ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות צדקה · סימן רנג
סעיף א
אפי' יתנו לו אלף זוז בבת אחת יטול. נראה כי דוקא בכה"ג דנותנין אלו היחידים בתורת צדקה אי נמי צבור מגבו מדידהו ויהבי ליה אבל מהקופה ואצ"ל מתמחוי אם היה לו מזון סעודה אחת לא יטול מתמחוי אלא סעודה אחרת וכן אם היה לו מזון י"ג סעודות לא יטול מהקופה אלא סעודה אחת דוקא ופשוט ומה שסיים מרן יש לו הרבה והוא משועבד כו' ה"ז יטול פי' אפי' מהקופה אם אין לו י"ד סעודות שלו בלי שעבוד ומה שכתב עוד יש לו בית וכלי כו' ואפי' כלי כסף וכלי זהב כו' התם בפרק מצי' האשה דף ס"ח רמי אמתני' מדתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף וכו' בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת ומשני אמר רב במחריש' דכספ' ר"פ אמר ל"ק כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן לאחר שיבא לידי גבוי וכתב הרי"ף קודם שיבא לידי גבוי כל זמן שאינו נוטל אלא בצנעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מהגבוי בקופה אין נותנין אלא אחר שימכור וכ"כ הר"ן וכ"כ הרמב"ם והנה ממה דמשנו אמתני' משמע דאם היה לו כלי זהב ומכרם וקנה מהם כלי כסף תו לא מחייבינן ליה למכור כלי כסף אח"כ דהא מתני' עצמה דמוקמי' לה אחר שיבא לידי גבוי קתני היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף משמע דלא מצריכין ליה להשתמש בכלי נחשת מכלי זהב דכל כי האי הפרש לא מצי למיעבד ואם איתא דאם היה לו של זהב אמרינן ליה שימכור ויקנה של כסף ואם יצטרך אח"כ יקנה של נחשת אם כן ליתני הכי להדיא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בשל נחשת אי נמי ליתני הכי היה משתמש בכלי זהב וכסף יש' בכלי נחשת ותהיה הכונה דתמיד בכל גוונא יחוייב למכור כלי זהבו וכספו ואז יטול מהגבוי אלא ודאי כדכתיבנא וכן משמ' לשון הרמב"ם שכתב וז"ל שימכור ויקנה פחותים ממה שהיה לו מזהב לכסף ואם היה לו כסף יקנה נחשת אלא דנראה לי דדוקא בכלי תשמיש שהם כוסות וקערות וכדומה עבדי' האי דינא משום דאמר מאיסי עליה אבל כגון מגרדה ועלי ומנורה אפילו מכר של זהב וקנה כסף חוזר ומוכר של כסף דכיון דליכא למיחש למידי כהא דכוסות וקערות דהוי כלי אכילה דמצי למימר לא מקבל עלי ואפי' של נחשת שפיר סגי ליה ויכול להחליפם מזהב לנחשת. ומתני' דקתני של זהב ישת' בכלי כסף מתוקמא כאוקמתא דר"פ דכאן קודם שיבא לידי גבוי דמיירי בכלי אכילה דאי במגרידה אפי' לא בא לידי גבוי מחייב למכור אלא בכלי תשמיש דאכילה אם אחר שבא לידי גבוי מצריכין אותו למכור אם היה של זהב לשל כסף ואוקמתא דרב זביד הגם דלא מתוקמא מתניתין הכי עכ"ז דבריו מצד עצמם אמת לזה פסק כותיה דהא סברא היא באופן דכלי אכילה אין מחייבין אותו למכור מזהב לנחשת אלא אם פיחת ומכר של זהב וקנה של כסף הרי זה יטול מהגבוי ולא הצריכוהו עוד למכור של כסף וכלי מגרידה ובו ימכור ויחזור וימכור עד שיעשה של נחשת ושל עץ כדי הוצרך ובאמת כי דברי רמב"ם לפי זה אינם מדוייקים שכתב אהא דכלי מגרידה ויקנה פחותים מהם משמע דאפי' מגרידה יפחות בחדא מדריגה דוקא והנלע"ד כתבתי ונכון:
סעיף ב
יש אומרים כו' יכול ליטול כו'. פי' מהיחידים ולא מהגבוי בקופה דוקא עד שלא יהיו לו י"ד סעודות וכל מה שהוא גבוי ביד הגזברים דינו כקופה. ובקופה אין חילוק בין בימיהם לבימינו:
סעיף ג
מי שהיו לו קרקעות כו' ואם ימכרם בימות הגשמים ימכרם בזול וכו' אין מחייבין אותו למוכרם אלא מאכילין אותו מעשר עני. לא פי' הרב כמה הוא שיעור הזול והש"ך כתב ואין משגיחין לראות כמה הוא הזול עכשיו אלא בין מעט בין הרבה מאכילין אותו מ"ע ובאמת לא פורש בדברי הרמב"ם ונראה כי הדעת מרחקת דאפי' הזול כל שהוא יטול מ"ע לכן אני אומר דלפחות יוזלו כשיעור אונאה דהיינו שתות ואז מיקרי הוזלו ולדעת התוס' נראה דהוזלו היינו חצי דמיהן דהא שיעור אונאה דקרקעות כתבו התוס' במסכת קדושין שהוא עד חצי דמיהם אבל פחות מכן לא מיקרי אונא' הרי דאיכא אינשי דזבין קרקעי עד פחות מהאי שיעורא ולא מינכר מלתא דהוזלא אלא דהרמב"ם פסק דאין אונאה לקרקעות אפי' מכר שוה אלף בא' ע"כ נראה דלס' רמב"ם לפחות יפחות כדי שיעור אונאה דעלמא דמינכר הזלתו:
סעיף ד
בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו לו מעותיו יטול מהצדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם. פי' יטול מהצדקה אפי' מהגבוי בקופה ומה שאינו חייב להחזיר דוקא אם נטל בתורת צדקה אבל אם נטל בתורת הלואה אדעתא לשלם חייב להחזיר ויתבענו הגזבר ואפי' אם נטל בתורת צדקה משנת חסידים היא להחזיר כשיגיע לביתו הגם דאינו חייב:
סעיף ה
מי שפרנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור. דברי הרב ז"ל שכתב והיה מכוין למצוה משמע דוקא שהוברר דעתו שהיה מכוין למצוה אבל סתמא יכול לתובעו משהגדיל והגם דאמרינן דהיכא שלא היה ליתום כלום בזמן ההוא שהיה מפרנסו מסתמא אדעתא דמצוה קא עביד עמיה ופטור היתום מלשלם משהגדיל עכ"ז בהיכא שהיה ליתום דבר משלו אז בזמן שהיה מפרנסו צריך לדעת אם יכול לומר אדעתא לפרוע ממה שיש לו היה מפרנסו כיון שלא פי' להדיא שהוא מפרנסו לשם מצוה ואם כונתו הוא לו' דמסתמא לשם מצוה הוא הכי הול"ל שהיה מכוין לשם מצוה ואז הוה מפרשי' הכי דמסתמא לשם מצוה והש"ך כתב דמסתמא נמי פטור היתום אפילו היה לו אז וכן משמע מדברי רמ"א בהגהה שכתב אם לא שפי' שדרך הלואה פרנס הרי דמסתמא פטור כדברי הש"ך. והן אמת דדברי הרא"ש בשאלה הם דברי רמ"א והט"ז דמסתמא נמי אפילו יש לו אין יכול לתובעו שכתב בהדיא דמסתמא פטור וא"כ צריך לדעת למה כתב האי לישנא שהיה מכוין למצוה ונראה לומר דכונתו בהאי דקאמר והיה מכוין הוא לומר שכל עצמו שהכניסו לביתו להטפל בו ובצורכו לא היה אלא למצוה אבל לא שידענו שהממון עצמו שהוציא הוא בתור' צדקה דא"כ פשיטא מאי איריא יתום אפי' איניש דעלמא הרי נתן לו בתורת מתנה אלא ודאי דמסתמא קאמר והא דהיה מכוין הכונה כמו שפי' לטיפול בעלמא ולפקח עין עליו לטובה:
סעיף ו
עני שגבו להשלים די מחסורו והותיר המותר שלו. נראה דוקא אם גבו מהנותנים בפי' לפלוני והנותן אדעתא דידיה קא יהיב אבל אם הגזבר הוא דוקא שהיה בדעתו לזה העני לא אמרינן המותר לו דהא לא קני ליה העני בהזמנה דהא קי"ל דהזמנה לאו מלתא וכמו שכתב הש"ך והט"ז בסי' שנ"ו אלא כיון שגבו לצורכו מהנותנים אז הוי המותר לאותו עני וכן דייק מרן בסי' שאח"ז שכתב דאמדינן דעתיהו שלא התנדבו אלא על דעת כך הרי דכל דברינו כדעת הנותנים:
סעיף י
עשיר המרעיב עצמו כו'. פי' דוקא שידענו בו שהוא עושה משום שעינו צרה בממונו אבל מסתמא חיישינן ליה לנתמוטט ומה גם כי ידענא דמקודם הוה מתפרנס כיד ה' הטובה עליו תלינן כנז' ויהבינן ליה בדרך כבוד כדאיתא בס' ט':