אור ברסלב
ראשון לציון על חגיגה פרק ב › דף טז ע"ב

ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר

פרק ב · דף טז ע"ב

פרק ב

גמ' ש"מ סמיכה בכל כחו בעי' כו' מתיבי כו' דא"ל אקפו ידייכו כו' מהכא משמע דמסיק דלכ"ע בעי' סמיכה בכל כחו. והתוס' בפסחים דף פ"ט ד"ה ואלא כו' כתבו וז"ל ס"ל סמיכה בכל כחו בעינן וכו' ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא ע"כ. ואנא לא קא חזינא הכא פלוגתא ואפי' דאמוראי ואולי דלסבר' המק' דמותיב מהא דקתני לעשות נחת רוח סובר דר"י אית ליה דלא בעי' סמיכה בכל כחו ות"ק דפליג עליה שהוא ר"י סובר דסמיכה בכל כחו בעי' ולהכי פליגי בסמיכת נשים ומאי דקא מותיב לרמי ב"ח מרבי יוסי משום דמוקי דזוגות כולהו סברי סמיכה בכל כחו בעי' א"כ ר"י דסובר דלא בעי' בכל כחו כמאן והגם דמשני תלמודא שינויי דחיקי נינהו ומשום הכי כתבו התוס' דהוי פלוגתא דתנאי וא"ת דילמא סובר דבין לר"י בין לת"ק לא בעינן בכל כחו ופלוגתייהו לת"ק חוששין לאיסור דמחזי כעובד עבודה בקדשים ור"י סובר דרשות יש להן לעשות בכה"ג. י"ל דא"כ ק' מנא שמע ר"י ממלתיה דת"ק דאי בעי לא מצו עבוד דהא לא אמר אלא ולא בנות פי' אין עליהן חובת סמיכה ואמאי פליג עלויה אלא ודאי דסברת ת"ק היא בעלמא בדין סמיכה דבעי בכל כחו ומדאצטריך למדרש בני ישראל ולא נשים בזה גילה דעתו דאפי' דאקפויי ידא לא דאי סמיכה כהלכתא ובכל כחו לא הוה צריך למימעטיה דהא סמיכה מצוה שהז"ג היא וכיון דכן לא מצו למיעבד סמיכה דהא עבוד עבודה בקדשים ובזה ר"י גופיה פשיטא ליה אלא ודאי לא אתא ר"י אלא לומר דאפילו בדרך דליכא איסור דאורייתא וכגון אקפויי ידא ופירו' דהא דקאמר ר"י בני יש' ולא וכו' לאו דאתא קרא להכי דהא פשיטא דנשים פטורות דמ"ע שהז"ג היא אלא הם דברי ר"י דהוא סובר דנשים לא סמכי אפילו באקפת ידא ומטעם האמור וראיתי להתו' במנחות דף צ"ג בד"ה ידו ולא יד כו' שכתבו וז"ל וא"ת למה לי קרא למעט נשים בסמיכה ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג כו' יעו"ש ולא תי' ולפום מאי דכתי' לא ק' מידי. עוד נראה לתרץ קו' דאצטריך למעטם קרא בסמיכה דאי מטעם דהוי זמן גרמא לא מפטרי דהא קרבנות רשות הם דכתי' אדם כי יקריב ואעפ"י כן אמר רחמנא לסמוך ובהא מלתא דהבאת קרבן השוה התורה אשה לאיש כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעה"ק וז"ל א' אנשים וא' נשים ועבדים מביאין כל הקרבנות ע"כ וטעמא כיון דהבאת קרבן לאי זמן גרמא דכל אימת דבעיא מציא מ"ש אשה מאיש והרשות נתונה להם יחד איש ואשה ומעתה נשים כאנשים בהבאת קרבן וכי היכי דאנשים רשות הוא דהוי ואעפ"כ אמר רחמנא לסמוך ה"נ הנשים רשות ויסמכו קמ"ל. עוד נראה דאצטריך קרא למעט נשים מהסמיכה משום דה"א כיון דה"מ דאמינא דמ"ע שהז"ג פטורות דוקא במצוה א' כגון תפילין וציצית כיון שהז"ג פטור אבל בענף מצוה כה"ג דהם עושות המצוה ומביאות קרבן לא פטרי' להו במכשירי מצוה משום דהך מכשיר הוי ז"ג ולזה כיון דאמ' רחמנא דנשים מייתו קרבן מסתמא ככל חקותיו ולא ליתי גרוע והגם דסמיכה דיעבד לא מיעכבא עכ"ז אשכחן דמשום צורך סמיכה פטרו חכמים ס' הבאת קרבן פסח דגרסינן בפסחים דף פ"ט גבי הך דתניא ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת בא' מהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח ב' ופריך בש"ס ונטרחו וניתו מותר הפסח וכו' ומשני משום סמיכה דאלו מותר בעי סמיכה כו' יע"ש הרי דמבטל האיך חובת ק"פ משום צורך סמיכה והיכי פטרינן לנשים מסמיכה הצריכה בקרבן שידם כיד האנשים בהבאתו ויש שרצו לומר דהבאת קרבן הוי משהז"ג דהא אין זמן הקרבתם אלא ביום ולא בלילה והא בורכא היא דהא מאי דאנו דנין בו ז"ג הוא מאי דנשים עבוד לא מאי דכהני עבוד והבאת הקרבן מציא למיתי בכל עת וסמיכה שאנו דנין בה מצוה שהז"ג היא מצוה דנשים עבוד משא"כ שחיטה והקרבה הוי מלתא דכהני עבוד ומה ענין לאשה בזה שנדון בו ז"ג והגם כי בעיא דתהוי עומדת על קרבנ' הא מלתא אינה מתנאי ההבאה אלא רבנן הוא דאמרו הכי אבל מעיקר דין הקרבן ואפי' לכתחילה שולח אדם קרבנו וסמיכה זו צורכי קרבן ומכשיריו היא וכשאתה אומר שהאשה מביאה קרבן תתחייב לומר שתסמוך ת"ל בני ישראל למעטם מסמיכה וחידוש הוא אלא דפש גבן לעמוד על עמקן של דברים כפום מסקנא דמלתא במאי פליגי ת"ק ור"י. והתוס' בעירו' דף צ"ו ד"ה מיכל פי' דפלוגתייהו היא דת"ק דר"י סובר דכל דאיכא דררא דאיסורא לא יעשו המצוה מי שפטור עליה ולהכי אמר דאין סמיכה בנשים אפילו באקפויי ידא וכמו כן תקיעה בר"ה איכא איסור דרבנן וכיוצא בזה יע"ש ור"י סובר דכל דאיכא איסור דאורייתא ודאי דלא אבל בהיכא דליכא אלא איסור דרבנן אי בעו נשים למעבד ש"ד ולהכי שרי להו לסמוך באקפויי ידא ולתקוע בר"ה כיון דליכא אלא איסור דרבנן ולדרך זה אשה כיון דמודה ר"י דאיכא איסור דרבנן בהאי אקפות ידא אמאי שרי להו ר"י בשלמא בת"ש ניחא ס"ס קא עבדי מצוה דישנה באנשים בחיוב ובהן ברשות אלא סמיכה דאקפויי ידא ליכא מצוה כל עיקר ואמאי שרינן להו למיעבד איסורא ואולי דסובר ר"י דרבנן מעי' לא אסרו איסור זה דמחזי כעובד עבודה בקדשים דנשים כיון דרשות להם לעשות סמיכה אי לאו דאיכא עבודה בקדשים כהאי מלתא דהוי באקפות ידא לא גזור וכמו כן בתקיעת שופר מעי' לא אסרו בנדון זה אלא דעדיין ק' לדבריהם היכא רמיזה בדברי ת"ק לאסור אקופי ידא ופליג עליה ר"י וי"ל דדייק מלתא דקאמר בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות דאי כונתו לומר בני ישראל חובה אבל בנות ישראל רשות הכי הו"ל למימר בני ישראל צריכין סמיכה ולא בנות ישראל ומדקאמר בכה"ג בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות משמע דקא אסר להו סמיכה ובהכי מתדייק נמי יתור תיבת סומכות בתרא דקאמר דלא הוה צ"ל ולהכי הבין ר"י דאתא לאסור איסור אפילו סמיכה דאקופי ידא דאי לא אתא אלא לאסור סמיכה דבכל כחו הא לא אצטריך לדיוקי לה במלתיה כדאמרן דהא באומ' רשות אנא ידענא דכל דאיכא איסורא דאורייתא לא מצו עבוד אלא ודאי דלא אתא אלא לאסור אפילו באקופי ידא ורש"י בד"ה דף ל"ג ובעירובין דף צ"ו פי' דטעמא דת"ק דאסר הוא משום דסובר דאיכא משום בל תוסיף יע"ש ומשמע דאפילו ליכא איסורא אפי' דרבנן אסר ת"ק דאל"כ מנ"ל לרש"י לפרושי הכי וליכא למימר דסובר דבסמיכה באקפויי ידייהו ליכא מיחוש איסור אפילו דרבנן דהא רש"י גופיה פי' בחולין דף פ"ה וז"ל נשים סומכות רשות ואע"ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרי' מחללת י"ט היא ע"כ. הרי דבסמיכה דמפלגי בה הוכרח רש"י לפרש דאיכא איסורא וא"כ דילמא לא פליג ת"ק עליה דר"י אלא משום איסורא דקא עבדי ולעולם משום בל תוסיף ליכא. וי"ל דרש"י הוכרח לפרש הכי מההיא דאמרו בעירובין דף צ"ו אההיא דאמרו מיכל בת שאול דקא מנחא תפילין ואשתו של יונה שעלתה לרגל ודילמא ס"ל כר"י דאמר נשים סומכות רשות ע"כ ומוכח דלת"ק דר"י לא מציא למעבד והא הכא ליכא איסורא ואעפ"י כן אסר ת"ק ולהכי פי' רש"י שם וז"ל נשים סומכות רשות דאין כאן בל תוסיף ע"כ נתכוון להעיר כי מכאן בנה בנין טעמו דר"י דהוי משום בל תוסיף נמצאת אומר לכונת רש"י ז"ל דלת"ק אסור אפילו ליכא איסור דרבנן ולר"י מותר אפילו איכא איסור דרבנן והראיה מדשרי לאשה לתקוע ותקיעה איכא איסור דרבנן ודאי ודכוות' נמי איכא בסמיכה ואפילו באקופי ידא. ולענין הלכה אי פסקינן כת"ק או כר"י למאי דקי"ל הלכה כסתם משנה ותנן בר"ה דף ל"ג וז"ל אין מעכבין את התינוקות לתקוע וקאמר בש"ס וז"ל הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין לא תינוקות ולא נשים ומשני הא ר"י הא ר' יוסי כו' יע"ש. א"כ סתם מתני' כר' יאודה ותו גרסי' בסוכה דף מ"ב אמתני' דקתני מקבלת אשה לולב מיד בנה כו' קא' הש"ס וז"ל פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חייובא היא אימא לא תקבל קמ"ל ע"כ ופיר' רש"י והר"ן וז"ל קמ"ל כיון דראוי לאנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע"כ טעמם שלא פירשו כיון דאי בעיא נטלה ליה למעבד ביה מצוה היא עצמה משום דהא סתם לן רבי כת"ק דר"י בההיא דר"ה דאין מעכבין את התינוקות וכו' ואי אמרי' הכא טעמא משום דחזיא לה א"כ הדר רבי לסתומי כר' יוסי להכי פיר' מתניתין לטעמיה דת"ק דסתם לן תנא כוותיה תו בהכרח לפרושי מתני' אליבא דת"ק דאי אליבא דר' יוסי פשיטא מאי קמ"ל כיון דלדידה נמי חזי הא ודאי לא אצטריך לאשמועינן התר טלטול אלא לת"ק דר"י דאסר לה אעפ"כ לית ביה איסור טלטול כיון דחזי לגברי נמצינו אומרים דאיכא נמי סתמא אחרים כת"ק דר"י ומשום הא נראה דהכי הלכתא. והרשב"א בשיטת ר"ה כתב לאלומי כח סתמא דמתני' מכח כללא דקי"ל הלכה כר' יוסי אלא דסבר דלא אלימא האי סתמא כיון דמצי' למי' דלא איכוין רבי להכי והדר ביה הרב מכח תלמודא יע"ש. ונראה מדבריו דחש לסתמא דמתני' טפי מכללא דהלכה כר"י אלא דהתו' הכריעו לומר הלכה כר"י מכח הנהו תרי עובדי דמייתי בעירו' דמיכל בת שאול ואשת יונה ומעשה עדיף והנהו מוקי להו תלמודא כר' יוסי וכ"כ הרא"ש והר"ן. והנה הא מלתא לא הוי הכרעה אלא לדבריהם ז"ל דאסיקו דבין סמיכה דאקופי ידא בין תפי' בין עליה לרגל איכא דררא דאיסורא אבל לס' רש"י דאמרי' דהנחת תפלין ועליה לרגל ליכא איסורא שפיר משוינן הנהו עובדי וסתמא דמתניתין תרוייהו להלכה דהא לדעת רש"י ז"ל ת"ק דר"י אוסר אפילו ליכא איסור דרבנן דהיינו בתקיעת שופר ובטלטול לולב אבל בקצה האחרון דליכא איסור לא אשכחן ליה דסתם לן כוותיה ולהכי סמכינן על הנהו תרי עובדי דמיכל ואשת יונה וככללין דהלכה כר"י ולפום האי פסקא אסרי' נשים לתקוע ולנענע בלולב ושרי' להו לאנוחי תפילין ולעלות לרגל דלס' רש"י ז"ל ליכא שום איסור בהאי וכל דכוותייהו כיוצא בהו והרי"ף ז"ל והרמב"ם ממה שהעלו על ספר הך דינא דמקבלת אשה מיד בנה כו' משמע דפסקו כסתמי דרבי דאי כר' יוסי פשיטא דהא לדידיה נמי חזי וכדכתי'. אלא דממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שופר וז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא ע"כ. משמע מדבריו דקא משוה אשה לקטן דאי מפלגי בדינייהו הוה ליה להרמב"ם לאשמועינן דלא ראי זה כראי זה לענין תקיעת שופר דנשים אסיר להו לתקוע וקטנים מותר והגם דאיכא לדחות דסמך הרמב"ם על מ"ש שם באותו פרק גופיה דאין מעכבים את התינוקות כו' יע"ש לאו דחיה היא דמזה ליכא למשמע דנשים אסורות כמתניתין דדייק מינה הש"ס הכי ולאו דיוקא אלימא דאיכא למימר דאורחא דמלתא נקט דתינוקות דרכן להתלמד לתקוע ולא הנשים אלא דס"ס ליכא הכרעה המסתפקת מדברי הרמב"ם לומר דשרי להו לתקוע. גם בהך דינא דסמיכ' דאקפויי ידא לא גילה דעתו הרמב"ם ביה וז"ל בפ"ב מהלכות מעה"ק הכל סומכים חוץ מחש"ו ועבד ואשה כו' ואין השליח סומך וכו' דכתיב ידו ולא יד אשתו כו' ע"כ. הנה ממה דממעט לה בתחי' בכלל חש"ו ובתר הכי מטעם שליח מוכח דממעט לה מסמיכת קרבנה וממעט לה מסמיכת קרבן בעלה כי היכי דלא תימא דידה כיד בעלה ובקרבן בעלה תסמוך קמ"ל והא מלתא דסתמא בסמיכה כדינה איירי דבכל כחו כמו שפסק שם הרמב"ם אבל סמיכה דאקופי ידא ליכא למשמע לה לאסור ולא להתיר ואולי דדעת הרמב"ם היא דפשטא דמתניתין דקתני לעשות נחת רוח לנשים כפשטה וכדעת המק' דדעת ר"י היא דלא בעינן בכל כחו ומאי דעבוד נשים סמיכה מעלייתא היא דאל"כ מאי נחת רוח יש לנשים במילי דכדי גם ממה דפליג על ת"ק מוכח דסובר דלא בעי' בכל כחו דאל"כ דילמא ת"ק נמי לא אמר אלא בכל כחו. גם מה שהקשינו לדעת התוספות אמאי שרי ר' יוסי איסור דרבנן שלא במקום קצת מצוה. גם לפירוש רש"י שאמר דטעמא דת"ק דר"י משום בל תוסיף הוי מלתא דחיקא וכמ"ש התוספות בעירובין בד"ה מיכל בת שאול ואמטו להכי סובר הרמב"ם ז"ל דפשטא דמתניתין דפלוגתא דת"ק ור"י כדעת המק' דסובר ר"י לא בעי' בכל כחו ולהכי הוא דאמר דנשים סומכות דעבדי מצוה בסמיכה זו ואיכא לאוכוחי נמי הכי מההיא דאמרינן במסכת י"ט דף כ' ע"א ר' יוסי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה בסמיכה עצמה כו' לא נחלקו אלא בתכף לסמיכה שחיטה ב"ש סוברים לא בעי' תכף לסמיכה שחיטה וב"ה סברי בעינן תכף וכו' יע"ש ומדלא מוקי פלוגתייהו משום שבות ש"מ דלא סבר דסמיכה בכל כחו ומלתיה דרמי ב"ח דסוגיין הוו כר"י דסובר בשבות דמצוה פליגי וקי"ל כר"י בהכי דמשום שבות פליגי ומינה אתה למד דסמיכה בכל כחו ומהשתא כיון דפסק הרמב"ם בסמיכה דבעי' בכל כחו ממילא אין מקום לאשמועי' דין אקפויי ידא דהא לא קאמר ר"י דסומכות אלא אי עבדי מצוה דסמיכה ודלא כדחיית הש"ס. וא"ת כיון דאנו אומרים דהך דיחויא דקא דחי תלמודא לההיא דרבי יוסי לאו דיחויא הוא ועיקרא דמלתא הוא דס' המקשה א"כ אתותב רמי ב"ח והיכי פסקינן הלכה דבעינן בכל כחו כמו שכתב רבינו בפ"ג מה' מעה"ק ובפ"א מה' חגיגה. הא לאו קו' היא דכיון דאיכא תנא אחרינא דסובר דפלוגתייהו דב"ש וב"ה משום שבות ומייתי ליה בי"ט ופסק ר"י כוותיה מה בכך אי ר"י סובר דלא פליגי משום שבות וסובר דסמיכה לא בעי' בכל כחו ואה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי דר"י דעליה קאי מלתיה דרמי ב"ח דלא כר"י אלא דדחיק ליישב אפילו תימא. נמצינו אומרים לדעת רבינו דדעת ר"י היא דסמיכה לא בעינן בכל כחו ולהכי פליג עם ת"ק דאמר אין סמיכה בנשים ואמר רשות להם לסמוך פי' סמיכה האמורה בתורה ולא קי"ל כר"י בדין סמיכה דלא בעינן בכל כחו מכח הך דר"י דאמר רמי ובעיקר פלוגתא דר"י ות"ק אם נשים עושות מצות שהז"ג בנדון דביה משתעי ר"י וכגון תקיעת שופר ונטילת לולב וכל כיוצא בהם קי"ל כוותיה דהא מאי דלא קי"ל כוותיה בסמיכה הוא משום דסובר דלא בעינן בכל כחו אבל אי הוה קי"ל כוותיה בעיקר דין הסמיכה דלא בעינן בכל כחו הוה שרינן באקפויי ידא כיון דלאו מידי עבוד איהו נמי לא קאמר דלעבוד ומה דלא כתב נמי בפ"ב מהלכות חגיגה דאי בעו לא מייתו משום דפשיטא מלתא דלא מייתי' חולין לעזרה ופש גבן לייתובי דעתא בההיא דאמרינן בפרק החובל דף פ"ז ובפ"ק דקדושין אר"י מריש ה"א מאן דא"ל הלכה כר"י שאמר סומא פטור מכל המצות וכו' עבדנא יומא טב לרבנן כו' יע"ש וקשה לסברת רש"י שמפרש טעמא דר"י דההיא דבני ישראל סומכים ולא בנות ישראל דאיכא משום בל תוסיף א"כ כל דפטור ועביד איסורא עביד אם כן היכי הוה ניחא ליה. ולסברת התוס' דטעמא דר"י דמיעט בנות ישראל מסמיכה הוא משום דאיכא איסור דרבנן כבר אמרי' שם בהחובל דרבנן חייבו סומא במצות אבל אשה לא חייבו משום דמנכר יהדותא בשאר מצות שחייבות בהם מה שאין כן סומא דפטור אפילו משלא הז"ג א"כ במאי מינכר יהדותא ולזה חייבוה אבל לסברת רש"י דסובר ר"י דאיכא משום בל תוסיף לא מצו רבנן תקון לעבור על התורה וי"ל דכונת רב יוסף הכי היא דהא קי"ל ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכיון דכן במאי דאיפליגו בההיא דבני ישראל סומכים הלכתא קיימא ואזלא כרבי יוסי ככללין ומהשתא מאן דאימא לי הלכה כר"י בפלוגתא דסומא כו' פי' להיות דלפום בר פלוגתיה דר"י שהוא ר"מ קי"ל הלכה כר' יאודה דר"י ור"מ הלכה כר"י ולפום מאי דסתם לן תנא דלא כר"י כדקאמר תלמודא בהך פסקא מתני' דלא כר"י וקי"ל הלכה כסתם משנה וספוקי הוה מספקא לרב יוסף אי מכריע הלכה כסתם משנה אפילו לגבי כללא דקי"ל ר"י ור"מ הלכה כר"י או יכריע דהלכה כר"י לגבי ר"מ אפי' כנגד סתמא דמתני' ולזה הוא דקאמר מעיקרא מאן דאמר לי הלכה כר"י ולבסוף אמר מאן דאמר לי אין הלכה כר"י כיון דאיכא פנים לכאן ולכאן:

תוכן העניינים

ראשון לציון על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה