אור ברסלב

ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר

פרק ג

פרק ב

שם מתני' הנושא את המדרס נושא את התרומה וכו' פי' רש"י וז"ל נושא את התרומה בחבית שאינו נוגע באוירה ע"כ פירו' המדרס שנושא עמה דאי אדם הנושא אינו אלא ראשון ואינו מטמא כלי מאוירו ולחששת נגיעת המדרס בגב הכלי נמי ליכא למיחש דבכלי חרס עסקי' דאינו מקבל טומאה מגבו:

דף כא ע"א

גמ' ר' אילא אזיל לטעמי' כו' והגם דאוקמתא דחוקה היא דלדבריו הו"ל לתנא לאסמכי' אהדדי כיון דתרוייהו משום חציצה ואמאי פסקינהו בג' דיני אלא משום דאמר ר' חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן מ"ה פירשה משום חציצה דבזה תרתי חשיב הוי כחדא ואיכא למימר דטעמא דלא קתני להו אהדדי משום דהך סיפא נשנית קמי רבי בתר הכי ולא זזה ממקומה ולטעמא דרבא אין מטבילין כלי תוך כלי אפילו כלים דלית להו כובד ואפילו מחטין דלא פליג בגזירה ותדע דהש"ס בסמוך דקאמר מאי בינייהו דר' אילא ורבא לא אמ' איכא בינייהו מטביל מחטין גופיה שהיא עיקר הגזרה לרבא לר' אילא מטבילין גם לקודש דהא ליכא כובד אלא ודאי דלא פלוג. ובפ"ו דמקואות תנן וז"ל אם היה שק או קופה מטבילין בהם כו' יע"ש ופי' הרמב"ם שם וז"ל ר"ל שאנחנו לא נצריך שתהיה הקופה נקובה כשפופרת הנוד לפי שהמים אשר בהם מתערב במים אשר להתרחבת אריגתן ורוב הנקבים אשר יכנס בהם המים עכ"ל. ופסקה רבינו למשנה זו בפ"ו מהלכות מקואות ולפום משנה זו קשה דהש"ס דידן אמאי קא יהיב טעמא דאין סל וגרגותני שפיו צר כשפופרת הנוד תיפוק לי' מחמת שמימיו מעורבין במי מקוה כדקתני מתני' דמקואות ואפי' יהיה פיו צר אמרינן שפיר שמטבילין בהם. וראיתי לרבינו שמשון שהעיר לקושיא זו שכתב וז"ל והא דאמרינן בפרק חומר בקדש דסל כו' לאו משום דליבעי שיתערבו המים דרך פיו אלא אפי' אין מתערבין אלא דרך הנקבים כו' ולחולין דלא גזרינן הוה שרי להטביל בשק וקופה אפילו אין בפיו כשפופרת הנוד ע"כ. וקשה במה יישב הרב דברי הש"ס דקאמר להדיא טעם דלא גזרינן בסל מטעם דאין סל וגרגותני שפיו צר. ונראה דפי' דסוגיין הכי הוא סל וגרגותני שאין בפיו כשפופרת ליכא פיר' האי טעמא דחששת אין בפיו כשפופרת הנוד ליכא בסל וגרגותני מטעם דכולה מלאה נקבים ואין תורת כלי עליה. אלא דקשה לי בדברי רבינו שמשון במ"ש ולחולין דלא גזרינן וכו' דמשמע דבתרומה ולקדש גזרינן לטבול בשק וקופה גזירה זו מנין מוצאה ואדרבה מהש"ס מוכח להדיא דאפילו לקדש מטבילין בתוכן כלים:

ונראה דסובר רבינו שמשון דדוקא סל וגרגותני הוא דמטבילין בתוכן לקדש משום דאית בהו תרתי חדא דכולו מלא נקבים והמים נכנסין ויוצאין מאריגתן ועוד דאין סל וגרגותני שפיהם צר אבל שק וקופה דמשכחת לה שיהיה פיהם צר וכמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל לא נצריך הקופה שתהיה נקובה כשפופרת הנוד ע"כ. הרי דמשכחת לה שיהיה פיו צר ולזה אין מטבילין כלי תוך כלי לקדש ולפ"ז היינו טעמא דנקט סל וגרגותני ולא שק וקופה גם ידוייק על נכון דברי הש"ס דקאמר סל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד ליכא דון מינה אם הוא סל שפיו אין בו כשפופרת הנוד אין מטבילין הגם שכולו מלא נקבים שנכלל בכלל גזירת אין מטבילין כלי תוך כלי לקודש וכפ"ז מ"ש רבינו שמשון לחולין לאו לאפוקי תרומה אלא לאפוקי לקדש ומ"מ קושייתנו על הרמב"ם ז"ל לא מצאנו לה תרופה ויגדל הקושי על מרן הכ"מ שם שכתב בפ"ג דמקואות וז"ל אבל לקדש וכו' אפילו היו בסל כו' משנה וגמרא ריש פרק חומר בקדש ע"כ. דמשמע דהדבר פשוט הוא בש"ס כדברי הרמב"ם והדברים תמוהים מאוד. וראיתי להרמב"ם בפי' המשנה שכתב וזה לשונו מטבילין כלים עניינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלים ונטבלם במקוה ולא נעשה כן בכלים שנרצה להשתמש בהם בקדש כי מפני מעלת הקדש נחשוב אותה חוצצת בפני הכלים ע"כ. תפס הרמב"ם פירושו של ר' אילא ולא ידעתי למה הניח מלפרש המשנה כרבא דפסיק כוותיה בספרו הוא היד החזקה. תו איכא למידק אמאי כתב הרמב"ם ז"ל קופה טהורה מה לי טהורה מה לי טמאה דלא מפלגינן בין טהורה וטמאה אלא לרבא אבל לרבי אילא לא נפקא מידי. ואפשר לומר דמשמעות לישנא דמתניתין הביאתו לומר כן כמו שכתבו התוספות ז"ל במשמעות מאי דקתני מטבילין כלים בתוך כלים הוא טמאים בטהורים ולעולם הוא הדין בכלים טמאים וזה דוחק. ואולי דהחציצה דקאמר כאן הרמב"ם היא דאין המים שבמקוה מתערבין עם מים שבכלי זה ואנו דנים בו ככלי שפיו צר והכלי מפסיק בין מים שבמקוה ובין מים שבכלי וכפי זה היינו דברי רבא דפסק כוותיה והיינו טעמא דכתב הרמב"ם קופה טהורה:

ונראה לתת טעם להרמב"ם דלא חילק בסל וגרגותני להתיר אפילו בקדש משום דסובר דלא קאמר תלמודא איכא בינייהו סל וגרגותני אלא מקמי דחדית דינא דה"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא וכו' הוכרח לומר דלרבא סל וגרגותני ליכא בהו גזירה דכלי בתוך כלי דקתני מתניתין והגם דסתם קתני אעפ"י כן דחקינן ומחלקינן לדעת רבא כי היכי דמשנינן מה בין רבא לר' אילא אבל בתר דחדית דינא דלא אמרינן אין מטבילין אלא טמא בטהור וכמשמעותא דלישנא דמתני' דקתני אין מטבילין כלי בתוך כלי וכמ"ש התוספות מעתה מתני' בכל גוונא איירי ואפילו בסל וגרגותני ואיכא בין רבא לר' אילא כלי טמא בתוך כלי טמא לר' אילא לא סלקא טבילה לא לפנימי ולא לחיצון ולרבא סלקא לתרוייהו ומאי דקא' הש"ס והא דרבא ודר' אילא תנאי היא לאו דמצדיק דבהכי פליגי אלא לפום מאי דאיתמר קאמר והכי קאמר הא מלתא דאוקימנ' דנפקא מפלוגתייהו דרבא ודר' אילא תנאי היא וכיון דאשכחן דתנאי פליגי בהכי הדרינן למימר דלאו הא מלתא הוא דאתו עלה רב ורבי אילא דפלוגתייהו בהא מלתא דחיקא היא למימר דהתנאים פליגי בטעמא דמאי דקתני מתניתין מטבילין כלים אבל לא לקדש אלא ודאי דהא מלתא לא תליא בפלוגתייהו דרבא ור' אילא ופלוגתייהו במלתא אחריתי תליא והיא הך דכלי טהור בכלי טמא דלרבא מטבילין אפילו פיו צר ולר' אילא אפילו פיו רחב אין מטבילין ולא איצטריך תלמודא לפרש דמשתמעא ממילא היא ומהשתא מאי דאמר רבא סל וגרגותני שמלאן כלים טהורים וכו' ה"פ הגם שאם מלאן כלים טהורים אעפ"י כן אם חלק בהן מקוה הטובל בו לא עלתה לו טבילה דמפלגי למקוה ולא מפלגי לנפשייהו מהמקוה ומיירי בחולין ולתרומה אבל לא לקדש דבכלל הגזירה נכנסו גם סל וגרגותני ומהשתא פסק הרמב"ם ז"ל הלכתא כאבא שאול וטעמו משום דמשנתנו לא חילקה וסתם קתני דאין מטבילין כלי תוך כלי לקדש בכל גוונא. אלא דפש גבן למיהב טעמא אמאי לא כתב הרמב"ם האי דינא דרבא דאם חילק המקוה בסל וגרגותני דהטובל בתוכו לא עלתה לו טבילה:

דף כב ע"א

גמרא חזי ליה ע"ה קשה אמאי לא אסרינן גם לתרומה דילמא חזי ליה ע"ה ואזיל איהו ומטביל לקדש. וי"ל דלמאי דאמור רבנן טבל לתרומה דרגילים הוו לפרסם מילי דקדש וע"ה יודעים דטהרת הקדש עדיפא מטהרת תרומה והגם דחזו דמטבילין כלי תוך כלי לתרומה כל דלא חזו דעבוד לקדש לא עבדי ותדע דתנן נאמנין ע"ה על הקדש ועל החטאת הרי דמזדהרי טפי בהו ומסתמא הגם דחזו דטבלי כלי תוך כלי לתרומה לא עבדי אינהו לקדש:

שם גמרא וניחוש לשאלה כו'. הגם דמלתא דפשיטא היא דמטבילין משום מגע עם הארץ בלאו טעמא דחשש שהטבילן בתוך כלי שפיו צר עכ"ז כן דרך הש"ס במשא ומתן דטהרות משום דלא בקיאי בהו כולי עלמא יקשו קושיות הגם שתירוצם פשוט וכהא דאיתא במסכת ברכות דקאמר וליטמא ידים לכוס הגם דידע דאין הכלי מקבל טומאה מידים שניות תו פריך התם ונטמייה כסת למפה הגם דמלתא דפשיטא דאין כלי מטמא כלי אלא כל שהוא אב ועיין לקמן בתוספות בד"ה ואטבילה כו' יע"ש:

שם גמרא כלי חרס מציל כו'. איכא למידק דלדעת ב"ה היכי מצו לטהר בהצלת כלי חרס דע"ה והלא כלי ע"ה טמאים כטענת ב"ש ומעיקרא הוה להו לאסוקי אדעתייהו. ונראה ליישב דלפום מאי דכתב הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אבות הטומאה דלא שנא חבר לא שנא ע"ה אין כלי חרס מציל אלא על כלי חרס ואוכלין ומשקין א"כ לעולם דמודים ב"ה דכלי חרס דע"ה אינו מציל ומידי דהוה כלי חרס דחבר אם הוא טמא דאינו מציל ונשאר הכל בטומאתו ודבריהם בכלי חרס דחבר טהור ובו חלקו עליהם ב"ש ואמרו דגם דחבר מחמיר וכשהקשו להם מפני מה והשיבו דמשום לתא דכלי חרס של עם הארץ גזרו עליהם פירוש כיון דאיכא כלי חרס של ע"ה שאינך יכול לדון בו דין זה שיצילו גזרינן גם בשל חבר וא"ל ב"ה והרי אתם אומרים דמציל על האוכלין כו' ואם משום לתא דכלי ע"ה לא יצילו אפי' על האוכלין והשיבו דבאוכלין ומשקין ליכא למיחש דגם בשל ע"ה אנו מורין שיציל כ"ח הגם שהוא טמא כיון שאינו אלא להם שהם טמאין לעולם ואין לנו עסק עמהם דהאוכלין שלהם טמאים הם לנו לזה כשאנו מטהרין להם אין לנו לחוש לזה גם בחבר נאמר כן אבל אם יציל גם על הכלים ישאילו ממנו החבר לא אוכלין ולא כלים ואחר כל אלו הטענות אמר רבי יהושע בושני כו' פי' שהיה להם לטהר הכל בשל חבר ולטמא הכל בשל ע"ה ולזה באה התשובה שכן הוא האמת שראוי לעשות אלא כי לא ישמע ע"ה הטעם ויקבל בחשבו כי הוא איש טהור מקרי ושומר כליו וראויים להציל יותר מכלי חבר ונמצא בזה יבאו חבירים לידי תקלה לזה הטוב והישר שישוו מדותיהם ונימא להו לחבירים בדרך זה שיצילו כ"ח על האוכלין כו' שאין להם תקנה ולא על הכלים שיש להם תקנה ויהיה רק לע"ה ובזה ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלים הצריכה להם ולס' רבי' שמשון שכתב דלא גזרו אלא לע"ה אבל לחבר מציל על הכל לא תמנע מלומר חדא מתרתי או דסוברים דלא גזרו על כלי ע"ה טומאה גם לדבר זה שלא יהיו מצילין באהל המת והכי משמע דסובר רבינו שמשון מדמוקי למתניתין בע"ה ואעפ"י כן קאמרי ב"ה דמצילין על הכל או דסוברים דבע"ה לא יצילו לא לאוכלין ולא לכלים ומטעם חוכא ואיטלולא שלא תהיה אשה ועריבה טמאים ועיסה טהורה ולא חששו שלא יקבלו מהם והנה למאי דנאמר דדעתם היתה לטהר אפילו לע"ה הגם שהם טמאים לא גזרו עליהם טומאה בגדר זה שלא יציל כפ"ז לא ידענא מה טענה בדברי ב"ש להכריח לב"ה לומר כדבריהם שחזרו להורות כמותם כדקתני בפ"ה דאהלות משנה ג' שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש אלא בהכרח לומר דדעת ב"ה היא לטמא הכל ואין מצילין כל עיקר לפ"ז קשה א"כ ב"ש מיירי בע"ה וב"ה בחבר וא"כ מכל צד קשיא ובהכרח לומר דבדעת הרמב"ם יאירו הדברים ודעת הראב"ד כדעת הרמב"ם בזה וכן דעת רבינו עובדיה בפירוש המשנה פ"ק דעדויות אלא דבפרק ה' דאהלות כתב כרבי' שמשון ונראה דרבינו עובדיה לא מכרעא ליה מלתא בזה. וראיתי להרב תי"ט ז"ל שכתב דלפי' רבינו שמשון וסיעתיה מאי דקאמר הש"ס ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי כלומר ולפיכך אמרו דשל ע"ה אינו חוצץ ולא שאל מהם שום כלי שטף עכ"ל. לא ידענא מאי דקאמר דפשטא דמלתא הכי הוא מנא לז' לא מושלי ובהכרח דמאי דשיילינן מינייהו דקאמר ב"ש לב"ה הוא לאשתמושי ביה תכף להכי אמרו אינו חוצץ דבזה יזה עליו הע"ה וכו' ויטהרנו מטומאת מת ולא נשאר אלא גזירת טומאת ע"ה ויטבלנו האדם השואל אותו וטעמא דמקדים הכא בית הלל לב"ש שלא כסדר הרגיל לומר שאחר שדברו ב"ש דבריהם לא היה מחלוקת ומקמי האי הוא דאמור ב"ה מצילין על הכל:

דף כב ע"ב

גמרא ואטבילה לא מהימני כו' פיר' רש"י ז"ל דפריך אמאי דאמר דהשואל כלים מע"ה צריך להטביל ותמהו עליו התוספות מאי פריך מטומאת מת ע"כ. דבריהם תמוהים דמאי דמחלקינן בין טומאת מת לטומאת ערב היינו לגבי טהרה שאנו צריכין לעשות דכשתששתנו היא לטומאת ערב יש לה תיקון לטבילה בו ביום וכשחששתנו היא לטומאת ז' דהוי ז' ימים ומנא לז' לא שיילי ולהכי אמרו ב"ש דכלי חרס מוקף צמיד אינו מציל דבזה אזדא לה מיחוש טומאת מת אצל ע"ה ושואלין מהם כלי שטף ואין לחוש אלא לטומאת ערב ומטבילין ומשתמשין בהם אבל בערך אמונת ע"ה מוכיחים שפיר מאמינתו בטומאת מת לטומאת ערב ואי קשיא הא קשיא מאי פריך מטומאת מת דנאמנים דהיינו טעמא משום דלפום מאי דתקון ב"ש והודו להם ב"ה שאין מציל כ"ח באהל המת א"כ אין עוד מיחוש לחוש לו לטומאת מת דכלי ע"ה אבל טומאת ערב איכא משום מגע ע"ה ואיכא נמי משום מיחוש פיו צר ולהכי בעי חבר למיטבל להו תחלה ומה שבחרו התוספות ליישב בסוגייא הוא דרך דחוק בסוגיא ואי אפשר להתיישב בדברי הגמרא על נכון כנראה לעיני בשר לו ופשיטא לי דגירסא אחרת הות להו ולהכי תמצא בדבריהם נאמן ע"ה לומר מתיבת לומר תשכיל דלאו גירסתנו גירסתם ואכריחך לומר כן דלפום נוסח הברייתא דקמן לא מיירי בנאמנות על הטומאה אלא בנאמנות על הטבילה לומר שכלי זה הטמא טומאת מת טבלנוהו כמצטרך דקתני נאמנים על טהרת טבילת טמא מת הרי דלא מיירי אלא בדין טהרת הטבילה אם הטבילוהו כראוי או לא ופירושא דכולה סוגייא נראה בעיני דהכי הוא דלפום מאי דיהיב טעמא דלתרומה מטבילין כלי תוך כלי משום דהגם דחשוד ע"ה להטביל כלי בתוך כלי ואפילו פיו צר שאין בו כשפופרת הנוד אע"פ כן כיון דלא אתי תקלה לחבר לית לן בה אלמא ע"ה חשוד להכי בטבילתו דלא טבל כהלכה להכי פריך והא שיילינן מינייהו פי' לעולם אה"נ בהיכא דאיכא למיחש לטומאת מגע ע"ה לא קאמינא דתיפוק ליה דבעי טבילה מחמת מגע אלא בהיכא דליכא למיחש להאי טעמא וכגון מי שטהר פועליו וכדומה שאין בהם דין טומאת מגע ומטהר זה הפועל כליו יש לנו לומר דלמא הטביל כלי בתוך כלי ומייתי ראיה דשיילינן מינייהו מההיא דאמרו ב"ש לך ולו וס"ד דשיילינן מינייהו ומשתמשין בלא טבילה דהכי משמע דטהרתו לך ולו בלא שום תנאי דאם אתה אומר דטהרה זו עמה תנאי חבר שיטבילם ליהדרו להו ב"ה כו' פי' בשלמא למאי דס"ד דלא בעי טבילה כל עיקר שפיר פי' דמוקמינן ליה במטהר לכך דליכא מיחוש מגע ע"ה ולא משנו להו ב"ה כי שיילינן מטבילין דלא אטרחוהו בטבילה וטפי ניחא לומר דאינו מציל וטמאים באהל המת מלהצריך טבילה לכל כלי ע"ה ביד חבר אבל השתא דקאמרת דעל כל פנים בעי טבילה ליהדרו להו דמטבילין פי' בהזאת שלישי ושביעי דלא ס"ד מנא לז' יומי לא מושלי אינשי ומהשתא כחייהו דב"ש דקאמרי לך ולו פי' דלא בעי טבילה כל עיקר והיכי משכחת לה במטהר ע"ה ולא נעלם מעיניה דחבר והטביל כליו וה"ק ב"ש לב"ה וכשאתה מטהר את הכל אתה מטהר לך ולו ומשכחת שתטהר לך כליו בדרך שאין אתה צריך להטבילו כל עיקר וכגון בהיכא דליכא מיחוש טומאת מגע ע"ה דזולת זה איני יכול להכריח שתאמרו לנו כיון שאתה צריך להטביל מחמת טומאת מגע נוסיף לומר שיטהרו ג' ושביעי ונאמר אליו שיציל בטומאת מת אלא מה תענו בהיכא דלא בעי טבילה כל עיקר והשתא קאמר המקשה אי תימא דחיישינן לטבילת כלי תוך כלי כו' אם כן לא משכחת לה שישתמש בכלי ע"ה בלא טבילה מטעם מיחוש זה דטבל כלי תוך כלי שפיו צר ומשני ליה דכדבריו כן הוא דאין מציאות להשאיל כלי מע"ה ולהשתמש בו בלא טבילה מחמת חששת כלי תוך כלי וצריך טבילה אפילו במקום דליכא מיחוש גזירת מגע ע"ה ופריך להדרו להו ב"ה כו' ומשני לא מצו לשנויי הכי משום דהחשש הוא משום הזאת שלישי ושביעית ומנא לז' כו' והדר פריך ואטבילה לא מהימני השתא דאוקימתא דאה"נ דחיישינן להו שמא הטבילו כלי תוך כלי א"כ לא מהימני כו' והתניא נאמנים על הטבילה ומשמע בכל מין טבילה נאמנים שיטבלו כמצטרך ומשני אביי הן אחת שנאמנים על כל דקדוקי טבילה אבל בגופן דוקא ולא דכלים ולהכי לא ידקדקו ויטבלו בכלי שפיו צר וצריכין אנו לטבול כלי השאול מהם להאי חששא גם במקום שאין חששת טומאת מגע ע"ה כאמור ורבא משני אפילו תימא דברייתא מיירי אפילו בטבילת כלים יש הפרש אם אמר לא טבלתי כלי תוך כלי לאומ' טבלתי כו' ובזה עלו דברי הש"ס על נכון:

שם גמרא כלי שנטמאו אחוריו במשקין כו' לפירוש רש"י ז"ל לא מיירי אלא בכלי שמקבל טומאה מגבו כגון כלי עץ כו' וכך הם דברי הראב"ד. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות אבות הטומאות וז"ל אבל אם נגעו משקין טמאין וכו' בין בכלי חרס בין כו' נטמאו אחוריו ע"כ. ותמה עליו הראב"ד ז"ל למה יטמאו המשקין כלי חרס מאחוריו מה שאין מטמאין משקה דזב וזבה עצמן דמחמתן גזרו על אלו המשקין כו' ע"כ. קושטא דסוגיית בכורות מוכחא כהרמב"ם ז"ל וכמו שהרכין ראשו הראב"ד יעש"ד. אלא דהאמת יכחיש זה ודעתי קטנה ג"כ תוהא בדבר זה היכי אורינן בשני כלים של חרס אחד נגע בו באחור משקה זיבתו של זב ואחד נגע בו משקין דרבנן זה שנגע בו משקין דרבנן טמא מאי טעמא גזירה משקין דזב גופייהו נאמר להם טהור בודאי דאין לך חוכא ואיטלולא בזה ותמה אני לגדול דעה שישרו בעיניו הדברים:

וראיתי להרב בעל משנה למלך שהליץ בעד הרמב"ם כי משנה ערוכה היא בפ"ג דכלים משנה ג' וז"ל זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע"כ ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דה"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו טומאת אחוריים במשקין טמאין ע"כ והגם דר' שמשון פירש' להך משנה כדרך שפיר' בגמרא הך מתניתא דחזקיה אבי עקש וז"ל בפרק אלו מומין דף ל"ח מפרש דה"ק כל שאין לו תוך בכ"ח כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים לחלוקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ע"כ דחה הרב משנה למלך פירוש זה בשתי ידים בטענת למה קבעו כל אותה הסוגיא על אותה הברייתא ולא קבעוה על המשנה ועוד כפ"ז לא למדנו שום דין על כלי חרס ולא בא אלא ללמד על כלי שטף וא"כ למה נשנית משנה זו בפרק זה שהוא פרק מיוחד לכ"ח. ואין בדבריו כ"כ הכרח לדחות דברי רבינו שמשון דכנגד מה שאמר למה לא קבעו הסוגיא על המשנה משום דבברייתא פי' להדיא דנטמא גבו נטמא תוכו דמצי להקשות בתוכו תלי רחמנא. ועוד מצי למימר דטעמא דלא קבעו הסוגיא על המשנה משום דהמשנה יכולה להתפרש כפי' הרמב"ם דמאי דקאמר אין לו אחוריים קאי על טומאת כלי חרס וכמו שפירשה הרמב"ם להך ברייתא דחזקיה אבי עקש דמפרש דמאי דקתני אין לו אחוריים פי' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ובהכרח לפרשה בכלי שטף כדקאמר הש"ס וממילא הכי מפרשינן למתניתין דכלים ואין לנו הכרח לומר טומאת גבו בכלי חרס ומה גם כשנסתייע מהכרח הסברא כמו שכתבנו למעלה. ומה שתמה עוד מה שייכות לדין זה בהדי משפטי כלי חרס אינה תמיהא כל עיקר דבמקומו דיבר ויפה דיבר כשהודיע משפטי כלי חרס שאין טומאה באה להם מגבן כל עיקר מסר לך כלל דמשפט זה יש ממנו בכלי שטף כשיש לו תוך אין טומאת משקין נכנסת להם מגבן ודמו לכלי חרס בפרט זה דטומאה אינה נכנסת לתוכו מגבו אבל כלי חרס יכול לומר שאינו דומה לו וכדפי' בבכורות וכדעת הראב"ד ז"ל קושטא הוא דפשטא דסוגיא דמס' בכורות כהרמב"ם משתמעא שפיר ומינה ראיה ומאי דקשה לי הוא בטעמא דמלתא דהוי כחוכא ואיטלולא ונראה לומר דלעולם לא גזרו טומאת משקין לכלים אלא בטומאה דאיכא דוגמתה בטומאה דאורייתא דהיינו מתוכן בין בכלי חרס בין בכלי שטף דשני כלים אלו מקבלין טומאה מתוכן דאורייתא ואין הכי נמי דהוו גוזרים טומאה מגבן בכלי שטף דנטמא גבן נטמא תוכן אבל לא בכלי חרס כל עיקר אלא דחששו לשרוף עליה תרומה וקדשים ועשו היכר בכלי שטף ואמרו יטמא גבן ולא תוכן שבזה יכירו דהוי טומאה דרבנן ובכלי חרס טמאו גבן כדי שיכירו שטומאת תוכן אינה אלא מדרבנן ולאו משום דלמא יגע משקה הזב בגבן אלא להכיר מין טומאה זו שאין לשרוף עליה קדשים ותרומה דזולת זה אין היכר בכלי חרס. ואולי כי לזה דקדק הרמב"ם בלשונו במה שכתב בפ"ז מהלכות אבות הטומאות וז"ל כשגזרו על המשקין גזרו שיטמאו את הכלים מתוכן כיצד כו' אבל אם נגעו משקין טמאים באחורי הכלי וכו' בין כלי חרס בין כו' נטמאו אחוריו ע"כ הנה דקדק לומר שגזירת המשקין היתה לטמא תוכן ולא כלל בכלל הגזירה גזירת גבן ג"כ משום דאז תקשה מה טעם בגזרת גבן של כלי חרס לזה לא הכניס בגזירה דמשום משקין זב וזבה אלא טומאת תוכן ולא הוזכר טומאת גבן כי היכי דלא תבין דגם גזרת גבן דכלי חרס היא משום טומאת משקין זב כו' ואמר לבסוף אבל אם נגעה כו' לומר שחכמים אמרו כי כן והוא מטעם שישנו בדבר והוא כמו שכתבנו למעלה ולזה כלי חרס שאין לו תוך שאין לו טומאה מדאורייתא לא גזרו אלא בתוכו ולא בגבו והוא מהטעם שכתבתי ודוק:

דף כג ע"א

גמרא הא מני רבי חנניא כו' משמע דלרבנן דפליגי עליה דרבי חנניא תרומה נמי לא ישא עם המדרס. והרמב"ם פסק בפרק י"ב מהלכות אבות הטומאות וז"ל הנושא את המדרס מותר לו לישא עמו תרומה אלמא ס"ל לפסוק כרבי חנניא ובפ"י מהלכות פרה אדומה כתב וז"ל שאין מעבירין מי חטאת ואפר חטאת בנהר ובספינה כו' ע"כ הרי דפסק הכא דלא כרבי חנניא ויש לומר דלעולם כרבי חנניא קי"ל בין בגזירת הנושא את המדרס לא ישא את הקדש אבל נושא הוא את התרומה וכן בגזרת העברת מי חטאת דלא גזרינן שלא ירכב על גבי בהמה ולא על גבי חברו ולא יעבירם בים כסברת ת"ק דרבי חנניא אלא העברה בנהר ושחיטה והזריקה דאשכחן דסתם לן רבי כוותיה בפ"ט מהלכות פרה משום דסובר רבי דדמו לנהר ולא מפליג מציאתם מירדן בזה פסק הרמב"ם כסתם משנה:

שם גמרא איבעיא להו סנדל טמא סנדל טהור כו' כל הני בעיי כיון דהוו במלתא דרבנן ומה גם בגזירותיהם ספיקא לקולא. וראיתי להרמב"ם שכתב וז"ל הנושא את המדרס מותר לו לישא עמו תרומה כאחד אבל לא את הקדש כו' ואם עבר ונשא כו' הקדש טהור ע"כ. דקדק לומר תיבת עמו לומר שלא אסרו אלא לישא אותם יחד וטעמו כמעשה שהיה שנתן הסנדל על פי החבית וממה שאמר מדרס גילה דדוקא סנדל טמא ולא סנדל טהור ומטעם שכתבנו אבל ממה שלא התנה חבית פתוחה משמע דלא שנא ואפילו סתומה אסור ואמאי כיון דבעיא היא ולא אפשיטא במלתא דרבנן אזלינן לקולא. ונראה דטעמו ז"ל הוא כיון דמתניתין קתני סתם הנושא את המדרס אינו נושא את הקדש ולא מפליג בין חבית פתוחה לחבית סתומה משמע דלא שנא גם מאי דבעי נמי סנדל טהור מדלא קתני מתניתין אלא המדרס משמע דוקא טמא ואין מקום להני תרי בעיי וטעמא דתלמודא דבעי בסנדל טהור הגם דבמתניתין לא קתני אלא מדרס דמשמע טמא ולא טהור הוה ס"ד לצדד דמאי דקתני מדרס הוא לומר דאם עבר ונשא טמא אבל סנדל טהור לא ישא ואם נשא טהור והיינו מאי דבעי בתר הכי ומהשתא כיון דאפסיקא הלכתא דעבר ונשא טהור או לצד ספיקא דרבנן או לפי דרבי זירא דאמר טהור מאריה דתלמודא טפי מר' אילא א"כ מתניתין דקתני לא ישא ואם נשא טהור ואעפ"כ לא קתני אלא מדרס הא למדת דטהור לא ולהכי הרמב"ם ז"ל שפסק עבר ונשא טהור ואעפ"כ לא כתב אלא מדרס תו לא אצטריך לאשמועינן סנדל טהור מותר לישא עם הקדש גם מאי דבעי בחבית סתומה ומתניתין סתמא קתני ה"ק אי איכא איזו הוכחה במלתא קיימא דמתניתין סתם קתני בכל גוונא וכך הם דברי הרמב"ם סתם:

דף כג ע"ב

גמרא אי הכי תבעי הזאה שלישי ושביעי. פי' הקנה שנטמאת במת הרי היא טמאה ז' ובעיא ג' ושביעי אבל החותכה לא הוי אלא ראשון לדעת רש"י דלא אמרינן בכלי שטף שהכלי יעשה כחלל אלא כלי מתכות לבד והכא בשפופרת של עץ עסקינן:

דף כד ע"א

גמרא כגון שצברן על גבי קרטבלא הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אבות הטומאות פסק דאפילו כלי שיש לו תוך אינו מצרף אלא מדרבנן וכתב עוד שם וז"ל אפילו מה שאין לו תוך מצרף מה שעליו לקדש ע"כ. לכאורה קשה דלא קאמר הש"ס הא דצברן ע"ג קרטבלא אלא לשנויי אליבא דר' חנין אבל לדברי ר' חייא בר אבא דקאמר לקמן דמתניתין דהכלי מצרף מעדותו דר' עקיבא נשנית לית לן הכרח לומר צברן ע"ג קרטבלא. ואולי סובר הרמב"ם ז"ל דבהא לא פליגי רב חנין ור"ח בר אבא דאי תימא דהא מלתא לאו מוסכמת היא ולרבי בקרטבלא אין הכלי מצרף הוה ליה לש"ס לאהדורי בתר האי מלתא מנ"ל דאפילו אין לו תוך מצרף דמוקמת לעדותו דר"ע בהכי דילמא דוקא שיש לו תוך וליתא לדר' חנין ומדקאמר לה הש"ס שלא בדרך דילמא וגם סתמא דש"ס קיבלה מיניה ש"מ דליכא פלוגתא בהכי לענין דינא. שוב ראיתי להקשות למאי דמשני ר"ל משום בר קפרא לא נצרכ' אלא לשירי מנחות היאך לא נתנו לב לקושית הש"ס מקטורת ולבונה כו'. ונראה לומר דיסברו דעיקר עדותו דר"ע בקטורת כו' היא דחיבת הקדש מכשרתן הגם דלאו אוכל נינהו ומאי דמסיים פסל את כולן דמשמע דקאי אכולהו עיקרא דמלתא לית בה חידוש צירוף אלא בסולת והשאר מדאורייתא אלא דבאגב תני להו הגם דבלאו עדותו נמי דבר תורה וכן דרך התנא לאשמועינן מלתא אגב אורחיה בקצרה הגם דלית בה חידותא דדינא הכא ומהשתא פירכת הש"ס לאו פירכא אלא דר"נ ניחא ליה טפי לשנויי שינוייא רויחא דחידוש קמ"ל ר"ע בעדותו גם בצירוף בכלהו מילי דקתני במלתיה ולהכי קאמר הש"ס אלא אמר ר"נ כדרך הגמרא כד דחי לשינוייא קמא ובעי למימר שינוייא אחרינא אומר אלא משא"כ הכא דמצי' לשנויי להך פירכא אלא דר"נ ניחא ליה טפי לשנויי שינוייא רויחא וכיון שכן הסברא מחייבת דבהא מלתא דצירוף דקרטבלא ליכא מאן דפליג בה דאי תימא דהוי מלתא דפליג בה ר"ח בר אבא משם ר"י ולא נפק לן האי דינא דצירוף קרטבלא אלא מחמת קו' מאי מחדש ר"ע בעדותו הו"ל לר"נ לחדותי דינא בזה כל דמצינן ליישב מלתיה דר"ע כדרך שכתבנו דאמרי' ליה מנא לך הא דילמא הכי קאמר גם לא הוה שתיק מינה הש"ס אלא ודאי דמלתא מוסכמת היא ולהכי כיון דמצי לשנויי שינוייא רויחא ניחא ליה טפי ועיין מ"ש לקמן בס"ד בפיסקת אוכלין נגובים כו' יע"ש:

שם גמרא אמר רב שיזבי בחיבורין שנו וכו'. כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות אבות הטומאות ה' י"ב וז"ל מי שנטמאת ידו אחת ונגע בה בידו שנייה או ביד חבירו פסל השנייה ואם היה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאה חבירתה וצריך להטביל שניהם כו' ע"כ. פסק רבינו אפילו יד חבירו כר' יוחנן ומה גם דאף ר"ל הדר ביה אלא הך דידו בלולה דלא בעי נגיעה לא ידענא מנא ליה וכבר תמה עליו הראב"ד בהשגותיו ומרן הכ"מ כתב וז"ל ואין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות כו' דבריו ז"ל נפלאו בעיני דמה מתרץ לקו' אין מעלה זו לא במשנה ולא בגמרא דאין ה"נ אי אשכחן דעבוד רבנן מעלה זו לא מהדרי' בתר טעמא. והיה נראה לי לומר דטעם הרמב"ם הוא משום דמשמעותא דמאי דקתני מתניתין נטמאה א' מידיו חבירתה כו' ובקדשים מטביל כו' משמע דלא בעי שיגע בה וממאי דקתני בברייתא דמותיב מינה אביי לרב שיזבי יד נגובה מטמאה חבירתה משמע דבעי' שתגע בחברתה בהכרח לומר דבנגובה הוא דקתני מטמאה ומתני' דמשמע נטמאת מעצמה כשנטמאת חברתה מיירי בבלולה במשקין דאם יגע ידו במשקין נעשית ידו שניה כידו ראשונה ומאי דקתני שהיד מטמאה חברתה לקדש לפי דרך זה תתפרש בשני דרכים א' פי' מטמאה בנגיעה ובנגובה ומדקאמר אבל לא לתרומה תתחייב לפרש דמטמאה דקאמר הוא שיעשנה שנית דאי לא תימא הכי ומטמאה דקאמר היינו שיעשנה ג' מאי אבל לא לתרומה דמשמע דטעמא הוא משום דלא גזרו בתרומה תיפוק לי דאפי' היו משוים מדותיהם בין לתרומה בין לקדש הרי אין ג' פוסל בתרומה אלא ודאי דמטמאה דקאמר היינו עושה אותה ב' והיא ס' ר' בברייתא דמייתי הש"ס בסמוך מותיב מינה לרב שיזבי נמצינו אומרים דסתמא מתני' דיד מטמאה חברתה לעשותה ב' וקשה למאי דקאמר ר' יוחנן בסמוך באותה היד לפסול אבל לא לטמא דמשמע דיד שניה נעשית שנית וזו היא סברת ר"י בר יאודה בר פלוגתיה דרבי והאר"י הלכה כסתם משנה וקשה דר"י אדר"י ואמטו להכי בהכרח לפרש מתני' בדרך אחר והוא דכולה בנטמאת ידו והיתה בלולה עז"ה אם נטמאת ידו אחת כו' לקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה חברתה פי' גורמת טומאה לחברתה מטעם גזרה דילמא תגע בה והגם דחששא זו ישנה גם בתרומה דאם תגע בה נטמאת היא ונעשית שניה כיון שהיד השניה בלולה אף על פי כן קמ"ל תנא דבתרומה לא גזרו הגם דישנה לגזירה זו בתרומה שוה לקדש וכפ"ז מתני' לא קתני אלא טומאה הבאה מעצמה בלא נגיעה וליכא פירכא מינה לדברי ר"י דקא' הלכה כסתם משנה דבנגובה לא קא מיירי מתניתין ואתי דינא מפורש בברייתא בפלוגתא דר' ור"י בר יאודה ובהא פסק ר"י כר"י בר יאודה ומהשתא עלה בידינו ב' הלכות שכתב הרמב"ם א' דידו בלולה שחברתה טמאה אפי' בלא נגיעה ומטמאה את הקדש והיינו דינא דשמעי' ממתני' וכדכתי' ב' דידו נגובה מטמאה חברתה בנגיעה דוקא לפסול את הקדש והיינו דינא דשמעינן מברייתא דיד נגובה וכר' יוסי בר יאודה דפסק ר' יוחנן כוותיה אלא דקשה לפ"ז מאי דקאמר בסמוך אהך דאמר ר"י ל"ש ידו ל"ש יד חבירו ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה כו' הא תנא ליה רישא אלא לאו ש"מ לאתויי יד חבירו ע"כ לפום מאי דכתיב' דמתני' מיירי בבלולה מאי מוכח ר"י לנגובה ליד חבירו ותו ההיא דיד חבירו לפסול ולא לטמא ומתני' לטמא ובהכרח לומר דלאו אמתני' קאי אלא סיפא דההיא דיד גנובה קתני בה שהיד מטמאה כו' ויש קצת שינוי ג"כ מלשון המשנה הגם שאינו מעכב אחר שהוכרחנו לומר כן יהיה זה כקצת הוכחה. והיה נראה לפרש דברי הרמב"ם לדרך זה שכך הם דבריו ג"כ ומאי דקאמר ואם היתה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חברתה פי' אף על פי שלא נגע המשקה שעל ידו הטמאה אבל לעולם עסקי' בנגע יד ליד ולזה דקדק ואמר נגע שחוזר אל המשקה דאי קאי על היד היה לו לומר אע"פ שלא נגעה ודוק. אלא דממה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה סתר אהלא שכתב וזה לשונו וכשנטמאה ידו כו' ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפי' שלא נגעה ידו הטהורה בטמאה כו' ע"כ. הרי דאפילו לא נגעה יד ליד כל עיקר והדברים מוכיחים מעצמן דהרמב"ם דייק מתני' דקתני אם נטמאת אחת מידיו כו' בקדש מטביל שתיהן משמע שטומאת א' בלבד תתחייב טבילה לשתיהן וכמו שדייקנו למעלה ובהכרח לשנויי דמאי דקאמר הש"ס אמלתיה דר"י דקאמר אחד ידו ואחד יד חבירו ממאי מדקתני סיפא שהיד וכו' לא קאי אמתני' אלא אסיפא דברייתא דמייתי הש"ס בסמוך פלוגתייהו דרבי ור"י בר יאודה ביד נגובה ותמצא ג"כ קצת שינויים דקים מלשון המשנה הגם שאינם מעכבין המובן הוי קצת סיוע לדברינו אבל מתניתין לא איירי כלל בנגובה אלא בבלולה ופשטה הוי אפילו לא נגעה וכדברי הרמב"ם ופי' דמתני' כפ"ז הכי הוא בתרומה אם נטמאה ידו אחת בכל גוונא אפי' בבלולה חברתה טהורה ולא תימא כי היכי דגזרי' בקדש דילמא נגעה יד בחברתה הכי נמי בתרומה גזרי' כיון דאם נגעה ידו ביד הטמאה תטמאנה כיון דבלולה היא קמ"ל ואו' שהיד מטמאה כו' פי' דהגם דאינה בלולה אלא נגובה היד עצמה מטמאה חברתה בנגיעה לקדש דקדק לומר מטמאה פי' בנגיעה ועשו הדרגה בבלולה לטמא ואפילו שלא בנגיעה:

דף כד ע"ב

גמרא וכי יש נגובין לקדש והלא חיבת הקדש מכשירתן לא צריכא כגון כו' קשה מאי פריך דילמא היא גופה קמ"ל דחיבת הקדש מכשירתן ולפום מאי דמשמע במסכת חולין דחיבת הקדש מכשרת הויא מדאורייתא פריך שפיר אלא למאי דכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אבות הטומאות וזה לשונו אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותם בידים מסואבות במה דברים אמורים לתרומה אבל לקדש חיבת הקדש מכשירתן ואסור כו' לאכול קדש שלא הוכשר ואפילו לא נגע אלא בכוש או שתחב לו חברו כו' ע"כ מהגמרא לא מוכח כדבריו דמהש"ס מוכח דהגזירה היא שלא יאכל חולין נגובין כו' וכדקאמר בקש לאכול צנון ובצל של חולין אבל של קדש לא אי תנא. דע דפי' הכא תלוי בפ"י מהלכות טומאת אוכלין וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה כו' בד"א להיות הבשר טמא דבר תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חיבת הקדש מכשרת הבשר כו', ע"כ הרי דמאי דאנו אומר' חיבת הקדש מכשרת אינו אלא מדרבנן וראיתי שהשיג הראב"ד שם וז"ל והלא במס' חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרת מן התורה כו' יע"ש. והנה סוגיא דחולין זהו תארה דאי' התם דף ל"ו מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מכלל וכו' דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה חיבת הקדש מכשרתן ה"נ חיבת הקדש מכשרתן ע"כ הרי להדיא דהוי דאורייתא והגם דהתם מוכח דהאי מסקנא לאו מסקנא מוכרחת היא דהיא עיקרא דמלתא הכי הוא דר"ל בעי צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא וסברי רב יוסף ורבי זירא למפשט מתרי מתנייתא מההיא דהוכשר בשחיטה ומההיא דהבוצר לגת דהוכשרו בלא מים ואפילו למימני ראשון ושני ודחי אביי דלתלות לא קא מיבעיא ליה לר"ל אלא לשרוף וקאמר עלה מכלל דחיבת הקדש מכשרת דאורייתא כו' הרי דרבי זירא ורב יוסף סברי מדרבנן ובדברי ר"ל ליכא הוכחה לומר דלשרוף קא מיבעיא ליה כדמפרש במלתיה אביי עכ"ז מדברי אביי מיהא משמע דסובר דהוי דאורייתא דאי סובר כרבנן לא הוה ליה לפרושי מלתיה דר"ל דסובר דאורייתא והוה מפרש ליה כדרך שהבינו בו רב יוסף ור' זירא קושטא הוא דליכא לאוכוחי דסתמא דתלמודא סבר הכי דדילמא לדברי אביי הוא דמהדר מנא לן דמדאורייתא על כל פנים לסברת אביי מיהא מוכח דסובר דאורייתא וכיון דאביי בתראה הוא וסובר דאורייתא הכי הוה לן למיפסק וא"כ חזרה קושיתנו על הרמב"ם למה פסק דחיבת הקדש לא מכשר', אלא מדרבנן. אלא נראה דמסוגיין דלעיל דפריך הש"ס לר' חנין מההיא דהוסיף ר"ע הסולת כו' ואמר ר"ל משום בר קפרא לא נצרכה אלא לשיירי מנחות ופריך התם תינח סולת קטורת ולבונה כו' מאי איכא למימר כו' ודקדקנו שם דקארי לה מאי קארי לה מאי שיריים בקטורת כו' ותירצנו דסובר דאצטריך לגופיה דהוכשר בחיבת הקדש אלמא מדרבנן אפילו לר"ל גופיה דבעי הכא ומהשתא הדרינן למימר דלא בעי ר"ל לשרוף ופשיטות דפשיטי רב יוסף ור' זירא לבעיית ר"ל הוי פשיטות. והגם דאביי בתראה הוא וסובר דמדאורייתא איפשר דלא הכריע לומר הכי אלא לחשבו דר"ל לא נתעלמו ממנו הנהו ב' מתנייתא דמייתו ר"ז ורב יוסף סבר דילמא דעתו היא דמכשרת מדאורייתא אבל מהאי סוגיא דכלי מצרף כו' דמוכחא מלתא דר"ל גופיה סבר מדרבנן אביי גופיה ליהדר מינה דמלתא. ותו דהא מלתא לאו דרשא אלימתא היא דדריש מיתור תיבת והבשר ולהכי כתב הרמב"ם דלא הוי אלא מדרבנן ומהשתא מאי דקתני ר"ח בן אנטיגנוס וכי יש נגובין כו' פי' דין זה בדרך כלל שמענוהו דאין נגובין לקדש ומאי איריא אוכלין נגובין ומשני חידוש קמ"ל דאפילו אינו נוגע באוכלין אסור וזה לשון הרמב"ם בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשירתו וכיון שזה הוא העיקר אין ספק שהאוחז אוכלין גנובין בידיו טמאים שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא נגען בידיו ע"כ ומאי דקאמר בגמרא ובקש לאכול צנון ובצל לפי דברי הרמב"ם ז"ל ה"ק טעם שגזרו הגם שאינו נוגע דלמא בעוד אוכלין של קדש בפיו יקח בידו צנון או בצל שהן הדברים הרגילין לאכול עם המאכל לעכל וכשיקחם בידו יהיו בידו משקין ויטמאו מחמת ידיו ויטמאו הצנון הגם שהוא חולין שהמשקין תחילה ועושין החולין שני ויטמאו הקדש שבפיו וטעם שלא אמר הרמב"ם ז"ל טעם הגזירה דילמא יגע בידיו המסואבות בקדש שבפיו משום דאין דרך להכניס יד ולנגוע באוכלין שבתוך הפה ונ"מ בין שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י ז"ל דלהרמב"ם אסור לאכול קדש בידים מסואבות אפילו על ידי כוש או ע"י חברו ולרש"י מותר ולהרמב"ם מותר לאכול אוכלין חולין נגובין אם כבר עבר ואכל קדש ע"י כוש ולרש"י אסור. וראיתי שתמה הרב בעל תי"ט על מ"ש רש"י ותוס' שתחב לו כוש כו' הטעם דנקט כוש דהוו פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה הקשה הוא ז"ל והא אפילו הוו מקבלים אינם מקבלים מהידים שהם שניות. ותירץ דאה"נ אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ ודבריו דחוקים דהא התוס' דקדקו לומר ונקט כוש משום דהוו להו פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה ע"כ הרי להדיא דלא נקט כוש אלא להיותו פשוט שאינו מקבל טומאה והיכי מצי למימר לאו דוקא ונראה דטעמייהו דסוברים דאסור לאכול קדש על ידי כלי המקבל טומאה מטעם דילמא יהיו ידיו בלולים במשקים כמו שחש הרמב"ם באכילת חולין שיהיו ידיו במשקין ובכה"ג יטמאו הכלים דקי"ל דמשקין יטמאו הכלים מאחוריהם ואם נגעה בתוכן יטמאו כולן וכדאיתא בבכורות וכתבנוה למעלה וכדאיתא בפרק אלו דברים ועיין בתוס' שלהי פר' אין דורשין ד"ה שמרתיה:

גמרא מ"ט כיון דעד האידנא כו' קשה אמאי אצטריך למימר אבל לא בתרומה דאפי' באנינות גופיה ובעודו מחוסר כפורים מותר בתרומה ואולי דתנא מלתא אגב אורחין קמל"ן דאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה והגם דמלתא ידיעא היא באגב אינו חש להודיע הלכה בתיבה קצרה וכמ"ש התוס' בריש מס' ברכות יע"ש:

דף כה ע"א

גמ' ביאודה אין בגליל לא טעם דמתמה אגליל ולא אכל שאר ארצות ישראל משום דשאר ארצות פשיטא ליה דלא מטהרי ודוקא גליל פריך מכח הך דאמר עולא דמייתי הש"ס בסמוך חברייא מדכן בגלילא וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה מה שיחד ארץ יאודה משאר ארצות לפי ששאר ארצות היו שוכנים בהם הכותים ולא היו יכולין לטהר שום דבר ולשומרו ע"כ. מ"ש שלא היו יכולין לטהר כו' כנגד שאר ארצות ואמר ולשמרו כנגד הגליל שמחמת רצועת ארץ העמים נמנעה מהם השמירה משום שאין יודעין בו שביל טהור להעבירו דרך שם ליאודה. ובפי"א מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב רבינו ז"ל וז"ל שעמי הארץ נאמנים כו' וכן נאמנים על טהרת יין ושמן של נסכים כו' ע"כ ולא חילק ביאודה כו' דלא הוצרך דכלום טעמא מאי אמרינן יאודה ולא שאר ארצות לאו מטעם החסרון הבא מע"ה אלא מטעם שאינן יכולין לשמור והרי הם נאמנים שלא להביא משם שהרי אינו שמור אצלם וכמו כן של גליל הנה נמנע מהם השימור לחשש ארץ העמים שהיא טמאה:

שם תוספות ד"ה שונין צ"ע אמאי לא חשיב כו' ואולי דכיון דדברי תורה אין צמיד פתיל מציל בחטאת כדדרשו בספרי מדכתיב במקום טהור וחז"ל השוו לה מדת הקדש כה"ג לא תני במתני' דחומר בקדש אלא גזירות שאין כיוצא בהם אסור מן התורה:.

שם גמרא הא בחרפי הא באפלי כו' הרמב"ם בריש פ"א מהלכות מטמאי משכב ומושב השמיט דין זה דאפלי ולא חילק אלא כתב סתם וזה לשונו נאמנים בשעת הגיתות כו' יע"ש משמע דל"ש אפלי ל"ש חרפי. וי"ל דלא חש הרמב"ם לפרושי הא מלתא דהא משתמעא שפיר דמאי דקאמר נאמנים בשעת הגיתות והבדים דמשמע בשעת הגיתות של בני אדם דאי אפילו אפלי הכי הוה ליה למימר נאמנים על כו' כשהוא דורך למה תלה בשעת כו' דמשמע דקפיד על זמן הגיתות של בני אדם והכי נמי דייקא מתני' דקתני בשעת הגיתות. וברייתא דקתני הגומר זיתיו וכו' לא אתיא למיחוש טעות דאפלי דהא מלישנא דמתני' דקתני בשעת מושלל הטעות ולא אתא אלא לאשמועי' תקנת ישייר קופה כו' ופשוט:

שם גמרא עבר וקבלה מאי. הגם דדחי לפשיטותא דר"ש עכ"ז לדעת רב ששת מיהא אם עבר וקיבלה שורפה וכיון דלר"ש סובר הכי בפשיטות לא שבקינן פשיטותא דידיה משום ספיקא דמאן דבעי מיניה והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מטמאי משכב ומושב לא כתב דין זה מהו אם עבר וקיבל מיניה אלא ממה שכתב וז"ל הניח ע"ה אצלו עד גת הבאה כו' יקבלנה ממנו ע"כ שינה לשונו מלשון המשנה דבמשנה קתני לכתחילה מניחה עד גת הבאה והוא נקט' לישנא דדיעבד נתחכם בזה לומר דאם עבר חבר וקיבלה ממנו הגם דיניחנה עד גת אחרת אינה טהורה מדנקט היתר להניחה ביד ע"ה דיעבד דון מינה דדכוותה בחבר אסור והגם דכפי האמת ע"ה אפילו לכתחילה יניחנה לא נקט דיעבד אלא לדייק מינה לחבר. ותלמודא דקא בעי הוא משום דמתניתין קתני לישנא דלכתחילה מניחה ודכוותה בחבר לכתחילה אה"נ דדייקינן שפיר דלא יקבלנה ע"מ להניחה אבל דיעבד לא שמעינן ולהכי קא בעי אבל בדברי הרמב"ם בלשונו הטהור דייק פשיטות הבעיא כרב ששת גם ממה דכתב הרמב"ם יקבלנה ממנו משמע דהיתר לגת הבאה אינה אלא אם יקבלנה מיד הע"ה אז אבל אם לקחה קודם לא טהורה היא אפי' בשעת הגיתות:

דף כה ע"ב

גמ' ואין בודקין לאוכלי תרומה פי' רש"י אין סומכין על בדיקה זו ע"כ. פי' הגם דלישנא דמתני' משמע לכתחילה אין בודקין אעפ"י כן אפילו דיעבד אם נפח לתרומה לא מהני וטעמו של רש"י ממה דבעי תלמודא בסמוך בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו כו' דון מינה אבל בדק לתרומתו שבדק שלא ברשות חכמים לא מהניא ליה בדיקה זו גם ממה דקאמר ליה ההוא סבא לרבא בר עולא דמתני' מסייעא ליה דקתני ואם אמר הפרשתי כו' דון מינה אם בדק לתרומה לכ"ע אין לסמוך ומהשתא טעמא דנקט אין בודקין דמשמע לכתחילה איידי דרישא דקמ"ל דאפי' לכתחילה בודקין לפסח נקט הכי. וקשה לי על הרמב"ם שהשמיט דין בדיקת בית הפרס לתרומה דהוי מלתא דטרח תנא לאשמועינן לה גם השמיט דין אם נפח לפסח דאיפליגו בה אמוראי ואיפסיקא הלכתא דמהני גם לתרומה מדמהימן אפסח. ולעמוד על עיקרן של דברים אל זה אביט מאי דקאמר הש"ס מאי בודקין ומפרשי לה רב יאודה כו' הלא קתני סיפא דמתני' דבודקין כו' וז"ל כיצד הוא בודק מביא את עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך הכברה וכו' אם נמצא שם עצם כשעורה כו' טמא ע"כ. מעתה מה מקום למאי דקאמר הש"ס מאי בודקין וגם רב יאודה דמפרש היפך דברי המשנה. וראיתי להתו' ז"ל בפרק האשה שנתעוררו ליישב קושייתנו זאת ואמרו דמתני' קתני בדיקה דיעבד ורב יאודה קתני לכתחילה ולתרץ על הרמב"ם מה שהקשינו נ"ל לומר דמאי דכתב רבינו בפ"ו מה' קרבן פסח דטעם שאמרו מנפח בית הפרס לעושי פסח שלא העמידו דבריהם במקום כרת ע"כ בזה גילה דלאוכלי תרומה שאין כרת כשאין אוכלין אותה העמידו דבריהם וכמ"ש בפי"א מה' משכב ומושב ה' ד' וז"ל הביא לו ע"ה חביות של תרומה כו' ואמר הפרשתי בתוכה קדש כו' מתוך שנאמן על טהרת הקדש נאמן על הכל ע"כ. הרי דאפי' אינו נאמן על התרומה אע"פ כן מדמהימן על הקדש מהימן על התרומה והיינו הוכחה דמוכח סבא לההיא דבדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו והגם דרבא בר עולא אמר בדק לפסחו אסור לאכול בתרומתו ולא מכרעא ליה מאי דקתני מתני' דקתני ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש עכ"ז שאני מתני' משום דלא קתני בהדיא מדמהימן כו' משא"כ בדברי הרמב"ם שכתב מתוך שנאמן וכו' הא למדת דאמרי' מתוך גם מההיא דכתב בפי"ב מהלכו' אבות הטומאות דאם הטביל כלי תוך כלי שפיו צר פחות משפופרת הנוד והיה הכלי החיצון טמא מתוך דעלתה טבילה לחיצון עלתה לפנימי מינה אתה למד למאי דקמן דמתוך דמהניא ליה בדיקה לפסחו מהניא ליה נמי לתרומה ויש טעם גם כפי הסברא נתחייב לומר כן דהיכי אמרי' ליה אכול קדשים שהוא ק"פ ולא תאכל התרומה שמא נטמאת בבית הפרס שעברת בו אם כן היכי אכיל קרבן פסח בטומאה אבל אם בדק לתרומה לבד העמידו דבריהם:

שם גמרא ובמלאים דתרומה כו' כתב הרמב"ם בפי"א מה' משכב ומושב אין נאמנין על הכלים הריקים לומר שהם טהורים לתרומה ע"כ. וק' והלא ש"ס ערוך מוכח דאפילו מלאים. ומרן הכ"מ רצה למחוק תיבת מלאים מהש"ס שלא היה גורסה הרמב"ם ועכ"ז לא הועיל דאם כן מאי פריך הש"ס עלה ממתני' דנאמנים דקתני נאמנים על כדי יין המדומעות שאני ההיא דמלאים. ותי' הר"י קורקוס ז"ל דמש' ליה לתלמודא דכדי יין דקתני מתני' היינו ריקנים כו' יע"ש. וק' אמאי לא דחי ליה הש"ס דמתני' בריקנים דאדרבא פשטא הכי הוי ולא הו"ל לדחוק דמיירי במטהר טבלו ליטול ממנו נסכים דהוה מלתא דלאו כל כמיניה לפרושי במתני' דהא סתם קתני נאמנין על כדי יין המדומעות ולא התנה דדוקא במטהר כו'. ולי היה נראה דלעולם דגריס רבינו כגירסתנו ובמלאים דתרומה אלא לפום פירכת הש"ס ממתניתין דקתני נאמנים על כדי יין כו' אדחיא לה הא מלתא דמלאים דתרומה ודוקא ריקנים והגם דתלמודא משני ומוקי לה במטהר טבלו וכו' לאו ישובא מעליא הוא ומסתמא לא קבלה מיניה אלא דק' לי לדרך זה מאי דכתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל הבבלי ביאר שאין נאמנין באו' קנקן ריקם שהוא טהור לתרומה בשום פנים וכי מאמרם בזו המשנה נאמנים על כדי יין המדומעות במשמע להפריש ממנו נסכים כו' יע"ש. ולפי דבריו כאן מוכח בדברי הר"י קורקוס ז"ל והנכון הוא דרבינו מפרש הסוגיא עז"ה דפריך הש"ס ממתני' דקתני נאמנים על כדי יין כו' פי' על הכדים בשהם מלאים ואעפ"כ פריך שפיר דהא היין והשמן דתרומה ואצ"ל המדומעות אינם נאמנים עליו אלא בשעת הגיתות לבד כדקתני בהדיא ברישא דאין נאמנים עליה אלא בשעת הגיתות והכא קתני דנאמנין עליהם גם לפני הגיתות שבעים יום למאי דס"ד דדימוע זה הוא דתרומה כמו שגילה דעתו דקאמר דימוע דקדש מי איכא אלא ודאי דהכא לא קתני נאמנים אלא על הכדים הגם דליכא נאמנות במדומע שבתוכן והא דמי לכלים ריקנים של תרומה ולהכי פריך שפיר למאי דקאמר דאין נאמנים על כלי תרומה ומשני התם במטהר טבלו לנסכים ובזה נאמן גם על הכדים מגו דנאמן על המדומע ודוקא בזמן שהם מלאים אבל רקנים מכ"ש מכלי הקדש ותרומה בזמן הגיתות ריקנים דלא מהימן ואצ"ל אלו שלא היו בהם תרומה ולא קדש אלא שטיהר יינו לאם יצטרך נסכים וכמ"ש התו' בד"ה במטהר טבלו כו' ולא האמינו מטהר טבלו לנסכים אלא ע' יום קודם הגיתות אבל כל ימות השנה דוקא אם עשאן קודם. והרמב"ם נתחכם וכתב דאין נאמנים על כלי ריקם בין של תרומה בין של קדש וממילא אתה למד במכ"ש לכלי ריקם שהיה בו המדומע וכתב דנאמנים על הכלים המלאים כשהן מלאים מדומע דהיינו שמשמרו להוציא ממנו נסכים כו' וממילא אתה למד במכל שכן למלאים תרומה בשעת הגיתות ובקדש כל השנה שנאמן עליהם ולדברי מהר"י קורקוס מלבד מה שהקשינו למעלה תוק' לי אמאי האמינו על הכלי ריקם שהיה בו מדומע בזמן הגיתות וקודם ע' יום ולא האמינו על כלי מלא קדש דעדיף ממשמר טיבלו לנסכים:

שם מתניתין הוא הקדר והם הקדירות כו' פיר' רש"י שצריך להכיר הקדר כי הוא זה שהביאם מחוץ למודיעי' והן הנה הקדירות שהביא ואז הוא דנאמן מן המודיעי' ולפנים יעש"ד והרמב"ם בפרק י"א מהלכות משכב ומושב וז"ל קדר שהביא קדרות והניחם לפנים מן המודיעים ובאו הלוקחים והוא אומר להם שטהורות לקח קדירה ונכנס בה הרי היא טהורה לקדש לקח קדירה ויצא בה חוץ למודיעים ה"ז טמאה ע"כ. לא התנה הרמב"ם ז"ל שיראה החבר כי הוא זה הקדר שהביא מחוץ למודיעים וכי אלו הם הקדרות אלא יוצא מירו' ובא לפנים מן המודיעים וקונה קדירות מן הקדר הגם שלא ראהו כי הוא זה שהביאן אלא מן הסתם זה הוא שהביאן וחדית לן הרמב"ם לפי דרכו דאם לקח זה הלוקח החבר עצמו קדירה אחרת והוציאה לחוץ טמאה לקדש שלא טהרה אלא לפנים מן המודיעים ומהטעם האמור אבל יצא הלוקח שם אזדא ליה טעמא דטהרו ולדרך זה מדוייק אומרו והן הלוקחין שהלוקח עצמו אם יצא אבדה האמונה של הכלי שקנה והוציא ולדרכו של רש"י דחוק. אלא דק' לי לדרכו של הרמב"ם הו"ל למיתני כה"ג כיצד הקדר כו' נכנס לפנים מן המודיעים נאמן יצא הוא הקדר והם הקדרות והם הלקוחות אינם נאמנים דאלו בלפנים מן המודיעים לא בעינן תנאי אלא החבר יוצא וקונה מהקדר הנמצא שם בפנים מן המודיעים ולדרכו של רש"י ניחא שכל האמור של הוא הקדר והן כו' הם תנאי הטהרה לאו רבותי ליצא דאינו נאמן וי"ל דסובר הרמב"ם דכל סיפא דמתניתין דקתני כיצד לא אתא אלא ליצא דאינו נאמן דאילו בנכנס הא תנא ליה רישא דמתניתין סתם דמן המודיעים ולפנים נאמנין ומאי חידושא דסיפא דקתני כיצד ולא אתא אלא לומר דמאי דקתני אינן נאמנין הוי אפילו הוא הקדר והוא וכו' ומהשתא לא חש עלן למיטעי מדבריו דקאי כיצד ארישא דנאמנין:

דף כו ע"א

גמ' מנה"מ אמר ריב"ל דאמר קרא כו' פי' מכאן שהיו מטהרין עצמן ברגל שלזה קוראן הכתוב חברים וז"ל הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מטמאי משכב ומושב טומאת ע"ה ברגל טהורה היא וכו' מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל ע"כ דעת הרמב"ם ז"ל בגמרא כמו שפירשנוה. ורש"י במסכתא י"ט כתב שטעם הדבר שעשו כדי שלא לביישן ולדבריו ז"ל מאי דקאמר הכא אסמכתא בעלמא אבל עיקר הטעם משום בושתם דע"ה:

שם גמרא אלא הא דקתני לא יניחנה ר' יאודה והא דקתני יניחנה רבנן. משמע מהש"ס דהכי מסיק בישובא דמתנייתא וא"כ לרבנן יניחנה לרגל שני. והרמב"ם בפרק י"א מהלכות מטמאי משכב ומושב לא כתב דיניחנה לרגל אחר אלא סתם ואמר וז"ל הפותח חביתו ברגל וכו' הרי שאר החבית כו' בחזקת טומאה כו' ולא התירה לרגל אחר. ונראה לומר דטעם הרמב"ם כיון דר' אמי ור"י נפחא מר אמר בפשיטות דלא יניחנה לרגל אחר ומר לא מסייעא ליה מלתא וספיקא הוא דמספקא ליה ובעי לה בעויי ולא שבקינן פשיטותא דחד מקמי ספיקיה דאידך והגם דאיכא ברייתא דקתני יניחנה להדיא ס"ס הא איכא ברייתא דקתני לא יניחנה ולית לן הכרעה לדינא מהברייתות מכרעינן דינא מפלוגתא דאמוראי כדכתיב ולהכי לא פסק הרמב"ם דיניחנה:

שם משנה שלא תגעו בשולחן כו' בשעה שהיו מראין אותו לעולי רגלים ע"כ. נתכוון בזה לומר שאפילו ישראל היה להם מציאות ליגע בשולחן הגם שהוא בפנים וטעמא משום דסובר שבשעה שהיו רוצים להראות היו מוציאין אותו לראות שהוא חם כי בפנים לא יכירו בחומו ובאותו זמן מועט אינו מבטל מצות לפני תמיד כיון שהשלחן מסודר כהלכתו והם מוציאין אותו קצת כ"ב אמות לפרסם ניסו והגם דכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין וז"ל אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בצד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד ע"כ. הרי דזמן מועט כזה מבטל מצות תמיד שאני התם דליכא לחם כל עיקר אבל הכא דאיכא לחם אלא דמוציאין אותו קצת ממקומו קרינן ביה שפיר לפני תמיד. אלא דאיכא למידק אמאי לא עשו לשלחן שניים ושלישים כשאר כלים שהיו במקדש ובהכרח לומר דהגם דהיו שנים בשלחן אע"פ כן כד מסלקי חד והדרי לאינך מבטלין מצות תמיד דאמר רחמנא ולפום השתא מאי דהוו מסלקי שלחן ומחזו להו לישראל הוי בציר מהאי שיעורא ועוד שאני ההיא דשולחן ערוך נשאר תמיד אלא דהוי בריחוק קצת ממקומו ועוד שאני טילטול זה כיון דהוי לפרסם הנס יש בדבר מצוה ושרי א"נ אפשר לומר דלעולם דעת הרמב"ם כדעת התוס' דמיחוש כהן ע"ה קאמר. ומאי דנקט הרמב"ם בשעה שהיו מראין כו' הוא דזולת זה מה מקום אפילו כהן ליגע בשלחן ללא דבר וצורך כלל:

שם גמרא ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת כו' פי' רש"י ז"ל וז"ל העשוי לנחת במקום אחד הוא ע"כ. פי' שלא היו מטלטלין אותו ממקומו דרחמנא אמר לפני תמיד והוה מצי למימר דשאני התם דטעם שאינו מטלטל הוא מחמת קיום מצות לפני תמיד ולא מתמעט מאך דרישא דדומיא דשק אלא כלי שמניעת טלטולו הוא מחמת עצמו כהך דכלי המחזיק מ' סאה בלח שאינו מטלטל מחמת כובדו. ואולי דהכי הוה בידייהו דאפי' אינו מטלטל מחמת איסור מתמעט מדרשא זו. והרמב"ם פ"ג מהלכות כלים כתב וז"ל כל כלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה ע"כ פי' העשוי לנחת שאינו מטלטל בין שיהיה מניעת טלטולו מחמת עצמו בין שיהיה מחמת איסור מקרי עשוי לנחת. והראב"ד כתב על הרמב"ם וז"ל איני יודע מנין הוציאו אלא משלחן של מקדש וכו' שהקשו עליהם מכלי העשוי לנחת וכו' ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם כו' ע"כ. וכתב הכ"מ וז"ל איני יודע מה איסור יש בטלטולם כו' ע"כ. דברי הראב"ד ז"ל פשוטים הם דאיכא איסור בטלטול מטעם תמיד שאמר הכתוב וכשהוא מטלטלם מבטל מצות התורה למאי דס"ד שאין מציאות לטלטלו מקמי דחדית ר"ל הך דמגביהין וכו' וקו' זו לא נראית בעיני דהא אדרבה הך דעשוי לנחת מחמת איסור גרע מעשוי לנחת דאינו מטלטל מחמת עצמו ומה שדקדק לומר הראב"ד איסורא נמי תיבת נמי לאו דוקא דהא אין מניעה לטלטול אלא מחמת איסור דזולת איסור מתטלטל הוא אם ירצה לטלטלו ולא נקט תיבת נמי אלא לישנא דרבותא דמלתא נקט:

שם גמרא ראו חיבתכם כו' כתבו התוס' לענין שיהיה רך צל"ד לדבריהם ז"ל היכי מצו להכיר שהיה רך אם לא בנגיעה וא"כ חיישינן לטומאת הלחם במוצאי יום טוב כשיהיה בתוך השבוע. ואולי שלא היו עושין כן אלא כשחל יום השבת באמצע הרגל היו מראים קודם השבת והיו מכירים היותו רך והיה נאכל בזמן שעדיין דין חבר להם ולהכי ג"כ לא היו חוששין אלא לשולחן כו' ולא לנגיעת לחם שעליו:

ת ו ש ל ב " ע

סוף הספר

תוכן העניינים

ראשון לציון על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה