ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר
פרק ג · דף כד ע"א
גמרא כגון שצברן על גבי קרטבלא הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אבות הטומאות פסק דאפילו כלי שיש לו תוך אינו מצרף אלא מדרבנן וכתב עוד שם וז"ל אפילו מה שאין לו תוך מצרף מה שעליו לקדש ע"כ. לכאורה קשה דלא קאמר הש"ס הא דצברן ע"ג קרטבלא אלא לשנויי אליבא דר' חנין אבל לדברי ר' חייא בר אבא דקאמר לקמן דמתניתין דהכלי מצרף מעדותו דר' עקיבא נשנית לית לן הכרח לומר צברן ע"ג קרטבלא. ואולי סובר הרמב"ם ז"ל דבהא לא פליגי רב חנין ור"ח בר אבא דאי תימא דהא מלתא לאו מוסכמת היא ולרבי בקרטבלא אין הכלי מצרף הוה ליה לש"ס לאהדורי בתר האי מלתא מנ"ל דאפילו אין לו תוך מצרף דמוקמת לעדותו דר"ע בהכי דילמא דוקא שיש לו תוך וליתא לדר' חנין ומדקאמר לה הש"ס שלא בדרך דילמא וגם סתמא דש"ס קיבלה מיניה ש"מ דליכא פלוגתא בהכי לענין דינא. שוב ראיתי להקשות למאי דמשני ר"ל משום בר קפרא לא נצרכ' אלא לשירי מנחות היאך לא נתנו לב לקושית הש"ס מקטורת ולבונה כו'. ונראה לומר דיסברו דעיקר עדותו דר"ע בקטורת כו' היא דחיבת הקדש מכשרתן הגם דלאו אוכל נינהו ומאי דמסיים פסל את כולן דמשמע דקאי אכולהו עיקרא דמלתא לית בה חידוש צירוף אלא בסולת והשאר מדאורייתא אלא דבאגב תני להו הגם דבלאו עדותו נמי דבר תורה וכן דרך התנא לאשמועינן מלתא אגב אורחיה בקצרה הגם דלית בה חידותא דדינא הכא ומהשתא פירכת הש"ס לאו פירכא אלא דר"נ ניחא ליה טפי לשנויי שינוייא רויחא דחידוש קמ"ל ר"ע בעדותו גם בצירוף בכלהו מילי דקתני במלתיה ולהכי קאמר הש"ס אלא אמר ר"נ כדרך הגמרא כד דחי לשינוייא קמא ובעי למימר שינוייא אחרינא אומר אלא משא"כ הכא דמצי' לשנויי להך פירכא אלא דר"נ ניחא ליה טפי לשנויי שינוייא רויחא וכיון שכן הסברא מחייבת דבהא מלתא דצירוף דקרטבלא ליכא מאן דפליג בה דאי תימא דהוי מלתא דפליג בה ר"ח בר אבא משם ר"י ולא נפק לן האי דינא דצירוף קרטבלא אלא מחמת קו' מאי מחדש ר"ע בעדותו הו"ל לר"נ לחדותי דינא בזה כל דמצינן ליישב מלתיה דר"ע כדרך שכתבנו דאמרי' ליה מנא לך הא דילמא הכי קאמר גם לא הוה שתיק מינה הש"ס אלא ודאי דמלתא מוסכמת היא ולהכי כיון דמצי לשנויי שינוייא רויחא ניחא ליה טפי ועיין מ"ש לקמן בס"ד בפיסקת אוכלין נגובים כו' יע"ש:
שם גמרא אמר רב שיזבי בחיבורין שנו וכו'. כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות אבות הטומאות ה' י"ב וז"ל מי שנטמאת ידו אחת ונגע בה בידו שנייה או ביד חבירו פסל השנייה ואם היה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאה חבירתה וצריך להטביל שניהם כו' ע"כ. פסק רבינו אפילו יד חבירו כר' יוחנן ומה גם דאף ר"ל הדר ביה אלא הך דידו בלולה דלא בעי נגיעה לא ידענא מנא ליה וכבר תמה עליו הראב"ד בהשגותיו ומרן הכ"מ כתב וז"ל ואין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות כו' דבריו ז"ל נפלאו בעיני דמה מתרץ לקו' אין מעלה זו לא במשנה ולא בגמרא דאין ה"נ אי אשכחן דעבוד רבנן מעלה זו לא מהדרי' בתר טעמא. והיה נראה לי לומר דטעם הרמב"ם הוא משום דמשמעותא דמאי דקתני מתניתין נטמאה א' מידיו חבירתה כו' ובקדשים מטביל כו' משמע דלא בעי שיגע בה וממאי דקתני בברייתא דמותיב מינה אביי לרב שיזבי יד נגובה מטמאה חבירתה משמע דבעי' שתגע בחברתה בהכרח לומר דבנגובה הוא דקתני מטמאה ומתני' דמשמע נטמאת מעצמה כשנטמאת חברתה מיירי בבלולה במשקין דאם יגע ידו במשקין נעשית ידו שניה כידו ראשונה ומאי דקתני שהיד מטמאה חברתה לקדש לפי דרך זה תתפרש בשני דרכים א' פי' מטמאה בנגיעה ובנגובה ומדקאמר אבל לא לתרומה תתחייב לפרש דמטמאה דקאמר הוא שיעשנה שנית דאי לא תימא הכי ומטמאה דקאמר היינו שיעשנה ג' מאי אבל לא לתרומה דמשמע דטעמא הוא משום דלא גזרו בתרומה תיפוק לי דאפי' היו משוים מדותיהם בין לתרומה בין לקדש הרי אין ג' פוסל בתרומה אלא ודאי דמטמאה דקאמר היינו עושה אותה ב' והיא ס' ר' בברייתא דמייתי הש"ס בסמוך מותיב מינה לרב שיזבי נמצינו אומרים דסתמא מתני' דיד מטמאה חברתה לעשותה ב' וקשה למאי דקאמר ר' יוחנן בסמוך באותה היד לפסול אבל לא לטמא דמשמע דיד שניה נעשית שנית וזו היא סברת ר"י בר יאודה בר פלוגתיה דרבי והאר"י הלכה כסתם משנה וקשה דר"י אדר"י ואמטו להכי בהכרח לפרש מתני' בדרך אחר והוא דכולה בנטמאת ידו והיתה בלולה עז"ה אם נטמאת ידו אחת כו' לקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה חברתה פי' גורמת טומאה לחברתה מטעם גזרה דילמא תגע בה והגם דחששא זו ישנה גם בתרומה דאם תגע בה נטמאת היא ונעשית שניה כיון שהיד השניה בלולה אף על פי כן קמ"ל תנא דבתרומה לא גזרו הגם דישנה לגזירה זו בתרומה שוה לקדש וכפ"ז מתני' לא קתני אלא טומאה הבאה מעצמה בלא נגיעה וליכא פירכא מינה לדברי ר"י דקא' הלכה כסתם משנה דבנגובה לא קא מיירי מתניתין ואתי דינא מפורש בברייתא בפלוגתא דר' ור"י בר יאודה ובהא פסק ר"י כר"י בר יאודה ומהשתא עלה בידינו ב' הלכות שכתב הרמב"ם א' דידו בלולה שחברתה טמאה אפי' בלא נגיעה ומטמאה את הקדש והיינו דינא דשמעי' ממתני' וכדכתי' ב' דידו נגובה מטמאה חברתה בנגיעה דוקא לפסול את הקדש והיינו דינא דשמעינן מברייתא דיד נגובה וכר' יוסי בר יאודה דפסק ר' יוחנן כוותיה אלא דקשה לפ"ז מאי דקאמר בסמוך אהך דאמר ר"י ל"ש ידו ל"ש יד חבירו ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה כו' הא תנא ליה רישא אלא לאו ש"מ לאתויי יד חבירו ע"כ לפום מאי דכתיב' דמתני' מיירי בבלולה מאי מוכח ר"י לנגובה ליד חבירו ותו ההיא דיד חבירו לפסול ולא לטמא ומתני' לטמא ובהכרח לומר דלאו אמתני' קאי אלא סיפא דההיא דיד גנובה קתני בה שהיד מטמאה כו' ויש קצת שינוי ג"כ מלשון המשנה הגם שאינו מעכב אחר שהוכרחנו לומר כן יהיה זה כקצת הוכחה. והיה נראה לפרש דברי הרמב"ם לדרך זה שכך הם דבריו ג"כ ומאי דקאמר ואם היתה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חברתה פי' אף על פי שלא נגע המשקה שעל ידו הטמאה אבל לעולם עסקי' בנגע יד ליד ולזה דקדק ואמר נגע שחוזר אל המשקה דאי קאי על היד היה לו לומר אע"פ שלא נגעה ודוק. אלא דממה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה סתר אהלא שכתב וזה לשונו וכשנטמאה ידו כו' ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפי' שלא נגעה ידו הטהורה בטמאה כו' ע"כ. הרי דאפילו לא נגעה יד ליד כל עיקר והדברים מוכיחים מעצמן דהרמב"ם דייק מתני' דקתני אם נטמאת אחת מידיו כו' בקדש מטביל שתיהן משמע שטומאת א' בלבד תתחייב טבילה לשתיהן וכמו שדייקנו למעלה ובהכרח לשנויי דמאי דקאמר הש"ס אמלתיה דר"י דקאמר אחד ידו ואחד יד חבירו ממאי מדקתני סיפא שהיד וכו' לא קאי אמתני' אלא אסיפא דברייתא דמייתי הש"ס בסמוך פלוגתייהו דרבי ור"י בר יאודה ביד נגובה ותמצא ג"כ קצת שינויים דקים מלשון המשנה הגם שאינם מעכבין המובן הוי קצת סיוע לדברינו אבל מתניתין לא איירי כלל בנגובה אלא בבלולה ופשטה הוי אפילו לא נגעה וכדברי הרמב"ם ופי' דמתני' כפ"ז הכי הוא בתרומה אם נטמאה ידו אחת בכל גוונא אפי' בבלולה חברתה טהורה ולא תימא כי היכי דגזרי' בקדש דילמא נגעה יד בחברתה הכי נמי בתרומה גזרי' כיון דאם נגעה ידו ביד הטמאה תטמאנה כיון דבלולה היא קמ"ל ואו' שהיד מטמאה כו' פי' דהגם דאינה בלולה אלא נגובה היד עצמה מטמאה חברתה בנגיעה לקדש דקדק לומר מטמאה פי' בנגיעה ועשו הדרגה בבלולה לטמא ואפילו שלא בנגיעה: