ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר
פרק ג · דף כב ע"ב
גמרא ואטבילה לא מהימני כו' פיר' רש"י ז"ל דפריך אמאי דאמר דהשואל כלים מע"ה צריך להטביל ותמהו עליו התוספות מאי פריך מטומאת מת ע"כ. דבריהם תמוהים דמאי דמחלקינן בין טומאת מת לטומאת ערב היינו לגבי טהרה שאנו צריכין לעשות דכשתששתנו היא לטומאת ערב יש לה תיקון לטבילה בו ביום וכשחששתנו היא לטומאת ז' דהוי ז' ימים ומנא לז' לא שיילי ולהכי אמרו ב"ש דכלי חרס מוקף צמיד אינו מציל דבזה אזדא לה מיחוש טומאת מת אצל ע"ה ושואלין מהם כלי שטף ואין לחוש אלא לטומאת ערב ומטבילין ומשתמשין בהם אבל בערך אמונת ע"ה מוכיחים שפיר מאמינתו בטומאת מת לטומאת ערב ואי קשיא הא קשיא מאי פריך מטומאת מת דנאמנים דהיינו טעמא משום דלפום מאי דתקון ב"ש והודו להם ב"ה שאין מציל כ"ח באהל המת א"כ אין עוד מיחוש לחוש לו לטומאת מת דכלי ע"ה אבל טומאת ערב איכא משום מגע ע"ה ואיכא נמי משום מיחוש פיו צר ולהכי בעי חבר למיטבל להו תחלה ומה שבחרו התוספות ליישב בסוגייא הוא דרך דחוק בסוגיא ואי אפשר להתיישב בדברי הגמרא על נכון כנראה לעיני בשר לו ופשיטא לי דגירסא אחרת הות להו ולהכי תמצא בדבריהם נאמן ע"ה לומר מתיבת לומר תשכיל דלאו גירסתנו גירסתם ואכריחך לומר כן דלפום נוסח הברייתא דקמן לא מיירי בנאמנות על הטומאה אלא בנאמנות על הטבילה לומר שכלי זה הטמא טומאת מת טבלנוהו כמצטרך דקתני נאמנים על טהרת טבילת טמא מת הרי דלא מיירי אלא בדין טהרת הטבילה אם הטבילוהו כראוי או לא ופירושא דכולה סוגייא נראה בעיני דהכי הוא דלפום מאי דיהיב טעמא דלתרומה מטבילין כלי תוך כלי משום דהגם דחשוד ע"ה להטביל כלי בתוך כלי ואפילו פיו צר שאין בו כשפופרת הנוד אע"פ כן כיון דלא אתי תקלה לחבר לית לן בה אלמא ע"ה חשוד להכי בטבילתו דלא טבל כהלכה להכי פריך והא שיילינן מינייהו פי' לעולם אה"נ בהיכא דאיכא למיחש לטומאת מגע ע"ה לא קאמינא דתיפוק ליה דבעי טבילה מחמת מגע אלא בהיכא דליכא למיחש להאי טעמא וכגון מי שטהר פועליו וכדומה שאין בהם דין טומאת מגע ומטהר זה הפועל כליו יש לנו לומר דלמא הטביל כלי בתוך כלי ומייתי ראיה דשיילינן מינייהו מההיא דאמרו ב"ש לך ולו וס"ד דשיילינן מינייהו ומשתמשין בלא טבילה דהכי משמע דטהרתו לך ולו בלא שום תנאי דאם אתה אומר דטהרה זו עמה תנאי חבר שיטבילם ליהדרו להו ב"ה כו' פי' בשלמא למאי דס"ד דלא בעי טבילה כל עיקר שפיר פי' דמוקמינן ליה במטהר לכך דליכא מיחוש מגע ע"ה ולא משנו להו ב"ה כי שיילינן מטבילין דלא אטרחוהו בטבילה וטפי ניחא לומר דאינו מציל וטמאים באהל המת מלהצריך טבילה לכל כלי ע"ה ביד חבר אבל השתא דקאמרת דעל כל פנים בעי טבילה ליהדרו להו דמטבילין פי' בהזאת שלישי ושביעי דלא ס"ד מנא לז' יומי לא מושלי אינשי ומהשתא כחייהו דב"ש דקאמרי לך ולו פי' דלא בעי טבילה כל עיקר והיכי משכחת לה במטהר ע"ה ולא נעלם מעיניה דחבר והטביל כליו וה"ק ב"ש לב"ה וכשאתה מטהר את הכל אתה מטהר לך ולו ומשכחת שתטהר לך כליו בדרך שאין אתה צריך להטבילו כל עיקר וכגון בהיכא דליכא מיחוש טומאת מגע ע"ה דזולת זה איני יכול להכריח שתאמרו לנו כיון שאתה צריך להטביל מחמת טומאת מגע נוסיף לומר שיטהרו ג' ושביעי ונאמר אליו שיציל בטומאת מת אלא מה תענו בהיכא דלא בעי טבילה כל עיקר והשתא קאמר המקשה אי תימא דחיישינן לטבילת כלי תוך כלי כו' אם כן לא משכחת לה שישתמש בכלי ע"ה בלא טבילה מטעם מיחוש זה דטבל כלי תוך כלי שפיו צר ומשני ליה דכדבריו כן הוא דאין מציאות להשאיל כלי מע"ה ולהשתמש בו בלא טבילה מחמת חששת כלי תוך כלי וצריך טבילה אפילו במקום דליכא מיחוש גזירת מגע ע"ה ופריך להדרו להו ב"ה כו' ומשני לא מצו לשנויי הכי משום דהחשש הוא משום הזאת שלישי ושביעית ומנא לז' כו' והדר פריך ואטבילה לא מהימני השתא דאוקימתא דאה"נ דחיישינן להו שמא הטבילו כלי תוך כלי א"כ לא מהימני כו' והתניא נאמנים על הטבילה ומשמע בכל מין טבילה נאמנים שיטבלו כמצטרך ומשני אביי הן אחת שנאמנים על כל דקדוקי טבילה אבל בגופן דוקא ולא דכלים ולהכי לא ידקדקו ויטבלו בכלי שפיו צר וצריכין אנו לטבול כלי השאול מהם להאי חששא גם במקום שאין חששת טומאת מגע ע"ה כאמור ורבא משני אפילו תימא דברייתא מיירי אפילו בטבילת כלים יש הפרש אם אמר לא טבלתי כלי תוך כלי לאומ' טבלתי כו' ובזה עלו דברי הש"ס על נכון:
שם גמרא כלי שנטמאו אחוריו במשקין כו' לפירוש רש"י ז"ל לא מיירי אלא בכלי שמקבל טומאה מגבו כגון כלי עץ כו' וכך הם דברי הראב"ד. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות אבות הטומאות וז"ל אבל אם נגעו משקין טמאין וכו' בין בכלי חרס בין כו' נטמאו אחוריו ע"כ. ותמה עליו הראב"ד ז"ל למה יטמאו המשקין כלי חרס מאחוריו מה שאין מטמאין משקה דזב וזבה עצמן דמחמתן גזרו על אלו המשקין כו' ע"כ. קושטא דסוגיית בכורות מוכחא כהרמב"ם ז"ל וכמו שהרכין ראשו הראב"ד יעש"ד. אלא דהאמת יכחיש זה ודעתי קטנה ג"כ תוהא בדבר זה היכי אורינן בשני כלים של חרס אחד נגע בו באחור משקה זיבתו של זב ואחד נגע בו משקין דרבנן זה שנגע בו משקין דרבנן טמא מאי טעמא גזירה משקין דזב גופייהו נאמר להם טהור בודאי דאין לך חוכא ואיטלולא בזה ותמה אני לגדול דעה שישרו בעיניו הדברים:
וראיתי להרב בעל משנה למלך שהליץ בעד הרמב"ם כי משנה ערוכה היא בפ"ג דכלים משנה ג' וז"ל זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע"כ ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דה"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו טומאת אחוריים במשקין טמאין ע"כ והגם דר' שמשון פירש' להך משנה כדרך שפיר' בגמרא הך מתניתא דחזקיה אבי עקש וז"ל בפרק אלו מומין דף ל"ח מפרש דה"ק כל שאין לו תוך בכ"ח כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים לחלוקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ע"כ דחה הרב משנה למלך פירוש זה בשתי ידים בטענת למה קבעו כל אותה הסוגיא על אותה הברייתא ולא קבעוה על המשנה ועוד כפ"ז לא למדנו שום דין על כלי חרס ולא בא אלא ללמד על כלי שטף וא"כ למה נשנית משנה זו בפרק זה שהוא פרק מיוחד לכ"ח. ואין בדבריו כ"כ הכרח לדחות דברי רבינו שמשון דכנגד מה שאמר למה לא קבעו הסוגיא על המשנה משום דבברייתא פי' להדיא דנטמא גבו נטמא תוכו דמצי להקשות בתוכו תלי רחמנא. ועוד מצי למימר דטעמא דלא קבעו הסוגיא על המשנה משום דהמשנה יכולה להתפרש כפי' הרמב"ם דמאי דקאמר אין לו אחוריים קאי על טומאת כלי חרס וכמו שפירשה הרמב"ם להך ברייתא דחזקיה אבי עקש דמפרש דמאי דקתני אין לו אחוריים פי' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ובהכרח לפרשה בכלי שטף כדקאמר הש"ס וממילא הכי מפרשינן למתניתין דכלים ואין לנו הכרח לומר טומאת גבו בכלי חרס ומה גם כשנסתייע מהכרח הסברא כמו שכתבנו למעלה. ומה שתמה עוד מה שייכות לדין זה בהדי משפטי כלי חרס אינה תמיהא כל עיקר דבמקומו דיבר ויפה דיבר כשהודיע משפטי כלי חרס שאין טומאה באה להם מגבן כל עיקר מסר לך כלל דמשפט זה יש ממנו בכלי שטף כשיש לו תוך אין טומאת משקין נכנסת להם מגבן ודמו לכלי חרס בפרט זה דטומאה אינה נכנסת לתוכו מגבו אבל כלי חרס יכול לומר שאינו דומה לו וכדפי' בבכורות וכדעת הראב"ד ז"ל קושטא הוא דפשטא דסוגיא דמס' בכורות כהרמב"ם משתמעא שפיר ומינה ראיה ומאי דקשה לי הוא בטעמא דמלתא דהוי כחוכא ואיטלולא ונראה לומר דלעולם לא גזרו טומאת משקין לכלים אלא בטומאה דאיכא דוגמתה בטומאה דאורייתא דהיינו מתוכן בין בכלי חרס בין בכלי שטף דשני כלים אלו מקבלין טומאה מתוכן דאורייתא ואין הכי נמי דהוו גוזרים טומאה מגבן בכלי שטף דנטמא גבן נטמא תוכן אבל לא בכלי חרס כל עיקר אלא דחששו לשרוף עליה תרומה וקדשים ועשו היכר בכלי שטף ואמרו יטמא גבן ולא תוכן שבזה יכירו דהוי טומאה דרבנן ובכלי חרס טמאו גבן כדי שיכירו שטומאת תוכן אינה אלא מדרבנן ולאו משום דלמא יגע משקה הזב בגבן אלא להכיר מין טומאה זו שאין לשרוף עליה קדשים ותרומה דזולת זה אין היכר בכלי חרס. ואולי כי לזה דקדק הרמב"ם בלשונו במה שכתב בפ"ז מהלכות אבות הטומאות וז"ל כשגזרו על המשקין גזרו שיטמאו את הכלים מתוכן כיצד כו' אבל אם נגעו משקין טמאים באחורי הכלי וכו' בין כלי חרס בין כו' נטמאו אחוריו ע"כ הנה דקדק לומר שגזירת המשקין היתה לטמא תוכן ולא כלל בכלל הגזירה גזירת גבן ג"כ משום דאז תקשה מה טעם בגזרת גבן של כלי חרס לזה לא הכניס בגזירה דמשום משקין זב וזבה אלא טומאת תוכן ולא הוזכר טומאת גבן כי היכי דלא תבין דגם גזרת גבן דכלי חרס היא משום טומאת משקין זב כו' ואמר לבסוף אבל אם נגעה כו' לומר שחכמים אמרו כי כן והוא מטעם שישנו בדבר והוא כמו שכתבנו למעלה ולזה כלי חרס שאין לו תוך שאין לו טומאה מדאורייתא לא גזרו אלא בתוכו ולא בגבו והוא מהטעם שכתבתי ודוק: