ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר
פרק א · דף ו ע"א
גמרא בעי רש"י קטן חגר לדברי ב"ש וסומא לדברי כו' משמע דלא מיבעיא ליה בחגר אלא לב"ש אבל לב"ה לא קא מיבעיא ליה דפשי' כיון דאינו יכול לעלות ברגליו כו' וכן פרש"י וז"ל ה"ג קטן חגר לב"ש דלב"ה לא מבעיא כו' יע"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות חגיגה וז"ל ואם היה קטן חגר או סומא כו' אינו בטוב לחנכו אע"פ שהוא ראוי לרפואה שאלו היה גדול והוא כך היה פטור ע"כ. והרב משנה למלך תמה על הרמב"ם דאמאי הוצרך למיהב טעמא בקטן חגר כיון דבש"ס לא הוצרך להאי טעמא אלא לב"ש אבל לב"ה דקי"ל כוותייהו לא הוצרך להאי טעמא. ונראה לי דרבינו הוקשה לו בש"ס מאי בעי הש"ס אליבא דב"ש כיון דלית הלכתא כוותייהו ואינה משנה במקום ב"ה מכח קושיא זו קיים הגירסא שדחה רש"י דבין קטן חגר בין כו' לב"ה קא בעי וזה שנ"ט כדי לחזק גי' לב"ש משום דלב"ה לא מבעיא לן וכו' נראה דאין הכרח זה הכרח כל עיקר דהא מה דחייבו ב"ה קטן שיכול לעלות ברגליו אינו אלא משום חינוך לחנכו כדי כשיהיה גדול יהיה זהיר בדבר ולזה קא בעי הש"ס קטן חגר פי' שהיום הוא חגר אבל עתיד להתפשט מהו לב"ה דתלו מלתא ביכול לעלות ברגליו הנה הוא אינו יכול לעלות ותו דאפילו אם היה גדול ועתיד להתפשט ס"ס השתא חגר הוא ופטור אפילו חגר ביום א' ונתפשט בשני פטור או דילמא כיון דטעמא דב"ה הוא משום לחנכו וקטן זה כיון דעתיד להתפשט ותקנתא דהשתא משום לחנכו לכשיגדיל היא אמרינן לא ליפקע מיניה תקנתא דחינוך דג"כ הוא צריך לה כקטן שאינו חגר ופשיט ליה כו' ודברי טעם הם אלו להרמב"ם ז"ל: