ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות צדקה · סימן רנ
סעיף ג
עני המחזר וכו' אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה כו'. בטור כתב כי מהרמב"ם נשמע דלאו דוקא מהקופה אלא מכל אדם ומסתבר כדבריו דעל כל אדם קאי כיון שהוא מחור אין האדם צריך לתת לו די מחסורו ותמה עליו הב"י דמהש"ס משמע דדוקא מהקופה קא' דמייתי הא דהעני המחזיר כו' גבי הא דאין פוחתי' לעני העובר כו' ומשמע דההיא דאין פוחתין בקופה איירי ועוד גם הרמב"ם עצמו לא משמע מדבריו דאיירי בכל אדם ואדרבה מדיוק דבריו נראה דנקט גבי מתנה מרובה לשון רבים אין נותנים לו דמיירי בקופה שנגבית מרבים וגבי אסור להחזיר העני ריקם כתב אפילו אין נותן כו' לשון יחיד לומ' דההיא מיירי בכל אדם ע"כ. ולע"ד מה שדייק מהרמב"ם אין הכרח ויותר נראה כי במציאות אחד קאמר הרמב"ם בין ברישא בין בסיפא וכשם דבסיפא בהכרח דמיירי בכל אדם גם בתחל' דבריו דאין נותנין מיירי בכל אדם ומה גם פשיטא דהו"ל לחלק ולא לרמוז דין א' בלשון רבים ויחיד ואפשר דטעם רמב"ם דנקט לשון יחיד אפי' אין נותן לו דאי הוה אמר אפילו אין נותנין לו יבא לטעות דבין כלם תהיה הגרוגרת דקאי על רבים דקא' נותנין לו וזה אינו לזה נקט לשון הנשמע שפיר דקאי על היחיד אבל ברישא לא חש להכי וכד דייקת שפיר הגם שתבין דרישא לשון רבים המכוון אחד בכאשר יתן לו כל אחד די פרנסתו יוצא לו מכלל רבים מתנה מרובה ולא ישתנה המשמעות ועוד נראה דשפיר דייק ברישא לשון רבים למיהב טעמא בהדי דינא דכיון דהוו רבים לזה קאמינא לך דלא יתנו מתנה מרובה מצד דאפי' מועט יספיק לו ומצד דאיירי בדין רבים נקט נותנין אבל בסיפא דאיירי בכל אדם שלא ישיב העני ריקם נקט לשון יחיד והוא נכון ולעולם כדברי הטור יותר נראה עוד נראה מהב"י דמבין בדברי הטור דסובר כהרמב"ם דדוקא בכל אדם קאמר רמב"ם דאין נותנין לו מתנה מרובה אבל הגזבר צריך לתת לו מתנה מרובה דהיינו כדי פרנסה ולזה תמה על הטור שהפליג דעת הרמב"ם מדעת המפרשים והפוסקים ואם הוה סובר דדעת הטור כהרמב"ם דל"ש ליה גזבר מכל אדם וכולהו אין נזקקין לו למתנה מרובה א"כ היינו דעת הפוסקים לענין מסקנא דדינ' הן אמת דסובר הב"י דלסברת הפוסקים אין כל אדם צריך לתת להעני די מחסורו אפילו אין מחזר על הפתחים משא"כ לפי דברי הטור דסובר כהרמב"ם דוקא מחזר הוא דאין צריך והא מלתא הרי תמה עוד בה על הטור בהדיא דלמה לא יודיע כו' אלא ודאי דסובר כטור דדוקא כל אדם וכן פיר' הט"ז סק"א בס' זה בפי' הב"י החילוק שבין הרמב"ם להרא"ש לסברת הב"י ולא נהירא לע"ד דודאי למה יגרע ממון שביד הגזבר שכבר גבוי לעניים לתתו במקום שאינו צריך והגם דהגזבר הוא במקום רבים עכ"ז הרי כבר זה העני חזר על הרבים ויש לו כדי פרנסתו ואדרבה איכא למימר דהגזבר אפילו מתנה מועטת אין ליתן לו ודוקא מבני העיר הוא דבהכרח זו היא חיותו אמרינן שיתנו לו מחיתו מועט מכל אדם דאם אתה אומר שאין נותנין לו כל עיקר הרי בטלה הסיבה דמסיבתה אין נותנין לו והרי הוא מת לזה בהכרח שיתנו לו כל אחד מתנה מועטת משא"כ הגזבר דלא שייך ביה האי טעמא דכל אדם מצינן למימ' שאין ליתן לו כל עיקר ומה גם דהממון שבידו של הגזבר גבוי הוא לעניים ואי אמרינן שינהג במדת הרחמים לפנים משורת הדין הרי הוא מוותר מממון העניים אחרי' והוי כגוזל עניי' הצריכי' שאינם חוזרים ע"כ נראה דכונת הטור ה"ק דמדברי הרא"ש ז"ל משמע דוקא הגזבר איירי דאין נזקק לו ליתן מתנה מרובה מטעם שכתבתי אבל כל אדם אפשר דמי שהשיגה ידו ליתן ובא העני לשאול אפילו הוא מחזר עה"פ מצותו כדי ליתן לו פרנסתו ולא יצטרך לחזר עוד א"נ יחזר הרי עדין הוא צריך ליטול ומה גם דאפשר שלא יתנו לו לזה איכא למימר ויתן לו כדי פרנסתו זו היא סברת הרא"ש אבל הרמב"ם לא חילק בין גזבר לכל אדם ובא להקל מכל אדם דאין נזקקין לו לפרנסה מרובה ואצ"ל הגזבר והגם דהגזבר הוא במקום רבים מה בכך והרי גם הוא מחזר על הרבים ומה בינו לבין שאינו מחזר ומה שתמה הב"י על הטור דמשמע בשאינו מחזר הא' צריך לתת לו כדי פרנסתו דדבר תימה הוא למה לא יודיע צערו לרבים אינה תמיהא לע"ד דכיון דהטור משתעי כי השיגה ידו כדכתיבנא למה ילך ויודיע צערו לרבים והרי יכול לקיים מצות צדקה דכדי פרנסתו ואה"נ אם אין ידו משגת פשיטא דכן הוא שיודיע צערו לרבים אבל במחזר אפילו ידו משגת לתת לו כדי פרנסתו לא הצריכוהו לתת לו אלא מתנה מועטת וליכא שום תימה על הטור ונראה לדייק דיוק אחר בדברי הטור דקאמר וז"ל דעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר עה"פ אין הא' צריך לתת לו די מחסורו דלמה הוצרך לפרש זה דכיון כו' השתא דמסיק כסברת הרמב"ם משמע דלפי הרמב"ם הוא דקאמר זה הטעם ומסתבר ליה אבל לא לפי הרא"ש ולמה לא יהבינן טעמא נמי לסברת הרא"ש ואמינא בפה מלא וסברא ישרה כיון שהוא מחזר לא יתחייב הגזבר ליתן לו מממון שאינם מחזרים לו וישוה אותו להם והנה לסברת הב"י והט"ז ז"ל מדייקים מלת האחד לומר לאפוקי רבים דהיינו גזבר שהוא במקום רבים ולא היא דאפי' א' קאמר הרב והכי כונתו דהוקשה לו בשלמא לס' הרא"ש דדוקא בגזבר תינח דלא יתן לו מממון הגבוי לעניים אלא לסברת הרמב"ם למה לא אמרינן שאדם הבא לפניו עני הגם דמחזר יצטרך לתת לו כדי פרנסתו ולא יחזר עוד לזה הוצרך לתת טעמא ולומר כיון שהוא מחזר למה יצטרך לתת לו די מחסורו והוא טוב טעם דהרי הוא מחזר ואם היתה כונת הטור לומר דוקא כיון שהוא יחיד א"צ לתת לו כו' א"כ הכי הול"ל לטור לומר דכיון שהוא יחיד אין לו לתת לו די מחסורו ואז היתה הכונה פשוטה כדבריהם. ועוד בשלמא אי אמרת דסובר הטור ל"ש כל אדם ול"ש גזבר תינח דמשמע להא סברא מהרמב"ם דסתם קאמר אלא אי אמרת דוקא בכל אדם ולא בגזבר עדין איכא למימר דהו"ל לאשמועינן דינא דגזבר וגם הטור פשיטא דה"ל להודיע דינא דגזבר דצריך לתת לו כדי פרנסתו ולא לאשמועי' לה מדיוק כיון דזה הוא עיקר המחלוקת שבין הרמב"ם ובין הרא"ש ע"כ נראה ודאי כדכתיבנא דמסקנת הטור כס' רמב"ם היא דהגזבר אין ליזקק לתת לעני המחזר אלא מתנה מועטת וגם כל אדם ה"נ ובזה מודים כ"ע אלא מה דמשמע מדיוקא דבהיכא דאין העני מחזר בעי כל אדם לתת לו כדי פרנסתו ושוה דינא דכל אדם לגזבר דפליג הב"י נראה דלמאי דכתיבנא דכיון דידו משגת אפילו הוא יחיד צריך לתת לו כדי פרנסתו לא ידענא למה יכחיש בזה הב"י והדברים פשוטים ונראה לי דאי בעי הגזבר לתת לעני המחזר מתנה מרובה לא מצי דלאו כל כמיניה אלא דוקא מתנה מועטת ודוקא אי פשיט ידיה ושאיל לא ישיב ריקם ואגב אבאר פי' דברי הש"ס דקא' פ"ק דבתרא וז"ל ההוא ענייא דהוה מחזר כו' אתא לקמיה דר"פ לא מזדקק ליה א"ל ר"ש לר"פ אי מר לא מזדקק ליה איניש אחרינא לא מזדקק ליה לימות ליה והתניא אם היה העני מחזר עה"פ אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין למתנה מרובה אבל נזקקין למתנה מועטת ע"כ ה"ק דסבר ר"פ כיון שהוא מחזר אין ליזקק לו ובהכרח דר"פ היה גזבר דאלת"ה מאי מייתי איהו מברית' דאין נזקקין לו דלמא ההיא בגזבר בשלמא מר"ש ליכא הכרח מדלא משני ליה ההיא בגזבר דאפשר דסובר אפי' גזבר בעי למיהב מתנה מועטת אלא לר"פ מאי מייתי כיון דאיכא לאוקומי בגזבר והוא לא הוה גזבר אם לא שתאמר דר"פ גזבר היה והוא סובר כיון דמחזר אין הגזבר נזקק לו וכד א"ל ר"ש אי מר לא כו' איניש כו' פי' כשיראו אותך בני אדם דאינך נותן לו כלום ימנעו עצמם כל העולם מליתן לו באו' דהגזבר דק ויהיב ומדלא יהיב לזה כלום ימנעו מלתת לו ולזה השיבו מדתניא אין נזקקין לו דאפילו דמוקמת להך בריתא בגזבר הרי ליכא למיחש לההיא חששא דקאמר אימור דהנה פשיטא דגם ר"ש ידע דכיון דמחזר הסבר' נותנת דאין נזקקין לו דהא טרח בדנפשיה אלא מצד הך חששא דאימר וכו' ולזה אותביה מבריתא דליכא למיחש והטעם הוא דמימר אמרי מצד דמחזר הוא דלא יהיב ליה אבל כל אדם מיהב יהבי ומשני ליה דדוקא מתנה מרובה הוא דאין נזקקין לו אבל מועטת יהיב מה תאמר יראו בני אדם ולא יתנו לו כי אם מתנה מועטת שפיר הוא מצי להחיות ולא ימות מעט מכל אדם יספיק כדי לחיותו ועלתה ממילא מסקנת הרמב"ם ז"ל כדכתיבנ' דבין כל אדם בין הגזבר צריכין לתת לו מתנה מועטת ואין צריכין לתת לו מתנה מרובה דכמעשה הגזבר מעשה כ"ע: