אור ברסלב
ראשון לציון על חגיגה פרק ג › דף כד ע"ב

ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר

פרק ג · דף כד ע"ב

דף כד ע"א

גמרא וכי יש נגובין לקדש והלא חיבת הקדש מכשירתן לא צריכא כגון כו' קשה מאי פריך דילמא היא גופה קמ"ל דחיבת הקדש מכשירתן ולפום מאי דמשמע במסכת חולין דחיבת הקדש מכשרת הויא מדאורייתא פריך שפיר אלא למאי דכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אבות הטומאות וזה לשונו אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותם בידים מסואבות במה דברים אמורים לתרומה אבל לקדש חיבת הקדש מכשירתן ואסור כו' לאכול קדש שלא הוכשר ואפילו לא נגע אלא בכוש או שתחב לו חברו כו' ע"כ מהגמרא לא מוכח כדבריו דמהש"ס מוכח דהגזירה היא שלא יאכל חולין נגובין כו' וכדקאמר בקש לאכול צנון ובצל של חולין אבל של קדש לא אי תנא. דע דפי' הכא תלוי בפ"י מהלכות טומאת אוכלין וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה כו' בד"א להיות הבשר טמא דבר תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חיבת הקדש מכשרת הבשר כו', ע"כ הרי דמאי דאנו אומר' חיבת הקדש מכשרת אינו אלא מדרבנן וראיתי שהשיג הראב"ד שם וז"ל והלא במס' חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרת מן התורה כו' יע"ש. והנה סוגיא דחולין זהו תארה דאי' התם דף ל"ו מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מכלל וכו' דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה חיבת הקדש מכשרתן ה"נ חיבת הקדש מכשרתן ע"כ הרי להדיא דהוי דאורייתא והגם דהתם מוכח דהאי מסקנא לאו מסקנא מוכרחת היא דהיא עיקרא דמלתא הכי הוא דר"ל בעי צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא וסברי רב יוסף ורבי זירא למפשט מתרי מתנייתא מההיא דהוכשר בשחיטה ומההיא דהבוצר לגת דהוכשרו בלא מים ואפילו למימני ראשון ושני ודחי אביי דלתלות לא קא מיבעיא ליה לר"ל אלא לשרוף וקאמר עלה מכלל דחיבת הקדש מכשרת דאורייתא כו' הרי דרבי זירא ורב יוסף סברי מדרבנן ובדברי ר"ל ליכא הוכחה לומר דלשרוף קא מיבעיא ליה כדמפרש במלתיה אביי עכ"ז מדברי אביי מיהא משמע דסובר דהוי דאורייתא דאי סובר כרבנן לא הוה ליה לפרושי מלתיה דר"ל דסובר דאורייתא והוה מפרש ליה כדרך שהבינו בו רב יוסף ור' זירא קושטא הוא דליכא לאוכוחי דסתמא דתלמודא סבר הכי דדילמא לדברי אביי הוא דמהדר מנא לן דמדאורייתא על כל פנים לסברת אביי מיהא מוכח דסובר דאורייתא וכיון דאביי בתראה הוא וסובר דאורייתא הכי הוה לן למיפסק וא"כ חזרה קושיתנו על הרמב"ם למה פסק דחיבת הקדש לא מכשר', אלא מדרבנן. אלא נראה דמסוגיין דלעיל דפריך הש"ס לר' חנין מההיא דהוסיף ר"ע הסולת כו' ואמר ר"ל משום בר קפרא לא נצרכה אלא לשיירי מנחות ופריך התם תינח סולת קטורת ולבונה כו' מאי איכא למימר כו' ודקדקנו שם דקארי לה מאי קארי לה מאי שיריים בקטורת כו' ותירצנו דסובר דאצטריך לגופיה דהוכשר בחיבת הקדש אלמא מדרבנן אפילו לר"ל גופיה דבעי הכא ומהשתא הדרינן למימר דלא בעי ר"ל לשרוף ופשיטות דפשיטי רב יוסף ור' זירא לבעיית ר"ל הוי פשיטות. והגם דאביי בתראה הוא וסובר דמדאורייתא איפשר דלא הכריע לומר הכי אלא לחשבו דר"ל לא נתעלמו ממנו הנהו ב' מתנייתא דמייתו ר"ז ורב יוסף סבר דילמא דעתו היא דמכשרת מדאורייתא אבל מהאי סוגיא דכלי מצרף כו' דמוכחא מלתא דר"ל גופיה סבר מדרבנן אביי גופיה ליהדר מינה דמלתא. ותו דהא מלתא לאו דרשא אלימתא היא דדריש מיתור תיבת והבשר ולהכי כתב הרמב"ם דלא הוי אלא מדרבנן ומהשתא מאי דקתני ר"ח בן אנטיגנוס וכי יש נגובין כו' פי' דין זה בדרך כלל שמענוהו דאין נגובין לקדש ומאי איריא אוכלין נגובין ומשני חידוש קמ"ל דאפילו אינו נוגע באוכלין אסור וזה לשון הרמב"ם בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשירתו וכיון שזה הוא העיקר אין ספק שהאוחז אוכלין גנובין בידיו טמאים שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא נגען בידיו ע"כ ומאי דקאמר בגמרא ובקש לאכול צנון ובצל לפי דברי הרמב"ם ז"ל ה"ק טעם שגזרו הגם שאינו נוגע דלמא בעוד אוכלין של קדש בפיו יקח בידו צנון או בצל שהן הדברים הרגילין לאכול עם המאכל לעכל וכשיקחם בידו יהיו בידו משקין ויטמאו מחמת ידיו ויטמאו הצנון הגם שהוא חולין שהמשקין תחילה ועושין החולין שני ויטמאו הקדש שבפיו וטעם שלא אמר הרמב"ם ז"ל טעם הגזירה דילמא יגע בידיו המסואבות בקדש שבפיו משום דאין דרך להכניס יד ולנגוע באוכלין שבתוך הפה ונ"מ בין שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י ז"ל דלהרמב"ם אסור לאכול קדש בידים מסואבות אפילו על ידי כוש או ע"י חברו ולרש"י מותר ולהרמב"ם מותר לאכול אוכלין חולין נגובין אם כבר עבר ואכל קדש ע"י כוש ולרש"י אסור. וראיתי שתמה הרב בעל תי"ט על מ"ש רש"י ותוס' שתחב לו כוש כו' הטעם דנקט כוש דהוו פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה הקשה הוא ז"ל והא אפילו הוו מקבלים אינם מקבלים מהידים שהם שניות. ותירץ דאה"נ אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ ודבריו דחוקים דהא התוס' דקדקו לומר ונקט כוש משום דהוו להו פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה ע"כ הרי להדיא דלא נקט כוש אלא להיותו פשוט שאינו מקבל טומאה והיכי מצי למימר לאו דוקא ונראה דטעמייהו דסוברים דאסור לאכול קדש על ידי כלי המקבל טומאה מטעם דילמא יהיו ידיו בלולים במשקים כמו שחש הרמב"ם באכילת חולין שיהיו ידיו במשקין ובכה"ג יטמאו הכלים דקי"ל דמשקין יטמאו הכלים מאחוריהם ואם נגעה בתוכן יטמאו כולן וכדאיתא בבכורות וכתבנוה למעלה וכדאיתא בפרק אלו דברים ועיין בתוס' שלהי פר' אין דורשין ד"ה שמרתיה:

גמרא מ"ט כיון דעד האידנא כו' קשה אמאי אצטריך למימר אבל לא בתרומה דאפי' באנינות גופיה ובעודו מחוסר כפורים מותר בתרומה ואולי דתנא מלתא אגב אורחין קמל"ן דאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה והגם דמלתא ידיעא היא באגב אינו חש להודיע הלכה בתיבה קצרה וכמ"ש התוס' בריש מס' ברכות יע"ש:

תוכן העניינים

ראשון לציון על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה