ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר
פרק א
דף ב ע"א
הכל חייבין בראיה חוץ וכו' ועבדים שאינן משוחררין מסקינן בש"ס הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו ב"ח דמיחייב וסיפא דעבדים שאינם משוחררים דפטור מפרשי לה נמי במי שחציו עבד כדדייקינן מיתורא דשאינן משוחררים למה לי ולא קשיא כאן משנה ראשונה כאן משנה אחרונה דתנן מי שחציו כו' עובד את רבו יום אחד כו' ועצמו יום אחד א"ל ב"ש תקנתם כו' אלא כופין את רבו וכותב לו גט שחרור כו' וחזרו ב"ה כו' ופרש"י ז"ל רישא דהכל חייבין היא דמתנייא באחרונה דכיון דכופין כו' הו"ל כאלו משוחרר כבר וסיפא דפטור היא למשנה הא' דעדיין חציו עבד. והרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה כתב וז"ל מי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מפני צד עבדות שבו. משמע דסובר דמשנה אחרונה היא מאי דקתני בסיפא דפטור והדבר קשה דאדרבה לפי משנה אחרונה העבד הוי בן חורין טפי ממשנה ראשונה דעודנו משועבד לרבו אחר וליכא למימר דסובר דמחייב ביום דעובד עצמו. חדא דמתני' סתמא קתני חייב ולא פליג מאיקלע יומא דחיובא ביום דעובד עצמו או דעובד רבו ותו סוף סוף הרי משועבד לרבו הוא ושפיר אמרינן דרחמנא אמר האדון ה' צבאות יצא זה שיש לו אדון אחר כדדריש ליה התם. ותמצא דקאמרינן בגיטין גבי הך דקאמר אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין ומתרץ איסורא לא קאמינא הרי דלא נחלקו ביום שהוא בן חורין לגמרי לענין איסורא ומינה דאין להביא עולת ראיה והוא אינו חייב דהא מביא חולין לעזרה אפי' בחול ואין צ"ל לחלל יום טוב להקריב עולת ראייתו. ולדידי חזי לי דרמב"ם תלמודא דחקיה למימר הכי מהך דבעי תלמודא בגטין דף מ"ב במעוכב גט שחרור אי איתיה בכסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא או דילמא כיון דמעוכב גט שחרור אדון קרי' ביה ע"כ מאי בעי והא כמשוחרר חשבינן ליה הכא לפי משנה אחרונה ומייתי עולת ראיה והתם נמי הך בעיא למשנה אחרונה קא בעי לה כדמוכח להדיא התם וקושיא זו הרגישו בה התוס' וכתבו שיש לדחות דכיון דמת איגלאי מלתא דלאו עומד להכי הוא ותירוץ זה דחוק הוא ומכח זה פי' הרמב"ם דלמשנה אחרונה פטור הוא מטעם דרשת הש"ס יצא זה שיש לו אדון אחר תדע דבתקנתא הוא דהוי חציו ב"ח גמור וחציו עבד גמור ממה דקאמרי ב"ש לב"ה תקנתם את רבו וכו' משמע דבתקנתא הוא דהוי הכי דמדינא חציו ב"ח מעכב על חציו העבד וכן להפך ולא מצי עבד קאי בחציו ולא אדון משתעבד בחציו ואתו ב"ה ועבוד תקנתא דעובד רבו יום אחד ולהא תקנתא הוברר בו חלק משוחרר ואמרו להם ב"ש דתקנתא הועילה לרבו אבל לעצמו הגם דלהא מלתא דעובד עצמו איתא נמי לתקנתא גם לעבד עכ"ז להא מלתא דלישא אשה לא תקון וחזרו ב"ה מתקנתם ועשו כתקנת ב"ש דכופין כו' ולפי זה לא הוברר ליה חלק המשועבד ולא חלק שאינו משועבד ומעתה נשאר כל חלק וחלק בו משועבד מצד חצי העבד ואינו משועבד מצד חצי הבן חורין והא הוא דממעטינן מתיבת האדון ה' צבאות. אבל למשנה ראשונה כיון דאית ביה חלק משוחרר מחייב מחמתיה ובהכי מתדייק מלתיה דכתב בפ"ב מהלכות חגיגה וז"ל מי שחציו עבד כו' פטור מפני צד עבדות שבו ע"כ ולא אמר מפני שחציו עבד ודוק ולהאי שיטה אשכחן סימא לדעת הרמב"ם ליישב מאי דפסק בפי"א מהל' נזקי ממון וז"ל כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס ובהלכה הסמוכה לה מאחריה פסק וז"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו ע"כ והדברים תמוהים והרי תלמודא בגטין קא מפשיט בעיא דמעוכב גט שחרור אין לו קנס מדתניא מי שחציו דכתי' בסמוך וז"ל ת"ש מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו כו' מאי לאו למשנה אחרונה לא למשנה ראשונה ע"כ. וקשיא להרמב"ם ממ"נ אי ס"ל כפשיטותא דמפשיט כל המעוכב גט שחרור נמי חייב ליתן קנס לרבו ואם כסב' הדוחה לא קא מחייב אלא למשנה ראשונה וכבר תמה עליו ה"ה ז"ל והעלה בצ"ע. ולדרכינו הדברים פשוטים כי לא קבעי תלמודא אלא בעד חציו המשחורר כיון דכל עוד דלא נתן לו גט שחרור לא מצי העבד להכיר שחרוריה דמעכב עליה חלק המשועבד והו"ל חציו ב"ח כמעוכב גט שחרור דבלא גט אינו עובד עצמו כל עיקר ולהכי דייק תלמודא והאי לאו אדון הוא בפשיטות דקאי אחציו ב"ח דלאו אדון הוא ודאי ודכוותיה בשאר מעוכבי גט שחרור כגון המקדיש עבדו דהא יצא מרשותו אלא דבעי גט שחרור אבל חציו שהוא כפי האמת עבד קנוי לא מצי תלמודא להחליט למימר לאו אדון הוא והרי כל עוד שלא כפוהו וכתב ג"ש אדון גמור הוא קנין כספו ולא מצו רבנן לאפקועי מיניה זכותיה דאדון ופשיטא דמחייב לרביה והגם דאמור רבנן דכופין את רבו עכ"ז כל שעדיין לא כפו חציו עבד גמור הוא וס"ד תלמודא למיפשט מברייתא דקתני מי שחציו כו' דלא מחייב אלא חצי דאיירי אפילו למשנה אחרונה ומינה לכל דמעוכב גט שחרור דפטור ומשני לא למשנה ראשונה דמבורר חציו הב"ח אבל לאחרונה איכא למיבעי גם לחציו הב"ח ולהכי פסק הרמב"ם במי שמחוסר גט שחרור דפטור וכפשיטות המפשיט ולסברת הדוחה נמי ספק הוי ופטור ובמי שחציו כו' חייב בחצי קנס בין למפשיט בין לבעיין דהא לא מסתפק בהכי כל עיקר ולשיטה זו יתיישב נמי אמאי לא כתב הרמב"ם פיטור דמעוכב גט שחרור דהוי מספק לענין אם תפס האדון אין מוציאין מידו דהא להרמב"ם אפי' בקנסא נמי אמרינן דספיקא דממונא אם תפס אין מוציאין מידו וכמו שתמה ג"כ הרב המ"מ ולמאי דאמינא דפסק כדעת המפשיט ניחא דכן דרכי הרמב"ם ז"ל דפוסק כהכרעת המוכיח ולא כדעת הדוחה. ובפ"ב מה' ק"פ דפסק נמי מי שחציו כו' לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו הוי נמי מטעמא דכתיבנא והוא מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה התם בפסחים וז"ל ואמר לא יאכל משל רבו וכמו כן משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו ב"ח וחציו עבד ולפיכך לא יאכל כו' ע"כ פירוש כיון שלא יניח לא קאי בתקנתא ומעתה אין בו חלק עבדות מבורר ולא חלק שחרור מבורר לזה לא יאכל כו' ומטעם שכתבנו:
דף ג ע"א
גמ' מה טעם הרבה כרכי' כו' הוא דברי הש"ס ואינו דברי המשנה וגם בתוספתא אינו וליכא לאוכוחי מהכא דמכריע הש"ס כדברי ר"א דסובר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא כי דברי הש"ס הכא אינו אלא לאם נאמר דסובר ר"א לא קדשה לעת"ל ואה"נ כשתבוא לומר ותפשוט מהכא דקסבר ר"א קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל דמצי למימר לעולם קדשה לעת"ל ושאני עמון ומואב שהלכה באה עליהם שלא תתקדש אלא לשעתה דקתני הלמ"מ מעשרין מעשר עני בשביעית ומשמע דהלמ"מ ממש קאמר ומה גם למאי דקתני בתוספתא זקנים מנביאים ונביאים ממשה הלמ"מ משמע ממש קאמר והכי דייק נמי רבינו שמשון בסוף מסכת ידים להדיא. וא"ת למאי דקאמר מה טעם הרבה כו' דמשמע דקדושה ראשונה קדשה לשעתה אם כן עמון ומואב שלא קדשה בקדושה שניה ח"ל הם והיכי באה הלכה עליהם י"ל דבאה הלכה שלא יקדשום בביאה שניה ויעשרו מעשר עני בשביעית. וראיתי להרב הגדול בעל משנה למלך שכתב בפ"ה מהלכות ביכורים וז"ל על דברי רש"י שכתב עמון ומואב מעשרין וכו' שהם היו זורעים כו' ע"כ והלא משנה ערוכה בפ"ו דשביעית כל שהחזיקו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד כו' וכמו כן כתב בפ"ק דיבמות כו' ע"כ:
ואני אומר דרש"י ז"ל מדאורייתא קאמר דמותרים אבל מדרבנן אסור לעבוד לבד עמון ומואב לא עשו בהם גזירה זו לאסור לעבוד כי כל עצמן הניחום בשביל עניי ישראל למצוא לעבוד כו' גם לאכול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ואולי דעל זה באה הלמ"מ אבל כל חוץ מעמון ומואב ישנו בתקנת חכמים דאסור בעבודת הארץ וכפ"ז א"י נחלק לשלשה חלקים שכבשו עולי בבל לא נאכל ולא נעבד שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל נאכל ולא נעבד שכבשו עולי מצרים והניחום עולי בבל כגון עמון ומואב שהניחום כדי שיסמכו עליהם עניים נאכל ונעבד. והרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מתנות עניים וז"ל ובח"ל שאין בה שמיטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני מפני שארצות אלו קרובות לא"י כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליהם בשביעית והלמ"מ שיהיו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית כו' ע"כ משמע דהלמ"מ ממש קאמר דדברי הרמב"ם אינן יכולין לידחק לומר לאו דוקא כמו שאנו דוחקים לומר בלשון הברייתות ומה גם דלא כתבה בהודעת עיקר הדין אלא בתר דכתב הדין וטעמא כדי שיהיו עניים כו' הדר לומר והלמ"מ ה"ז מגיד כי ממש קאמר כי מלבד טעם האמור עוד מודיעך כי כן באה ההלמ"מ. ויש לי להוכיח כן ממה דאמרינן ביבמות עלה י"ו דקאמר ר' דוסא בן הרכינס לרבי יהושע ולראב"ע ורבי עקיבא וזה לשונו מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו עמד חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסור' עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית כו' ע"כ הרי דבימי נביאים כבר היתה להם הלכה זו ותו מדקמחתיה בהדי צרת הבת וספק ממזר ש"מ הא נמי כוותייהו ומעתה מאי דכתב הרמב"ם דהלמ"מ ממש קאמר. ואופן ההלכה הכי הוא שאמר ה' למשה עמון ומואב לא יקדשום עולי בבל וקמי שמיא גליא דמתקנין מעשרות ואמר למשה אמור להם כשיתקנו יתקנו מעשר עני בשביעית ולא מעשר שני ואיכא למימר דאתא לאפוקי מדראב"ע דאמר לר' טרפון הרי אתה מפסידן נפשות קובע אתה השמים כו' שנאמר היקבע כו' המעשר והתרומה וכו' ע"כ ומלתא כהאי דינא הוא אי מצינן לתקוני מ"ע אי לא ובאה הלכה דמצו לתקוני מעשר עני. או אפשר לומר דהלכה האמורה כאן היא ע"ד אומר' ז"ל בפ"ב דמגילה וז"ל אר"י מ"ד ועליהם ככל הדברים כו' מלמד שהראהו ה' למשה מה שהסופרים עתידים לחדש כו' ע"כ וכפי זה מאי דאתמר למשה נמי גזירות דרבנן אין זה גזירת דינא אלא הודעת העתיד הודיע ה' למשה שיבא זמן שיתקנו הלכה זו וכפ"ז דין דברי סופרים אית לה ע"כ. והכ"מ כתב דלאו דוקא כתב רבינו והלכה למ"מ והכריח מדקתני במתני' דידים עמון ומואב מעשה זקנים כו' והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות דע דלאו דוקא ע"כ מה שכתב הרב ממה דקתני מעשה זקנים במה דכתיב לאו קושיא היא ומה שהכריח ג"כ מתחלת הלכות תרומות דהתם כתב הרמב"ם ז"ל עמון ומואב מעשה זקנים אינו הוכחה דאה"נ דאין חיוב מעשרות בשאר שנים ומעשר עני בשביעית לאו מדאורייתא אלא מדרבנן אלא דממה שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות דין ו' וז"ל נמצא כל העולם כולו לענין מצות התלויות בארץ נחלק לג' חלקים א"י וסוריא וח"ל וא"י נחלקת לב' כל שהחזיקו עולי בבל חלק א' וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק ב' וח"ל נחלקת לב' ארץ מצרים שנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד"ס כו' ע"כ. הרי להדיא דסובר דעמון ומואב לא החזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה אפילו קדושה ראשונה מדלא מנה אותה בחלק חזקת עולי מצרים אלא בחלק ח"ל ודלא כרש"י ז"ל ולדבריו ז"ל צ"ל דהלמ"מ באה להתיר לרבנן לקבוע בה מ"ע דאל"כ היה איסור וכדעת ראב"ע שאמר להם אתם מונעים את השמים מלהוריד טל ומטר והגם דח"ל היא אעפ"כ לא מצו לתקן מעשר עני בשנת השמיטה שלא כסדר השנים בא"י א"נ לדרך אחרון שכתבתי שהלכה האמורה כאן היא הודעת ההלכה העתידה להיות בתקנות חכמים וישובא דגמ' דילן דקאמר מה טעם הרבה כרכים וכו' לתקנת מ"ע בעמון דמשמע דעמון ומואב כיבוש מצרים תתישב לדעת רבינו הכי מה טעם תקנו בעמון ומואב לקולא ולא כראב"ע מדאשכחן עזרא שלא כבש הרבה כרכים והניחם כדי שיסמכו כו' ומעשרין מ"ע הא נמי דכוותה מצו לתקן בה מ"ע ולא מ"ש ולעולם עמון ומואב דקאמר הכא אינה כיבוש מצרים ומאי דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שמיטה וז"ל עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים ע"כ לשון זה קשה להולמו וכמ"ש עליו הראב"ד ז"ל ומה שישב מרן הכ"מ אינם דברים המתקבלים ולא מתישבים בדברי רמב"ם דאם נסתפקנו אם כבשו עולי בבל מעבר הירדן ומסוריא אמאי שרינן משום שלא יהיו ארצות אלו חמורים מארץ ישראל שהחזיקו כו':
וניחא לי לומר דכיון דעיקר הלכה זו דקדושה ראשונה קדשה לשעתה הוא מדכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה א' וב' יש לה ג' אין לה כדדריש התם א"כ יש מקום לבעל הדין לחלוק דלא אתמר אלא בירושת יאושע אבל ארץ סיחון ועוג שירשה משה כיון דאינה בהבטחה דחזרה דהרי ארץ סיחון ועוג אינה בהבטחת האבות כאומרם ז"ל פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמה וכמו שהארכנו בחיבורינו אור החיים על התורה וא"כ מן הסתם לא יבטיח על מה שלא נתן לאבות ומהשתא לא נכללו ארץ סיחון ועוג בפסוק זה ומצינן למימר דקדושה ראשונה דקדשה משה קדשה לעת"ל להכי כתב טעמא לא יהיו ארצות כו' וכמו כן סוריא לא היתה בימי יהושע וממילא לא נכללה בדרשא ויש מקום לומר דלא ישתנה דין שעשו בה להכי כתב הרמב"ם לא יהיו אלה חמורים. וא"ת אמאי לא כתב הרמב"ם דין עבר הירדן בה' תרומות ומ"ע ולא בה' מתנות עניים דיש לומר דהוי בכלל כיבוש מצרים ומ"ש הרב בריש ה' תרומות וז"ל איזהו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כו' ולא רשם עבר הירדן אולי דסמך על מה שכתב למעלה בפ' זה וז"ל א"י האמורה בכל מקום היא הארצות שכבשן מלך ישראל כו' ע"כ ומשמע דהגם דלא הוו מארץ כנען ממה דאצטריך למיהב טעמא בסמוך לירידת סוריא ממעלת א"י מפני שכבש אותה קודם שיכבוש כל א"י כו' וסוריא לאו ארץ כנען היא ש"מ דאי לאו האי טעמא כיון שכבשה מלך ישראל וכו' ומינה לארץ סיחון ועוג שלא היו יכולין להקדים כבישת הארץ מלפניה וגם על פי הדיבר היה לא תרד מעלתה וכמו שהארכתי בפרט זה בספר אור החיים ולזה לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להזכיר עבר הירדן ומה דהוצרך לסמן גבולי ארץ שהחזיקו עולי מצרים דאתא לאשמועינן הגבולין וכדתניא במתני' דריש גיטין דף ח' בפלוגתא דתנא קמא ור"י אבל בעבר הירדן ליכא פלוגתא ולא אצטריך לאשמועינן גבולי דידיעי נינהו לכולי עלמא ופש לן ליתובי דעתא בהא מלתא דכתב רמב"ם בסוף פ"א מה' תרומות שהתרומה בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה מן התורה אלא בא"י ובזמן שהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כו' ע"כ. לכאורה מוכח בדברי רמב"ם מהך מתניתין דבפ"ח דתרומות דקתני ב' קופות א' של חולין וא' של תרומה ושתי סאין א' חולין וא' תרומה ונפלו אלו לתוך אלו הרי אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה כו' ואמר עלה ר' יוחנן בפ"ח דיבמות אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה ע"כ דתרומה בזמן הזה דרבנן אפילו לר' יוחנן וכמ"ש בפסחים דף מ"ד ולא קאמר דאורייתא אלא לר' יוסי והלכה היא כרבנן ועוד דסתם לן תנא כוותיה ואצ"ל לר"ל דסובר דר' יוסי נמי סובר דלא הוי אלא מדרבנן. והגם דפסק רמב"ם ז"ל דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא כמו שכתב בפ"א דהלכות תרומות הלכה ה' איכא לשנויי דכיון דפלוגתא דר"ל ור"י בסברת ר' יוסי דפרק הערל אי סבר ר' יוסי דאורייתא או דרבנן וסובר רמב"ם דמודה ר"ל בהך ברייתא דסדר עולם דקתני אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה א' וב' יש לה ג' אין לה ע"כ. הרי דהגם דקסבר ירושה ב' קדשה לעתיד לבוא אעפ"י כן סובר דתרומה דרבנן והוי מטעמא דכתב רמב"ם דכי תבואו אלא דקשה חדא מאי קא מוכח ר' יוחנן בפ"ח דיבמות דף פ"ב דר' יוסי סובר תרומה בזמן הזה בארץ דאורייתא מהך דסדר עולם דתני אשר ירשו אבותיך וירשתה קדושה א' ושנייה יש לה כו' ומכריח מינה דר"י פליג ארבנן בב' קופות דילמא לעולם כרבנן ס"ל דתרומה מדרבנן והגם דקדושה שנייה קדשה לעת"ל מטעם כי תבואו וכתב רמב"ם ביאת כולכם בעינן ותו קשה מההיא דאמרינן ביבמות דפריך תלמודא אדר"ל דאמר אמתניתין דקתני ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן מאכיל את אשתו בתרומה אמר ר"ל מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ופריך הש"ס אמאי לא משום דהוי דאורייתא תרומה נמי דאורייתא ומשני דתרומה בזמן הזה דהוי דרבנן ואומרו ואינו מאכילה בחזה ושוק מסיק דהכי קאמר ואינו מאכילה בזמן דאיכא חזה ושוק ע"כ. הרי דבזמן דב"ה קיים הוי דאורייתא בפשי' לכ"ע וכל הנהו מתניתין וסוגיית דמוכח מינייהו דהוי דרבנן לא מיירי אלא בזמן הזה והכי מוכח ג"כ בפסחים דקאמר הנח לתרומה בזמן הזה דהוי דרבנן וא"כ היכי קאמר רמב"ם דאפילו בימי עזרא בזמן הבית לא הוי אלא דרבנן ותו קשה מההיא דגרסינן בנדה דף מ"ו להך דיחוייא דדחי אליבא דרב כהנא דסבר דהך ברייתא דסדר עולם דר"י תני לה ולא סבר לה וקאמר הש"ס ה"נ מיסתברא דלא סבר לה ר"י להך דסדר עולם מדתניא עיסה שנדמעה בשאור של תרומה ר' יוסי פוטר מן החלה סברוה מאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דאורייתא ואי אמרינן דסובר ר"י תרומה בזמן הזה דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא ודחי דילמא קסבר ר"י תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן וכדאהדר להו רב הונא בריה דר"י דאשכחינהו לרבנן דבי רב דקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שנים דכיבוש וחילוק נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא בבואכם כו' בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק ע"כ משמע דאי סבר ר"י להך דסדר עולם נתחייב לומר דסובר ר"י תרומה בזמן הזה דאורייתא וממה דאמר רב הונא בריה דר"י אפילו למ"ד תרומה דאורייתא חלה דרבנן כו' דתניא בבואכם כו' מוכח דלא בעי' ביאת כולכם בתרומה אלא בחלה. תו קשה לי טובא היכן בא פסוק זה דכי תבואו בתרומה דכתב רמב"ם בקשנו כל החומש ולא נמצא דבר זה בתרומה כל עיקר:
וראיתי להרב כסף משנה שפיר' דהך דסדר עולם סבר בה ר' יוחנן דפי' הכין הוא קדושה ראשונה של האבות קדושה שניה של יהושע והך בביאת כל ישראל הות ולהכי נתחייב ר' יוחנן לאוכוחי מינה דסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא ורבנן דפליגי עליה דר"י סברי קדושה ראשונה דיהושע ושניה דעזרא כו' יעש"ב אין דרך זה ראוי למי שאמרו כי טפי נתרבו הקושיות בסוגיות לדרך זה יותר ממה שהיו א' היכן אשכחן דאיפליגו רבנן ור"י בדרשה זו אם פי' קדושה א' וכו' אבות ויהושע או יהושע ועזרא ומנא ליה לר' יוחנן לפרושי בההיא דסדר עולם דא' אבות ושניה יהושע דבהכי נפק ליה דינא בתרומה דהויא דאורייתא לימא דא' יהושע ושנייה עזרא כפי דרשת רבנן והויא תרומה דרבנן. והרואה יראה כמה דחוקים דברי הרב ז"ל מחילה מכבודו ולדידי חזי לי דרמב"ם הוכרח בפיסקיה מעומקא דסוגיא חדא לר"ל הך דסדר עולם דאשר ירשו כו' מוכח להדיא דהוי דאורייתא והיכי קאמר ר"ל דתרומה דרבנן גם אמאי לא אותביה ר' יוחנן מינה ובהכרח לומר כמו שאמר בש"ס במסכת נדה כשרצו להוכיח דסובר ר' יוסי תרומה דאורייתא מההיא דאשר ירשו כו' ודחה תנא לה ולא סבר לה. ותמצא דכתבו התוספות שם בד"ה לא כולהו דה"ה דהוי מצי להקשות לר"ל נמי יעש"ב א"כ בהכרח לומר לכונת ר"ל דר' יוסי תנא לה ולא סבר לה. וקשה לפי זה אמאי לא הקשה ר"י לר"ל מינה דהא הא מלתא דתנא לה ולא סבר לה לאו שינוייא מעלייא הוא בשלמא סתמא דתלמודא איכא למימר כהך כללא דכל דליכא שינוייא רויחא לפעמים מעלים עין ולא מותיב מידי אלא רבי יוחנן לא הוה שתיק מלאותובי לבר פלוגתיה תו סובר הרמב"ם דלפום הך מימרא דרב הונא בריה דר"י מצינן למימר דגם בתרומה נמי איתא להך דרשא דבביאת כולכם דהא קרא אשוינהו כחדא לחלה ותרומה דכתיב בבואכם ראשית עריסותיכם וכו' כתרומת גורן כן תרימו אותה ותנא נמי הכי בספרי דהשוה הכתוב כו' ומהשתא לא שנא תרומה ל"ש חלה ומצינן למימר דהגם דקדושה שניה קדשה לעת"ל תרומה וחלה אמר קרא בבואכם והטעם דר"ל והיינו נמי טעמא דרב כהנא דלא הקשה ליה מההיא דר"י דתני משבא לעונת הנדרים תרומתו תרומה והיינו נמי טעמא דר' יוחנן דלא אותביה מברייתא דסדר עולם דהוה ידע הך דרשא דבבואכם וטעמיה דקסבר דלר' יוסי תרומה דאורייתא משום דקסבר ר' יוחנן דר' יוסי לית ליה דרשא דבבואכם ביאת כולכם ולא אתיא הך דרשא אלא לרבנן והוכרח למימר הכי מכח ההיא מתניתין דעיגול בעיגולים דמוכח מינה שפיר דתרומה דאורייתא דאי דרבנן מאי איריא דקתני עיגול בעגולים דהוי כל שדרכו לימנות ליתני אפילו את שדרכו לימנות דכיון דהוי דרבנן אפילו את שדרכו לימנות נמי עולה אלא ודאי דסובר תרומה דאורייתא והך מתניתין ר' יוסי קתני לה כמו שכתבו התוספות ביבמות ד"ה אמר ליה ובזה הוכרח לומר דר"י לא דריש בבואכם ביאת כולכם ולא אתיא אלא כרבנן ומאי דקאמר תלמודא התם בנדה ודילמא קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא וחלה דרבנן לאו דוקא דאורייתא אלא שיטפא דלישנא נקט משום דאמר בסמוך דסובר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא נקט לה אבל אחר האמת לפום דרשא דבבואכם ולפום ברייתא דספרי דמשוה חלה לתרומה הדרינן למימר דבין חלה בין תרומה שוים הם למאן דדריש בביאת כולכם ולא תידוק ג"כ ממילתיה דרב הונא דקאמר אפילו למ"ד תרומה דאורייתא דמשמע דמצינן למימר דחלה דרשינן בה בבואכם ביאת כולכם ולא בתרומה הא ליתא מטעמא דכתיבנא כדתניא בספרי אלא לפום מאי דאמור רבנן דבי רב דאפילו למ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא מטעם דאשכחן ז' שנים של כיבוש וכו' לזה קאמר איהו אדרבה איפכא ורבותא דחלה מתרומה היא דחלה בה הוא דאמר רחמנא בבואכם ביאת כולכם ותרומה אתיא מינה ואי איכא מאן דחולק אינו יכול לחלוק אלא בתרומה אבל בחלה מיהא לא ימנע ולעולם כל דלא אשכחן מאן דחלק בהדיא לא מחלקינן ומכח ההיא דספרי מכרחי' דלא שנא תרומה מחלה וכל דדריש בבואכם ה"ה תרומה ומהשתא סוגיא דיבמות כוליה משא ומתן הוי מקמי דאתא ר"ה בריה דר"י וחדית ההיא דבבואכם ביאת כולכם דהא ודאי דלא הוה ידיעה להו והוו סברי אדרבה כרבנן דבי רב אבל בתר דגלי לן ר"ה הך דבבואכם לאו הכי מתפרשא מלתייהו דר"ל ור"י והכי פי' דפלוגתייהו ביבמות ר"ל אמר מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק פי' הגם דקדושה א' קדשה לעת"ל עכ"ז שאני תרומה דכתיב בה בבואכם ל"ש בזמן הבית ל"ש אחר החרבן וטעמא דקאמר ולא בחזה ושוק ה"ק אפי' בזמן דאיכא חזה ושוק דהיינו ב"ה קיים מאכילה בתרומה מטעם בבואכם וטעמא דר"ל דקאמר הכי בסברת ר"י מכח הך מתני' דעיגול בעיגולין דקתני דעולה ואי תימא דסובר ר"י דתרומה דאורייתא הוה ליה שדרכו לימנות ולא בטיל לדידיה דסובר כל שדרכו לימנות שנינו והוכרח לאוקומי אפילו בזמן ב"ה קיים כיון דבהכרח טעמו דר' יוסי הוא דכתיב בבואכם ביאת כולכם דהא לדידיה קדשה לעת"ל כדתניא בסדר עולם א"כ אפי' בזמן שב"ה קיים ותלמודא דלא משני הכי משום דלא ידע הך דבבואכם נדחק לפ' דבזמן חזה ושוק קאמר ור"י לפום מאי דסובר את שדרכו לימנות שנינו הוכרח מכח ההיא דעיגול בעיגולין לומר דסובר ר"י דתרומה בזמן הזה דאורייתא כדפרי' ודוקא לר' יוסי אבל לרבנן תרומה דרבנן היא כדקתני מתניתין דב' קופות וקאמר ר"י אעפ"י שלא רבו וטעמא הוא מכח ההיא דבבואכם מוכרח ר"י לומר דרבנן סברי תרומה דרבנן מכח מתני' דב' קופות דהגם דמוקמי' לה בדאיכא רבייא בהתר עכ"ז באיסור דאורייתא לא מהני דהא סובר ר"י כזית בכדי א"פ אסור ד"ת ולא מהני אפילו נתרבה היתר ומינה הוכרח לומר דסוברים חכמים דתרומה מדרבנן ופליגי אדר"י וטעמייהו מההיא דבבואכם וטעמא דר"י היא דמההיא דעיגול בעיגולין מוכח דתרומה דאורייתא מדלא קתני מלתא דהוי שדרכו לימנות ומשנה זו בשם ר' יוסי תנו לה כמ"ש התו' ומההיא דשני קופות מוכח דרבנן פליגי וסוברים דתרומה דרבנן מדקא' שאני או' כו' ובמלתא דאורייתא לא אמרי' שאני אומר אפי' איכא רבייא וק"ל הלכה כר"י ובפלוגתא דר"י ורבנן ק"ל כסתם משנה דשני קופות ובזה יעלו דברי הרמב"ם ע"נ דפסק דקדושה ב' קדשה לעת"ל ואעפ"י כן פסק דתרומה דרבנן ואפי' בימי עזרא שהיה הבית קיים מטעם בבואכם והגם דלא כתי' אלא בחלה הא השוה תנא דספרי תרומה וחלה לכל ההלכות וכל מאי דיק' לך בש"ס דמשתמע מיניה דלא כהאי פסקא דע דהוי מקמי דאתגלייא הך ברייתא דבבואכם דחדית ר"ה בריה דר"י:
דף ד ע"א
אלא טומטום ספיקא הוא וכו' ואימא קרא למעוטי ספיקא וכו' מהכא משמע דס' דאו' ד"ת פטור הוא ומאי דאמרינן ס' דאו' לחומרא לא הוי אלא מדרבנן ולהכי פריך שפיר אצטריך קרא כו' פי' כיון דספקא הוא פטור הוא בלא דרשת זכורך בשלמא אנדרוגינוס מין הוא בפ"ע ואתי קרא למימעטיה כי היכי דלא תימא הרי אית ביה זכרו' וקרי' ביה זכר אי לאו מיעוטא דזכורך. דאי אמרי' דס' דאו' חייב מדאו' מאי פריך אצטריך ואימא דאי לאו מיעוטא הוה מחייבי' ליה מס' וליתי בתנאי אי זכר הרי זה כו' ואם נקבה הוי שלמים ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ליתי במועד ואי משום סמיכה ליתי ולא לסמוך דסמיכה לא מיעכבא ומידי דהוה ערל וטמא דמשלחין קרבנותיהם והדעת נמי מחייב הכי וכי בשביל פרט מצוה דלא מעכב ליפטר אינש מחיובא למאי דנימא השתא דס' דאורייתא חייב מדאו' אלא דראיתי להתוס' שכתבו בפי' או' מי אצטריך קרא וכו' דכיון דלא מצי למיסמך עליה לא מצי לאתויי אפי' בח"ה על תנאי ולא אצטריך קרא למעטיה והביאו ראיה מההיא דפרק האשה בפסחים דקתני ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים מלעשות פסח ב' וקאמר בש"ס מטעם דלא מצי למעבד סמיכה אשלמים כו' יע"ש. הרי דמשום סמיכה הגם דלא מיעכבא לא מיחייבינן ליה כיון דלא מצי עביד סמיכה והתם בפסחים הק' התו' בד"ה ה"מ דיעבד וכו' וז"ל וכי בשביל דשמא וכו' וי"ל דטוב שידחה כו' יע"ש. משמע מדבריהם דדוקא משום דרובם עושים שלא כהוגן הוא דלא שרי' הא אי לא"ה הגם דעבוד חד או תרי שלא כהוגן לית לן בה ומינה לס' דטומטום כיון דהוא לחודיה הוא דעביד שלא כהוגן כי היכי דליעבד חיוביה וא"כ מאי מייתו תו' ראיה מהתם להכא ואולי דלא הוצרכו תוס' לומר דרובם עושים שלא כהוגן אלא לפי שעוברים על איסור כרת אבל במאי דקמן דליכא אלא עשה דקרבן ראיה הגם דלא עביד שלא כהוגן אלא איהו לבד לא מחייבינן ליה. ולמאי דפרי' דכונת הש"ס הוא כיון דמדאורייתא לא מחייבינן ליה מס' למה אצטריך קרא למעוטיה אתי שפיר וה"מ למ"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן ולא מדאורייתא אבל למ"ד לחומרא מדאורייתא אצטריך הכא למעוטיה לפטריה והדרי' לדברי התוס' ומשמע לי דהתו' ס"ל דספק דאורייתא אסיר מדאורייתא דאלת"ה לו יהיה דסמיכה לא מיעכבא לקרבן פריך שפיר אצטריך קרא לספיקא כיון דספק הוא לא מיחייב נקיטי' דליכא לאכרוחי מסוגיין דהכא למשמע מהכא דסובר הש"ס ספק דאורייתא שרי מדאוריי' או אסיר. והפר"ח סבר לאוכוחי הכי ממה דאמרי' בריש פרק בתרא דיומא גבי הך פלוגתא דר"י ור"ל בחצי שיעור אי הוי דאורייתא או דרבנן ואותביה ר"י לר"ל דסובר מדרבנן מדתניא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינם בעונש יכול אינם באזהרה ת"ל כל חלב וכו' ודחי מדרבנן וקרא אסמכתא וקאמר הש"ס ה"נ מסתברא דאי ס"ד לדאורייתא כוי ספיקא אצטריך קרא לאתויי ספיקא ע"כ. הרי דכוי הגם דהוי ספיקא לא אסיר אלא מדרבנן ע"כ יע"ש. ואיכא למידק בהך סוגיא למאי דפי' בה רש"י ותו' התם דעיקר קו' הש"ס דקא' אצטריך קרא לאתויי ספיקא דקמי שמיא גליא דהוה מצי למי' אי חיה אי בהמה ולא דמי לטומטום דאינו שוה כו' משמע דלא ק' אלא אמאי אצטריך וטפי הו"ל לאקשויי היכי מצי למי' איהו בעונש והרי אי קמי שמיא גליא דהוי בהמה בעונש נמי איתיה ואי חיה אפי' באזהרה לא להוי ואמאי פריך בכה"ג אצטריך קרא לאתויי כו' ליפרוק דע"מ דלא מצי' לרביייה. ונראה דהכי פריך אצטריך קרא לאתויי לאזהרה והלא איתיה גם בעונש דפשיטא ליה כיון דרבייה לאיסור דלא מצי למימר דלגבי שמיא גליא דחיה הוא דא"כ אמאי רבייה לאיסורים אלו וכיון דגלי קמיה דבהמה א"כ הוי בכלל העונש וכל דהוי בעונש הוי באזהרה ומינה שמעי' דמדרבנן הוא דהוי וקרא אסמכתא. אלא דכד דייקינן שפיר משום הא לא אירייא דאפי' דה"ק מכדי כוי ספיקא הוי פי' כד מחתי' ליה לדינא ספיקא הוי אבל לא שנתחייב לומר דתנא דמתני' בספקא קאי גביה דדילמא תנא מכרעא ליה מלתא דחיה הוא כי היכי דמכרעא מלתא באנדרוגינוס דספיקא הוי ואתאמר בתלמו' בבכורות דלס' ר' ישמעאל זכר ודאי ה"נ סובר תנא דידן דמין חיה הוא לא אסיר אלא מדרבנן דגזרו ביה משום שיש בו דברים דדומה לבהמה ולעולם אי הוה ספיקא מדאורייתא נמי אסיר וטפי מסתבר לי לאוכוחי ממה דקאמר הש"ס בתר הכי משום הא לא אירייא קסבר כוי בריה בפ"ע דאי לא תימא הכי הא דאמר ר' אידי וכו' אף כל לאתויי כוי כוי ספיקא הוא ואצטריך קרא לרבויי ספקא אלא בריה שאני ה"נ בריה שאני ע"כ פי' לכשתאמר דבריה הוא שפיר אמרי' דאתי קרא לרבוייה באיסורא אבל לא רבייה אלא לאיסור ולא לעונש ומינה אני דן דס"ס לא יצאה מין בריה זו מכלל ס' דהא יש בה ס' אם בריה זו בהמה או חיה וכדתני ר' יוסי בפרק אותו ואת בנו כוי בריה בפ"ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה ע"כ. הרי דהגם דהוי בריה נכנס בגדר הס' גם הסברא מחייבת לומר כן חדא א"כ מנ"ל דשרי באכילה כיון דלא בהמה ולא חיה הוא והתורה לא התירה אלא בהמה וחיה דמההיא טעמא נמי אסרי' בשר אדם בעשה. ותו דאי תימא דלית ביה שום צד לספוקי אם כן מנלן לרבוייה מכל חלב אי ליכא שום ספקא ומינה מדחמינא דאתא קרא ש"מ דלא אסרי' ליה הרי ס' דאורייתא לקולא מדאורייתא וליכא לאקשויי אצטריך קרא לאתויי ספיקא דאמינא הכא אמר כו' דהוי בריה ישנה באיסור ולא בעונש ודוק. נקיטי' ממה דדייקינן מהאי סוגייא דספקא דאורייתא לקולא מדאו' אלא דמההיא דקאמר הש"ס בפ"ק דחולין דף י"ח ע"ב מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא כו' אתיא מרישא דעולה כו' וניחוש דלמא ניקב כו' ואי תימא דס' דאו' שרי מדאו' אלא דרבנן הוא דאחמור ביה מאי קא מוכח מכל הני כיון דמדאו' בלאו טעמא דרובא אלא ודאי דס' דאו' לחומרא מדאו' וכמו כן מוכיח הרשב"א בת"ה דף ק"ב מהכא להכריע דס' איסור ד"ת וכדדייקינן שפיר לאו מלתא היא ולעולם ס' דאורייתא שרי מדאורייתא אלא דכי אמרינן ס' דאורייתא מדאורייתא שרי אין הכונה בזה לומר דליכא ס' דהא חמינא דס' איכא אלא דאמינא דלא אסר רחמנא אלא לודאי. והכא דקא מייתי תלמודא דאזלינן בתר רובא פי' ולא ספקא הוא כל עיקר וסובר הש"ס דאי ס' הוי לא הוה קרא שרי לכתחילה לאתויי ספיקא דאיסורא קמיה ותדע דמאי דמייתי תלמודא ראיה דאזלי בתר רובא הכונה היא דהוי בודאי מהך דמייתי בחדא מהנך ראיות דמכה אביו ואמו ואמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא לאו אביו הוא כו' והתם פשי' דאי אמרי' ס' דאורייתא לקולא מדאורייתא נמי מצי למימר אמאי קטלי' ליה דהא ספקא הוי וספיקא לקולא ולא קטלי' ליה אלא ודאי דמאי דקא מוכח הוא דבתר רובא אזלינן למימר ודאי הכי הוא ולאו ספיקא ואי ליכא רובא שרי מדאו' אי איתרמי ליה ומינה ישמע דמאי דמוכח מעולה ומפסח כו' הוא דאי ספיקא הוי לא שרינן ליה לכתחילה לאתויי נפשין לספקא ותדע דהכי ממה דקאמ' בסיומא דמלתא דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ע"כ בשלמא אי אמרי' דמאי דקא שקיל וטרי הוי באיסור קל דבדיעבד שרי וקא בעי תלמודא לאוכוחיה דהיכא דאיכא רובא ליכא שום דררא דאיסורא שפיר קא דחי ליה דילמא היכא דאפשר וכו' והיכא דלא אפשר לא כו' פי' כיון דליכא איסורא כ"כ כל דלא אפשר לא חיישינן אלא אי אמרי' דמאי דהוה ס"ד לאוכוחי הוא דלא לימא דאסיר מן התורה וכי בהא מלתא מאי איכא למימר בהיכא דלא אפשר כו' וכי משום דלא אפשר עבדינן איסורא אלא ודאי כדכתיבנא והדרינן למלתין דספיקא דאורייתא מדרבנן הוא דאסיר:
דף ד ע"ב
גמרא הערל והטמא פטורים מן הראיה בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה כו' ע"כ. קשה ת"ל מדתניא דף ז' וז"ל ואין נראין לחצאין משום שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך ע"כ. ואולי שהטמא יכול לעלות עמהם ודי שלא יגעו בו מה שא"כ המקמץ והמצרף כו' לפי שריחן רע דהגם דמרוחקים קצת אינם עולים מפני הריח א"נ אצטריך קרא לטמא דאינו אב הטומאה לטמא אחרים שיכולין לעלות יחד. והרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה כתב וז"ל וכן המצרף כו' הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן ועולין בכלל ישראל ע"כ. וקשה אי איתא דמקמץ כו' ישנם בנקיון עצמן אמאי ממעטי להו בברייתא מכל זכורך ותניא אחרים אומרים המקמץ כו' פטורים מן הראיה דכתיב כל זכורך והלא שפיר מצי לעלות עם כל זכורך דכל דהוי בידיה למעבד חייובי מחייב ואולי דמיעוטן אתא שלא יעלו לחצאין דוקא הכונה היא שצריכין לעלות יחד דהכי משמע כל זכורך שיעלו יחד והיינו דדייק רבינו במלתיה ואמר ועולין בכלל ישראל ומאי דקתני במתניתא פטורין היינו דלא מצו כגון מי שאינו יכול לרחוץ גופו מפני הצינה וכדומה ונמצא עדיין ריחו רע דלא לימא ליסק בדנפשיה קמ"ל דפטור הוא ולא אצטריך תנא לאשמועינן דחייב לרחוץ כו' דהרי חייב הוא בראיה ומי פטרו ריחיה כל דהוי בידיה לתקן חייב ודאי והרמב"ם דלא אמר הך דפטור אם לא מצי להסיר ריחו מעליו לא אצטריך כיון דלא מנה בחייבין אלא בהסרת ריחו דוק מינה דכל דלא פטור ולהכי דייק לומר בהאי לישנא הרי אלו מטהרין כו' ולא אמר בלשון זה חייבין לטהר עצמן לעלות דאז הוה אמינא דחיובא קאמר פיטורא לא קאמר ומדקאמר הרי אלו מטהרין העיר כי אופן החיוב הוא דקאמר כאלו אמר בשיטהרו עצמן יש להם דין עליה והבן ואה"נ אי הוה תנא דמתניתין אמר כה"ג לא הוה צריך למימר דפטורין דמובן הוא:
דף ו ע"א
גמרא בעי רש"י קטן חגר לדברי ב"ש וסומא לדברי כו' משמע דלא מיבעיא ליה בחגר אלא לב"ש אבל לב"ה לא קא מיבעיא ליה דפשי' כיון דאינו יכול לעלות ברגליו כו' וכן פרש"י וז"ל ה"ג קטן חגר לב"ש דלב"ה לא מבעיא כו' יע"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות חגיגה וז"ל ואם היה קטן חגר או סומא כו' אינו בטוב לחנכו אע"פ שהוא ראוי לרפואה שאלו היה גדול והוא כך היה פטור ע"כ. והרב משנה למלך תמה על הרמב"ם דאמאי הוצרך למיהב טעמא בקטן חגר כיון דבש"ס לא הוצרך להאי טעמא אלא לב"ש אבל לב"ה דקי"ל כוותייהו לא הוצרך להאי טעמא. ונראה לי דרבינו הוקשה לו בש"ס מאי בעי הש"ס אליבא דב"ש כיון דלית הלכתא כוותייהו ואינה משנה במקום ב"ה מכח קושיא זו קיים הגירסא שדחה רש"י דבין קטן חגר בין כו' לב"ה קא בעי וזה שנ"ט כדי לחזק גי' לב"ש משום דלב"ה לא מבעיא לן וכו' נראה דאין הכרח זה הכרח כל עיקר דהא מה דחייבו ב"ה קטן שיכול לעלות ברגליו אינו אלא משום חינוך לחנכו כדי כשיהיה גדול יהיה זהיר בדבר ולזה קא בעי הש"ס קטן חגר פי' שהיום הוא חגר אבל עתיד להתפשט מהו לב"ה דתלו מלתא ביכול לעלות ברגליו הנה הוא אינו יכול לעלות ותו דאפילו אם היה גדול ועתיד להתפשט ס"ס השתא חגר הוא ופטור אפילו חגר ביום א' ונתפשט בשני פטור או דילמא כיון דטעמא דב"ה הוא משום לחנכו וקטן זה כיון דעתיד להתפשט ותקנתא דהשתא משום לחנכו לכשיגדיל היא אמרינן לא ליפקע מיניה תקנתא דחינוך דג"כ הוא צריך לה כקטן שאינו חגר ופשיט ליה כו' ודברי טעם הם אלו להרמב"ם ז"ל:
דף ז ע"א
גמרא לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר כו' דין הוא נאמרה וכו' מוכח דעופות פסולות לקרבן ראיה והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות חגיגה כתב וז"ל הראיה האמורה בתורה היא שתראה פניו בעזרה כו' ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו' יע"ש ולכאורה נראה דזה הפך דברי הברייתא. וראיתי שכתב מרן הכ"מ משם מהר"י קורקוס דלא גריס בברייתא עופות שעופות ג"כ ישנם בכלל זבחים והקשה על דבריו הרב משנה למלך ממה דגרסינן במסכת זבחים דף קי"ט וז"ל אמר רב ששת לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות ע"כ פי' הרי מימרא מוסכמת דאין עופות בכלל זבחים ובזה ליכא פלוגתא דתנאים כי מ"ד דעופות קרבין בבמה לאו משום דסובר דעופות בכלל זבחים דהא מנחות מוכרח אתה לומר דלא הוו בכלל זבחים וקאמר דקרבים בבמה אלא טעמו הוא משום דלא דייק תיבת זבחים וקא גמר כל דדמי לשלמים מה שלמים דבר הבא בנדר ונדבה וכדאי' אבל אי הוה דייק תיבת זבחים פשיטא דהוה ממעט עופות דהא לא אשכחן דפליגי בהכי. ותו קשה לי לדברי מהר"י קורקוס לו יהיה שנצדיק דבריו דעופות בכלל זבחים ס"ס מאי דקא גמר מחגיגה דהדיוט יתחייב למעט עופות דהא ליתנהו בחגיגה דהדיוט ונראה לומר דסובר רבינו בפירוש דמתניתא דלא דרש מה חגיגה האמורה להדיוט כו' אלא מקמי דדרש דרש' מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו כו' תו לא דרש דרשא קמייתא מה להדיוט זבחים וטעמא דמלתא משום דבתר דדרש דגילוי מלתא שאנו לומדים מחגיגה האמורה בהדיוט הוי מאי דחזי ליה לדרך זה נכנס גם עולת העוף שגם הוא ראוי לגבוה כעולת הבהמה ולא נתמעטו אלא שלמים ומנחות שאינם ראויים לגבוה אלא קומץ מן המנחה וחלב ודם מהשלמים. וא"ת ס"ס אמאי לא גמרינן מחגיגה ג"כ מיעוט העוף ולומר מה חגיגה דהדיוט לא מייתי מעוף גם האמור בגבוה לא מייתי אלא מזבחים לאו קושי' היא דכיון דלימוד זה לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא ולאו דרשא גמורה כשתבא לומר מה חגיגה האמורה להדיוט כו' איכא למידחי מה להדיוט דבעי לאתויי מחגיגתו לשולחן גבוה חלב ודם אי מייתי חגיגתו עוף אין לגבוה מהם מידי תאמר בגבוה דכל מאי דאייתי בקרבן ראיה כולו לגבוה לא שנא עולת בהמה לא שנא עולת העוף ודוקא מעיקרא מקמי דדרש תנא דרשת הראוי לו וס"ד לומר שהדימוי שאנו עושים ראיית גבוה לחגיגה דהדיוט הוא שמציאות עצמו שמביא לחגיגה הוא שיביא לראיה ולפום הא מלתא שלמים נמי מייתי בראיה אבל לפום מאי דקתני לבסוף שהלימוד הוא הראוי לו בזה נכנס העוף ושתבא למעט מחמת שאין כיוצא בו בלהדיוט איכא לשנויי כדכתי' מה דליכא לשנויי הכי מקמי דס"ד לומר שהלימוד הוא הראוי לכל א' ודוק:
דף ח ע"א
גמ' חזקיה אמר טופלין בהמה כו' תניא כוותיה דר"י ת"כ דחזקיה כו' הרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה כתב וז"ל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר ב' מעורבות עם מעות חולין כו' יע"ש ובהלכה שלאחריה כתב וז"ל יוצא אדם י"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה כו' יע"ש. וקשה דהלא פסק בסמוך שאין יוצאין י"ח חגיגה אלא בטפל בחולין. ונראה שסובר כי מעשר בהמה דינו כחולין ושפיר קרינן ביה מסת כיון דאם נפל בו מום הרי הוא כחולין גמורים וגם מתלמודא דקא יהיב טעמא דלא קתני יוצאין במעשר בהמה בי"ט משום סקרתא ש"מ דאי לאו האי טעמא הוי תני להדיא יוצאין בי"ט ואי הוה תני הכי הוה משתמע שפיר דבשלמי חגיגה קאמר דהא לא מפרשי' דקאי אשלמי שמחה שכתב רש"י אלא למאי דקתני ושאר ימות כו' הוי אומר דבשמחה קאי דאיתנהו בכל ימות החג משא"כ אי הוה תני יוצאין י"ח בי"ט במעשר בהמה פשיטא דקאי נמי אשלמי חגיגה וכיון דכן השתא נמי בשלמי חגיגה מפרשינן לה למי שלא חג בי"ט הא' ובמאי אי בטפלה הא תנא ליה רישא אכילה א' מן החולין כו' אלא ודאי דלתשלומי חובת שלמי חגיגה קאמר ומעשר בהמה דין חולין אית להו להא מלתא ואי דחית לומר דלא אתא אלא לאסור מעשר בהמה בי"ט הכי הול"ל ואין עושין טפלה ממעשר בהמה בי"ט ודוק:
דף ח ע"ב
גמ' אמר ר"ל הפריש עשר בהמות כו' הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות חגיגה וז"ל הפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב מהן מקצתן ופסק שוב אינו חוזר ומקריב השאר שהרי שייר אותם ואם לא פסק אלא דחקו היום ולא יכול להקריב היום מקריב השאר למחר ע"כ. ק' כי סוגיין דגמרא מסיק דלא קאמר ר"י שוב אינו חוזר ומקריב אלא דוקא בסתם אבל במפרש הגם דאיכא שהות חוזר ומקריב וקאמר הש"ס ה"נ מסתברא כו' והכ"מ כתב שדעת רבינו בפירו' הסוגיא כפי' ר"ח כו' יע"ש. ודבריו ז"ל שלא בדקדוק אמרן אחר המחילה כי ר"ח מדין י"ט אחרון נגע בה ורבי קא' שוב אינו חוזר ומקריב דמשמע לא בי"ט אחרון ולא בחה"מ ותו דאמר חוזר ומקריב השאר למחר להדיא דבהקרבת חול קא עסיק ובה קא שרי ואסר והדברים פשוטים. ונראה כי רבינו סובר דמאי דקאמר תלמודא במפרש היינו שמפרש טעמו כי נדחק ולא הקריב כולן ולא ששיירן בלא דוחק וכה"ג אפי' איכא שהות ביום חוזר ומקריב ואי קא חזינן דליכא שהות נמי הו"ל כמפרש ואפילו סתם חוזר ותרווייהו כלל רבי' במ"ש בתחילת דבריו שהרי שייר אותם פירו' ששיירן בכונה לא שנשתיירו באיזו סיבה וגמר אומ' ואם לא פסק אלא דחקו היום ולא יכול להקריב פי' דחקו דליכא שהות או איזו סיבה שמנעתו ובזה נכלל מפרש נמי דהא ליכא למימר דדוקא ליכא שהות דמה תענה בדליכא אוכלין דאכלי להו אלא ודאי כל דאית ליה טעמא ש"ד אלא דבהיכא דליכא שהות או ליכא אוכלין דאנן סהדי דלא מצי נקר' סתם ושאר עכבות דלא מוכחי בעי ליה לפרושי טעמא לצאת מכלל בל תוסיף ולא נראה לרבינו לפרש כפירוש רש"י דמפרש היינו דאמר בהדיא ליום א' דמה בכך הא חזינן דלא הקריבן ביום א' אלא ודאי מפרש היינו יפרש טעמא שלא הקריב הכל ביום א' ודוק: