ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות צדקה · סימן רנא
סעיף א
מי שהוא עבריין כו'. בטור כתב וז"ל פי' הר"א עני העובר על א' מכל מצות אינו חייב להחיותו עד שידעו דשב וכן אם הוא מומר אפילו לתיאבון ע"כ וכתב הב"י דמשמע מדבריו דמומר לעבירה אחת להכעיס יש רשות להחיותו כדמשמע מדברי הסמ"ק דהגם דדלג רבינו מלת להכעיס. עכ"ז לא הרווחנו כלום כיון שסיים רבינו דבריו וכן אם הוא מומר אפי' לתיאבון משמע פשוט דרישא להכעיס ותמה עליו מההוא עובדא דרב אמי שלא הניחוהו לפרוק אותו ישראל שאכל נבלות להכעיס. ולעד"נ לומר דדעת הטור בזה הוא דלעולם דמומר להכעיס אסור לפדותו אלא דאיכא אופן אחר בהיכא דחזינן באדם אחד דאכל איסורא וליכא התירא לפניו אי אמרינן דלא הוי אלא לתיאבון אי נמי חזקתו איתרעא אי נמי באופן דליכא להוכיח דהוי לתיאבון או להכעיס כגון שאר איסורין לזה כתב הטור בנוסח הר"א דמסתמא כי חזינן לישראל עובר על א' מכל מצוות ה' אין איסור ולא מצוה להחיותו הגם דאי' למיחש ליה להכעיס עכ"ז מחזקי' ליה לתיאבון ויש רשות להחיותו ואין חובה להחיותו ועדיין תאמר טעמא דאין חייוב להחיותו משום דאיכא למיחש ליה להכעיס אבל אי ידעינן בודאי דטעמא הוא לתיאבון הרי הוא כישראל להא מלתא להחיותו ויש מצוה בזה לזה קאמר הטור בסיום דבריו וכן הדין אם הוא לתיאבון אפי' להדיא נמי דינא הכי דדוקא רשות ולא חיוב וראיתי להביא ראיה לדברי הטור מההיא עובדא דר' אמי כדקאמרו ליה רבנן והא ישראל משומד הוא דקא חזו ליה דאכל נבלות וטריפות א"ל אימא לתיאבון ע"כ. הרי דמסתמא נמי חשיב ליה בלתיאבון דמוקמינן ליה אחזקתיה קמא דישראל ואפשר דדעת רבנן בסלקא דעתין דקא אמרי ליה והא ישראל משומד כו' ולא דייק ליה להכעיס משמע דבלאו ראיה דשביק היתיר' מרע אחזקתיה וכל עוד דלא חזינן ליה דשביק איסורא ואכיל התירא בלהכעיס מחזקינן ליה והגם דקאמרו ליה אח"כ והא זימנין דאיכא איסורא והיתירא ושביק היתירא ואכיל איסורא הא מלתא לא קאמרו לה אלא בתר דדחה להו דאיכא למיתלי בלתיאבון קאמרי והא זמנין ומעומק דבריהם נראה דלא היינו טעמם דמעיקרא דאמרו והא ישר' כו' וכיון שכן דאשכחן אדרבה פלוגתא בהכי בסברו' איכא למימר ואיכא למימר פשיטא דמיחש חייש לה הטור ומרה דשמעתא קמא בהא (דא"מ) הר"א ז"ל לאשמועי' כדעת ר' אמי ואימא לתיאבון הוא דאכיל ועכ"פ מוכרח אתה לומר דאיכא חידוש דהא מיהא לפי מה דהבין ר' אמי בדברי רבנן הא מיהא הבין דמסתמא דיינינן ליה להכעיס והא איכא סברא. וליכא להקשות אמאי לא הזכיר הטור דין דלהכעיס דאסור הכא דאפשר דאשמועי' דאסור גבי פדיון שבוים דעדיף מצדקה ומכ"ש גבי צדקה לפחות שוים והכל א' ופשוט והשתא סלקי דעת הטור ודעת הב"י בפסקיו שוים דלהכעיס אסור להחיות ולתיאבון אין חיוב ואין מצוה אלא רשות. אלא דיש לדקדק בדברי הטור למה שינה דבריו מתחלה אמר העובר על א' כו' ובסוף דבריו אמר וכן אם הוא מומר דהו"ל לסיים בנוסח שהתחיל בו ולומר וכן אם עובר לתיאבון אי נמי הוה ליה למינקט דבריו כולם בכה"ג ולומר עני שהוא מומר לעבור על מצוה א' כו' ונראה לומר דנקט בכה"ג לומר חידוש ברישא וחידוש בסיפא חידוש ברישא דאפילו אינו מומר לגמרי בהרבה פעמים אלא שראינו אותו שעשה עבירה אחת פעם או ב' אפילו לא ראינו אותו רגיל בכך אפילו הכי אין חייב להחיותו ובסיפא חידוש דאפי' הוא מומר הרבה פעמים לאותו דבר אין חיוב דוקא כיון שהוא לתיאבון ולא תשמע מינה דדוקא אימת אמרי' דתלינן מסתמ' דהוי לתיאבון דוק' אם לא עשה הרבה פעמי' אלא פעם א' אמרי' אוקמיה אחזקתיה ולא עביד אלא לתיאבון כדכתי' אבל מומר להרבה פעמי' לא מחזקינן ליה דהוי לתיאבון אלא אי ידעינן ליה דבהיכא דאית היתרא שביק איסורא ולזה דייק הטור גבי מומר דוקא לתיאבון זה אינו חדא מהש"ס משמע להדיא דאפילו מומר מחזקינן ליה לתיאבון כדקאמרי ליה רבנן לר' אמי והא ישראל משומד הוא ואמר להו ר' אמי אימור לתיאבון הרי דאפי' מומר תלי' לתיאבון וא"ת סוף סוף הטור למה לא נשמר מהא מלתא כיון דמשתמע מדבריו כדכתיבנא נראה דהטור לא חש לה דמאי שנא סוף סוף לוקמינן ליה אחזקתיה וכיון דלגבי פעם א' תלינן לתיאבון בכל פעם ופעם תלינן לתיאבון והיא סברא ולא חש לן למטעי בה ובחר בהאי לישנא לאשמועינן חידוש כמו שכתבתי. וכל זה דוקא בלתיאבון אבל להכעיס ליכא מאן דפליג אפילו פעם א' אסור להחיותו והגם דההוא עובדא דר' אמי קאמר משומד ומשמע הרבה פעמים עכ"ז במאי דקאמרו ליה לרבנן והא זמנין דשביק היתרא ואכיל איסורא לא משמע בהכרח דהרבה פעמים יש זמנין פעם א' וכיון שכן הו"ל לר' אמי לו' להו ודלמא ההוא זימנא הוא דאתרמי ליה דאכיל ומדקא שתיק משמע דהגם דתהיה הכונה זמנין פעם א' אפ"ה שפיר מודה להו דכיון דלהכעיס אפי' פעם א' אסור לפדותו וגם נלע"ד דהוי ס' נכונ' דכיון דהוי להכעיס פ"א פשיטא דאין להחיותו וגרע טפי ואין לתת לו מזון ולא לפדותו עד שישוב בתשובה:
סעיף ג
בהגהה ואח"כ יקדים אביו כו' ואח"כ בניו וכו'. ונראה דהיינו בניו הקטנים אבל קטני קטנים הם קודמין והוא חייב לזונם ולא הוו בכלל הצדקה כדאיתא בכתובות שהבאתי לעיל סי' רמ"ט ס"א ע"ש:
סעיף ח
איש ואשה כו'. נראה דוקא זה להחיות וזה להחיות אבל זה לכסות וזה להחיות להחיות קודם דהוי פ"נ צריך להקדימו לכסות אפי' דאשה והראיה ממה שכתב הב"י מירושלמי אשת חבר קודמת לע"ה למזונות והביאו רמ"א ז"ל ס"ט משמע דוקא להיותה אשת חבר אבל אשה דעלמא לא ולע"ד דמצמצמין חיותא דאיש לכסות האשה דזילא מלתא שתהיה האשה כך ערומה ואיכא למיחש לאפקרותא וגנאי גדול הוא ודוקא פיקוח נפש דאיש הוא דקודם לכסות דאשה שמא ימות אבל אי ליכא למיחש שמא ימות מקדמינן כסות דאשה כנ"ל
שם וכן אם באו יתום ויתומה לינשא מקדימין להשיא היתומה הגם דאיש מצווה על פו"ר ולא האשה כיון דהו"ל ליתומה כמזונות שיהיה לה בעל לטרוח על מזונותיה הו"ל כלהחיות שקודמת אי נמי דחיישינן ליתומה כיון דאין יכולת בידה מפקרא לזה מקדימין:
סעיף ט
ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה דוקא ת"ח מטעם דכתיב יקרה היא מפנינים מכ"ג הנכנס לפני' אבל אם היה בעל מעשה לא קדים לכ"ג ע"ה אבל ב' ישראל שהיו שבויים מקדימין לפדות מי שיש בהם בעל מעשה דאשכחן מההוא עובדא דמר יחזקאל דאפילו מר יאודה קאים מקמיה הרי דיש לכבד בעל מעשה מצד המעשה הכא נמי לגבי מי שאינו בעל מעשה מקדימין ליה ודמי למ"ש מרן וכל הגדול בחכמה קודם לחבר:
סעיף יג
בהגהה דאין לפרנס כו' שגנאי הוא לו. ולעד"נ דאסור לפרנס הרב או הש"צ מצדקה דהוי כפורע חובו מהצדקה דהא מחוייבין ללמוד תורה ולהשכיר רב ללמדם תורה ודינים וגם ש"צ ולמה יפרעו מהצדקה ואפשר דמוקמינן לדברי הס' הזאת בפרנסה שאין חייבין בה כגון לתת לו יותר מצרכו ממה שהתנו עמו לתת לו וצ"ע:
סעיף יד
כתב הט"ז סק"ו וז"ל רש"ל הקשה על זה ותימה וכו' גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות עכ"ל ואין כאן קו' דודאי אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא דהתם אומר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה כו' ע"כ. וק' לדבריו אחר שיונח שכדבריו כן הוא ולגמור מינה מדחזינן דיש זכות למי שעוסק בתורה יותר ממי שבא לידו הצלת נפשות א"כ הא עדיפא ונדחית הצלת נפשות מקמי ס"ת ולעד"נ לתרץ דשאני ההיא דקאמר התם הוא דוקא דומיא דהנדון דהתם איירי במרדכי בלשון שפירש מן התורה להשררה להציל נפשות אם ילכדו בפח דאחר האמת אחר שנעשה לו נס והציל ישראל היה לו לחזור לת"ת וכיון שלא עשה ונכנס בשררה טעמו היה כדי שיהיה מגן להציל נפשות הא ודאי דגריעא כדקאמר ר"י גדול הוא תלמוד תורה שהי"ל לישב ללמוד יותר מהשררה שנטל להציל נפשות והרי הוא כמאן דאזר כגבר חלציו והלך לפרשת דרכים להציל עובר ושב מהלסטים ת"ת עדיף אבל לפיקוח נפש דהיינו אם רואה נפש הולכת לאיבוד פשיטא דמבטלין ת"ת עליה דאפילו שבת מחללין ביטול ת"ת דלא הוי אלא עשה מיבעיא ופשוט: