אור ברסלב

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר

הלכות צדקה · סימן רנד

סימן רנג

סעיף א

אסור לישראל ליטול צדקה מגוי בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מגוי בצנעא ה"ז מותר. ע"כ הוא לשון הרמב"ם ולשון הטור כך הוא אסור לישראל ליקח צדקה מגוי בפרהסיא ואם אינו יכול להחיות בצדקה של ישראל יכול לקבלה מגוי בצנעה ומותר עכ"ל, ונראה להגיה בלשון הטור מלת ואינו קודם מלת יכול והכי קאמר ואינו יכול לקבלה מהגוי בצנעא אז מותר ובזה נמי אינה מיותרת מלת ומותר דכתב הטור דאי לא תימא הכי מלת ומותר מיותרת כיון דקאמר להדיא וז"ל ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא אם מצי להחיות אבל לא מצי להחיות חיותיה הוא ע"כ הרי דאפילו בפרהסיא שרי אם אינו יכול להחיות כדעת הרמב"ם אלא ודאי דדברי הטור הם כמו שכתבתי:

שם ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה בצנעא כו'. ע"כ כך הם דברי רמב"ם ונ"ל לומר דכל עוד דמצי להחיות בצדקה של ישראל אין ליטול מגוי אפילו בצנעא מטעם דעכ"פ איכא קצת חלול ה' שמתבזה ישראל בעיני הגוי אי נמי מטעם דכתיב ביבש קצירה תשברנה שמאריך הגלות ודייקתי זה ג"כ מלשון הרמב"ם שכתב והקדים אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואח"כ כתב ואינו יכול ליטלה בצנעא מהגוי משמע דאין ליטול בצנעא כל זמן שיכול להחיות מישראל והגם דקאמר בש"ס בפרהסיא דוקא היינו לענין שיהיה פסול לעדות דלא מפסל אלא אם נטל בפרהסיא אבל עכ"פ איכא למיחש שלא ליטול ומה"ט נמי תפס מרן לשון הרמב"ם לכוין למה שכתבתי וצריך לדעת אם יכול לשאול בפיו הישראל לגוי אם אינו יכול לחיות מישראל דדוקא אם נתן לו הגוי הוא דשרי אבל לשאול בפיו דהוי חילול ה' טפי מהו ונ"ל כיון דחזינן דשרי הא דבפרהסיא הגם דקאמר הש"ס דאיכא חלול ה' משום וחי בהם א"כ אין לך דבר שידחה חיי נפש מכל הני מילי:

סעיף ב

מלך או שר ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזי' אותו משום שלום המלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גוים בסתר שלא ישמע המלך ע"כ. אם חיישינן לשמא ישמע יהיה מונח עד שיעשו בו דבר שלא יעלה ממנו זכות לו וקשה משמע דוקא מלך או שר דאיכא משום שלום מלכות אבל גוי דעלמא לא וכיון דנותנין אותו ממון לעניי גוים הרי לית ליה זכות וליכא למיחש לביבש קצירה תשברנה. ונראה דעכ"פ בנתינת הממון ליד ישראל יש לו קצת זכות למלך לזה דוקא משום שלום מלכות אבל גוי סתם דליכא למיחש לשלום מלכות לא מקבלינן מיניה אפילו ליתנו לעניי גוים כיון דאיכא קצת זכות כנז'. אי נמי נקט מלך או שר לומר דבהכרח ליקח ממנו משום ש"מ אבל גוי דעלמא אם רצה שלא ליקח אין לו הכרח הרשות בידו וכפ"ז ל"ש גוי דעלמא ל"ש מלך וכתב להאי דינא הכא דנוגע לענין הצדקה ולומר שיתנהו לעניי גוים ומה שהקשו בדרישה ובט"ז דמס' א' משמע בצנעא שרי והכא משמע דדוקא לעניי גוים ולא לעניי ישראל במה שכתבתי דגם ברישא דשרי בצנעא דוקא באינו יכול להתפרנס בצדקה דישראל לא קשה ולא מידי דכיון דאינו יכול לחיות ליכא למיחש לכל זה אפילו לחילול ובלא תירוץ זה היה נראה לומר דלא חיישינן להא דביבש קצירה תשברנה אלא צדקה שעושים המלך או השרים דהוו בכללות ויכריע להאריך זמן גאולתם אבל בצדקה שעושה איזה יחיד יבטל הוא וצדקתו ובזה מיירי ברישא. ובס' ב' מיירי בשר ומלך כהא דאמיה דשבור מלכא דשדרא ד' מאה ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו מטעם ביבש קצירה תשברנה דפשיטא דמלתא כהאי מהמלכה תועיל למלכות הגויים להאריך קיצה. ותירוץ ראשון עיקר ומה שתי' בדרישה דשאני ישראל הנהנה מהגבאי כיון דנהנה שרי משא"כ הגבאי דלמה יגרום זכות לגוים בשביל הנאת אחרים ע"כ דוחק הוא ואדרבה בהפך היה נראה לומר דבנתינת המעות מיד הגוי ליד העני הרי זכה הגוי בצדקתו משא"כ בנתינתו ליד הגבאי אין לו זכות עד שיתחלק לעניים וכיון שכן שהם ברשות הגזבר הרי יכול לתתם לעניים בלי שיהיה לו זכות הגוי שיזכה בהם הגזבר לעצמו דהא כל ממון הגוים מותר לנו כדאיכא בש"ס ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל ואז יעשה הגזבר מה שחפץ לצדקה ואין זכות לגוי בצדקה וכדומה הרבה המצאות באופן כי יותר יראה לאסור בהפך. ומה שתירץ הט"ז דדוקא כשנותן הגוי לעניי ישראל שמייקר שם ישראל משא"כ ברישא דשרי בצנעא משום שהגוי אין כונתו דוקא על ישראל אלא מצד טבעו רחמן על כל פושט יד ע"כ גם דבריו רחוקים מהדעת ועוד קשה לדבריו מהש"ס דמאן לימא לן דאפר' הורמיז אמיה דשבור מלכא לא שלחה כהנה וכהנה לעניי גוים וחלק קטן שלחה לעניי ישראל ומה שכתב מרן מלך ושר ששלח ממון סתם קאמר מי לא עסקינן אפילו שלח לעניי גוים עשר ידות ממה ששלח לעניי ישראל ופשיטא דמסתמא כן הוא דסתם גוים שולחים לענייהם תחלה ואחר כך מרחמים גם על עניי ישראל על כן נראה דאין לזוז ממה שכתבתי והוא הנכון:

בהגה"ה וי"א שיעשה בהן מה שצוה המושל ע"כ. פי' לפי שמדברי מרן משמע דבכל גוונא קאמר שינתנו לעניי גויים ואפילו פירש ואמר לעניי ישראל דוקא ולא לעניי גוים אי נמי כהא דלפדיון שבויים דמסתמא כאלו פירש דלישראל אפ"ה אין לעשות מממון הגוים צדקה לישראל ולא חלק וטעמא כמו שכתב בב"י דהפוסקים סוברים דגם רב יוסף בההוא עובדא דאפר' הורמיז ששלחה ארנקי לר"י ואמרה למצוה רבה ואמר"י דמצוה רבה הוא פדיון שבויים ויהבינהו לפ"ש סוברים הפוסקים דגם הוא לפ"ש של גוים יהבינהו ולא כמו שכתבו רש"י והתוס' בשינוייא בתרא דיהבינהו לפ"ש של ישראל ולא חש לדיבש קצירה תשברנה מטעם דשאני הכא דאסור לגנוב דעת הגוי וכיון דאמר למצוה רבה ממילא דעתיה דוקא לישראל משא"כ אם אמרה לעניים גם עניי גוים בכלל כי יודעים שמפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל והפוסקים סוברים דהכל א' וחיישינן לדיבש קצירה וזהו פסקיה דמרן דבכל גוונא ינתנו לעניי גוים ושבוייהם ולזה קאי רמ"א שכתב וי"א דאם צוה הגוי לדבר פלונית כנז' שלא ישנו מטעם גניבת דעת והיא סברת רש"י והתוספות שהבאתי בסמוך והדברים פשוטים. ומה שהאריך לתמוה בעל ט"ז והניח צ"ע על דברי רמ"א ז"ל אחר המחילה לא דק בדברי רמ"א והם פשוטים לכל קורא והוא ז"ל לא נחה דעתו עד שעקר להאי וי"א והביא ראיה מלבוש ופשיטא שלא יצא י"ח עיונו בזה ואם הורחק מעיניו לומר וי"א על דבר שלא נזכר בדברי מרן כבר פירשנו דהוי כאלו מוזכר ומה גם דכן דרכו דרמ"א ז"ל כשרואה שלא חש מרן לאיזו סברא הוא מביאה בשם י"א ופשוט:

תוכן העניינים

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה