם נטל בפרהסיא אבל עכ"פ איכא למיחש שלא ליטול ומה"ט נמי תפס מרן לשון הרמב"ם לכוין למה שכתבתי וצריך לדעת אם יכול לשאול בפיו הישראל לגוי אם אינו יכול לחיות מישראל דדוקא אם נתן לו הגוי הוא דשרי אבל לשאול בפיו דהוי חילול ה' טפי מהו ונ"ל כיון דחזינן דשרי הא דבפרהסיא הגם דקאמר הש"ס דאיכא חלול ה' משום וחי בהם א"כ אין לך דבר שידחה חיי נפש מכל הני מילי:
סעיף ב
מלך או שר ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזי' אותו משום שלום המלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גוים בסתר שלא ישמע המלך ע"כ. אם חיישינן לשמא ישמע יהיה מונח עד שיעשו בו דבר שלא יעלה ממנו זכות לו וקשה משמע דוקא מלך או שר דאיכא משום שלום מלכות אבל גוי דעלמא לא וכיון דנותנין אותו ממון לעניי גוים הרי לית ליה זכות וליכא למיחש לביבש קצירה תשברנה. ונראה דעכ"פ בנתינת הממון ליד ישראל יש לו קצת זכות למלך לזה דוקא משום שלום מלכות אבל גוי סתם דליכא למיחש לשלום מלכות לא מקבלינן מיניה אפילו ליתנו לעניי גוים כיון דאיכא קצת זכות כנז'. אי נמי נקט מלך או שר לומר דבהכרח ליקח ממנו משום ש"מ אבל גוי דעלמא אם רצה שלא ליקח אין לו הכרח הרשות בידו וכפ"ז ל"ש גוי דעלמא ל"ש מלך וכתב להאי דינא הכא דנוגע לענין הצדקה ולומר שיתנהו לעניי גוים ומה שהקשו בדרישה ובט"ז דמס' א' משמע בצנעא שרי והכא משמע דדוקא לעניי גוים ולא לעניי ישראל במה שכתבתי דגם ברישא דשרי בצנעא דוקא באינו יכול להתפרנס בצדקה דישראל לא קשה ולא מידי דכיון דאינו יכול לחיות ליכא למיחש לכל זה אפילו לחילול ובלא תירוץ זה היה נראה לומר דלא חיישינן להא דביבש קצירה תשברנה אלא צדקה שעושים המלך או השרים דהוו בכללות ויכריע להאריך זמן גאולתם אבל בצדקה שעושה איזה יחיד יבטל הוא וצדקתו ובזה מיירי ברישא. ובס' ב' מיירי בשר ומלך כהא דאמיה דשבור מלכא דשדרא ד' מאה ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו מטעם ביבש קצירה תשברנה דפשיטא דמלתא כהאי מהמלכה תועיל למלכות הגויים להאריך קיצה. ותירוץ ראשון עיקר ומה שתי' בדרישה דשאני ישראל הנהנה מהגבאי כיון דנהנה שרי משא"כ הגבאי דלמה יגרום זכות לגוים בשביל הנאת אחרים ע"כ דוחק הוא ואדרבה בהפך היה נראה לומר דבנתינת המעות מיד הגוי ליד העני הרי זכה הגוי בצדקתו משא"כ בנתינתו ליד הגבאי אין לו זכות עד שיתחלק לעניים וכיון שכן שהם ברשות הגזבר הרי יכול לתתם לעניים בלי שיהיה לו זכות הגוי שיזכה בהם הגזבר לעצמו דהא כל ממון הגוים מותר לנו כדאיכא בש"ס ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל ואז יעשה הגזבר מה שחפץ לצדקה ואין זכות לגוי בצדקה וכדומה הרבה המצאות באופן כי יותר יראה לאסור בהפך. ומה שתירץ הט"ז דדוקא כשנותן הגוי לעניי ישראל שמייקר שם ישראל משא"כ ברישא דשרי בצנעא משום שהגוי אין כונתו דוקא על ישראל אלא מצד טבעו רחמן על כל פושט יד ע"כ גם דבריו רחוקים מהדעת ועוד קשה לדבריו מהש"ס דמאן לימא לן דאפר' הורמיז אמיה דשבור מלכא לא שלחה כהנה וכהנה לעניי גוים וחלק קטן שלחה לעניי ישראל ומה שכתב מרן מלך ושר ששלח ממון סתם קאמר מי לא עסקינן אפילו שלח לעניי גוים עשר ידות ממה ששלח לעניי ישראל ופשיטא דמסתמא כן הוא דסתם גוים שולחים לענייהם תחלה ואחר כך מרחמים גם על עניי ישראל על כן נראה דאין לזוז ממה שכתבתי והוא הנכון:
בהגה"ה וי"א שיעשה בהן מה שצוה המושל ע"כ. פי' לפי שמדברי מרן משמע דבכל גוונא קאמר שינתנו לעניי גויים ואפילו פירש ואמר לעניי ישראל דוקא ולא לעניי גוים אי נמי כהא דלפדיון שבויים דמסתמא כאלו פירש דלישראל אפ"ה אין לעשות מממון הגוים צדקה לישראל ולא חלק וטעמא כמו שכתב בב"י דהפוסקים סוברים דגם רב יוסף בההוא עובדא דאפר' הורמיז ששלחה ארנקי לר"י ואמרה למצוה רבה ואמר"י דמצוה רבה הוא פדיון שבויים ויהבינהו לפ"ש סוברים הפוסקים דגם הוא לפ"ש של גוים יהבינהו ולא כמו שכתבו רש"י והתוס' בשינוייא בתרא דיהבינהו לפ"ש של ישראל ולא חש לדיבש קצירה תשברנה מטעם דשאני הכא דאסור לגנוב דעת הגוי וכיון דאמר למצוה רבה ממילא דעתיה דוקא לישראל משא"כ אם אמרה לעניים גם עניי גוים בכלל כי יודעים שמפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל והפוסקים סוברים דהכל א' וחיישינן לדיבש קצירה וזהו פסקיה דמרן דבכל גוונא ינתנו לעניי גוים ושבוייהם ולזה קאי רמ"א שכתב וי"א דאם צוה הגוי לדבר פלונית כנז' שלא ישנו מטעם גניבת דעת והיא סברת רש"י והתוספות שהבאתי בסמוך והדברים פשוטים. ומה שהאריך לתמוה בעל ט"ז והניח צ"ע על דברי רמ"א ז"ל אחר המחילה לא דק בדברי רמ"א והם פשוטים לכל קורא והוא ז"ל לא נחה דעתו עד שעקר להאי וי"א והביא ראיה מלבוש ופשיטא שלא יצא י"ח עיונו בזה ואם הורחק מעיניו לומר וי"א על דבר שלא נזכר בדברי מרן כבר פירשנו דהוי כאלו מוזכר ומה גם דכן דרכו דרמ"א ז"ל כשרואה שלא חש מרן לאיזו סברא הוא מביאה בשם י"א ופשוט:
סימן רנה
סעיף א
לעולם ירחיק אדם כו' ואפילו היה חכם מכובד והעני יעסוק באומנות. נראה דאם הוא עושה שמתפרנס בשביל שלא ליבטל מת"ת ויעסוק באומנות ואינו יכול להתפרנס מהאומנות אם לא שיבטל מת"ת חלק מן היום שפיר אמרינן שיתפרנס מהצדקה ומה גם דמצינו גדולי חכמים מתפרנסים מהצבור ללמוד תורה וכבר העלתי בחבורי על הש"ס מס' ברכות דהגם דמ"ש מההיא מימרא דגדול הנהנה מיגיעו כו' לחד פי' דקאי על האי מציאות דהגם שרוצה ללמוד תורה כל היום נהנה מיגיעו עדיף עכ"ז האידנא דנתמעטו הלבבות והתורה מונחת בקרן זוית והלואי שיעסוק האדם כל היום וכל הלילה ולא יספיק לדעת מה שהוא חייב לדעת פשיטא שיותר מצוה הוא ללמוד כל היום ולהתפרנס מהצבור. ונראה עוד כי האידנא דזילא מלתא טובא להתעסק באומנות מנוולת וחילול ה' אסור לת"ח לעסוק במלאכה מנוולת ודוקא בימיהם דחכמיא הם היו הגדולים ולהם השררה ולא היו מתבזים מחמת זה וכל אחד בכבודו מונח כי ההמון לא היתה יכולת בידם לבזותם ולא ש"ש מתחלל אבל האידנא כולהו איתנהו דור שבן דוד בא בו:
סימן רנו
סעיף ב
וכל תענית שלנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשו"ד. פירוש לכל עניי העיר ואפילו כבר חלקו להם סעודה אותו היום מהקופה כי בכל שבוע נותנין להם י"ד סעודות ויום תענית בכלל נותנין להם שתי סעודות של אותו יום אלא להיות כי היו רגילין לחלק להם צדקה כמו שפרש"י במ' סנהדרין לזה מסתמא מיום הא' סומכין העניים על צדקה שמחלקים להם ביום תענית וכאשר אין נותנין להם הרי הם כש"ד ואפשר שבמקום שלא נהגו כן אין להם עונש של שפיכות דמים דהא יש להם קופה ונותנים להם י"ד סעודות לכל א' בשבוע אז פטורים מעונש זה ופשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות מכמה טעמים נכונים:
סעיף ג
הקופה אין נגבית פחות משנים. בש"ס פ"ק דבתרא מפיק לה מדכתיב והם יקחו והטעם הוא לפי שממשכנין על הצדקה ובמקום שאין ממשכנין לפי שאין דרכם למשכן נראה דאפילו אחד ממנים. ומה שכתב מרן וכן יכולין למנות שני אחין פי' אחר שנגבית דהב' אחים הם כא' אלא דקשה לי למה הוצרך לכתוב זה דפשיטא דב' אחים לא גריעי מא' והרי אמר דא' נאמן עליה ובאמת כי גם הטור אחר שכתב דאחד נאמן סיים הלכך יכולים למנות ב' אחים וגם עליו קשה אמאי הוצרך לכתוב הלכך כו' הן אמת דעיקר דין זה הוזכר בש"ס דקאמר ר' מנה ב' אחים כו' לסיועי למה דאמר שאין עושין שררה פחות משנים אבל הימוני בחד סגי ופשיטא דאם היה ר' נחית לדינא דהימוני לא הוה אמר אלא חד סגו ואנא ידענא דב' אחים כא' אלא דמעשה שהיה כך היה ולא קשה אלא לדעת הטור ומרן שכתבו ב' דינים של האחד וב' האחים ואפשר כי כונתם לומר דוקא בדין זה הוא דממנים ב' אחים ולא במינוי הגזברות ועוד דהוה ס"ד שאין עושין אלא או א' או ב' שאינם קרובים דאם ימנו ב' אחים יסברו כי צריכין למנות ב' ואפ"ה ממנים אותם אחים ויבאו לעשות ב' אחים בגזברות דל"ש ואיכא לטעות לזה לא עבדינן ב' אחים קמ"ל דיכולים כו' וליכא למיחש לשום חששא כנז' ויש עוד ליישר והוא דקאמר נגבית בשנים היינו דוקא בדבר קצוב לכל אחד כמה יתן ואינו מחוסר אלא לגבות אבל בלאו הכי בעי ג' וכ"כ התוס' והר"ן ולזה בתמחוי שנגבית בכל יום בלי קצבה בעי ג' לפי שהתמחוי מתחלק לעניי עול' ולא כל העתים שוות ולפי ערך העניים שיש בעיר הם גובים מבני העיר מש"כ הקופה שהיא לעניי העיר ידיעי כמה וכבר קצבו לבני העיר שיעור כל א' לפי מה שצריכים.
שם רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ע"כ. דע כי כל הפוסקים לא דברו אלא בזמניהם שהיה בקופה כדי צורך העניים אי נמי באופן שאם יצטרכו הגזברים יש לאל ידם לגבות כפי צורך העניים ולזה לא ביארו כל הצורך אבל בזמננו בעונותינו נתמעטו הנותנים וכמעט כל בני העיר עניים והגם דאיכא קופה אינו מספיק לכל עני אפילו לסעודת שבת נראה דאותם מעות שגובין לקופה אין לשנותם לתמחוי כי עניי עירך קודמין ואפילו אי איתרמי וגבו לקופה והותיר לא ישנו לתמחוי כיון שאין סיפק ביד הגזבר לגבות לעניי העיר אם יצטרכו. ותמחוי בכל מציאות שיהיה יכולין לשנותו לקופה ובין קופה ובין תמחוי אין יכולין לשנותן לשום דבר ואצ"ל לצרכי בני העיר ודוקא לפ"ש יכולין לשנות וה"מ אם איתרמי והותיר אבל להסיר לעניים פרנסתם ולפדות בו שבויים אסור דאין לך שבוי כזה דודאי ימותו ברעב וכל דינים אלו לא כתבו אותם הראשונים לפי שלא היה בימיהם מה שאנו רואין בעינינו בעונות שכלתם פרוטה מן הכיס ורבו העניים ואין כח ביד הגזברים לגבות צורך העניים לרביע פרנסתם לכן אין להוציא אפילו פרוטה מהגבוי לעניים בין קופה בין תמחוי לשום צורך בעולם וכל זה מבואר ומדוייק מדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה ורנ"ט ופשוט וגם מה שאמרו שאין לעני למכור ביתו וכלי תשמישו וכל דינים האמורים בסי' רנ"ג כל זה דוקא בימיהם אבל בימים הללו אין מפרנסים אותם שיש להם בית וכלי כסף וכלי זהב עד שיתפרנסו כל צרכם שאר העניים שאין להם כלום ואז אם יותיר יתנו להם אבל בלאו הכי לא יטלו כלום כיון שיש להם מציאות להתפרנס לא ימעיטו פרנסת אחיהם העניים בדי שישארו הם שביעם רצון וכל דבריהם ז"ל דוקא במציאות דיש לכל העניים די ספוקם כל הצורך: