אור ברסלב

ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר

פרק ב

פרק א

דף טז ע"ב

גמ' ש"מ סמיכה בכל כחו בעי' כו' מתיבי כו' דא"ל אקפו ידייכו כו' מהכא משמע דמסיק דלכ"ע בעי' סמיכה בכל כחו. והתוס' בפסחים דף פ"ט ד"ה ואלא כו' כתבו וז"ל ס"ל סמיכה בכל כחו בעינן וכו' ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא ע"כ. ואנא לא קא חזינא הכא פלוגתא ואפי' דאמוראי ואולי דלסבר' המק' דמותיב מהא דקתני לעשות נחת רוח סובר דר"י אית ליה דלא בעי' סמיכה בכל כחו ות"ק דפליג עליה שהוא ר"י סובר דסמיכה בכל כחו בעי' ולהכי פליגי בסמיכת נשים ומאי דקא מותיב לרמי ב"ח מרבי יוסי משום דמוקי דזוגות כולהו סברי סמיכה בכל כחו בעי' א"כ ר"י דסובר דלא בעי' בכל כחו כמאן והגם דמשני תלמודא שינויי דחיקי נינהו ומשום הכי כתבו התוס' דהוי פלוגתא דתנאי וא"ת דילמא סובר דבין לר"י בין לת"ק לא בעינן בכל כחו ופלוגתייהו לת"ק חוששין לאיסור דמחזי כעובד עבודה בקדשים ור"י סובר דרשות יש להן לעשות בכה"ג. י"ל דא"כ ק' מנא שמע ר"י ממלתיה דת"ק דאי בעי לא מצו עבוד דהא לא אמר אלא ולא בנות פי' אין עליהן חובת סמיכה ואמאי פליג עלויה אלא ודאי דסברת ת"ק היא בעלמא בדין סמיכה דבעי בכל כחו ומדאצטריך למדרש בני ישראל ולא נשים בזה גילה דעתו דאפי' דאקפויי ידא לא דאי סמיכה כהלכתא ובכל כחו לא הוה צריך למימעטיה דהא סמיכה מצוה שהז"ג היא וכיון דכן לא מצו למיעבד סמיכה דהא עבוד עבודה בקדשים ובזה ר"י גופיה פשיטא ליה אלא ודאי לא אתא ר"י אלא לומר דאפילו בדרך דליכא איסור דאורייתא וכגון אקפויי ידא ופירו' דהא דקאמר ר"י בני יש' ולא וכו' לאו דאתא קרא להכי דהא פשיטא דנשים פטורות דמ"ע שהז"ג היא אלא הם דברי ר"י דהוא סובר דנשים לא סמכי אפילו באקפת ידא ומטעם האמור וראיתי להתו' במנחות דף צ"ג בד"ה ידו ולא יד כו' שכתבו וז"ל וא"ת למה לי קרא למעט נשים בסמיכה ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג כו' יעו"ש ולא תי' ולפום מאי דכתי' לא ק' מידי. עוד נראה לתרץ קו' דאצטריך למעטם קרא בסמיכה דאי מטעם דהוי זמן גרמא לא מפטרי דהא קרבנות רשות הם דכתי' אדם כי יקריב ואעפ"י כן אמר רחמנא לסמוך ובהא מלתא דהבאת קרבן השוה התורה אשה לאיש כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעה"ק וז"ל א' אנשים וא' נשים ועבדים מביאין כל הקרבנות ע"כ וטעמא כיון דהבאת קרבן לאי זמן גרמא דכל אימת דבעיא מציא מ"ש אשה מאיש והרשות נתונה להם יחד איש ואשה ומעתה נשים כאנשים בהבאת קרבן וכי היכי דאנשים רשות הוא דהוי ואעפ"כ אמר רחמנא לסמוך ה"נ הנשים רשות ויסמכו קמ"ל. עוד נראה דאצטריך קרא למעט נשים מהסמיכה משום דה"א כיון דה"מ דאמינא דמ"ע שהז"ג פטורות דוקא במצוה א' כגון תפילין וציצית כיון שהז"ג פטור אבל בענף מצוה כה"ג דהם עושות המצוה ומביאות קרבן לא פטרי' להו במכשירי מצוה משום דהך מכשיר הוי ז"ג ולזה כיון דאמ' רחמנא דנשים מייתו קרבן מסתמא ככל חקותיו ולא ליתי גרוע והגם דסמיכה דיעבד לא מיעכבא עכ"ז אשכחן דמשום צורך סמיכה פטרו חכמים ס' הבאת קרבן פסח דגרסינן בפסחים דף פ"ט גבי הך דתניא ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת בא' מהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח ב' ופריך בש"ס ונטרחו וניתו מותר הפסח וכו' ומשני משום סמיכה דאלו מותר בעי סמיכה כו' יע"ש הרי דמבטל האיך חובת ק"פ משום צורך סמיכה והיכי פטרינן לנשים מסמיכה הצריכה בקרבן שידם כיד האנשים בהבאתו ויש שרצו לומר דהבאת קרבן הוי משהז"ג דהא אין זמן הקרבתם אלא ביום ולא בלילה והא בורכא היא דהא מאי דאנו דנין בו ז"ג הוא מאי דנשים עבוד לא מאי דכהני עבוד והבאת הקרבן מציא למיתי בכל עת וסמיכה שאנו דנין בה מצוה שהז"ג היא מצוה דנשים עבוד משא"כ שחיטה והקרבה הוי מלתא דכהני עבוד ומה ענין לאשה בזה שנדון בו ז"ג והגם כי בעיא דתהוי עומדת על קרבנ' הא מלתא אינה מתנאי ההבאה אלא רבנן הוא דאמרו הכי אבל מעיקר דין הקרבן ואפי' לכתחילה שולח אדם קרבנו וסמיכה זו צורכי קרבן ומכשיריו היא וכשאתה אומר שהאשה מביאה קרבן תתחייב לומר שתסמוך ת"ל בני ישראל למעטם מסמיכה וחידוש הוא אלא דפש גבן לעמוד על עמקן של דברים כפום מסקנא דמלתא במאי פליגי ת"ק ור"י. והתוס' בעירו' דף צ"ו ד"ה מיכל פי' דפלוגתייהו היא דת"ק דר"י סובר דכל דאיכא דררא דאיסורא לא יעשו המצוה מי שפטור עליה ולהכי אמר דאין סמיכה בנשים אפילו באקפויי ידא וכמו כן תקיעה בר"ה איכא איסור דרבנן וכיוצא בזה יע"ש ור"י סובר דכל דאיכא איסור דאורייתא ודאי דלא אבל בהיכא דליכא אלא איסור דרבנן אי בעו נשים למעבד ש"ד ולהכי שרי להו לסמוך באקפויי ידא ולתקוע בר"ה כיון דליכא אלא איסור דרבנן ולדרך זה אשה כיון דמודה ר"י דאיכא איסור דרבנן בהאי אקפות ידא אמאי שרי להו ר"י בשלמא בת"ש ניחא ס"ס קא עבדי מצוה דישנה באנשים בחיוב ובהן ברשות אלא סמיכה דאקפויי ידא ליכא מצוה כל עיקר ואמאי שרינן להו למיעבד איסורא ואולי דסובר ר"י דרבנן מעי' לא אסרו איסור זה דמחזי כעובד עבודה בקדשים דנשים כיון דרשות להם לעשות סמיכה אי לאו דאיכא עבודה בקדשים כהאי מלתא דהוי באקפות ידא לא גזור וכמו כן בתקיעת שופר מעי' לא אסרו בנדון זה אלא דעדיין ק' לדבריהם היכא רמיזה בדברי ת"ק לאסור אקופי ידא ופליג עליה ר"י וי"ל דדייק מלתא דקאמר בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות דאי כונתו לומר בני ישראל חובה אבל בנות ישראל רשות הכי הו"ל למימר בני ישראל צריכין סמיכה ולא בנות ישראל ומדקאמר בכה"ג בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות משמע דקא אסר להו סמיכה ובהכי מתדייק נמי יתור תיבת סומכות בתרא דקאמר דלא הוה צ"ל ולהכי הבין ר"י דאתא לאסור איסור אפילו סמיכה דאקופי ידא דאי לא אתא אלא לאסור סמיכה דבכל כחו הא לא אצטריך לדיוקי לה במלתיה כדאמרן דהא באומ' רשות אנא ידענא דכל דאיכא איסורא דאורייתא לא מצו עבוד אלא ודאי דלא אתא אלא לאסור אפילו באקופי ידא ורש"י בד"ה דף ל"ג ובעירובין דף צ"ו פי' דטעמא דת"ק דאסר הוא משום דסובר דאיכא משום בל תוסיף יע"ש ומשמע דאפילו ליכא איסורא אפי' דרבנן אסר ת"ק דאל"כ מנ"ל לרש"י לפרושי הכי וליכא למימר דסובר דבסמיכה באקפויי ידייהו ליכא מיחוש איסור אפילו דרבנן דהא רש"י גופיה פי' בחולין דף פ"ה וז"ל נשים סומכות רשות ואע"ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרי' מחללת י"ט היא ע"כ. הרי דבסמיכה דמפלגי בה הוכרח רש"י לפרש דאיכא איסורא וא"כ דילמא לא פליג ת"ק עליה דר"י אלא משום איסורא דקא עבדי ולעולם משום בל תוסיף ליכא. וי"ל דרש"י הוכרח לפרש הכי מההיא דאמרו בעירובין דף צ"ו אההיא דאמרו מיכל בת שאול דקא מנחא תפילין ואשתו של יונה שעלתה לרגל ודילמא ס"ל כר"י דאמר נשים סומכות רשות ע"כ ומוכח דלת"ק דר"י לא מציא למעבד והא הכא ליכא איסורא ואעפ"י כן אסר ת"ק ולהכי פי' רש"י שם וז"ל נשים סומכות רשות דאין כאן בל תוסיף ע"כ נתכוון להעיר כי מכאן בנה בנין טעמו דר"י דהוי משום בל תוסיף נמצאת אומר לכונת רש"י ז"ל דלת"ק אסור אפילו ליכא איסור דרבנן ולר"י מותר אפילו איכא איסור דרבנן והראיה מדשרי לאשה לתקוע ותקיעה איכא איסור דרבנן ודאי ודכוות' נמי איכא בסמיכה ואפילו באקופי ידא. ולענין הלכה אי פסקינן כת"ק או כר"י למאי דקי"ל הלכה כסתם משנה ותנן בר"ה דף ל"ג וז"ל אין מעכבין את התינוקות לתקוע וקאמר בש"ס וז"ל הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין לא תינוקות ולא נשים ומשני הא ר"י הא ר' יוסי כו' יע"ש. א"כ סתם מתני' כר' יאודה ותו גרסי' בסוכה דף מ"ב אמתני' דקתני מקבלת אשה לולב מיד בנה כו' קא' הש"ס וז"ל פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חייובא היא אימא לא תקבל קמ"ל ע"כ ופיר' רש"י והר"ן וז"ל קמ"ל כיון דראוי לאנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע"כ טעמם שלא פירשו כיון דאי בעיא נטלה ליה למעבד ביה מצוה היא עצמה משום דהא סתם לן רבי כת"ק דר"י בההיא דר"ה דאין מעכבין את התינוקות וכו' ואי אמרי' הכא טעמא משום דחזיא לה א"כ הדר רבי לסתומי כר' יוסי להכי פיר' מתניתין לטעמיה דת"ק דסתם לן תנא כוותיה תו בהכרח לפרושי מתני' אליבא דת"ק דאי אליבא דר' יוסי פשיטא מאי קמ"ל כיון דלדידה נמי חזי הא ודאי לא אצטריך לאשמועינן התר טלטול אלא לת"ק דר"י דאסר לה אעפ"כ לית ביה איסור טלטול כיון דחזי לגברי נמצינו אומרים דאיכא נמי סתמא אחרים כת"ק דר"י ומשום הא נראה דהכי הלכתא. והרשב"א בשיטת ר"ה כתב לאלומי כח סתמא דמתני' מכח כללא דקי"ל הלכה כר' יוסי אלא דסבר דלא אלימא האי סתמא כיון דמצי' למי' דלא איכוין רבי להכי והדר ביה הרב מכח תלמודא יע"ש. ונראה מדבריו דחש לסתמא דמתני' טפי מכללא דהלכה כר"י אלא דהתו' הכריעו לומר הלכה כר"י מכח הנהו תרי עובדי דמייתי בעירו' דמיכל בת שאול ואשת יונה ומעשה עדיף והנהו מוקי להו תלמודא כר' יוסי וכ"כ הרא"ש והר"ן. והנה הא מלתא לא הוי הכרעה אלא לדבריהם ז"ל דאסיקו דבין סמיכה דאקופי ידא בין תפי' בין עליה לרגל איכא דררא דאיסורא אבל לס' רש"י דאמרי' דהנחת תפלין ועליה לרגל ליכא איסורא שפיר משוינן הנהו עובדי וסתמא דמתניתין תרוייהו להלכה דהא לדעת רש"י ז"ל ת"ק דר"י אוסר אפילו ליכא איסור דרבנן דהיינו בתקיעת שופר ובטלטול לולב אבל בקצה האחרון דליכא איסור לא אשכחן ליה דסתם לן כוותיה ולהכי סמכינן על הנהו תרי עובדי דמיכל ואשת יונה וככללין דהלכה כר"י ולפום האי פסקא אסרי' נשים לתקוע ולנענע בלולב ושרי' להו לאנוחי תפילין ולעלות לרגל דלס' רש"י ז"ל ליכא שום איסור בהאי וכל דכוותייהו כיוצא בהו והרי"ף ז"ל והרמב"ם ממה שהעלו על ספר הך דינא דמקבלת אשה מיד בנה כו' משמע דפסקו כסתמי דרבי דאי כר' יוסי פשיטא דהא לדידיה נמי חזי וכדכתי'. אלא דממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שופר וז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא ע"כ. משמע מדבריו דקא משוה אשה לקטן דאי מפלגי בדינייהו הוה ליה להרמב"ם לאשמועינן דלא ראי זה כראי זה לענין תקיעת שופר דנשים אסיר להו לתקוע וקטנים מותר והגם דאיכא לדחות דסמך הרמב"ם על מ"ש שם באותו פרק גופיה דאין מעכבים את התינוקות כו' יע"ש לאו דחיה היא דמזה ליכא למשמע דנשים אסורות כמתניתין דדייק מינה הש"ס הכי ולאו דיוקא אלימא דאיכא למימר דאורחא דמלתא נקט דתינוקות דרכן להתלמד לתקוע ולא הנשים אלא דס"ס ליכא הכרעה המסתפקת מדברי הרמב"ם לומר דשרי להו לתקוע. גם בהך דינא דסמיכ' דאקפויי ידא לא גילה דעתו הרמב"ם ביה וז"ל בפ"ב מהלכות מעה"ק הכל סומכים חוץ מחש"ו ועבד ואשה כו' ואין השליח סומך וכו' דכתיב ידו ולא יד אשתו כו' ע"כ. הנה ממה דממעט לה בתחי' בכלל חש"ו ובתר הכי מטעם שליח מוכח דממעט לה מסמיכת קרבנה וממעט לה מסמיכת קרבן בעלה כי היכי דלא תימא דידה כיד בעלה ובקרבן בעלה תסמוך קמ"ל והא מלתא דסתמא בסמיכה כדינה איירי דבכל כחו כמו שפסק שם הרמב"ם אבל סמיכה דאקופי ידא ליכא למשמע לה לאסור ולא להתיר ואולי דדעת הרמב"ם היא דפשטא דמתניתין דקתני לעשות נחת רוח לנשים כפשטה וכדעת המק' דדעת ר"י היא דלא בעינן בכל כחו ומאי דעבוד נשים סמיכה מעלייתא היא דאל"כ מאי נחת רוח יש לנשים במילי דכדי גם ממה דפליג על ת"ק מוכח דסובר דלא בעי' בכל כחו דאל"כ דילמא ת"ק נמי לא אמר אלא בכל כחו. גם מה שהקשינו לדעת התוספות אמאי שרי ר' יוסי איסור דרבנן שלא במקום קצת מצוה. גם לפירוש רש"י שאמר דטעמא דת"ק דר"י משום בל תוסיף הוי מלתא דחיקא וכמ"ש התוספות בעירובין בד"ה מיכל בת שאול ואמטו להכי סובר הרמב"ם ז"ל דפשטא דמתניתין דפלוגתא דת"ק ור"י כדעת המק' דסובר ר"י לא בעי' בכל כחו ולהכי הוא דאמר דנשים סומכות דעבדי מצוה בסמיכה זו ואיכא לאוכוחי נמי הכי מההיא דאמרינן במסכת י"ט דף כ' ע"א ר' יוסי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה בסמיכה עצמה כו' לא נחלקו אלא בתכף לסמיכה שחיטה ב"ש סוברים לא בעי' תכף לסמיכה שחיטה וב"ה סברי בעינן תכף וכו' יע"ש ומדלא מוקי פלוגתייהו משום שבות ש"מ דלא סבר דסמיכה בכל כחו ומלתיה דרמי ב"ח דסוגיין הוו כר"י דסובר בשבות דמצוה פליגי וקי"ל כר"י בהכי דמשום שבות פליגי ומינה אתה למד דסמיכה בכל כחו ומהשתא כיון דפסק הרמב"ם בסמיכה דבעי' בכל כחו ממילא אין מקום לאשמועי' דין אקפויי ידא דהא לא קאמר ר"י דסומכות אלא אי עבדי מצוה דסמיכה ודלא כדחיית הש"ס. וא"ת כיון דאנו אומרים דהך דיחויא דקא דחי תלמודא לההיא דרבי יוסי לאו דיחויא הוא ועיקרא דמלתא הוא דס' המקשה א"כ אתותב רמי ב"ח והיכי פסקינן הלכה דבעינן בכל כחו כמו שכתב רבינו בפ"ג מה' מעה"ק ובפ"א מה' חגיגה. הא לאו קו' היא דכיון דאיכא תנא אחרינא דסובר דפלוגתייהו דב"ש וב"ה משום שבות ומייתי ליה בי"ט ופסק ר"י כוותיה מה בכך אי ר"י סובר דלא פליגי משום שבות וסובר דסמיכה לא בעי' בכל כחו ואה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי דר"י דעליה קאי מלתיה דרמי ב"ח דלא כר"י אלא דדחיק ליישב אפילו תימא. נמצינו אומרים לדעת רבינו דדעת ר"י היא דסמיכה לא בעינן בכל כחו ולהכי פליג עם ת"ק דאמר אין סמיכה בנשים ואמר רשות להם לסמוך פי' סמיכה האמורה בתורה ולא קי"ל כר"י בדין סמיכה דלא בעינן בכל כחו מכח הך דר"י דאמר רמי ובעיקר פלוגתא דר"י ות"ק אם נשים עושות מצות שהז"ג בנדון דביה משתעי ר"י וכגון תקיעת שופר ונטילת לולב וכל כיוצא בהם קי"ל כוותיה דהא מאי דלא קי"ל כוותיה בסמיכה הוא משום דסובר דלא בעינן בכל כחו אבל אי הוה קי"ל כוותיה בעיקר דין הסמיכה דלא בעינן בכל כחו הוה שרינן באקפויי ידא כיון דלאו מידי עבוד איהו נמי לא קאמר דלעבוד ומה דלא כתב נמי בפ"ב מהלכות חגיגה דאי בעו לא מייתו משום דפשיטא מלתא דלא מייתי' חולין לעזרה ופש גבן לייתובי דעתא בההיא דאמרינן בפרק החובל דף פ"ז ובפ"ק דקדושין אר"י מריש ה"א מאן דא"ל הלכה כר"י שאמר סומא פטור מכל המצות וכו' עבדנא יומא טב לרבנן כו' יע"ש וקשה לסברת רש"י שמפרש טעמא דר"י דההיא דבני ישראל סומכים ולא בנות ישראל דאיכא משום בל תוסיף א"כ כל דפטור ועביד איסורא עביד אם כן היכי הוה ניחא ליה. ולסברת התוס' דטעמא דר"י דמיעט בנות ישראל מסמיכה הוא משום דאיכא איסור דרבנן כבר אמרי' שם בהחובל דרבנן חייבו סומא במצות אבל אשה לא חייבו משום דמנכר יהדותא בשאר מצות שחייבות בהם מה שאין כן סומא דפטור אפילו משלא הז"ג א"כ במאי מינכר יהדותא ולזה חייבוה אבל לסברת רש"י דסובר ר"י דאיכא משום בל תוסיף לא מצו רבנן תקון לעבור על התורה וי"ל דכונת רב יוסף הכי היא דהא קי"ל ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכיון דכן במאי דאיפליגו בההיא דבני ישראל סומכים הלכתא קיימא ואזלא כרבי יוסי ככללין ומהשתא מאן דאימא לי הלכה כר"י בפלוגתא דסומא כו' פי' להיות דלפום בר פלוגתיה דר"י שהוא ר"מ קי"ל הלכה כר' יאודה דר"י ור"מ הלכה כר"י ולפום מאי דסתם לן תנא דלא כר"י כדקאמר תלמודא בהך פסקא מתני' דלא כר"י וקי"ל הלכה כסתם משנה וספוקי הוה מספקא לרב יוסף אי מכריע הלכה כסתם משנה אפילו לגבי כללא דקי"ל ר"י ור"מ הלכה כר"י או יכריע דהלכה כר"י לגבי ר"מ אפי' כנגד סתמא דמתני' ולזה הוא דקאמר מעיקרא מאן דאמר לי הלכה כר"י ולבסוף אמר מאן דאמר לי אין הלכה כר"י כיון דאיכא פנים לכאן ולכאן:

דף יז ע"א

גמרא אמר ר"א כו'. כתבו התוס' ד"ה אף חג כו' וז"ל אתיא ראב"י ור"מ דאלו לת"ק וכו' יע"ש גרסינן בר"ה דף ד' וז"ל ת"ר חייבי הדמין והערכין כו' צדקות מעשרות כו' לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלש רגלים עובר משום בל תאחר ר"ש אומר כסדרן וחג המצות תחלה ר"מ אומר כיון שעבר עליהם רגל אחד עובר ראב"י אומר שני רגלים ראב"ש אומר כיון שעבר עליהם חג הסוכות מ"ט דת"ק למה לי למהדר ולמכתב בחג המצות ובחג השבועות כו' לבל תאחר ור"מ מ"ט דכתיב ובאת שמה והבאתם ורבנן ההוא למצוה כו' וראב"י מ"ט דכתיב במועדיכם מיעוט מועדים שנים כו' ופריך הש"ס לר"מ וראב"י האי בחג המצות כו' מאי דרשו ביה כדר"א דא"ר אושעיא מנין לעצרת כו' יע"ש. מהכא משמע דלראב"י לא דרשינן מהאי קרא הג' פעמים לענין איחור הנדר וכוותיה קאי ר' אושעיא וקשה ממאי דגרסינן בסוכה דף מ"ז עלה דההיא מתני' דקתני הבכורים טעונים קרבן כו' ולינה אמרינן ודילמא ראב"י היא ע"כ וקבל הש"ס דחיה זו ולדברי התוס' שכתבו כאן דלראב"י לא דריש הך דרשא דופנית כל פונות כו' א"כ בכורים מנא ליה דטעונים לינה אם לא שנאמר דדריש ופנית כל פונות בשלמא למאי דכתבו התו' בפ"ד דסוכה דף מ"ז ד"ה לינה ובפ"ק דר"ה דף ה' ד"ה מה חג בפי' דמאי דאמר דאמ' בפ' דם החטאת עשאן הכתוב בוקר א' שצריך לינה כל ז' ימי פסח אתי שפיר האי דאצטריך להקש סוכות לומר שגם בה צריך לינה כל ימי החג אלא למאי דפי' התם ובפסחים דף צ"ה דלא בעי אלא לינה א' ומה שעשאן הכתוב בוקר א' היינו שאם לא לן אתמול ילין היום קשה ותו ק"ל דלא מצינן למימר דהקש דחג הסוכות אתא ללון כל שבעה, א"כ עצרת נמי צריך לינת ז' בעצרת. גם מדברי התוס' הכא שכתבו ת"ק ור"ש וכו' נפקא להו מופנית משמע דסוברים דלא בעינן אלא לילה א' דאי כל ז' הא מלתא לא נפקא מופנית וכמו שכתבו בסוכה. והרמב"ם בפ"ג מהלכות בכורים כתב וז"ל הבכורים טעונים לינה כו' ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר ופנית בבקר וכו' כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבא לו לא יהיו אלא בבקר כו' יע"ש. פסק רבינו דרך כלל שעל כל ביאה שיבא למקדש צרי' לינה ובה' החגים לא רשם דין לינה בהם. ונראה שסמך על הכלל שכתב כאן בהלכות בכורים וגילה לנו הרב מאמצעות דבריו דחיוב לינה בבכורים גמרינן לה מדרשת ופנית כל פונות וגילה דעתו מתוך זה דבחגים לית להו דין לינה זולת מה שנשמע מדרשא זו ומהשתא הך דרשא דר' אושעיא לא פסקה רבינו ממ"נ אי ללילה א' קאמר הרי מפיק לה רבינו מופנית ואי לז' לילות קאמר דבעינן לינה כל ז' לא פסקה הרמב"ם. וקשה לדעת הרמב"ם ז"ל אמאי לא פסק כר"א דהא מייתי ליה סתמא דתלמודא בלא חולק. עוד ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד ממעה"ק וז"ל אחד נדרים ונדבות כו' ומתנות עניים וכו' מ"ע להביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה כו' עברו עליו ג' רגלים ולא הביא הרי זה עובר בבל תאחר ע"כ פסק רבינו כת"ק דברייתא. וקשה אמאי לא פסק כראב"י דקי"ל הלכתא כוותיה דמשנתו קב ונקי ואפילו בברייתא ואפילו נגד רבים לדעת הרא"ש. והנכון בעיני לומר דמאן דגמר סוכות מפסח לא דריש ופנית וכדברי התוס' דסוגיין ועיקר ותמצא דתנא דספרי דדריש ופנית לרבות כל פונות דריש קרא דחג המצות וחג השבועות כו' לעבור בבל תאחר וז"ל הספרי ופנית מלמד שטעונין לינה אין לי אלא אלו מנין לרבות עופות ומנחות יין לבונה עצים ת"ל ופנית כל פונות שאתה פונה מן בקר ואילך כו' בחג המצות ובחג השבועות אין ת"ל חג הסוכות שבו מדבר הכתוב אלא מלמד שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו כל רגלי השנה ע"כ. נמצא שמי שדורש מופנית כל פונות דורש קרא דבחג המצות כו' לבל תאחר ור' אושעיא דדריש לינה לחג הסוכות מחג המצות לא דריש כל פונות וראב"י מוקי ליה תלמודא כר' אושעיא ומינה אתה למד דלא בעי לינה אלא בפסח ובמוקש אליו ומהשתא הא דתנן הבכורים צריכים לינה בהכרח דאתיא דלא כראב"י וכדקאמר הש"ס התם בסוכה עלה הכי נמי מסתברא דרבי יהודה היא ומה שדחה התם תלמודא הוי דחוייא דלא קאי הכי ומהשתא תלמודא לא חש להשיבו דהוי מלתא דפשיטא דראב"י לא סבר לינה בבכורים ואי נמי התם עד השתא לא אסיקו ליה לראב"י כר' אושעיא ולהכי לא משני ליה מידי ואה"נ למאי דמסיק הש"ס דראב"י כר' אושעיא לא דחי דילמא ראב"י ומהשתא יאיר נתיב פסקי' דהרמב"ם בין מה שפסק בפ"ג מהלכות בכורים בדין לינה דלא מחלק בין המביא קרבן בימי החול לחגים בין מה שפסק בפ' י"ד מה' מעה"ק בדין בל תאחר דטעמא הוא דכיון דסתם לן תנא במשנה בבכורים דטעונים לינה אזדא הא דתנא בספרי דכל פונות ודלא כרבי אושעיא דאי כרבי אושעיא דוקא פסח לפום האי סתמא נפקי לן תרי פסקי דדינים חד דבעי לינה לכל ביאה שיבא למקדש והיינו מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות בכורים וחד דינא דאינו עובר משום בל תאחר אלא בעבור עליו ג' רגלים ודלא כראב"י דקאמר תרתי ודריש מ"ש הכתוב בחג המצות כו' לדרשת רבי אושעיא דקאמר תלמודא בר"ה דף ד' והגם דקי"ל כראב"י אפילו לסברת הרא"ש דוקא נגד רבים אבל הכא איכא רבים ואיכא סתם משנה דהא בברייתא רבים הם דסוברים דקרא דבחג המצות אתא לעבור עליו בבל תאחר בג' רגלים ת"ק ור"ש דבעו ג' רגלים ולהכי פסק כסתם משנה וסתם ברייתא דספרי שהבאתי לעיל ודרבים נגד ראב"י:

וראיתי להרב המופלא בעל משנה למלך שכתב על דברי רמב"ם וז"ל לא מצאתי מקום לדין זה שיהיה כאלו עשה כו' ע"כ יעש"ד. והנה ממאי דקתני ברייתא קתני צדקות ומתנות עניים דקאי עלייהו בבל תאחר ובהך מתניתין פליג ר"מ וסובר דבחד רגל עובר עלייהו ומייתי טעמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ופריך הש"ס ורבנן ומשני ההוא לעשה ומשמע ליה להרמב"ם דמדרבי מאיר נשמע לרבנן כי היכי דלר' מאיר דוהבאתם שמה גם במתנות עניים כמו כן רבנן איכא למדחי דילמא דוקא ר"מ הוא דמוקי ליה גם במתנות עניים משום דסובר דקרא דוהבאתם שמה אקרא דלא תאחר סמיך ובהך קרא דרשו ביה ג"כ מתנות עניים כדאיתא בברייתא משא"כ רבנן דלחודיה קאי ולעשה הוא דאתא הא לא אדכר בהאי קרא מתנות עניים ואולי מצינן למימר דמסתמא לא פליגי רבנן ור"מ ג"כ בעשה דמתנות עניים וזה דוחק ותמיהה לי טובא בדברי רמב"ם בהאי פסקא דדינא דכתב וז"ל עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או שהתנדב או שלא נתן הערכין והחרמין והדמין הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תאחר ע"כ. ואיכא למידק אמאי הוצרך לחזור על הפרטים אחר שכבר הזכירם בסמוך וממה דקא חזינן דהשמיט ולא הזכיר מהפרטים שהזכיר ברישא דחיוב עשה ש"מ דלהכי הוא דאתא לו' דאינו עובר בל"ת אלא על אלו שהזכיר ושלל מעשרות ומתנות עניים ודברי תימה הם דהלא בהדיא איתא בברייתא דעובר עליהם בבל תאחר אחר ג' רגלים ותו דגרסי' התם על הך מתניתין וז"ל מנה"מ דת"ר כי תדור נדר כו' לה' אלקיך אלו צדקות ומעשרות ובכור מעמך זה לקט שכחה ופאה כו' ע"כ. הרי דדרשי' מתנות עניים ומעשרות מקרא דלא תאחר. והיה נראה לומר דרמב"ם פסק כהך מתניתין דקא מייתי תלמודא אח"ז וז"ל מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זו נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר נדרת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה ע"כ. הרי דלא קתני הכא אלא נדרי קדש שהם קרבנות ובדק הבית וצדקה שישנם בלאו ועשה וכל הני דקתני בברייתא זו מייתי להו רמב"ם והצדקה גם כן הגם שלא כתבה בפ' י"ד מהלכות מעה"ק כתבה בפ"ח מהלכות מתנות עניים מטעם דחלוקה בדינה דהצדקה עובר עליה בלאו מיד משא"כ שאר הפרטים דאינו עובר אלא עד ג' רגלים וכדמפרש רבא עלה דמתניתין וז"ל אמר רבא וצדקה מחייב עליה לאלתר ע"כ. ומהשתא הגם דבהך ברייתא קתני דעובר גם על המתנות עניים ומעשרות דמשמע אפילו מעשר א' שאין בו קדושה עכ"ז כיון דבברייתא זו לא הוזכרו לא קי"ל הכי והגם דתלמודא קא פריך עלה למה לי מלא תאחר נפקא וכו' לא תידוק מינה דתנא דמוצא מודה בכל הנך דרשות דדריש תנא דאם נדר או נדבה אלא דהא מיהא אמר קרא כי תדור נדר וכו' לא תאחר ולמה לי תרי לאוין ולעולם לס' תנא דמוצא לא מחייב בלאו אלא על אותם הדברים האמורים בברייתא והם דברי רמב"ם ז"ל ומה שאמרו התם באותו דף ע"ב וז"ל בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר וכו' ת"ש דתני ר' חייא מעמך פרט ליורש ופריך והא מעמך מבעי ליה זה לקט שכחה ופאה קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך ע"כ הרי מדפריך מינה משמע דאלימ' ליה לסתמא דתלמודא דרשת מתנות עניים דדריש תנא דכי תדור י"ל דהכי קאמר והא מעמך מבעי ליה כו' ודייקינן מהכא דתנא דר' חייא סובר דלא כתנא דכי תדור ומשני דילמא ככ"ע וקרי ביה עמך כו' ואחר ההשקפה לא היא דפשיטא דלא פליגי מתנייתא דכי תדור עם מתנית' דמוצא ובהדדי מתנו להו בספרי וטעמא דלא קתני במתניתא דמוצא מעשרות ומתנות עניים לפום צריכותא דעביד תלמודא לקרא דלא תאחר עם קרא דמוצא לא ק' מידי דהא מוקי דתלמודא קרא דמוצא שפתיך לאמר ולא אפריש ואצטריך דס"ד דבור לאו מלתא הוא קמ"ל לפום האי טעמא לא בעי קרא למימר מעשרות ומתנות עניים לחייבו להפריש דהא מקרא מלא דבר הכתוב מ"ע להפריש המעשרות ולהניח לקט שכחה ופאה לעניים וחיוב הפרשתם אינה מחמת דיבורו ולא אצטריך קרא אלא ליתנם והוא מה שאמר בפסוק לא תאחר וזה ברור ולא פליגי ברייתות. וליישב דברי רמב"ם ז"ל נראה דנפקא ליה ממאי דאמר הש"ס וז"ל אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא עד דעברו עלה ג' רגלים כקרבנות קמ"ל דהתם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים ע"כ. משמע דכל דאיכא בעל דבר קמיה דאליו הוא חייב לתת חייב לאלתר ומינה למתנות עניים ומעשר א' דלוי' דאיכא קמיה חבירו שעליו מוזהר לתת לו לא תלי ברגלים ותדע דקאמר הש"ס פשיטא דאי קיימי עניים דמחייב לאלתר והוצרך לשנויי דסד"א וכו' הא לאו הכי פשיטא דמחייב לאלתר נמצינו אומרים דכל מלתא דקיימא בנתינה לחבריה אי קאי קמיה מיחייב לאלתר ודין זה כתבו רמב"ם בפ"ח מהלכות מ"ע וז"ל האומר הרי עלי סלע לצדקה כו' חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עובר בבל תאחר ע"כ. ומינה אתה למד לכל שחייב לפרוע לו מדין שמים כגון מתנות עניים ומעשר א' הניתן ללוי אם ישנו למקבל ולא פרע שישנו בבל תאחר ולא הוצרך רמב"ם לפרש משום דמובן הוא הדבר וכדקאמר הש"ס אמלתיה דרבא פשיטא ואם ליתיה למקבל אינו עובר והגם דתנא תני מתנות עניים וצדקות בברייתא דג' רגלים הא אתא רבא ופירשה דלאלתר הוא דמחייב ולא תנא ג' רגלים אלא אשארא דתנא במתניתין ומעשרות דקתני מתני' מיירי במעשרות הניתנים לזולת כגון מעשר א' או מעשר עני אבל מעשר שני ומעשר בהמה לא באו לחייוב בל תאחר דהא דידיה הוא ואין צודק בו מאמר תשלומין ליאמר עליו מאמר לא תאחר לשלמו והגם דבפסיקתא קתני להדיא בברייתא דלא תאחר וז"ל ומעשרות דכתיב וכל מעשר הארץ כו' ע"כ דמוכח דבמעשר ב' משתעי בהכרח לומר דאסמכתא בעלמא ותדע דקתני התם בהדי מעשרות הפסח ומה שייכות יש לקרבן פסח בלא תאחר אלא תנא סמך לכל הקרבנות בהאי קרא והמשכיל יבין דאין דינם נכלל בלא תאחר לשלמו דהא אין פסח בתשלומין אם עבר יום י"ד וכמו שאנו אומרים גם כן בדין הצדקה דאין דינה שוה להאמורים בפסוק אלא דהתנא כלל הכל ה"נ אמרינן דנקט מעשרות לענין העלאת מ"ש לירושלם שצריך להעלותו אבל אינו נכנס בגדר מאמר לא תאחר לשלמו לעבור בלאו בגבול ג' רגלים ומה שכתב רמב"ם דעובר עלייהו בעשה ברגל א' דין זה עיקרו בפסוק ובאת שמה והבאתם שמה וכו' דמצוה הכתוב להביא את כל נכסי קדשים שיש בידו ושם הזכיר להדיא מעשר בהמה ומעשר דגן כדקתני ר' עקיבא וז"ל ומעשרותיכם בב' מעשרות הכתוב מדבר מעשר דגן ומעשר בהמה ומשמע מעשר דגן בין מעשר הניתן לזולת שהוא מעשר א' בין מעשר הראוי לבעלים בירושלם שקבע לו המקום זמן בבואו למקום ואם לא הביא בטל עשה ולזה כתב רמב"ם אחר נדרים כו' ומעשרות פי' כל מין מעשר ומתנות עניים וכו' והגם דמתנות עניים לא רמיזי בהאי קרא דוהבאתם שמה סובר רמב"ם מידי דהוה אמעשר א' שניתן ללוי שנאמר בפסוק מעשרותיכם ופירש ר' עקיבא מעשר דגן וליכא לדחויי דילמא מעשר שני קאמר דמאן פלג לך לך סתם קאמר ומעתה לא שנא ג"כ שאר נדרים הניתנים לעניים ומה שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים אם אין עני יפריש ויניח עד שימצא עני דמשמע תו לא צריך מידי לא היא דסמך על מה שכתב כאן במתנות עניים מ"ע להביא ברגל א' ואתא בכלל מתנות עניים וא"ת מנ"ל לרמב"ם שיפריש מיד דמשמע מדבריו דלא קבע זמן הא לאו קושיא היא דמן הראוי הוא להפריש מיד אלא שאינו עובר בעשה אלא עד עבור רגל א' לזה אמר יפריש ולא קבע לו זמן ולעולם אינו עובר בעשה עד שיעבור רגל א' וסמך על מ"ש בפ' י"ד מהלכות מעה"ק:

דף יז ע"ב

גמ' איזה חג שאתה קורא וקוצר בו כו' לפום מאי דכתיב בכמה דוכתי בהוכחות דכל דהתורה התירה בפי' לא מצו רבנן למיגזר עליה איסור לא תקשה מהכא למאי דכתבו התוס' בד"ה אלא לאו כו' דמדרבנן אסור במלאכת יום טבוח והא הכא דהתורה התירה יום טבוח במלאכה די"ל דהכא לא אתא קרא לשרויי אלא לאשמועי' תשלומין לאחר י"ט ומאי דאמינא דלא מצו חכמים לאסור דבר שהתורה התירה דוקא דאתא קרא להכי לשרויי כההיא דספק ערלה שבאה עליו הלכה להתיר לא מצו לאסור ולפום מאי דכתב רמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש וז"ל יחיד המתנדב עצים או גזירים במערכה אסור באותו יום בהספד ובתענית ובמלאכה כו' ודבר זה מנהג ע"כ כפי זה לא ק' דחז"ל לא אסרו בו מלאכה שהתירה תורה אלא נהגו בו עשות י"ט בהקריבם לפני ה' אי נמי אפשר לומר דמאי דאמרה תורה וקראתם ובקוצרכם לא דביום קריאה יקצור אלא ה"ק חג שאתה יכול לעשות בו לפעמים קריאה לפעמים קצירה הא כיצד יום תשלומין וקראתם יום שאינו תשלומין קצירה ולאו למימרא דמדאורייתא אסירה קצירה יום טבוח אלא לומר דלא התיר הכתוב קצירה ביום טבוח להדיא והלכך מהכא משמע דמלאכת קצירה ביום טוב מיהא אסורה מדאורייתא. ורמב"ם בפ"א מהלכות שביתת י"ט כתב וז"ל כל העושה בהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון בנה או הרס או ארג כו' ע"כ משמע דוקא אלו אבל קצר ודש וזורה איסורייהו מדברי חכמים וכתב עוד שם וז"ל כל מלאכה שאפשר לעשות מעי"ט כו' אסרו חכמים לעשות אותה בי"ט גזירה שמא יניח כו' ונמצא י"ט כלו הולך וימנע משמחת י"ט ומזה הטעם לא אסרו הוצאה בי"ט כו' כדי להרבות בשמחת י"ט כו' אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מעי"ט כו' אין עושין בי"ט כיצד אין קוצרין ולא דשין כו' ולא מקרדין כו' שכל אלו וכיוצא בהן אפשר לעשותן מעי"ט כו' ע"כ. משמע דאם קצר ודש בי"ט לאכול בי"ט אינו לוקה מן התורה אלא מדבריהם מחמת שאפשר לעשותן מעי"ט גזרו עליו כדי שלא יבטל משמחת י"ט וכן ראיתי שכתב הרב המגיד וז"ל דעת רבינו שכל מלאכות שהן באוכלין מותרות גמורות דבר תורה כגון קצירה טחינה כו' אלא שחז"ל אסרו וכו' וקשה אם כן מאי דייק הכא ובסמוך בדברי ר"ל ובדברי ר"י קצירה מי שרי אסיפה מי שרי כו' שרי ושרי אלא ודאי דמדאו' אסירה ולא מיבעיא בי"ט אלא אפילו בח"ה משמע דקצירה ואסיפה אסירה כדקאמר ר"י אלא מעתה חג האסיף כו' חולו של מועד מי שרי כו' ע"כ משמע דאסיפה אסורה בח"ה דהא עלה קאי והרמב"ם פ"ז מה' י"ט כתב וז"ל חולו של מועד כו' הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כו' והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים עכ"ל דעת הרב גלויה דכל מלאכות אפילו מלאכה שאינה צורך אכילה מותרים מדאורייתא והדברים תמוהים דתלמודא קורא לא כזה אני אומר והרב המגיד כתב שסובר הרמב"ם דחולו של מועד דבר תורה מותר בכל מלאכה והברייתות הנזכרות בפרק אין דורשין אסמכתא בעלמא וכו' ובאמת שהסוגיא דפרק אין דורשין מורה שהוא מן התורה כו' עכ"ל ואין בדבריו די השיב נפש בדעת הרמב"ם והתוס' בד"ה חול ש"מ כתבו ליישב דברי ר"י דקאמר חול המועד מי שרי דה"ק כיון דסמכי אקרא לאסור לא מסתבר לאוקומי קרא דשרי ותמיה אני למה העלים המ"מ עיניו מהקשות לדברי רמב"ם גם על זה שאמר דקצירה אסורה מדרבנן מההיא דר' אליעזר בן יעקב דובקוצרכם ומההיא דר"י ור"ל דקא מדייקי מקרא דלאו בי"ט איירי מדקאמר קצירה ואי מדרבנן מאי קושיא והכא לא מצינן לשנויי אסמכתא דאי אסמכתא מאי קא מוכח ראב"י מקרא דובקוצרכם וכן ר"ל וכו' וליכא למימר דמאי דקאמר קצירה בי"ט מי שריא היינו קצירה דלאו לצורך י"ט ובהא מודה הרמב"ם דאסורה מדאורייתא דא"כ מאי קאמר הש"ס בדרך כלל קצירה בי"ט מי שרי הא שריא לצורך אוכל נפש מיהא ואוקמינן קרא בקצירה דלצורך י"ט וכי תימא הא נמי פשיטא מאי קמ"ל דילמא דאתא לשלול דעת הירושלמי דקצירה אסורה בי"ט אפילו לצורך י"ט ודרשו אך חלק קמ"ל דשרי והגם דקאמר קרא ובקוצרכם סתם דמשמע כל מין קצירה שריא מוקמי' ליה בקצירה שיש בה צורך מועד ותדע דהרי הבערה התיר אותה הכתוב בי"ט להדיא כדאמר בירושלמי לא תבערו אש ביום השבת ביום השבת אסור אבל בי"ט שרי ע"כ ואעפ"כ מוקמי' ליה דוקא בהבערה דאית בה צורך י"ט קצת והא נמי דכוותה ואפילו לסברת הרב המגיד בפ"א מהלכות י"ט שפירש בדעת הרמב"ם דשרי אפילו ללא צורך כלל שאני התם דסובר דבהכרח לאוקומי קרא בהכי דאי לצורך לא צריך קרא מה שאין כן הכא דהוה אסרינן אפילו לצורך כדאמרינן בירושלמי וכדעת רבים מהפוסקים דחולקים על הרמב"ם ואוסרים הקצירה אפילו לצורך קמ"ל וכל זה למאי דאמרינן דמחלק המ"מ בין הבערה והוצאה לשאר מלאכות דבהם לא אמרינן מתוך אלא דוקא לצורך אבל למאן דסובר בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מחלקינן בין הבערה והוצאה לשאר מלאכות וכי היכי דהבערה והוצאה אמרינן מתוך כו' הותרו שלא לצורך ואפילו צורך קצת לא בעו כפי זה אין מקום לדברי הש"ס כל עיקר. ומאי דניחא לי למימר הוא לפום הך כללא דאסיקנא דכל מלתא דהתורה התירתה להדיא לא מצו רבנן לאסור כפום האי כללא עולים דברי הרמב"ם על נכון ה"ק קצירה בי"ט מי שריא פירוש אי תימא דעצרת אין לו תשלומין מאי דאמר קרא וקראתם וסמיך ליה ובקוצרכם בי"ט איירי ומאי קמ"ל סמיכות זה ובהכרח לומר דלא אתא אלא לשרויי קצירה בי"ט וכיון שכן לא מצו רבנן לאוסרה כדקי"ל דכל דשרי קרא להדיא לא מצו רבנן לאסור ואמאי אסרו רבנן קצירה בי"ט ומאי דאמר קצירה בי"ט מי שריא תסבול ב' דברים א' מי שרי מדאוריי' להדיא והב' מי שרי מדרבנן דמצית אמרת הכי ומדאשכחן דאסיר מדרבנן שמע מינה דסמיכות ובקוצרכם לאו בי"ט איירי ומוכרח אתה לומר דבחול איירי וסמך ובקוצרכם לוקראתם לומר חג שאתה קורא וקוצר בו והיכי משכחת לה אם לא שנאמר שיש לו תשלומין ולדרך זה יתבאר ג"כ דברי ר"ל דבסמוך. וא"ת ואימא ה"ג דובקוצרכם אתא להתיר קצירה להדיא בי"ט די"ל דלא ניחא לפרושי קרא הכי כל דאיכא לאוקומיה בשום דרשא אחריתי. וליכא לאקשויי להאי כללא דילן דלא מצו רבנן לאסור מלתא דשריא להדיא דאורייתא ממה דאשכחן דאסרו רבנן רבית הגוי הגם דקרא שרי לה להדיא דכתיב לנכרי תשיך דכיון דהתירו כדי חייו אפילו לשאינו חבר הא מתקיים בהכי קרא דקא שרי רבית הגוי ומתקיים נמי קרא בכל גוונא בחבר דהא לת"ח שרי אפילו טפי מכדי חייו דהא לא משמע להדיא מקרא דשרי אפי' לעם הארץ ואפילו טפי מכדי חייו ולהכי הוא דאסרוהו רבנן והוצרכתי זה הגם דפשוט הוא להסיר עקמימות הלב:

שם רש"י ד"ה ופנית בבקר שהוא חולו של מועד דאלו בי"ט תחומין אסורין ע"כ הוצרך לפרש דהוקשה ליה מנ"ל דבקרבן ראיה וחגיגה די"ט משתעי קרא דנגמור מיניה הקש דחג הסוכות לחג המצות והלא בקרבן פסח דיום ארבעה עשר משתעי קרא ומהשתא דזה אינו בכלל חג המצות דהקרבת פסח ביום י"ד היא ומאי קא גמר לזה כתב רש"י דדריש ופנית בבקר האמור בפסח דקאי על קרבן יום ט"ו דאי על קרבן פסח דבעי לינה קאמר לא אצטריך קרא דאלו בי"ט תחומין אסורין אלא ודאי דאקרבן י"ט קאמר דמצו למיזל במוצאי י"ט ואצטריך קרא למימר בבקר דטעון לינה. ובר"ה דף ה' שכתב רש"י וז"ל ופנית בבקר בי"ט לא קאמר שהרי הוא יום שחיובו ליראות בעזרה כונתו ג"כ להכריח דעל קרבן י"ט קאמר ולא על קרבן פסח וכאן כתב הכרח אחר ותרווייהו איתנהו ומסתברא דהכרח דר"ה אלים מהכרח שכתב בסוגיין דהא איכא לדחויי דילמא אהל שבתוך התחום קאמר קרא אבל הכרח ראשון הוא הכרח עצום דהיכי לימא קרא והלכת בבקר והא בעי ליראות דכתיב שלש פעמים בשנה יראה ומה שפירש בפ"ט דפסחים דף צ"ו וז"ל טעון לינה לילה הראשונה ילין בירושלם מכאן ואילך רשאי לדור בחומה בתוך התחום דהיינו לאהליך לאהל שחוץ לחומה ולא לביתו ממש דהא י"ט הוא ועוד דבעי לאתויי עולת ראיה ע"כ. הנה לפום מ"ש בפסחים מוקי קרא ופנית בבקר דטעון לינה לקרבן פסח פי' הקרב בי"ד כפשטיה דקרא ולא לקרבן י"ט להכי הוכרח רש"י לפרש דמיירי באהל הסמוך לחומה והכריח מב' הכרחיות חד דכתיב בחגיגה וחד דכתיב בר"ה ואמר דהא י"ט הוא וזה הוא הכרח שכתב בחגיגה ואמר הכרח ועוד דבעי לאתויי קרבן ראיה הוא הכרח שכתב בר"ה. ודוקא בפסחים דמוקי לקרא בקרבן פסח הוא דהוכרח רש"י לפרש אוהליך בית שבתוך התחום אבל בסוגיין ובר"ה דגמר חג הסוכות מחג המצות דטעון לינה גלי דעתיה דבקרבן יום ט"ו איירי ושמעינן מיניה דלא סבר לאוקומי אוהליך דאמר קרא בתוך התחום דאוהליך משמע ביתו ובפרק דם החטאת דף צ"ו פי' רש"י וז"ל ופנית בבקר על כרחך בקר של ח"ה קאמר וקרי ליה בקר ראשון כו' ע"כ. התם נמי הוצרך לפרש כן דהאי התם קא גמר לבישול כל הרגל וגמר לחג הסוכות מחג המצות ואי מוקמינן לקרא כפשטיה בקרבן פסח ליכא למישמע מינה מידי לזה פי' רש"י על כרחך בקר של חול המועד והכרח הוא ב' הטעמים שכתב א' בסוגיין ואחד בר"ה ולא תקשה דילמא בתוך התחום ובקרבן פסח איירי דמשמע ליה לתנא דקרא מיירי דוקא בכל גוונא בכל מקום אשר שם אהלו:

דף יח ע"א

גמרא ולחטאת אם נטמאו ידיו וכו' משמע דוקא שידע שנטמאו וכגון שנגע בולד הטומאה אבל לשאר דברים שהצריכוהו ליטול ידיו לא בעי טבילה ולהכי לא כתב סתם ולחטאת בעי טבילה כל גופו והדבר מובן דבדבר דהצריכוהו נטילה קאמר דבה מישתעי תנא אלא נתכוון לומר דלא הצריכוהו טבילת כל הגוף אלא לטומאה שעיקרה מן התורה כהא שנטמא בולד הטומאה אבל סתם ידים או נגעו בספר לא בעי טבילת כל הגוף. או אפשר לומר לעולם אפילו לשאר טומאות ידים דעקרן מדרבנן בעי טבילה ומאי דקתני נטמאו ידיו להודיע עיקר החשש שהצריכוהו עליו טבילה הוא מחמת טומאת ידים דזולת זה הוה נשמע דכי היכי דגזרו טומאה על הידים מן הסתם ה"נ גזרו טומאת הגוף במעלת חטאת קמ"ל דלא נגעו בה אלא מחמת טומאת ידים והדבר שקול אצלי. ורש"י פי' נטמאו ידיו כו' כגון ולד הטומאה וכגון ספר וכל טומאות שהן מדברי סופרים ע"כ משמע מדבריו ואפילו טומאת סתם ידים נמי טובל לחטאת. והגם דלא כתב רש"י אלא וכגון ספר הוא הדין סתם ידים דמאי שנא. והרמב"ם בפי' המשנה ובפרק י"ג מהלכות פרה אדומה כתב וז"ל מי שנטמאו ידיו בלבד בדברים המטמאין את הידים כגון שנגע באוכלין או במשקין וכיוצא בהן כו' ע"כ. הרי דלא פי' אלא טומאה שעקרה מן התורה וכיוצא בהן ואם איתא דאפי' בספר דינא הכי הו"ל למינקט רמב"ם ז"ל נגע בספר ואפי' סתם ידים אלא ודאי דמוכחא מלתא דדוקא שנטמאו ידיו בולד הטומאה:

שם גמרא מעשר אמעשר לא קשיא הא ר"מ הא רבנן דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכ"א במעשר וכו' ומסקי' הא באכילה דנהמא הא באכילה דפרי ע"כ לפום האי מסקנא לחולין נוטלין ידים לאכילת נהמא ולמעשר אפילו לאכילת פירות לחכמים ולתרומה אפילו לנגיעה בפירות וככ"ע. ואלו הם דברי רמב"ם ז"ל בפי' משנתנו אסור לו לאדם שיאכל לחם ואפילו חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות וכשנגעו ידיו לתרומה פסולה ע"כ וקשה אמאי לא כתבה בה' מעשר שצריך ליטול ידיו אפילו לפירות והיה נראה לומר דסמך על מה שדקדק לומר בפ"ו מהלכות ברכות וז"ל ופירות של חולין אינן צריכות נטילת ידים ע"כ דקדק לומר של חולין לומר לך אבל של מעשר בעו נטילת ידים אלא דבפי"א מהלכות תרומות כתב וז"ל כל האוכל תרומה ואפילו פירות צריך נטילת ידים כו' ע"כ דמשמע דוקא של תרומה אבל של מעשר לא בעו נט"י לפירות בשלמא מאי דלא כתב פיסול תרומה בנגיעת ידים אמרינן דסמך על מה שכתב בפרק ה' מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' וז"ל ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסולה ונשרפת על טומאה זו ע"כ. והגם דאיכא למידק דכיון דפוסלת בנניעה מאי קמ"ל דבעי נטילה פשיטא דהא אם לא יטול ידיו הרי הוא לשריפה עומדת בנגיעתה. י"ל דנקט בהלכות כדקתני במתניתין נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה וא"ת גם על המשנה אנו דנים אמאי איצטריך. י"ל דלא תימא דבעי טבילה כלקדש קמ"ל דדי בנט"י והיינו נמי טעמיה דרמב"ם. אלא דסוף סוף קושיתנו הראשונה אמאי לא כתבה רמב"ם נטילת ידים לפירות מעשר במקומה עומדת דמדבריו בפ"ו מה"ב משמע דנוטלין לפירות מעשר ומפי"א מהלכות תרומות משמע דלא והגם דבפי' משנתנו כתב דבעינן נטילת ידים לפירות מעשר הרי כתב בפ"ב דביכורים בפי' משנת התרומה והביכורים וכו' וז"ל וכן פירות מעשר אינו חייב בנ"י לאכילתן ופירות תרומה צריך שיטול ידיו כו' ע"כ:

והנה לפום מאי דכתב בפי' המשניות מוכחא מלתא דסובר דטעון נטילה לפירות מעשר מדכתב הכי במשנתנו דהא מאי דכתב בהך מתניתין דפ"ב דביכורים פירושא דמתניתין אורחיה לפרש הכי משא"כ במתניתין דלא קתני שום עדיפותא במעשר ואעפ"י כן כתב רמב"ם דבמעשר נוטל ידיו לפירות הרי זה בא ללמד דפסקיה לענין הלכה קאמר ומהכא יש מקום לומר דטפי אית לן לסמוך על דיוק דבריו בפ"ו דברכות אלא דאין הדעת מסכמת לזה דעל מי סמך הרמב"ם ז"ל להכריח כן בדבריו כפי מה שכתב ביד מיהא דפשיטא דלא סמך להבין פסקיו ממה שפי' במשנה. ונראה טפי להכריע דכל דלא אמר בהדיא לא מחמרינן ומה גם בכל כי האי גוונא דאינן אלא תקנות דגדר טהרות וכפי זה פסק רבינו כר' מאיר והגם דרבנן רבים נינהו כיון דסתם לן ר' כר"מ בהך מתניתין דביכורים פסק כסתם משנה ומאי דכתב בפירו' דמתניתין דילן דלמעשר בין לפת בין לפירות אפשר ג"כ דטעמו לומר דמתניתין יכולה להתפרש כרבנן נמי אבל אין פירוש זה מוכרח לסמוך עליו לומר דסתם לן תנא כוותיה משא"כ הך סתמא דפ"ב דביכורים דמפרש' להדיא כסתם דלא כחכמים. ומאי דלא כתב רמב"ם בדין ביכורים שטעונין נטילת ידים אפי' לפי' והערב שמש סמך על מה שכתב בפרק ג' מהלכות ביכורים הלכה ה' וז"ל אכילת ביכורים כאכילת תרומה לכל דבריו כו' ע"כ:

דף יט ע"א

גמרא כאן לחולין כאן למעשר ומנא תימרא כו'. הגם דמאי דמשני כאן וכו' הוא בטהרת ידים והוה מצי לאתויי דלחולין לא בעו כונה מההיא מתניתין דמכשירין דמייתי בסמוך פירות שנפלו כו' ולעולם לענין טבילת הגוף אפילו לחולין בעו כוונה וגם בזה לא הוה צריך לדחוקי מתניתין בין רישא דקתני הוחזק לחולין בין סיפא דקתני טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל והוה מוקי להו כפשטייהו. אלא טעמא הוא משום דרב נחמן בשיטת רב רביה קאי דסובר דאפילו נדה לא בעיא כוונת טבילה לטומאתה החמורה כדאי' בחולין דף ל"א ולהכי הגם דהכא לא קא משני אלא לטהרת ידים ה"ה לטהרת הגוף ואולי דהש"ס הכא מייתי מאי דאתמר בחולין עלה דההיא דנדה דטבלה בלא כוונה דאפליגו רב ור"י וכן דרך הש"ס דמייתי משא ומתן דאתמר בענין אחד על ענין אחר לפרשו הגם דלא אתמר עליה ורמב"ם כתב בפ"א מהלכות מקואות כל הטובל צריך להתכוון בטבילה ואם לא נתכוון עלתה לו טבילה לחולין ואפי' נדה שטבלה בלא כונה כגון שנפלה לתוך המים כו' הרי זה מותרת לבעלה כו' ע"כ פסק רמב"ם דאפי' לטומאה דאורייתא לא בעי כונה לחולין כרב והגם דר"י פליג עליה התם וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י הכא שאני דאיכא רב נחמן דקאי כרב ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרב נחמן להדיא. והגם דרבא מותיב לרב נחמן מאי דמותיב ליה ממתני' הא דק ואשכח כוותיה דרב נחמן וליכא לאוכוחי מדברי רבא מדמותיב לר"נ דסבר כר"י דכונת רבא לא הוי לפלוגי אלא להבין ישובי דמתנייתא לפום הך שינוייא דר"נ ובתר דדק ואשכח ממילא דקאי נמי בהאי שיטה:

וראיתי להרשב"א בחידושי חולין שכתב הלכה כרבי יוחנן כללין ואמר שהרמב"ם פסק כרב ויראה לו דטעמו הוא משום דסובר דסתמא דתלמודא הוא דאמר מנא תימרא דחולין לא בעי כונה והגם דדחי דילמא וכו' דחויא הוא ולא שבקינן פשיטותא מקמי דחוייא ע"כ. ואין נראה דמנא ליה לרמב"ם לסבור דסתמא דתלמודא קאמר לה ואדרבה הסברא תכריח היפך דאין דרך הש"ס לומר כה"ג מנא תימרא כו' במלתא דקא חזינן דאיפליגו בה אמוראי דאי נמי סובר דמתני' מסייעא לחד הול"ל מתני' מסייעא למ"ד כו' א"נ לותביה למ"ד הפך הנשמע מפשטא דמתני' ולא לימא מנא תימרא אלא ודאי דטעמא דרמב"ם הוא דרבא לא פליג אדר"נ ומה גם בתר דאשכח מתני' דקתני כר"נ ותדע דבחולין קאמר דתיהוי הך תיובתא כר' יוחנן אי לאו דאשכח תלמודא לאוקומי מלתא דר"י כר' יונתן וכו' נמצאת אומר דלרבא יתחייב להודות לרב נחמן מכח הך ברייתא וכיון דאמר הש"ס דק ואשכח ושתק תלמודא ולא מסיים בה ואיהו סבר כר' יונתן ש"מ דהכי ס"ל. וראיתי בתוספתא ריש פ"ג שכתב וז"ל הטובל אם נתכוון טהור ואם לאו טמא אבל המטביל ידיו בין כך ובין כך טהור ע"כ. וקשה הרי להדיא דמחלק בין טובל למטביל. ונראה דתוספתא זו אתיא כר' יונתן דמייתי הש"ס בחולין דסבר ר' יוחנן כוותיה דבעי כונה לטבילה לחולין ומסתברא דלא פליג אלא בטבילה אבל בנטי' ידים מודה דלא בעי כונה ובהכי נמי לא מפליג פלוגתייהו והיינו דברי התוספתא דהצריך כונה לטבילה ולא לטהרת ידים והגם דר' יוחנן סבר לה הכי לא פסק הרמב"ם כר' יוחנן הגם דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י מטעמא דאמוראי בתראי קיימי כרב נחמן וגם רבא קאמר הש"ס נפק דק ואשכח כאלו לא הוחזק למעשר אבל לחולין הוחזק משמע דהכי מסיק נמי רבא ולהכי פסק רמב"ם כר' יוחנן. תו נר' לפרש דברי התוספתא להעמידה כהלכה עזה"ד הטובל אם נתכוון פי' לדבר שנתכוון עליו טהור דבעי' אם הוא לקדש שיכוון לקדש וכן עזה"ד אבל המטביל ידיו בין כך ובין כך כו' פי' בין נתכוון כך ובין נתכוון כך טהור כי לא עשו מעלות אלו אלא בטבילה אבל בטהרת ידים הנוטל ידיו לחולין טהור לאכול מעשר ולהכי לא סיים בה אפי' לא נתכוון דהוי נשמע לא נתכוון כל עיקר אלא דממה שכתב רמב"ם בפי"ג מהלכות אבות הטומאות וז"ל וכן הטובל ידיו צריך כונה אפי' למעשר וממעשר ומעלה צריך כונה כו' ע"כ. איכא למידק בדברי רמב"ם אחר שאמר אפילו למעשר צריך כונה הדבר מובן דלא מיבעיא קאמ' לא מיבעיא למעלה מן המעשר אלא אפי' למעשר צריך כונה ומה צורך עוד לומר ומן המעשר ולמעלה צריך כונה אלא נראה שכונתו היא עזה"ד ומן המעשר ומעלה צריך כונה לאיזה דבר הוא טובל אם למעשר אם לתרומה אם לקדש כו' ולפי זה משוה דין טהרת ידים לטבילה דבעינן שיכוין אם לתרומה אם לקדש וזה הפך מה שפי' בברייתא קושטא הוא דצריך לדעת מנא ליה לרמב"ם ז"ל האי דינא לומר דגם בנטילת ידים נטל לזה אינו טהור אלא לאותו דבר שנטל בשבילו וצריך להתישב בדבר:

שם גמרא איתיביה רבא הטובל לחולין כו' ה"ק שהוחזק כו' פי' ל"מ אם נפל לאמת המים וטבל בלא כונה אלא אפילו הוחזק לחולין פי' טבל והחזיק עצמו כיון שאינו אלא לחולין לא הוחזק למעשר אבל לעולם לחולין לא בעי כונה כל עיקר וטעמא דמלתא כיון דדבר תורה לא בעי כונה לאכילה כל עיקר לא עשו מעלה בחולין אלא דוקא בדברים שיש בהם קדושה:

שם איתיביה טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל כו' כאלו לא טבל למעשר ע"כ. רש"י ז"ל פירש במשנה וז"ל ולא הוחזק לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא ע"כ. וקשה לדבריו פשיטא השתא דכבר שמעינן ברישא טבל לחולין שנתכוון מיהא לטהרה אעפ"כ לא הוחזק למעשר בהיכא שלא נתכוון לטהרה כל עיקר אלא לרחיצה מיבעיא. והרמב"ם בפרק י"ג מה' אבות הטומאות כתב וז"ל טבל סתם ולא נתכוון לא' מכל אלו הרי זה טהור לחולין בלבד ע"כ וכן הם דבריו בפירוש המשנה משמע דמפרש הכי מאי דקתני מתני' טבל ולא הוחזק וכפי דבריו חידותא דדינא קמ"ל סיפא דאפי' לא הפליג מעשר ושאר הטהרות מדעתו כמו שהפליג ברישא כשטבל לחולין להדיא ושלל בדעתו מעשר ולמעלה. והתוס' ראיתי שכתבו כן ובהכרח לומר דמפרשי כדעת הרמב"ם ומה שכתבו התוס' בתירוצם ראשון ליתא דהא תנא לא הוחזק קתני והיכי מצינן לאוקומי רבותא דחולין דלא הוזכר דמהניא בהו כל עיקר ואדרבה משמע כאלו לא טבל אפילו לחולין אלא ודאי דדרך שני עיקר. ובתוספתא ריש פ"ג דחגיגה תניא וז"ל איזו היא חזקה כל שעודהו רגליו במים טבל לקל שבהן והוחזק לחמור שבהם מה שעשה עשוי הטובל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור בכולן ע"כ רישא דתוספתא זו היא מאי דמייתי תלמודא דפריך מינה לרבי אלעזר דקתני אם עודהו רגליו במים אפילו טבל לקל שבהם יכול להחזיק עצמו לחמור וסיפא קתני להדיא דאם נתכוון לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור אפילו לקדש ולחטאת ודוקא אם טבל לקל להדיא שהפליג ממנו החמור הוא דאסור לחמור ולפום זה צריכין אנו לפרש מתניתין כפרש"י שפירש טבל ולא הוחזק היינו בלא כונת טבילה דאם לא הוחזק כפי' הרמב"ם הרי ברייתא קתני להדיא דמותר בכולן ומה שהקשינו לדעת רש"י מאי קמ"ל י"ל דקמ"ל מתני' מאי דקתני בברייתא דטבל סתם להעלות מטומאה לטהרה טהור לכל והכי פירושא טבל ולא הוחזק פי' בלא כונת טבילה כאלו לא טבל למעשר דדייקינן מינה אבל טבל בכונת טבילה לטהרה בעלמא הרי זה טבל גם למעשר וכו' והיינו דקא תני בתוספתא אלא להרמב"ם קשיא. ויש לומר דהרמב"ם הוכרח לומר דמתני' דלא כהך תוספתא דהא מאמר לא הוחזק לא מש' לא נתכוון אלא לא הוחזק לדבר אחד וכיון דכן מוכרח אתה לומר דמתניתין דלא כהתוספתא ולא חיישינן להתוספתא כל דמתניתין איפכא ולהכי פסק טבל סתם אינו טהור אלא לחולין ואי לאו דברי הרמב"ם ז"ל הוה נראה דהתוספתא איירי במי שטבל בתנאי להחזיק עצמו בטהור והוא מה שדייק לומר ע"מ לעלות מטומאה לטהרה ומתני' דקתני טבל ולא הוחזק דהיינו סתם כאלו לא טבל פירושה הוא דטבל להעביר הטומאה הידועה לו לא להחזיק עצמו בטהור ובכה"ג לא טבל אלא לחולין אלא דלהרמב"ם לא משמע ליה האי פירושא. ואפשר לומר להשוות דעת רש"י לדעת הרמב"ם שלא פירש רש"י לא הוחזק נתכוון לרחיצה אלא לפום פשטא דמתני' דמשמע כאלו לא טבל לגמרי אפי' לחולין וכדסלקא דעתיה דרבא דמותיב מינה לרב נחמן דלפום האי פירושא לא מצינן לפרושי טבל סתם כאלו לא טבל דקשה אמאי כאלו לא טבל כיון דנתכוון לטבול אמאי בעי שיכוין לחולין להכי הוכרח לפרש מאי לא הוחזק לא נתכוון אלא לרחיצה ובזה יודה הרמב"ם נמי אבל לפום מאי דמסיק מאי כאלו לא טבל למעשר מודה דהכונה היא כפירוש הרמב"ם דטבל סתם ולא החזיק עצמו לאחד מהדברים. אלא דק"ל לפי זה ממה דאמרינן בחולין עלה דההיא דאשכח רבא טבל ולא הוחזק מותר לחולין ואסור למעשר וז"ל אמר ליה אביי לרב יוסף לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן מהא אמר ליה ר"י דאמר כר' יונתן כו' ע"כ קשה מאי תיובתא מהא לר"י דאי מוקמינן לה בטבל סתם אימור דפליג רבי יוחנן אדרב אלא בנפילה מן הגשר שלא נתכוונה לטבול אבל נתכוונה מיהא לטבילה פשיטא דמותר לחולין ואדרבה ק"ו הוא דהא איכא סברא דטבלה סתם דמותר גם למעשר כו' ומוכרח לומר דמהאי טעמא נמי נתחייב לפרש מאי לא הוחזק שלא נתכוונה לטבילה אלא לרחוץ ומגופה דמתני' מוכיחין הדברים דקתני מותר לחולין פשיטא אלא ודאי דלא הוחזק דקתני הוא לא חשב בטהרה כל עיקר להחזיק עצמו בה ועל זה קאמר אביי נימא תהוי תיובתא לר"י ומהשתא הדרינן לקושיתנו ראשונה על דברי הרמב"ם אמאי לא פסק כתוספתא דקתני טבל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור לכולן דהא ליכא לדייוקי ממתני' איפכא ופירו' ולא הוחזק דקתני הוא שלא נתכוון לטבילה אלא לרחיצה כדמוכח מברייתא ויש לומר לעולם מאי דקתני מתניתין טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל פירושו הוא טבל סתם ושאני ברייתא דקתני סיפא ומותר לחולין דאי מוקמינן לה בטבל סתם מאי למימרא אטו לחולין בעי כונה הא לית דארע מיניה וכיון שנתכוון לטבילה פשיטא דמותר לחולין להכי בהכרח לאוקומי ברייתא בשלא נתכוון לטבילה ובהכי הוי חידותא דדינא בחולין דמותר דסד"א דבעי כונת טבילה וכר' יונתן קמ"ל:

עוד נראה לאלומי פסקיה דהרמב"ם דטבל סתם אינו טהור לכולן מדקתני סיפא דמתני' טבל לחמור מותר לקל קשה פשיטא אי תימא דאפילו טבל סתם טהור לכולן טבל לחמור מיבעיא למימר אלא ודאי דדוקא טבל לחמור הוא דמותר לקל אבל טבל סתם לא ודוק. ותו מההיא דאמר רבי אלעזר טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואוקמוה דמיירי בטבל סתם דוק מינה טעמא דמחזיק עצמו אבל לא החזיק עצמו בעודו לח כגירסת הספרים שכתבו התוס' לא הוחזק הרי להדיא דלא כההיא תוספתא ומדלא אשכחן דפריך תלמודא מההיא תוספתא לר"א שמע מינה דלא קיימא כהלכתא הך תוספתא:

שם גמרא א"ר אלעזר טבל ועלה מחזיק כו' ע"כ ע"ש משמע דבהא מלתא ליכא מאן דפליג דכל שסמוך לעלייתו החזיק עצמו הגם שלא החזיק עצמו בשעת טבילה ש"ד וקשה אמאי לא פסקה רמב"ם בהלכותיו בשלמא ההיא דרגלו אחת במים דמהני אפילו החזיק לחולין לא כתבה הרמב"ם ז"ל משום דלא קיימא אלא כר"י אלא דר' אלעזר משמע דאתיא ככ"ע ואפשר דהרמב"ם נתכוון לפסוק הא מלתא דרבי אלעזר במה שדקדק להאריך בלשונו לומר טבל סתם ולא נתכוון לאחד מכל אלו ע"כ למה הוצרך לומר סתם ולא נתכוון כו' דהיה די לומר טבל סתם או טבל ולא נתכוון לאחד מכל אלו אלא שרצה לומר עז"ה טבל סתם ועוד שלא נתכוון אפילו אחר טבילה לא' מכל אלו תנאי הוא הדבר שאני אומר שלא הוחזק אלא לחולין אבל טבל סתם ונתכוון אחר טבילה לא' מאלו שפיר דמי דמשכחת לה שיטבול סתם ויתכוין אחר כך לדבר ויועיל והיינו מלתיה דר' אלעזר:

שם גמרא מיתיבי עודהו רגלו כו' מדפריך הש"ס מהאי מתני' משמע דהויא כהלכתא וקשיא לרבי פדת דמוקי לה כר' יאודה הא קי"ל הלכתא כת"ק וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מקואות וז"ל מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים הראשון טהור והשני בטומאתו. וי"ל דהכי פריך מדר"י נשמע לדרבנן דרגלו אחת לר"י ככולו בתוך המים לרבנן אבל עלה לא ולעולם הלכה כחכמים דאפי' רגלו של ראשון במים א' טהור ושני טמא:

שם גמרא מאן תנא כו' ר"י דתנן כו' והגם דמאי דקתני ר"י רגלו אחת אינה אלא בגוד אחית לטהר הב' אבל לא גוד אסיק וכדמסיק בסמוך דגוד אחית אית ליה גוד אסיק לית ליה והכא דקאמר רגלו א' הוחזק לקל הוחזק לחמור משמע דחשיב כאלו המים עולים והיינו גוד אסיק לא היא ולעולם גוד אחית אית ליה אלא דהכי קאמר מאן תנא דחשיב דעוד רגלו במים מישך שייך בהדי מים לענין טובל שני שמשלים לו מ' סאה במים שנטל מי שעודנו רגליו במים ר"י היא אבל לרבנן הו"ל כאלו עלה ואין לו שום שייכות במים כל עיקר ונחשב המקום חסר:

שם גמרא איכא דאמרי כו' הרמב"ם לא חלק בין טומאה דרבנן לטומאה דאורייתא משמע דסבירא ליה דבכל גוונא הוי שני טמא וקשה והא קי"ל כלישנא בתרא ומה גם במילי דרבנן ולישנא בתרא לקולא לכ"ע כלישנא בתרא וי"ל דכיון דלישנא קמא קאי כוותה ר' פדת פסק כוותה ועוד כיון דלישנא קמא לא קאמר לה תלמודא בלשון איכא דאמרי אלא סתם משמע דמסכים לה הש"ס ולהכי אלימא לישנא קמא מלישנא בתרא:

דף כ ע"א

גמרא וליטמי מה שבתוך הסל וכו' מוכח דכשאומר שמרתיו מדבר המטמאה אין מה שבתוך הסל טמא ולא פסול. והרמב"ם כתב בפי"ג מהלכות משכב ומושב וז"ל היה סל על כתפו ומגרפה בתוך הסל ואמר בלבי היה לשמור הסל ולשמור המגריפה מדבר המטמאה אבל לא מדבר הפוסלה הסל טהור והמגריפה טמאה וכל התרומה שבסל טמאה מפני המגרפה שפוסלת אוכלין שבסל ע"כ וזה הפך דברי הש"ס:

וראיתי להרב כ"מ ז"ל שפירש דה"ק שמרתיה מדבר המטמאה פי' שגורם לה טומאה לטמא אחרים אבל לא שמרתיה מדבר הגורם לה טומאה לפסול אחרים ע"כ. ופי' זה הוא רחוק ליאמן בפשטת דברי הש"ס ומכל שכן בדברי רמב"ם ודאי דאין פי' זה צודק כל עיקר ואין להאריך בקושיא כי נכרת היא לעין כל ולמעלה מזה כתב גבי הך דחבית של יין ונמצאת של שמן דמיירי באומר שמרתיה מדבר מטמאה וכו' וההיא לא מצינן לפרשה הכי. והנכון בעיני הוא דטעם רמב"ם הוא דהא דקאמר ולא שמרתיה מדבר הפוסלה במאי הוי בהכרח לומר כמו שכתבו התוספות והכריחו בד"ה שמרתיה דהוי בטומאת משקין דמטמאין הכלים וטומאה זו לא משכחת לה שיעשה הכלי ראשון אלא ב' דכל משקין שמטמאין מדרבנן אינן אלא ראשון וכלי הנפסל מהם אינו אלא ב' ולא משכחת לה שיהיה הכלי הנטמא מהמשקין הנז' שלישי אלא שני וכיון דכן בהכרח דפוסל אוכלי תרומה כדקי"ל שני עושה שלישי בתרומה ומהשתא בהכרח דמאי דקאמר הש"ס דהיכא שאומר שמרתיה מדבר הפוסלה דאינו פוסל אוכלין שבתוך הסל מיירי באוכלי חולין דאין שני עושה שלישי בחולין ודברים אלו אמתיים מצד עצמן הם כיון דלא משכחת לאוקומה אלא בטומאת משקין נתחייב לומר שאם מה שבתוך הסל חולין טהורים ואם הם תרומה טמאין כי ב' עושה שלישי בתרומה ועיקר ומה שדקדק הכ"מ בגמרא מאי דקאמר המגרפה טמאה ולא אמר פסולה אין הש"ס מדקדק בהכי וקורא לפסול טמא ותדע דהרמב"ם גופיה בדין זה כתב וכל התרומה שבסל טמאה מפני המגריפה שפוסלת ע"כ. הרי דקרי לה טמאה במקום שאינה אלא פסולה ומה שדקדק ג"כ במאי דמקשה הש"ס ולטמי מה שבתוך הסל דמנא ליה דלא. י"ל דכיון דקאמר הסל טהור והמגריפה טמאה משמע דהכל וכל מה שיש בו קאמר דטהור ולא הוציא אלא המגריפה והדברים ברורים ודכתיבנא עיקר:

שם גמרא אלא לר' יונתן כו' פירוש דהא ודאי כשאמר לחבירו תנה לי מיירי במכיר חבירו שהוא חבר דאם אינו מכירו תיפוק ליה דטמאה מחמת מגע עם הארץ ואם תאמר אמאי לא פריך ולשמור אותם חבר זה הנותנה וליכא למימר דמיירי דאינו מכירו לבעל המעפורת שהוא חבר דא"כ היכי מצי ליגע בה והלא בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אלא טעמא הוא משום דסובר דאינו צריך לשמור הוא בגדי חבירו חבר ולא יהיב דעתיה לשומרם כבגדיו ולהכי לא פריך אלא על החבר בעל המעפורת ומשני חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו כו' וז"ל הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות משכב ומושב נפלה מעפורת' ממנה ואמרה לחבירתה תנה לי ונתנה לה נטמאת גזירה שמא יתננה לה עם הארץ או שלא יהיה החבר משמרה שאין אדם משמר כלים שאינם שלו ככליו אלא אם כן הודיעו שסמך עליו ע"כ. קשה מנא ליה לרמב"ם גזרה זו ותו אמאי תלה הרמב"ם הטומאה מחמת שאין אדם משמר כלים שאינם שלו ולא אמר מאי דאמר הש"ס הטעם דאין אדם משמר מה שביד חבירו. והיה נראה לומר לזה דנתן טעם באגב למה אין אנו מטהרים מחמת שמירת הנותן אלא דאין זה מספיק דהא לא משמע מדבריו דמטמא אפילו שמר בעל הבגד ודין זה חידוש גדול הוא תו חזות קשה הוגד בדברי הרמב"ם שכתב שם באותו פרק הלכה ה' וז"ל היו חמריו ופועליו טעונים טהרות ועוברים לפניו אע"פ שהפליג יותר ממיל הרי אלו טהורות מפני שהם בחזקת שהוא שומרן והם מפחדים ליגע ואומרים עכשיו יבא שהרי הוא בא אחרינו כו' ע"כ. משמע מדבריו דמיירי בפועלים עמי הארץ המטמאים במגען ממה דקאמר והם מפחדין ליגע הא למדת שפוסלין בנגיעתן וקשה הרי גמרא ערוכה היא דמתניתין דמטהר חמריו ופועליו לכך ולא בעינן שבא אחריהן אלא לחשש מגע עם הארץ חבריהם ולא לחשש מגע עצמן. והנה בפרק י"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ז כתב וז"ל וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה מאחר שהודיען שהוא מפליג היין אסור ע"כ. מוכח מדבריו דאם לא הודיען שהוא מפליג הגם שהחביות פתוחות לא חיישי' למגע גוי לפום האי פסקא לא סלקא נמי מאי דאתמר בסוגייא דע"ז דף ס"ט דגרסי' עלה דההיא משנה דקתני נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיסתום כו' גרסי' עלה וז"ל היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו כו' מ"ש רישא כו' עד סוף הסוגי' ופי' בו רש"י ותו' ב' דרכים לרש"י סובר הש"ס דטהרות בידיהם משמע ונגעו בהם ולהכי פריך מ"ש רישא כו' והקשו עליו התו' לוקמה בחביות ולא ליפרוך ופי' הם ז"ל דמיירי בחביות פתוחות שיכולים ליגע תיכף ואפילו לא הפליג סובר הש"ס שיכולים ליגע יעש"ד. והנה הרמב"ם ז"ל מוכח מדבריו דלא סבר לה לא כרש"י ולא כפי' התו' דממה שכתב בההיא דחמריו ופועליו שהם מתפחדים ליגע ואו' עכשיו כו' הרי דבחביות איירי וממה שכתב בההיא דיין מאחר שהודיען שהוא מפליג אסור דון מינה דאם לא הודיען דמפליג אפילו פתוחות מותרות ומעתה נפלאה דרכו דרמב"ם בפי' דסוגיא בין דחגיגה בין דע"ז וזה נוסף על שאר דקדוקים שכבר העירו עליהם ראשונים אשר על כן לדידי חזי לי דרמב"ם סובר דלא פריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא מקמי דידע מאי דחדית רבא בבא להם דרך עקלתון גם מאי דאמר מסמך סמכא דעתייהו דלפום הכי שנא רישא ושנא סיפא דרישא כיון דלא אמר להו אני אבוא אחריכם הגם שהפליג חיישי שיבא להם פתע פתאום באיזה דרך עקלתון ולהכי מפחדי ולא נגעי וטהרות טהורות הגם דלא הטבילן לכך וסיפא כיון דאמר להם שיבא אחריהם תכף שנתעלמו מעיניו טהרותיו טמאות ודברי רבא לא אשינוייא דר' יצחק נפחא קאי אלא שינוייא בפני עצמו וכדבריו עיקר דבתראה הוא ומאריה דתלמודא ובמסקנא קאי דדברי ר' יצחק נפחא מוקשים נינהו ותו הא מלתא ממשנה דפ"י דטהרות דתנן עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהיה רואן ע"כ. ופי' רמב"ם בפי' המשנה וז"ל באשר כבר נטהרו והוא שומר עליהן אם הרחיקו מהן עד שלא יראם אז יצאו מזאת החזקה וישבו בחזקת עם הארץ אשר עמי הארץ הם בחזקת טומאה ע"כ ואם כן פועליו שטיהר כשאינו רואה אותם מה הועילה טהרה שטהרם הרי שבו לטומאתן וכאילו לא נטהרו וקושטא הוא דאיכא ליישב שינויי דחיקי אלא כיון דלא קיימא שינוייא דר' יצחק נפחא לא חש הש"ס לשאת במילתיה ולפום השתא סלקא מלתא בפירכא דהא אדם שומר מה שביד חבירו דהא טהרותיו ביד חמריו וטהורות מחמת שמירתו ולהכי כשכתב הרמב"ם הך דינא דר' יונתן דנפלה מעפרתו לא אשכח בה טעמא לפי דבש"ס לא אשכח לה טעמא ובהכרח למימר דהוי משום גזרה או משום שאין אדם משמר של חבירו וליכא למימר כיון דסלקא הא מלתא דר' יונתן בקושיא דש"ס ליסתור דינא דהא לא מותיב הש"ס דאשכח אפכא אלא טעמא קא בעי למינדע ולאו משום דלא אשכח טעמא סתרינן למימר' דאמורא וגילה הרמב"ם דעתו דאדם יכול לשמור מה שביד חבירו ממה שאמר שאין אדם משמר כלים שאינם שלו וכו' פירוש טעם הטומאה משום שאנו באים לסמוך על החבר המחזיר לו המעפורת אבל כשאנו סומכים על הבעלים לא גרע מחמריו ופועליו ולהכי הקדים הרמב"ם דין חמריו ופועליו ולא התנה בהם שטיהרם לכך וטהורים מחמת שמירתו של הבעלים ומה שלא אמר בבא להם דרך עקלתון לא בהלכות מאכלות אסורות ולא בהלכות משכב ומושב כבר ישב הרב בכ"מ דבמה שכתב והם מפחדים שם העיר הרמב"ם שמאמר בא להם דרך עקלתון לאו אוקמתא אלא נתינת טעם ההיתר שיחושו שבא להם וחששא זו ישנה תמיד אלא מה שיחס הרב מאמר זה בבא להם דרך עקלתון לר' יצחק נפחא לא היא ואינו אלא מדברי רבא דמשני הכי כדאיתא בע"ז להדיא ודברי ר' יצחק נפחא למאי דכתיבנא נסתרו ופי' דסוגיא דע"ז נמי דקאמר ה"ד בחזקת המשתמר מתוקמא כאוקמתא דמסיק הכא בברייתא דטהרות רישא כיון דלא אמר אני אבא אחריהם חיישי שיבא תכף דרך עקלתון וסיפא סמכא דעתייהו ולא מרתתי אבל זולת דרכו של הרמב"ם היכי קאמר הש"ס היכי דמי חזקת המשתמר ומייתי ההיא דטהרות ולא דמיא דהתם מיחוש מגע הפועלים ליכא דהא נטהרו לכך ושמירת הבעלים להם לא מהניא כלום והכא איכא מיחוש מגע הפועלים וקא' דמהניא ואמאי דילמא לא קתני התם דמהני אלא כשפועלים נושאי הטהרות לא אסרי בנגיעתם אבל פועלים נכרים דנושאין יין לא מהני בהו בא להם דרך עקלתון. ותו אי במטהר פועליו קיימא הרי אין הבעלים עושים שמירה וכדמסיק דאין אדם משמר מה שביד חבירו ופועלים הם השומרים א"כ היכי הוה דכוותה במתניתין דפועלים גוים. אשר על כן פשטא משמע טפי כהרמב"ם ז"ל דמלתיה דרבא קיימא בפני עצמה וגרסי' אלא אמר רבא והגם דלא גרסי' לה כמה דוכתי אשכחנא דסתר לזה שלפניו ולא קא' אלא וא"ת לדרך זה אמאי קתני מתני' דע"ז אם היה במקום משתמר וכמו שדייקו התו' כיון דכל שלא הודיעם שמפליג נקרא בחזקת משתמר א"כ משתמע שפיר מדקתני בפירוש ואם הודיעם שהפליג י"ל דהכא קמ"ל דכיון דלא הודיעם שמפליג בחזקת משתמר הוי דמפחדי וטעמא קתני ולמאי דישבו התוס' דמתניתין איירי דרואהו מרחוק כל עין רואה שאין זה פשטא דמתניתין ודרכו של הרמב"ם ז"ל דרך נכון ויציב:

תוכן העניינים

ראשון לציון על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה