ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר
פרק ג · דף כב ע"א
גמרא חזי ליה ע"ה קשה אמאי לא אסרינן גם לתרומה דילמא חזי ליה ע"ה ואזיל איהו ומטביל לקדש. וי"ל דלמאי דאמור רבנן טבל לתרומה דרגילים הוו לפרסם מילי דקדש וע"ה יודעים דטהרת הקדש עדיפא מטהרת תרומה והגם דחזו דמטבילין כלי תוך כלי לתרומה כל דלא חזו דעבוד לקדש לא עבדי ותדע דתנן נאמנין ע"ה על הקדש ועל החטאת הרי דמזדהרי טפי בהו ומסתמא הגם דחזו דטבלי כלי תוך כלי לתרומה לא עבדי אינהו לקדש:
שם גמרא וניחוש לשאלה כו'. הגם דמלתא דפשיטא היא דמטבילין משום מגע עם הארץ בלאו טעמא דחשש שהטבילן בתוך כלי שפיו צר עכ"ז כן דרך הש"ס במשא ומתן דטהרות משום דלא בקיאי בהו כולי עלמא יקשו קושיות הגם שתירוצם פשוט וכהא דאיתא במסכת ברכות דקאמר וליטמא ידים לכוס הגם דידע דאין הכלי מקבל טומאה מידים שניות תו פריך התם ונטמייה כסת למפה הגם דמלתא דפשיטא דאין כלי מטמא כלי אלא כל שהוא אב ועיין לקמן בתוספות בד"ה ואטבילה כו' יע"ש:
שם גמרא כלי חרס מציל כו'. איכא למידק דלדעת ב"ה היכי מצו לטהר בהצלת כלי חרס דע"ה והלא כלי ע"ה טמאים כטענת ב"ש ומעיקרא הוה להו לאסוקי אדעתייהו. ונראה ליישב דלפום מאי דכתב הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אבות הטומאה דלא שנא חבר לא שנא ע"ה אין כלי חרס מציל אלא על כלי חרס ואוכלין ומשקין א"כ לעולם דמודים ב"ה דכלי חרס דע"ה אינו מציל ומידי דהוה כלי חרס דחבר אם הוא טמא דאינו מציל ונשאר הכל בטומאתו ודבריהם בכלי חרס דחבר טהור ובו חלקו עליהם ב"ש ואמרו דגם דחבר מחמיר וכשהקשו להם מפני מה והשיבו דמשום לתא דכלי חרס של עם הארץ גזרו עליהם פירוש כיון דאיכא כלי חרס של ע"ה שאינך יכול לדון בו דין זה שיצילו גזרינן גם בשל חבר וא"ל ב"ה והרי אתם אומרים דמציל על האוכלין כו' ואם משום לתא דכלי ע"ה לא יצילו אפי' על האוכלין והשיבו דבאוכלין ומשקין ליכא למיחש דגם בשל ע"ה אנו מורין שיציל כ"ח הגם שהוא טמא כיון שאינו אלא להם שהם טמאין לעולם ואין לנו עסק עמהם דהאוכלין שלהם טמאים הם לנו לזה כשאנו מטהרין להם אין לנו לחוש לזה גם בחבר נאמר כן אבל אם יציל גם על הכלים ישאילו ממנו החבר לא אוכלין ולא כלים ואחר כל אלו הטענות אמר רבי יהושע בושני כו' פי' שהיה להם לטהר הכל בשל חבר ולטמא הכל בשל ע"ה ולזה באה התשובה שכן הוא האמת שראוי לעשות אלא כי לא ישמע ע"ה הטעם ויקבל בחשבו כי הוא איש טהור מקרי ושומר כליו וראויים להציל יותר מכלי חבר ונמצא בזה יבאו חבירים לידי תקלה לזה הטוב והישר שישוו מדותיהם ונימא להו לחבירים בדרך זה שיצילו כ"ח על האוכלין כו' שאין להם תקנה ולא על הכלים שיש להם תקנה ויהיה רק לע"ה ובזה ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלים הצריכה להם ולס' רבי' שמשון שכתב דלא גזרו אלא לע"ה אבל לחבר מציל על הכל לא תמנע מלומר חדא מתרתי או דסוברים דלא גזרו על כלי ע"ה טומאה גם לדבר זה שלא יהיו מצילין באהל המת והכי משמע דסובר רבינו שמשון מדמוקי למתניתין בע"ה ואעפ"י כן קאמרי ב"ה דמצילין על הכל או דסוברים דבע"ה לא יצילו לא לאוכלין ולא לכלים ומטעם חוכא ואיטלולא שלא תהיה אשה ועריבה טמאים ועיסה טהורה ולא חששו שלא יקבלו מהם והנה למאי דנאמר דדעתם היתה לטהר אפילו לע"ה הגם שהם טמאים לא גזרו עליהם טומאה בגדר זה שלא יציל כפ"ז לא ידענא מה טענה בדברי ב"ש להכריח לב"ה לומר כדבריהם שחזרו להורות כמותם כדקתני בפ"ה דאהלות משנה ג' שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש אלא בהכרח לומר דדעת ב"ה היא לטמא הכל ואין מצילין כל עיקר לפ"ז קשה א"כ ב"ש מיירי בע"ה וב"ה בחבר וא"כ מכל צד קשיא ובהכרח לומר דבדעת הרמב"ם יאירו הדברים ודעת הראב"ד כדעת הרמב"ם בזה וכן דעת רבינו עובדיה בפירוש המשנה פ"ק דעדויות אלא דבפרק ה' דאהלות כתב כרבי' שמשון ונראה דרבינו עובדיה לא מכרעא ליה מלתא בזה. וראיתי להרב תי"ט ז"ל שכתב דלפי' רבינו שמשון וסיעתיה מאי דקאמר הש"ס ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי כלומר ולפיכך אמרו דשל ע"ה אינו חוצץ ולא שאל מהם שום כלי שטף עכ"ל. לא ידענא מאי דקאמר דפשטא דמלתא הכי הוא מנא לז' לא מושלי ובהכרח דמאי דשיילינן מינייהו דקאמר ב"ש לב"ה הוא לאשתמושי ביה תכף להכי אמרו אינו חוצץ דבזה יזה עליו הע"ה וכו' ויטהרנו מטומאת מת ולא נשאר אלא גזירת טומאת ע"ה ויטבלנו האדם השואל אותו וטעמא דמקדים הכא בית הלל לב"ש שלא כסדר הרגיל לומר שאחר שדברו ב"ש דבריהם לא היה מחלוקת ומקמי האי הוא דאמור ב"ה מצילין על הכל: