אור ברסלב
ראשון לציון על חגיגה פרק ב › דף יז ע"א

ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר

פרק ב · דף יז ע"א

דף טז ע"ב

גמרא אמר ר"א כו'. כתבו התוס' ד"ה אף חג כו' וז"ל אתיא ראב"י ור"מ דאלו לת"ק וכו' יע"ש גרסינן בר"ה דף ד' וז"ל ת"ר חייבי הדמין והערכין כו' צדקות מעשרות כו' לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלש רגלים עובר משום בל תאחר ר"ש אומר כסדרן וחג המצות תחלה ר"מ אומר כיון שעבר עליהם רגל אחד עובר ראב"י אומר שני רגלים ראב"ש אומר כיון שעבר עליהם חג הסוכות מ"ט דת"ק למה לי למהדר ולמכתב בחג המצות ובחג השבועות כו' לבל תאחר ור"מ מ"ט דכתיב ובאת שמה והבאתם ורבנן ההוא למצוה כו' וראב"י מ"ט דכתיב במועדיכם מיעוט מועדים שנים כו' ופריך הש"ס לר"מ וראב"י האי בחג המצות כו' מאי דרשו ביה כדר"א דא"ר אושעיא מנין לעצרת כו' יע"ש. מהכא משמע דלראב"י לא דרשינן מהאי קרא הג' פעמים לענין איחור הנדר וכוותיה קאי ר' אושעיא וקשה ממאי דגרסינן בסוכה דף מ"ז עלה דההיא מתני' דקתני הבכורים טעונים קרבן כו' ולינה אמרינן ודילמא ראב"י היא ע"כ וקבל הש"ס דחיה זו ולדברי התוס' שכתבו כאן דלראב"י לא דריש הך דרשא דופנית כל פונות כו' א"כ בכורים מנא ליה דטעונים לינה אם לא שנאמר דדריש ופנית כל פונות בשלמא למאי דכתבו התו' בפ"ד דסוכה דף מ"ז ד"ה לינה ובפ"ק דר"ה דף ה' ד"ה מה חג בפי' דמאי דאמר דאמ' בפ' דם החטאת עשאן הכתוב בוקר א' שצריך לינה כל ז' ימי פסח אתי שפיר האי דאצטריך להקש סוכות לומר שגם בה צריך לינה כל ימי החג אלא למאי דפי' התם ובפסחים דף צ"ה דלא בעי אלא לינה א' ומה שעשאן הכתוב בוקר א' היינו שאם לא לן אתמול ילין היום קשה ותו ק"ל דלא מצינן למימר דהקש דחג הסוכות אתא ללון כל שבעה, א"כ עצרת נמי צריך לינת ז' בעצרת. גם מדברי התוס' הכא שכתבו ת"ק ור"ש וכו' נפקא להו מופנית משמע דסוברים דלא בעינן אלא לילה א' דאי כל ז' הא מלתא לא נפקא מופנית וכמו שכתבו בסוכה. והרמב"ם בפ"ג מהלכות בכורים כתב וז"ל הבכורים טעונים לינה כו' ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר ופנית בבקר וכו' כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבא לו לא יהיו אלא בבקר כו' יע"ש. פסק רבינו דרך כלל שעל כל ביאה שיבא למקדש צרי' לינה ובה' החגים לא רשם דין לינה בהם. ונראה שסמך על הכלל שכתב כאן בהלכות בכורים וגילה לנו הרב מאמצעות דבריו דחיוב לינה בבכורים גמרינן לה מדרשת ופנית כל פונות וגילה דעתו מתוך זה דבחגים לית להו דין לינה זולת מה שנשמע מדרשא זו ומהשתא הך דרשא דר' אושעיא לא פסקה רבינו ממ"נ אי ללילה א' קאמר הרי מפיק לה רבינו מופנית ואי לז' לילות קאמר דבעינן לינה כל ז' לא פסקה הרמב"ם. וקשה לדעת הרמב"ם ז"ל אמאי לא פסק כר"א דהא מייתי ליה סתמא דתלמודא בלא חולק. עוד ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד ממעה"ק וז"ל אחד נדרים ונדבות כו' ומתנות עניים וכו' מ"ע להביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה כו' עברו עליו ג' רגלים ולא הביא הרי זה עובר בבל תאחר ע"כ פסק רבינו כת"ק דברייתא. וקשה אמאי לא פסק כראב"י דקי"ל הלכתא כוותיה דמשנתו קב ונקי ואפילו בברייתא ואפילו נגד רבים לדעת הרא"ש. והנכון בעיני לומר דמאן דגמר סוכות מפסח לא דריש ופנית וכדברי התוס' דסוגיין ועיקר ותמצא דתנא דספרי דדריש ופנית לרבות כל פונות דריש קרא דחג המצות וחג השבועות כו' לעבור בבל תאחר וז"ל הספרי ופנית מלמד שטעונין לינה אין לי אלא אלו מנין לרבות עופות ומנחות יין לבונה עצים ת"ל ופנית כל פונות שאתה פונה מן בקר ואילך כו' בחג המצות ובחג השבועות אין ת"ל חג הסוכות שבו מדבר הכתוב אלא מלמד שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו כל רגלי השנה ע"כ. נמצא שמי שדורש מופנית כל פונות דורש קרא דבחג המצות כו' לבל תאחר ור' אושעיא דדריש לינה לחג הסוכות מחג המצות לא דריש כל פונות וראב"י מוקי ליה תלמודא כר' אושעיא ומינה אתה למד דלא בעי לינה אלא בפסח ובמוקש אליו ומהשתא הא דתנן הבכורים צריכים לינה בהכרח דאתיא דלא כראב"י וכדקאמר הש"ס התם בסוכה עלה הכי נמי מסתברא דרבי יהודה היא ומה שדחה התם תלמודא הוי דחוייא דלא קאי הכי ומהשתא תלמודא לא חש להשיבו דהוי מלתא דפשיטא דראב"י לא סבר לינה בבכורים ואי נמי התם עד השתא לא אסיקו ליה לראב"י כר' אושעיא ולהכי לא משני ליה מידי ואה"נ למאי דמסיק הש"ס דראב"י כר' אושעיא לא דחי דילמא ראב"י ומהשתא יאיר נתיב פסקי' דהרמב"ם בין מה שפסק בפ"ג מהלכות בכורים בדין לינה דלא מחלק בין המביא קרבן בימי החול לחגים בין מה שפסק בפ' י"ד מה' מעה"ק בדין בל תאחר דטעמא הוא דכיון דסתם לן תנא במשנה בבכורים דטעונים לינה אזדא הא דתנא בספרי דכל פונות ודלא כרבי אושעיא דאי כרבי אושעיא דוקא פסח לפום האי סתמא נפקי לן תרי פסקי דדינים חד דבעי לינה לכל ביאה שיבא למקדש והיינו מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות בכורים וחד דינא דאינו עובר משום בל תאחר אלא בעבור עליו ג' רגלים ודלא כראב"י דקאמר תרתי ודריש מ"ש הכתוב בחג המצות כו' לדרשת רבי אושעיא דקאמר תלמודא בר"ה דף ד' והגם דקי"ל כראב"י אפילו לסברת הרא"ש דוקא נגד רבים אבל הכא איכא רבים ואיכא סתם משנה דהא בברייתא רבים הם דסוברים דקרא דבחג המצות אתא לעבור עליו בבל תאחר בג' רגלים ת"ק ור"ש דבעו ג' רגלים ולהכי פסק כסתם משנה וסתם ברייתא דספרי שהבאתי לעיל ודרבים נגד ראב"י:

וראיתי להרב המופלא בעל משנה למלך שכתב על דברי רמב"ם וז"ל לא מצאתי מקום לדין זה שיהיה כאלו עשה כו' ע"כ יעש"ד. והנה ממאי דקתני ברייתא קתני צדקות ומתנות עניים דקאי עלייהו בבל תאחר ובהך מתניתין פליג ר"מ וסובר דבחד רגל עובר עלייהו ומייתי טעמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ופריך הש"ס ורבנן ומשני ההוא לעשה ומשמע ליה להרמב"ם דמדרבי מאיר נשמע לרבנן כי היכי דלר' מאיר דוהבאתם שמה גם במתנות עניים כמו כן רבנן איכא למדחי דילמא דוקא ר"מ הוא דמוקי ליה גם במתנות עניים משום דסובר דקרא דוהבאתם שמה אקרא דלא תאחר סמיך ובהך קרא דרשו ביה ג"כ מתנות עניים כדאיתא בברייתא משא"כ רבנן דלחודיה קאי ולעשה הוא דאתא הא לא אדכר בהאי קרא מתנות עניים ואולי מצינן למימר דמסתמא לא פליגי רבנן ור"מ ג"כ בעשה דמתנות עניים וזה דוחק ותמיהה לי טובא בדברי רמב"ם בהאי פסקא דדינא דכתב וז"ל עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או שהתנדב או שלא נתן הערכין והחרמין והדמין הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תאחר ע"כ. ואיכא למידק אמאי הוצרך לחזור על הפרטים אחר שכבר הזכירם בסמוך וממה דקא חזינן דהשמיט ולא הזכיר מהפרטים שהזכיר ברישא דחיוב עשה ש"מ דלהכי הוא דאתא לו' דאינו עובר בל"ת אלא על אלו שהזכיר ושלל מעשרות ומתנות עניים ודברי תימה הם דהלא בהדיא איתא בברייתא דעובר עליהם בבל תאחר אחר ג' רגלים ותו דגרסי' התם על הך מתניתין וז"ל מנה"מ דת"ר כי תדור נדר כו' לה' אלקיך אלו צדקות ומעשרות ובכור מעמך זה לקט שכחה ופאה כו' ע"כ. הרי דדרשי' מתנות עניים ומעשרות מקרא דלא תאחר. והיה נראה לומר דרמב"ם פסק כהך מתניתין דקא מייתי תלמודא אח"ז וז"ל מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זו נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר נדרת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה ע"כ. הרי דלא קתני הכא אלא נדרי קדש שהם קרבנות ובדק הבית וצדקה שישנם בלאו ועשה וכל הני דקתני בברייתא זו מייתי להו רמב"ם והצדקה גם כן הגם שלא כתבה בפ' י"ד מהלכות מעה"ק כתבה בפ"ח מהלכות מתנות עניים מטעם דחלוקה בדינה דהצדקה עובר עליה בלאו מיד משא"כ שאר הפרטים דאינו עובר אלא עד ג' רגלים וכדמפרש רבא עלה דמתניתין וז"ל אמר רבא וצדקה מחייב עליה לאלתר ע"כ. ומהשתא הגם דבהך ברייתא קתני דעובר גם על המתנות עניים ומעשרות דמשמע אפילו מעשר א' שאין בו קדושה עכ"ז כיון דבברייתא זו לא הוזכרו לא קי"ל הכי והגם דתלמודא קא פריך עלה למה לי מלא תאחר נפקא וכו' לא תידוק מינה דתנא דמוצא מודה בכל הנך דרשות דדריש תנא דאם נדר או נדבה אלא דהא מיהא אמר קרא כי תדור נדר וכו' לא תאחר ולמה לי תרי לאוין ולעולם לס' תנא דמוצא לא מחייב בלאו אלא על אותם הדברים האמורים בברייתא והם דברי רמב"ם ז"ל ומה שאמרו התם באותו דף ע"ב וז"ל בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר וכו' ת"ש דתני ר' חייא מעמך פרט ליורש ופריך והא מעמך מבעי ליה זה לקט שכחה ופאה קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך ע"כ הרי מדפריך מינה משמע דאלימ' ליה לסתמא דתלמודא דרשת מתנות עניים דדריש תנא דכי תדור י"ל דהכי קאמר והא מעמך מבעי ליה כו' ודייקינן מהכא דתנא דר' חייא סובר דלא כתנא דכי תדור ומשני דילמא ככ"ע וקרי ביה עמך כו' ואחר ההשקפה לא היא דפשיטא דלא פליגי מתנייתא דכי תדור עם מתנית' דמוצא ובהדדי מתנו להו בספרי וטעמא דלא קתני במתניתא דמוצא מעשרות ומתנות עניים לפום צריכותא דעביד תלמודא לקרא דלא תאחר עם קרא דמוצא לא ק' מידי דהא מוקי דתלמודא קרא דמוצא שפתיך לאמר ולא אפריש ואצטריך דס"ד דבור לאו מלתא הוא קמ"ל לפום האי טעמא לא בעי קרא למימר מעשרות ומתנות עניים לחייבו להפריש דהא מקרא מלא דבר הכתוב מ"ע להפריש המעשרות ולהניח לקט שכחה ופאה לעניים וחיוב הפרשתם אינה מחמת דיבורו ולא אצטריך קרא אלא ליתנם והוא מה שאמר בפסוק לא תאחר וזה ברור ולא פליגי ברייתות. וליישב דברי רמב"ם ז"ל נראה דנפקא ליה ממאי דאמר הש"ס וז"ל אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא עד דעברו עלה ג' רגלים כקרבנות קמ"ל דהתם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים ע"כ. משמע דכל דאיכא בעל דבר קמיה דאליו הוא חייב לתת חייב לאלתר ומינה למתנות עניים ומעשר א' דלוי' דאיכא קמיה חבירו שעליו מוזהר לתת לו לא תלי ברגלים ותדע דקאמר הש"ס פשיטא דאי קיימי עניים דמחייב לאלתר והוצרך לשנויי דסד"א וכו' הא לאו הכי פשיטא דמחייב לאלתר נמצינו אומרים דכל מלתא דקיימא בנתינה לחבריה אי קאי קמיה מיחייב לאלתר ודין זה כתבו רמב"ם בפ"ח מהלכות מ"ע וז"ל האומר הרי עלי סלע לצדקה כו' חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עובר בבל תאחר ע"כ. ומינה אתה למד לכל שחייב לפרוע לו מדין שמים כגון מתנות עניים ומעשר א' הניתן ללוי אם ישנו למקבל ולא פרע שישנו בבל תאחר ולא הוצרך רמב"ם לפרש משום דמובן הוא הדבר וכדקאמר הש"ס אמלתיה דרבא פשיטא ואם ליתיה למקבל אינו עובר והגם דתנא תני מתנות עניים וצדקות בברייתא דג' רגלים הא אתא רבא ופירשה דלאלתר הוא דמחייב ולא תנא ג' רגלים אלא אשארא דתנא במתניתין ומעשרות דקתני מתני' מיירי במעשרות הניתנים לזולת כגון מעשר א' או מעשר עני אבל מעשר שני ומעשר בהמה לא באו לחייוב בל תאחר דהא דידיה הוא ואין צודק בו מאמר תשלומין ליאמר עליו מאמר לא תאחר לשלמו והגם דבפסיקתא קתני להדיא בברייתא דלא תאחר וז"ל ומעשרות דכתיב וכל מעשר הארץ כו' ע"כ דמוכח דבמעשר ב' משתעי בהכרח לומר דאסמכתא בעלמא ותדע דקתני התם בהדי מעשרות הפסח ומה שייכות יש לקרבן פסח בלא תאחר אלא תנא סמך לכל הקרבנות בהאי קרא והמשכיל יבין דאין דינם נכלל בלא תאחר לשלמו דהא אין פסח בתשלומין אם עבר יום י"ד וכמו שאנו אומרים גם כן בדין הצדקה דאין דינה שוה להאמורים בפסוק אלא דהתנא כלל הכל ה"נ אמרינן דנקט מעשרות לענין העלאת מ"ש לירושלם שצריך להעלותו אבל אינו נכנס בגדר מאמר לא תאחר לשלמו לעבור בלאו בגבול ג' רגלים ומה שכתב רמב"ם דעובר עלייהו בעשה ברגל א' דין זה עיקרו בפסוק ובאת שמה והבאתם שמה וכו' דמצוה הכתוב להביא את כל נכסי קדשים שיש בידו ושם הזכיר להדיא מעשר בהמה ומעשר דגן כדקתני ר' עקיבא וז"ל ומעשרותיכם בב' מעשרות הכתוב מדבר מעשר דגן ומעשר בהמה ומשמע מעשר דגן בין מעשר הניתן לזולת שהוא מעשר א' בין מעשר הראוי לבעלים בירושלם שקבע לו המקום זמן בבואו למקום ואם לא הביא בטל עשה ולזה כתב רמב"ם אחר נדרים כו' ומעשרות פי' כל מין מעשר ומתנות עניים וכו' והגם דמתנות עניים לא רמיזי בהאי קרא דוהבאתם שמה סובר רמב"ם מידי דהוה אמעשר א' שניתן ללוי שנאמר בפסוק מעשרותיכם ופירש ר' עקיבא מעשר דגן וליכא לדחויי דילמא מעשר שני קאמר דמאן פלג לך לך סתם קאמר ומעתה לא שנא ג"כ שאר נדרים הניתנים לעניים ומה שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים אם אין עני יפריש ויניח עד שימצא עני דמשמע תו לא צריך מידי לא היא דסמך על מה שכתב כאן במתנות עניים מ"ע להביא ברגל א' ואתא בכלל מתנות עניים וא"ת מנ"ל לרמב"ם שיפריש מיד דמשמע מדבריו דלא קבע זמן הא לאו קושיא היא דמן הראוי הוא להפריש מיד אלא שאינו עובר בעשה אלא עד עבור רגל א' לזה אמר יפריש ולא קבע לו זמן ולעולם אינו עובר בעשה עד שיעבור רגל א' וסמך על מ"ש בפ' י"ד מהלכות מעה"ק:

תוכן העניינים

ראשון לציון על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה