ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ט - הרואה · דף ס.
גמ' וא"ד אמר ר"ה וכו' ור"י אמר אפילו קנה וחזר וקנה כו' מהכא מוכח דלא כהרשב"א בתשו' והביאה בב"י שכתב וז"ל אותן דבפרק הרואה דקנה כלים חדשים כו' י"ל דלאו בחובה אמרום אלא רשות כו' יע"ש וקשה לי על דבריו היכי מצי למימר רשות והרי ר"ה ור"י צריך קא' ולא רשות ומה שהוצרכו לומר זה הוא ממה שלא ראו שמברכין כשנולד להם בן. וכבר ישבנו בשני דרכים אחד דסומכין על מה שמברכין בשעת מילה. והב' דכיון דעד ל' יום החזיקו הפ' בס' נפל לענין פדיון בכור לא מצי ברוכי כשנולד ולאחר ל' יום כבר נתיישנה שמחתו ולא יברך והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מה"ב וז"ל והקונה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בהם בין אין לו מברך בא"י שהחיינו וכו' נראה דפ' כלישנא קמא וכר"י וטעמו כמ"ש הרשב"א בחי' וז"ל ומשום דכל ברכות אלו אינן אלא מדבריהם כו' בשל דבריהם הלך אחר המיקל ועוד דפשטא דמתני' דר"מ ור"י הכי אתיא כו' והיינו טעמיה דרבינו אלא דהרי"ף בתר דכתב תרי לישני כתב וז"ל וקי"ל כר"י וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהן ובין יש לו כיוצא בהן ובין אין לו כיוצא בהן צריך לברך וכן הלכתא עכ"ל וי"ל בדברי הרי"ף כיון דכתב בין דקנה כיוצא בהן וכו' מה מקום לומר עוד בין ישנו כיוצא בהן השתא קנה כיוצא בהן יברך יש לו מיבעיא וראיתי להמאור שכתב עליו וז"ל מצאתי בהל' הרי"ף מכלל דכי קנה וחזר וקנה הואיל ועכשיו אין לו כיוצא בהן דברי הכל צריך לברך וזה בחילוף ממה שאנו רגילין לפרש ולא כך היא הגירסא בספרים שלנו אלא מכלל דכי קנה וחזר וקנה דברי הכל צריך לברך ע"כ גירסא זו שכתב המאור בדברי הרי"ף לא היא גירסתינו בהרי"ף אלא כגירסתו של המאור אלא דהרמב"ן ז"ל העמיד גירס' המאור בהרי"ף ופירשה וז"ל ספרי ספרד יותר נאמנים מספרינו כו' ותרי לישני פליגי בהא דלישנא קמא אמר ל"ש אלא שאין לו כיוצא בהן מכלל דכל שאין לו צריך לברך אעפ"י שקנה וחזר וקנה מדלא אמר שאין לו ולא קנה אבל יש לו או קנה א"צ לברך. וללישנא בתרא עדיף לן לא קנה לברוכי עליה אעפ"י שיש לו ע"כ. פי' דללישנא קמא לא תלי דינא אלא ביש לו אבל הקנין אינו מבטל ממנו ברכה פעם ב' כל שאין קנין א' בעין ור"י פליג בשיש לו דוקא דכיון שלא קנה בשום פעם ולא בירך יברך בפעם הזאת אבל קנה ובירך ויש לו עדין הקנין לא יברך על כיוצא בהן דהא איכא תרתי כבר קנה ועודינו לקנין דמסתמא לא פליגי ר"ה ור"י בקצוות דלר"ה אפי' לא קנה אם יש לו לא יברך ולר"י אפי' יש לו ואפי' קנה יברך אלא דעת ר"י היא קנה ויש לו מה שקנה לא יברך ונמצא לפ"ז דשניהם שוים בקנה וחזר וקנה על זה האופן אם קנה ואין לו עכשיו וחזר וקנה לכ"ע יברך ואם קנה ויש לו עדין כשחזר וקנה פעם ב' לכ"ע לא וללישנא בתרא לא תלי מלתא אלא בקנה דלד"ה כל שקנה וברך פעם אחת שוב לא יברך ל"ש יש לו או אין לו דלא תלי דינא ביש לו או אין לו ור"י סבר אפילו קנה יחזור ויברך ל"ש יש לו ל"ש אין לו ולפום האי לישנא לר"י אפילו קנה כיוצא בהם וישנם יברך ולפום האי גירסא בכלהו מכלל דקאמר הש"ס גרסי' צריך לברך. מכלל דלישנא קמא ה"ק מכלל דכי קנה וחזר וקנה ואין לו לקנין א' כ"ע צריך לברך. ומכלל דלישנא בתרא עז"ה מכלל דכי יש לו וקנה כיון שלא קנה פעם אחרת יחזור ויברך. ולפום דרך זה פריך תלמודא שפיר מפלוגתא דר"מ ור"י דפליגי באין לו דמשמע דל"פ אלא באין לו אבל קנה ויש לו לא בשלמא ללישנא דמודים כ"ע בקנה ויש לו דאין לברך שפיר אלא ללישנא בתרא דלר"י אפילו קנה ויש לו מברך כמאן לא כר"מ ולא כר"י ומשני כו' ולפום השתא הוכרח הרי"ף לאסוקי במלתיה ולומר בין קנה בין יש לו פי' קנה ויש לו מה שקנה והא מלתא דוקא ללישנא בתרא הוא דמברך לר"י אבל ללישנא קמא לא מברך בכה"ג אפילו לר"י ולהכי נקט הרי"ף במלתיה דקי"ל כר"י וכלישנא בתרא. ונראה להכריח דגירסת הרי"ף הוי כגירסא שגרס בו הרז"ה והסכים עלה הרמב"ן וה"פ אמר ר"ה ל"ש אלא שאין לו כיוצא בהן אבל יש לו לא. ממה דמחליט לברך כל שאין לו ולא אמר ולא קנה ש"מ דכל שאין לו הגם שכבר קנה יברך ור"י סבר אפילו יש לו ולהאי לישנא מודים כ"ע דכי קנה ואין לו וחזר וקנה דיברך ולא אמרינן הא כבר קנה פעם א' ובירך ול"פ אלא ביש לו אבל הקנין שקנה פעם א' אינה מבטלת הברכה ממנו. ובהיכא דקנה ויש לו לכ"ע אין מברך דהא לא פליג ר"י אלא ביש לו. אבל קנה ויש לו לא וללישנא בתרא ה"ק לא שנו אלא לא קנה דלא בירך פעם א' פי' וכל דלא קנה הגם דיש לו יברך אבל קנה כיוצא בהן ובירך אינו מברך ול"ש יש לו או אין לו לא אזלינן אלא בתר אם קנה שכבר בירך בקנין ראשון ור"י אמר אפילו קנה כבר פעם אחרת יברך ולהאי לישנא אם יש לו וקנה פעם א' מודים כ"ע דיברך. ולפום האי שיטה אם אמר הרי"ף אפילו קנה וחזר וקנה לא משמע מינה דקאמר דחוזר ומברך אפילו מאי דקנה עודם אצלו ואפ' דלא מצריך ברכה אלא אם אין לו אבל אם יש לו לא קמ"ל והוא אומרו בין קנה בין לא קנה בין יש לו בין אין לו ודוק. וטעמו דהרי"ף דסובר דאפילו קנה וחזר וקנה יברך על קנין שני הגם שקנין ראשון קיים משום דהכי מוכח ממה דפריך תלמודא מהך מתני' דר"מ ור"י ומשני כחא דהיתרא עדיף ע"כ. בשלמא אי אמרת דלס' ר"י דקנה וחזר וקנה מברך אפילו ישנו לקנין ראשון שפיר אלא אי אמרת דדוקא בדליכא לקנין ראשון מאי פריך תלמודא לר"י דילמא הא אתא לאשמועינן ר"י דאפילו אית ליה כיוצא בהם מברך ואה"נ אם קנה וחזר וקנה וליתיה לקנין ראשון דהא מיהא אין לו כיוצא באלו שקנה אלא ודאי דכל שקנה וחזר וקנה ואפילו ישנם לאותם שקנה פעם א' אעפ"כ יברך על קנין ב' הגם שיש לו מקנין ראשון וא"ת גם ללישנא קמא נמי דמודים כ"ע בקנה וחזר וקנה דמברך ול"פ אלא אם אין לו ולר"י אפילו אין לו אם כן לר"י אפילו אין לו ואפילו חזר וקנה יברך ואמאי כתב הרי"ף הלכה כר"י וכלישנא בתרא הא אפילו ללישנא קמא וי"ל דללישנא קמא לא מצינן לדיוקי לר"י דאפילו קנה ויש לו מה שכבר קנה דיברך על קנין ב' דהא לא אדכר קנין א' כל עיקר במלתייהו אלא דאנן מדייקיינן מדלא א' ל"ש אלא שלא קנה ש"מ דהגם דקנה כל שאין לו יברך ור"י דפליג נ"ל דלא פליג אלא בשאין לו דאדכר בבר פלוגתיה אבל לא בקנה ויש לו דמסתמא דלא פליג בקצוות דלר"ה דוקא אין לו בין קנה בין לא קנה ולר"י אפילו קנה ויש לו. ומעתה נראה לפרש דעת הרמב"ם דאפי' קנה ויש לו וחזר וקנה יברך ובחר לומר בין יש לו בין אין לו מלומר בין קנה בין לא קנה דלא משמע באומרו קנה שכונתו לומר ויש לו ולא חש עליה למיטעי דדוקא יש לו בלא קנין אבל קנה וישנה לא דהא לא נ"ל האי סברא לפלוגי בהכי אלא בתלמודא ממאי דחמינא פלוגתא דר"ה ור"י כי היכי דלא עבידנא להו דפליגי בקצוות אמינא דלר"י אם קנה וישנו לקנין לא פליג אדר"ה אבל בדברי הרמב"ם דלא אדכר אלא הלכה פסוקה מנא יס"ד לחלק בקנה ואדרבא ממה דלא אמר אבל קנה ויש לו יברך בזה גילה דעתו דל"ש יש לו מירושה ומתנה ל"ש יש לו שקנה וכבר כתבתי בכמה מקומות דהרמב"ם בפסקיו סמך שיפסוק הפוסק מספרו באין צורך לראות הש"ס כי ממנו תוצאות תורת האדם וכפ"ז לא יחוש לטעי' הנמשכות מדברי הש"ס אלא למה שיסתפק האדם מדבריו עצמו ושמור לך כלל זה ומעתה קם הרמב"ם ג"כ בשיטת הרי"ף רבו דאפילו קנה וחזר וקנה ויש לו קנין הראשון ה"ז מברך וכלישנא בתרא:
שם גמרא היכי דמי כגון דאשכח מציאה כו'. כתב רמב"ם פ"י מהלכות ברכות וז"ל הגיעה אליו טובה כו' אע"פ שהדברים מראים שטובה זו תגרום לו רעה מברך הטוב והמטיב ע"כ. ודקדק לומר אע"פ שהדברים כו' לומר דהגם שיש ידים מוכיחות לרעה אשר תבואהו וכגון שראוהו בני אדם כשמצאה וכמו שפי' בפי' המשנה דאל"כ פשיטא דטובה גמורה היא דמנין יכנס לו מיחוש ובזה דמיא הא לחלוק' דמברכין על הרעה מעין כו' דהתם נמי איכא טובה דארעא: