אור ברסלב

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר

הלכות צדקה · סימן רנב

סימן רנא

סעיף א

אבל אם בנוהו כבר לא ימכרו אותו פירוש אסור כל עוד דמצו לגבות ולפדות והגם דמהש"ס משמע דאין דרך משמע דלא עבדי אינשי ואה"נ אי בעי למזבן זבוני נראה דהכי קאמר כיון דדירתי דאינשי לא מזבני והא דירה דתפלה אמרינן להו לא תיזבנו דירתא עד דלית להו מידי אבל אי לא בנו ליכא זילותא אי מזבני אבני ולבני דגם לדידהו אינשי עבדי דמזבני וא"כ לפי זה אי ליכא מציאות שיתנו בני העיר לפדות השבויים דאין ידם משגת אפילו בית הכנסת בנויה מוכרין ופודין ועיין בש"ך:

שם בהגה"ה, ומ"מ הנודר סלע לצדקה אין פד"ש בכלל ע"כ קשה לי כיון דמסקנא דפ"ש קודם לפרנסת עניים וכתב מרן הלכך לכל דבר מצוה שגבו יכולין לשנותן לפד"ש א"כ הגם דיונח דלשון צדקה לא משתמע בלשון בני אדם דקאי על פד"ש עכ"ז הרי פסק דאפילו אמר להדיא מצוה אחרת דהיינו בנין ב"ה דודאי אין במשמעותה פ"ש אפ"ה פודין בהם שבויים וליכא למימר דההיא מיירי בצדקה שגובין מהכללות צדקה סתם ודעתם לכל מה שירצו לשנות דהא כיון דצדקה לא במשמעה פ"ש וזה הגם דגבו מהכללות ודעתם וכו' עכ"פ בעי לאמלוכי בדעת ז' טובי העיר דמ"ש כיון דכולהו לא יהבו אלא אדעת' דצדקה למה יבא היחיד או ב' וישנוה מצדקה הג"ע דאדעתא דידהו עכ"פ בעי מעמד ואי אמרינן דאדעתא דגזבר קא גבו שמה שיראה לגזבר יותר מצוה רשאי לעשות ואין זה אלא בגביות הכללות משא"כ בנדבת יחיד דלא מצינן לשנות אלא במעמד ז' טובי העיר שפיר ולא קשיא אבל עכ"פ כיון דהויא גדולה פ"ש יותר מצדקה מה דניחא ליה ליחיד עבדינן ליה ומה שהכריח מהרי"ק מסוגיא דריש ערכין מדר' ינאי שהיה מלוה מעות צדקה דמסיק התם הש"ס דניחא להו לעניים דמרווחו כשאין לו במה לפרוע משום דכופה לבני העיר ליתן עוד ומרויח העניים ופריך מהרי"ק דאי תימא דפ"ש בכלל הצדקה והרי איכא למיחש לפ"ש דביני ביני דיכוף לבני העיר יבואו לידי שיהוי ודיחוי וכל רגע שהם מאחרים הוי כשופך דמים כו' אלא ודאי דלאו בכלל נלע"ד דאינה ראיה חדא ולדידיה מי ניחא דהא מודה דבהסכמת ז' טובי העיר יכולין לשנות וא"כ תיקשי דלמא אתרמי כו' ויסכימו בני העיר כו' הן אמת דזה יכול לדחות דכיון דהשתא מיהא לאו להכי קיימי לא חיישינן אלא דקשה עוד לדבריו והא כיון דפ"ש גדולה למה יצטרכו ז' טובי העיר דהג"ע שלא ירצו כופין אותם כיון דהא עדיפא מכל הצדקה ומה שהביא ראיה דהוי מלתא דשכיחא מההיא דלא ליסתור בי כנישתא לא ירדתי לעומק דבריו אחר המחילה דההיא מה הנאה יש לנו דלא חיישי' חששא אפילו תהיה רחוקה דאמרי' לא לסתור אפילו איכא חששא רחוקה אבל הכא איכא רווחא לעניים לאו משום חשש רחוקה דאיתרמי ושהי כשיעור גבייה מהקהל בטלינן רווחא דעניים דניחא להו ומה גם למה שכתב הב"י בשם הרמב"ם דנקט גבי ההיא דלא ליסתור כו' אי איתרמי להו פ"ש לאו דוקא אלא ה"ה לשאר צדקה רשאים אלא להפליג נקט פ"ש דהיא מצוה רבה ע"כ דכפי זה איכא למיחש בזוזי לכולהו ועוד לדידיה אמאי לא חייש נמי לאיתרמי ליה עני דצריך להאכילו תכף ומיד וביני ביני דמעשה לצבור אית ליה צערא אלא ודאי דמסתמא הוא דתלינן אי חזינן דאיכא רווחא דעניים באיזה אופן לא דחייא מחששא רחוקה אי הוי כו' דאי נמי הוי מעשה לבני העיר שיפדום ואיכא רווחא לעניים שלא יוציא המעות בפ"ש וישארו העניים חסרי' משא"כ אי גבי לשבויים מקהל דישארו המעות שביד ר' אמי לזכותם. ומה שכתב הט"ז סי' רנ"ו ס"ד והקשה על דברי ר' ינאי איך עביד הכי ממשנה שלימה בפרק ב' דייני דף ק"ו דאין משתכרים בשל עניים וקאמר הש"ס דלמא איתרמי ליה עניא וכו' אינו מחוור בעיני דהא אי כדבריו כן הוא הש"ס דפריך אדר' ינאי ממתני' דסלע זו כו' והוכרח לשנות שאני ר' ינאי כו' משמע דלא הוק' ליה אלא ממתני' דוקא ואי לאו מתני' אפילו לא הוה ידע דרבי ינאי מעשה לצבור וניחא להו לעניים לא הו"ל להקשות מידי ואמאי לדעתיה דהט"ז הו"ל למיפרך ביתר שאת ממשנה שלימה דאין משתכרין במעות עניים אלא ודאי נראה דשאני ההיא דמשתכרין הטעם הוא דאתי לידי שיתעקלו מעות עניים בפרקמטיא וסחורה משא"כ הלואה דעדיין הם מעות ביד שהלוה אותם דאי נמי יצטרכו העניים אזיל ומייתי ואפשר עוד דאעיקרא דדינא לא לוי הלה עד דידע דבודאי פרע דאית ליה מוכנים והרי הם עדיין מעות משא"כ הפרקמטיא דלמא לא משכח זבוני והרי העניים כו' לזה לא קא פריך אדר' ינאי אלא מההיא דהלואה כו' ונכון אלא דבלאו הכי כבר סלקי דברי מהרי"ק ז"ל בקשיא לפי קוצר דעתינו ועכ"פ מעות הצדקה פודין בהם שבויים ופשוט:

סעיף ד

אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו אויבים מוסרין עצמן להשבותם אבל אדם יכול לפדות עצמו בכל מה שירצה וכן לת"ח או אפילו אינו אלא תלמיד חריף כו' פודין אותו בדמים מרובים ע"כ. משמע דאשתו לא אבל הטור כתב וז"ל אבל כל אדם יכול לפדות עצמו ככל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו עכ"ל וכתב הב"י דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן אין חילוק בין אשתו לשאר שבויים ודברי רבינו אינם אלא לדעת התוס' והרמ"ה והרא"ש כו' ובסיום דבריו כתב וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא הו"ל לסתום דבריו עכ"ל. ואצוגה לפניך מקורן של דברים גרסי' בגיטין פרק השולח דף מ"ה משנה אין פודין השבויים יתר ע"כ דמיהם מפני תיקון העולם ע"כ. ובגמ' האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרבו ולייתו טפי ת"ש דלוי בר דרגא פרקי לברתיה בי"ג אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דלמא שלא ברצון עבד ע"כ. ופי' רש"י ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים יקרים ולא יפילהו על הצבור עכ"ל. ובמסכת כתובות פרק נערה דף נ"ב ת"ר נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשר' בדמיה פודה משם ואילך רצה פודה כו' רשב"ג אומר אין פודין השבויים יתר מכדי דמיהם מת"ה ע"כ. וכתב הרי"ף עלה דההיא דנשבית אשתו דהלכה כרשב"ג דאין פודין יתר ע"כ כו' וכתב הר"ן פרק השולח וז"ל וי"א דאפשיטא בעיין מדתניא בפרק נערה נשבית והיו מבקשים ממנה עד עשרה בדמיה כו' רשבג"א אין פודין וכו' אלמא לרשב"ג אעג"ב דליכא דוחקא דצבור כי התם דבעל חייב לפדותה אין פודין כי היכי דלא ליגרו בהו ופסק שם הרי"ף כרשב"ג ונר' שפסק כן משום דסתם מתני' דהכא כותיה כו' הלכך בעיין מיפשטא מההיא אעג"ב דלא איפשיטא הכא ולי נראה דבעיין מהתם לא אפשיטא דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כ"ש דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מפשט מההיא ברייתא הו"ל בגמ' לאתויי הכא אבל נראה שדעת הראשונים היה דכיון דלא מפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דגמ' פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן לימא לן עכ"ל והביאו הב"י להוכיח דין האשה דאי בעי הבעל לפדותה יתר מכדי דמיה דאין לו רשות. ולע"ד נראה ברור היפך דברי הב"י כי הרי"ף והרמב"ם והר"ן יודו כלם לגבי אשתו שיכול לפדותה אם ירצה יותר מכ"ד מטעם דאשתו כגופו ודוקא לסברת הי"א דכבר דחה להו הר"ן ודבריהם רחוקי' מהשכל דלדעתם דמשנה דאין פודין את השבויון לא אתיא אלא כרשב"ג א"כ קשה בבריתא אמאי פליגי בפדיון אשתו לפליגו בסתם שבויים לאשמועי' חידוש לת"ק שהוא במקום רבים וזה בהכרח לומר דשמעינן חידוש לומר דחיובא קאמרי רבנן דחייב לפדות ביותר מכדי דמיה א"כ מנא לן דרשב"ג פליג גם אם ירצה דלמא לא פליג אלא אחיובא ולא אאם רצה דלא ועוד מאן לימא לן דרבנן לא קאמרי הא דפודה יתר על כ"ד אלא באשתו דהוי כגופו אבל שאר שבויין לא ומתני' דפרק השולח מתוקמ' כרבנן דבריתא וההלכות מכוונות בין סתמא דמתני' בין ת"ק דברייתא דהלכתא כותיה ודלא כרשב"ג והדרא קושיא אמאי פסק הרי"ף כרשב"ג כנגד רבים דפליגי עליה בבריתא וקודם שאבאר פירו' דמתני' לדעת הרי"ף צריך להבין דברי הר"ן שאין להם הבנה לכאורה והתימא על הב"י שהעתיק דברי הר"ן ז"ל והעלים עין מהלהקשות דנר' מדבריו כי הם פשוטים וכפי האמת הם צריכים ביאור והוא דק' דממה דקא' דדעת הראשונים הוא דאין לפדות מטעם דאיכא למיחש לתקלה דשב ואל תעשה כו' פי' דבריו הוא ע"ד מה דאיתא בזבחים פלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר בהיכא דנתערבו דמים דמתן ד' במתן א' דאמר ר"י דינתנו מתן א' הגם דעובר על בל תגרע מוטב שיעבור על בל תגרע מלעבור על בל תוסיף כיון שאינו עושה מעשה בידים משא"כ בל תוסיף עושה מעשה בידים ע"כ ה"נ הכא הגם דאיכא למיחש מצד השבויים דאי' ספק נפשות וכמה לאוין ועשין בפדיונם ואיכא נמי חששת תקלה דלהבא ואיכא חומרא לב' הצדדין לזה מכרעינן לשב ואל תעשה כההיא דר"י:

ומה דסיים לומר ועוד כיון דהש"ס פשט וכו' לא שבקינן פשיטותא דש"ס וכו' ופשיטותא דש"ס הוא דפודין כהא דלוי בר דרגא דפדה בי"ג אלפי דינרי זהב ואם כן קשה דברי הר"ן ואין להם הבנה וא"א למימר דפי' דבריו דקא' לא שבקינן פשיטות דש"ס פי' לא שבקינן ליה למיחש ליה ומודחה ועומד מדחיית אביי זה שבוש חדא דהמשמעות אינו אמת ועוד הכי הו"ל לומר ועוד כיון דדחי אביי לפשי' דש"ס לא שבקינן לפשיטותי' דש"ס כו' ופשוט דדברים אלו אין להם שחר:

אכן כוונת הר"ן כך היא דלא נראה לו דברי הי"א דאמרי דנפשטה הבעיא כל רואה יתמה דלמה לא פשט הש"ס בעיין דמשום דוחקא דציבורא או משום דלא אגרויי מההיא בריתא דרשב"ג לזה קאמר הר"ן דלא נראה לו דבריהם דאין לפשוט מההיא דרשב"ג ועדיין חשש הר"ן להוכיח דהראשונים היו אומרים דטעמא הוא משום אגרויי ואוסרין לפדות אפילו לקרובין וא"כ מצינו חבר להי"א דדחה הוא ז"ל לזה אמר אבל פי' לאו משום דהיו סוברים כדעת הי"א דנפשט' בעיין אלא טעמ' היה משום ספיקא נמי פסקו שב ואל תעשה עדיף ולעולם הבעייא לא נפשטה ודברי הי"א ליתא ועוד קשה לדבריהם דאדרבה מהש"ס יחייב העיון לפשוט לאידך גיסא לומ' לפדות יתר מכדי דמיה אי לאו טעמא דראשונים דשב ואל תעשה עדיף דהא סברת הש"ס היא דפודין מדמייתי ראיה מלוי כך דעתיה וכפי האמת כך נקטינן כדעת הש"ס ולא שבקינן דעת הש"ס מדחיית אביי א"כ דברי הי"א דחויים דאדרבה פשיטות הבעיא יותר נראה מהש"ס לאידך גיסא וכיון שכן ת"ק לדעת הש"ס מהבריתא אם לא שתאמר דאין לפשוט מההיא ברייתא מידי וכל דברי הר"ן לדחות דעת הי"א והשתא סלקו דברי הר"ן בדיוק מכוונים בלי קושיא ומה מאד יערבו לחכך מלת אבל דקא' הר"ן ומלת היה דקא' דאין להם הבנה ובמה שפי' דברי הר"ן מתוקים מדבש א"כ לדעת הר"ן ז"ל אין פשיטות לבעיין מהא דרשב"ג וכלום מנא אמינ' להא מלתא דאפי' אשתו אסור לפדותה יותר מכדי דמיה דוקא מהא דרשב"ג ומדקאמר הר"ן דאין פשיטו' א"כ אין ראיה לאשה כלל ולא כתב הר"ן דעת הראשונים לגבי אשתו אלא לגבי שאר קרובים דהא אפי' לדעת הב"י מודה דלגבי עצמו כ"ע מודו דיכול לפדות עצמו יותר מכ"ד אלף פעמים וכי אמרינן דאשתו כגופו שכן הוא האמת יכול לפדותה בכל ממון שירצה ובזה לא דברו הראשונים אלא בצדדי הבעי דש"ס אמרו לפי פי' הר"ן שאין פודין מטעם שב ואל תעשה אבל אשתו לא נכנסה בבעיא אעיקרא דדינא ודוקא לדעת הי"א דהוזכרה בפי' דברי רשב"ג בהכרח לומר דגם היא בכלל התקנה אבל לכל הדעות לא הוי בכלל ונראה שזהו עיקר טעם הר"ן דדחי הי"א דאי לאו הכי סוף סוף דעת הי"א היא דעת הראשונים יהיה מאיזה טעם שיהיה אלא ודאי דאיכא דינא בין הפי' ונחת הר"ן לדחות דעת זו דהי"א הרי דעת הר"ן דבאשתו אפי' עשר' בדמיה הרשות בידו ונשאר לנו לדעת סברת הרי"ף ז"ל אמאי פסק כרשב"ג ובשלמא לס' הי"א שפיר אבל להר"ן ודקיימי בשיטתיה אמאי יפסוק הלכה כרשב"ג במקום רבים דהיינו ת"ק שהוא במקום רבים דהגם דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו דוקא במשנה ולא בבריתא. ועוד אחר האמת צריך לדעת אמאי לא פשטינן מהא כרשב"ג כדעת הי"א וקש' לסברת הש"ס דלפשוט מינה דמלשון דרשב"ג דקתני אין פודין השבויים משמע דהגם שרצה הבעל לא ונראה לומר דהכא כונת פלוגתא דרבנן ורשב"ג היא לעולם דאי בעי לפרוק בכל ממון שבעולם יכול אלא דאפליגו לחיובי לבעל בתור' חייב לת"ק חייב לפדותו ביותר מכ"ד ורשב"ג אומר דאינו חייב דהא הגם דהתנה וקבל ע"ע לפדותה אי נמי חז"ל תקנו לו לפדותה דעתו לפדיון דעלמא דהיינו כדי דמיה דהא אין פדיון השבויין יתר על כ"ד ומסתמא בין אם קע"ע בין אם תיקנו לו חכמים סתמו כפי' כדי דמיה דוקא ולזה קאמר רשב"ג אין פודין את השבויין יתר על כ"ד כו' וקשה דהכי הול"ל אין פודין אותה יתר על כ"ד ולמה נקט רשב"ג בדבריו מלתא דלא נאמרה בדברי ת"ק ואדרבה לא היה לו לו' אלא הא דאשה דהא שאר שבויים מודים כ"ע אלא ודאי דה"ק מצד דאין פודין השבויים יתר על כ"ד למה יתחייב האיש הלזה לפדותה יתר עכ"ד ות"ק סב' דתקינו לו רבנן בגופו ממש זוהי פלוגתייהו והרי"ף נראה לו דמסתבר טעמא דרשב"ג ופסק כותיה בענין החיוב דוקא ולא אם ירצה דאם ירצה פשיטא דרשאי כגופו הרי הרי"ף ור"ן לא אסרו לפדותה יתר על כדי דמיה באשתו אלא דנשאר לדעת טעמא דהרי"ף ז"ל דהשמיט הבעיא דש"ס ונראה דטעמיה דהרי"ף הוא משום דודאי פשיטא ליה דמשמעו' דמפני תיקון העולם הוא דלמא מסרו נפשייהו ומגרויי בהו וזהו תיקון העולם והרבה יש כיוצא בזה ולא מפני דוחק' דצבורא דזה אינו במשמעות תי' העולם ולא הו"ל למתני אלא משום דוחקא דצבורא ועוד דיגלה סוף המשנה על תחלתה דקתני סיפא אין מבריחין השבויין מפני תיקון העולם ע"כ. וההיא בהכרח הטעם שמא יקצפו על השבויים העתידי' לבא ויתנום בשלשלאו' של ברזל כמו שפרש"י וא"כ איך אוקמינן רישא בחד גוונא וסיפ' בחד גוונא ועוד אחר האמת וכי מפני שידחקו עצמם צבור ימותו בני אדם בשביה וכי תימא דלמא מענו צבורא וכי מענו מאי איכא ולחששת דילמא מענו ולא מצו במה לפרוק לכי מענו לא פרקי ומה גם דאין צבור עני באופן מכל הני טעמים פשיטא ליה להרי"ף דטעמא משום אגרויי. וא"ת א"כ הש"ס דבעי לה מאי בעי נראה דפשיטא דגם התלמוד כך דעתו דהדבר יגיד על אמתתו וטעם דבעי דנפקא מינה אי אשכח איזה ראיה או איזו מתנית' דקא' להאי טעמא דדוחקא דציבורא להדיא פשיט' דדחקינן למתני' לפרשה הכי הגם דדוחק הוא ומייתי הש"ס להוכיח מלוי בר דרגא דטעמא הוא משום דוחקא דצבור' ולדחוק מתני' ודחי אביי דיותר דחקינן למימר דעבד עובדא לוי היפך דעת חכמים מלדחוק מתני' ולזה כיון דסלקא מתניתין כפשטה הביאה הרי"ף והניחה כפשטה דלמה יטרח לאתויי בעיא דמסתמא כך פי' דמתני' ודוק היטב ואם כן לעולם אין להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל דסובר כרשב"ג דאוסר לפדות אשתו ומה גם מהכרחות שכתבתי בש"ס דמנא לן. ועוד אחר האמת הא מלתא דאשתו כגופו מצד עצמה היא טענה הנשמעת והכי סבר הש"ס בכמה דוכתי ולמה לא עבדינן הכי בנדון זה ועוד קשה לדעת הסוברים כן דפלוגתא דרשב"ג הוא דאין פודין כו' דקתני דאסור לפדות אשתו אם כן פליגי את"ק בקצוות לת"ק חייב ולרשב"ג אין לו רשות אפי' ירצה והוא רחוק ביותר ואשכחן דהש"ס אדרבה מקשה מהאי מלתא דקאמ' מי איכא מידי וכו' כדאיתא בשבת וכמו שכתבו התו' מס' ברכות גכי פרוסות ושלימות יע"ש. והרמב"ם נראה פשוט כי דעתו דאשתו כגופו הרי הרי"ף והר"ן לא אסרו ממה שכתב בפי"ד מהלכות אישות וז"ל אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יתר על כ"ד אלא כמה שהיא שוה כאשר השבויות עכ"ל הרי דלא קאמר אלא שלא לחייבו לבעל בתורת חיוב להכריחו לפדותה יתר עכ"ד אבל אם ירצה אין איסור בדבר ואם איתא דסובר הרמב"ם דאיכא איסורא דלא לגרויי גם באשתו מאי קאמר אין מחייבין הבעל וכו' תיפיק ליה דאפילו רצה אין לו רשות משום דלמא אגרויי גוים אלא ודאי דבאשתו דהויא כגופו אם רצה רשאי לפדותה יותר עכ"ד גם לדעת הרמב"ם ואף מדברי הרב המגיד ז"ל נראה כן שכתב וז"ל אין מחייבין הבעל כו' בגמ' מחלוקת תנאים ופסק בהלכות כן ע"כ ואם איתא דעלתה בדעתו לומר דפלוגתייהו מיהא התנאים בהא מלתא דאין פודין השבויים ומתני' דאין פודין אליבא דרשב"ג היה נותן טעם להרמב"ם בפה מלא דסתם לן תנא כותיה דרשב"ג ולמה נכנס בצלו של הרי אלא ודאי דלא מצי טעמא אלא לומר דמסתבר טעמא דרשב"ג ותלי הדבר בהרי"ף שאמר לה בהדיא הלכה כרשב"ג. והלחם משנה ז"ל תמה על הרמב"ם דאיך כתב האי לישנא דאין מחייבין דמשמע שאם ירצה יכול לפדות יתר עכ"ד ותירץ הוא ז"ל לסברתו דהרמב"ם סובר דאין יכול לפדותה יתר עכ"ד והוא כדעת הי"א וטעמא דנקט האי לישנא לומר דין אחר דבהיכא דהיתה כתובתה מרובה מפדיונה ורוצה היא שיפדנה מכתובתה דאין לחייבו לבעל לתת לה מכתובתה לפדות עצמה יותר מכ"ד ע"כ ובאמת לא ידעתי טעם דמדקאמר הרב היתה כתובתה יותר מכ"ד כיון דהבעל חייב לפדותה מכיסו כדי דמיה מה שיהיה יותר דקמ"ל הרמב"ם דאין מחייבין הבעל לתתו מכתובתה מה לי כתובתה מרובה או מועטת ודברי הרב אינם בדיוק בזה וכד דייקינן היטב בדבריו שפי' בהרמב"ם אינם נראים כלל חדא דעל מי סמך הרמב"ם להבין בפירוש דבריו דה"ק ומה גם דאין הכרח לפרש כן ועוד מי יאמר דדין זה אמת לומר שנתכוון לו הרמב"ם ומה גם דאדרבה הדעת נותנת הפך ומידי דהוה רפואתה דמכריחתו לרפאתה אם תצטרך מכתובתה ה"נ כיון דהוצרכה לכתובתה להציל עצמה ממות ביותר מכדי כתובתה ולגבי עצמה לא תקנו רבנן פשיטא דמצית למימר לבעל אימור דתקנו רבנן משלך משלי לא תקנו והגם דהוה אמר לה רמב"ם לאו כל כמיניה בלא ראיה ובודאי דכל עוד שלא אמר לה בהדיא לא אמרינן דאמר מלתא כהאי ועוד קשה אפילו לפי פי' ז"ל נכריח כפירושנו דהא כיון דלדידיה אין רשות לפדותה יותר עכ"ד ודמי כתובתה סובר הרב ג"כ דאין להכריח לבעל לתתם לה לפדות עצמה ביתר עכ"ד והרי הממון הזה הוי כאינו שלה ואפ"ה דייקינן עכ"פ דוקא אין מחייבין אבל אם רצה לתת לה מעות כתובתה שפיר דמי ואמאי הרי אינו רשאי בעלמא לזכות לה ממון שיהיה שלה לפדות בו עצמה ביותר מכ"ד ה"נ לא יהיה רשאי לתת לה כתובתה כיון שאינו חייב דהשתא מיהא אינם שלה והוי כאלו הוא נתנם לה ואי אמרינן דכיון דנותנם לה בפרעון כתובתה הוי ממונה ולמבין לא יהיה נדון זה דומה למזכה ממון לשבוי שיהיה שלו שיוכל לפדות בו עצמו ביתר מכ"ד אלא ודאי אפילו כה"ג תיקנו חכמים דלא ה"נ גבי כתובת אשתו כיון דאינו חייב השתא מיהא לדעת הרב אמאי שרינן ליה לוותר משלו אם לא שתאמר דלא אמר הרמב"ם אלא חיוב אבל אם רצה פשיטא דשרי דאמרינן אשתו כגופו וראיתי להב"ח שכתב כלאחר יד וז"ל אע"ג דבא"ה סי' ע"ח כתב שני הדעות כאן סתם דבריו כהרא"ש ע"כ. ולפי מה שפי' אחר המחילה לא דק בדברי הטור דמה שכתב ב' הדעות הוא דוקא לחייבו לפדות' יותר מכדי דמיה וז"ל א"ה סי' ע"ח אלא שצריך לפדותה כו' ואפי' יותר מכדי שוויה אבל הרי"ף פוסק שאינו חייבין לפדותה אלא בכדי שוויה ע"כ הרי דלא הביא הטור ב' הדעות אלא לחייב הבעל אבל לגבי אם רצה הכריע הטור דאשתו כגופו וטעמו ונמוקו עמו מכל הני מעליותא דכתיבנא דכל הפוסקים כך יורו וכך ידינו מטעם שכתבו התוס' אשתו כגופו זולת ס' הי"א שהיא דעת הרשב"א וכיון דאיכא כמה רבוואתא דפליגי וסברי סברא נכונה הכי עבדינן:

סעיף ז

עבד שנשבה פודין אותו כישראל ע"כ. הוא דברי הרמב"ם וצריך לדעת מה יהיה משפט העבד בפדיונו אם יפדו אותו אדעתא לצאת ב"ח או אדעתא שישאר בעבדותו הן אמת אם פודה אותו היחיד לקיים מצות הפדיון פשיטא דאמרינן שיפדהו לשם בן חורין כי איכא ספיקא כשפודין אותו מממון הגבוי ביד הגזבר לצדקה דהכא תדע דאיכא פלוגתא דרבנן ורשב"ג בפרק השולח דף ל"ז משנה וז"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם ב"ח ישתחרר. רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד עכ"ל וקאמר בש"ס במאי עסקינן אלימא לפני יאוש לשם ב"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו א' לשב"ח לא לא' ולא לרבו ב' לב' לא דהא לשם ב"ח פרקיה לא' נמי לא דלמא ממנעי ולא פרקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים הרי דרבנן סברי דאין מצוה לפדות העבדים דאל"כ אמאי חיישינן דלמא מימנעי ולא פרקי הרי הגם דחוזר לרבו א' וישאר בעבדות לא ממנעי דהא מצוה קא עבדי ופרקי אלא להיות דס' דליכא מצוה לזה חיישינן דלמא ממנעי כו' ופסק הרמב"ם בה"ע כת"ק מאיזה טעם שיהיה בההיא פלוגתא וכיון שכן אין מצוה לפדו' עבדים ולפי זה ממילא טעמיה דהכא דקאמר הרמב"ם עבד שנשבה פודין אותו כו' הוא לשם ב"ח דאי לשם עבדות אין שום מצוה אם כן קשה אמאי נאבד ממון העניים לפדות בו העבדים ולהוציאם לחירות והא כיון דהשתא עבד הוא ואין חיוב לפדותו מי גזר כאן להוציא ממון הצדקה לשחרר בו עבדים ולפדותם דהא כיון שפודה לשם ב"ח עכ"פ נשאר העבד לעצמו ואין לפודהו כלום בו בין קודם יאוש בין אחר יאוש אשר על כן פשיט', דאפי' תנא אין לו כח לומר דין זה שהסברא מרחקתו דהא דאמ' רבנן מצוה לפדותו דוקא היחיד שרוצ' לשחררו אי נמי לרשב"ג שמצוה היא להוציא העבד שקע"ע מצות מיד השבאי גוי אבל לקנות לעצמו העבד יותר מעלה ע"י השביה שזה תימא הוא דהיכא כתיבא שיש מצוה לשחרר העבד והגם דקאמר הש"ס התם בתר שנוייא דאביי וז"ל רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב"ח לא ישתעבד לא לא' ולא לב' רשב"ג אומר בין כך ובין כך כו' ישתעבד כדחזקיה דאמר כדי שלא יהיו העבדים מפילים עצמם לגייסות ומפקיעים זכות רבם. ופריך התם לרבא מההיא דקתני רשב"ג כשם שמצוה לפדו' ב"ח כך מצוה לפדות העבדים ומשני דרשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן אי לפני יאוש קאמרי קאמר להו כשם שמצוה וכו' ואי לאחר יאוש קאמרי קאמר להו כדחזקיה ע"כ הרי דגם רבא מודה הוא בפלוגתייהו דרבנן דלא סברי כשם וא"כ בהכרח לו' בהאי דקאמר רמב"ם הכא עבד שנשבה פודין אותו הוא דוקא לשם ב"ח ולכתחילה מחויבין להוציא העבד ב"ח כדי לפדותו ממעות הקדש. ואחר האמת אימור דאמרי רבנן אם הוא ב"ח מצוה לפדותו אבל מצוה לעשותו ב"ח לא אמרו אכן נ"ל דסובר רמב"ם כדברי רבא תמיד בפלוגתי' אדאביי הכא נמי הלכ' כרבא דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג בדחזקיה ולא פליגי רבנן ורשב"ג ז"ל בהא מלתא דהא למאי דמפרש רבא למתני' לאחר יאוש וכו' ומסיק מכח פרכא דקאמר רשב"ג כשם כו' דרשב"ג לא ידע כונת רבנן נר' לו להרמב"ם והיא סברא דלא אמרי' דפליגי בתרתי וגם עיין בדברי רבא מדבחר לאוקומי פלוגתייהו לאחר יאוש ופליג אדאביי דמוקי לפלוגתייהו דמצוה לפדות העבדים משמע דיותר הוא לומר דטעם פלוגתייהו בהכי והגם דרשב"ג נסתפק אנן לא מפשינן פלוגתא ואמרינן דלא פליגי אלא בהא דחזקיה אבל בהא דכשם שמצוה כו' מודים כ"ע ולא תקשי כיון דלא קאמר לה להא מלתא דכשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים אלא לרשב"ג ולא רבנן לא אמינא דכ"ע מודים דמנא אמינא לה דע דכיון דנאמרה סברא זו בדברי רשב"ג כל עוד דלא אשכחן דפליגי רבנן להדיא אמרי' דכ"ע מודו וזה פשוט א"כ נקטינן דל"פ רבנן אדרשב"ג אלא באוקמתא דרבא דהיינו לאחר ייאוש ובחזקיה וזה דקתני רשב"ג כשם הוא משום את"ל דפליגי רבנן לפני יאוש ואחר האמת ולא היא וכיון דמודים רבנן דמצוה לפדות העבדים שפיר פסק רמב"ם דפודין מהצדקה ולעולם הכונה שישאר עבד כי היכי דלא לאבד מעות הצדקה אלא פודין אותו מיד השבאי ויחזור לעבדותו:

סעיף י

איש ואשתו שבויים אשתו קודמת כו'. ונראה לומר דאפילו למאי דפסק מרן בסמוך ס"ט דאמו קודמת לו אשתו קודמת לאמו דהטעם הוא משום דאשתו היא כב"ח דידיה והוי כממון שלה מונח ביד הבעל דאינו יכול לפדות אפו' עצמו ולא אמו בממון אשתו דכיון שקע"ע מעת שנשאה לפדותה תו לא מצי למפרק לשום אדם עד דפרע חובו ובאמת לא ידעתי למה לא הביאו דין זה דאמו קודמת לו לא הרמב"ם ולא שום פוסק זולת הב"י חש לההיא דהוריות דקתני אמו קודמת לכולם ולבי מגמגם בה:

סעיף יא

מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה כו'. פירוש משום אהבת הממון שלא להוציא בפדיון נפשו אבל אה"נ אי מצי אחריני דמפרקי ליה מדידהו שפיר בעי לזה קאמר דבע"כ פודין אותו מנכסיו דלא כל הימינו שישאר שבוי ופקע מיניה שעבודא דמצות וכו' אבל אם אינו רוצה ליפדות כי אומר אהבתי את אדוני כו' ואפי' באים לפדותו אינו רוצה לא פרקינן ליה מדידן דהא כיון דאיהו בעי אזיל ומפיל נפשיה לפני שבאים ואפשר לומ' דמדידיה עכ"פ פרקינן ליה דמה יהיה דאי אזיל ומפיל נפשיה לעצמו הוא מפסיד ועל כל פנים פרקינן ליה:

סעיף יב

האב חייב לפדות בנו. נראה דוקא לא קאמר דחייב אלא פדיון שבויים אם נשבה אבל לזונו לא כדאי' בש"ס שהבאתי סי' רמ"ט דדוקא קטני קטנים הוא דחייב לזונם והטעם הוא דשאני פדיון שבויים שיש בו סכנת נפשות ועוד דלמא נפיק לתר"ע משא"כ לזונו דליכא ה"ט לימא ליה זיל כתוף ופרנס עצמך אבל הבן לאביו חייב לזונו ואין צ"ל לפדותו ונראה דהא דקאמ' הכא חייב לפדותו פי' הגם דכבר נתן מעשר לצדקה אפ"ה מחייב לפדות הבן מהשבי דאם עדיין לא נתן מעשר פשיטא דמחייב לתת מעשר וממנו יפדהו ואה"נ יכול להוציא מעשר הצדקה בזה דצדקה היא וכדאיתא סי' רנ"ח ס"ג:

תוכן העניינים

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה