ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ט - הרואה
דף נד.
מתני' בנה בית חדש כו' כתבו התוס' בפ"ב דסוכה דף מ"ו וז"ל ודאמרינן בפרק הרואה דמברך על כלים חדשים כתב רבינו שרירא גאון ז"ל דלא סמכינן עלה דמסקינן בפר' בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וק' מפדיון הבן עכ"ל מוכח מדבריהם דאפילו מצוה הבאה לו אפילו פעם א' בחייו גם שזמנה קבוע שצריך שיהיה הבן בן ל' יום לפדיון בכור כיון דאינה מתחדשת בכל שנה אינו מברך שהחיינו ונשען הגאון אההיא דבכל מערבין דף מ' ע"ב דגרסי' התם אמר רבא כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בר"ה וביוה"כ כיון דמזמן לזמן אתו אמרינן א"ד כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן ע"כ. מדקאמר הש"ס כיון דמזמן לזמן כו' משמע דאי לאו דאתי מזמן לזמן לא מצו ברוכי הגם דהוי מצוה. וי"ל בדברי התוס' הנה עיקר דבריהם ז"ל שהוצרכו לחלק הוא מחמת שהוקשה להם מ"ט יש מצות שתקנו לברך שהחיינו כעשיית סוכה ולולב כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקנו כדמוכח בפרק התכלת ומזה הוצרכו לתרץ דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו והעמידו מתני' דהרואה דקנה כלים חדשים כדקאמ' רב שרירא דלא סמכינן עלה וכו' יע"ש. תחלה נעמוד על עומק הסוגיא דהתכלת דהתם פריך למ"ד דמברכין על מעשה המצות מדשלח ר"ח כו' משמיה דר"י על תפלה של יד או' כו' ואי' לעשות תפי' לא מברך ע"כ. וקשה מאי מוכח דילמא דבהא לא איירי ר"י ולעולם אה"נ דמברך. וכתבו התוס' לתרץ זה שם בד"ה ואלו וכו' וז"ל ויודע היה ששאלו כל עניני ברכות ע"כ ומזה למדו לומר הכא שגם ברכת שהחיינו שאל שאין לברך. ולע"ד אין זה הכרח דלו יהיה שנצדיק ששאלו דרך כלל על כל הברכות עכ"ז נוכל לומר שלא השיבם אלא על הברכות שישנם בגדר ספק אבל ברכת שהחיינו מתני' היא קנה כלים חדשים מברך שהחיינו ולהכי לא הזכירה להם ותו קשה לי לדבריהם דדחו למתני' דהרואה ואוקמו ההיא דהתכלת דלא מברך על תפילין שהחיינו והרי ר"י מרא דשמעתתא בתפילין אמר בקנה כלים חדשים דמברך שהחיינו דאמר לקמן דף ס' ר"י אמר אפילו יש לו כיוצא בהם צריך לברך כו' ומה גם דמייתי סתמא דתלמודא בלא פלוגתא. ותו קשה היכי מצינן למימר לית הלכתא כהא דהרואה אלא כההיא דמערבין דהא התם לא אשכחן תנא דנימא דסמכינן עליה אלא דברי אמוראי ומי מצו אמוראי למימר הפך מתני' באין חולק ואי תימא דמשמעות דהך דמערבין היא הפך מתני' דהרואה אמאי לא אותבינהו תלמודא מינה. ותו דעדיפא מינה דבדף ס' מייתי בריית' פלוגתא דר"מ ור"י בקנה כלים ויש לו כיוצא בהן דלר"מ אינו מברך ולר"י מברך וא"כ תקשי ההיא דמערבין דמשמע דאין מברכין אלא על הבא מזמן לזמן ולא על כלים חדשים כמאן לא כר"מ ולא כר"י דכ"ע ל"פ אלא בקנה ויש לו אבל באין לו קתני בהדיא דלכ"ע צריך לברך. ותו קשה שהרי איכא תוספתא להדיא בפ"ב דברכות דקתני העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיעני וכו' העושה לולב כו' יע"ש הרי להדיא דמברך שהחיינו על ציצית ותפילין כמו שמברך על הסוכה ועל הלולב ומשום הך תוס' הן אמת דלדעת רבינו שרירא מידי דהוה דדחי משנה סתמית דהרואה מכ"ש דלא יחוש לתוספתא אלא הא מיהא אזדא לה קו' התו' בציצית ותפילין ומעתה צריכין לדחות הך דיוקא שדייקו התו' בסיום דבריהם בסוכה וקשה מפדיון הבן נראה דלא העמידו כן במסקנא דהא טרקא גלא באנפייהו קו' פדיון הבן שלא מצאו לה תי' לא משום שיש בה שמחה דהא טפי איכא שמחה במילה מפדיון הבן וגם אינה מזמן לזמן. עוד ראיתי שכתבו במנחות בד"ה ואלו לעשות כו' וז"ל ובתוס' דברכות תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפרק הרואה נמי אמר דאכלים חדשים וכ"כ רב שרירא גאון ע"כ זו היא גירסא שלפנינו. והרב מהרש"א גורס גירס' אחרת ולפי גירסתנו זאת משמע דהדר ביה ר' שרירא גאון וכיון דלא איתברר האי פיסקא דרב שרירא מכמה פירכי אהדרנא אפאי לגאון אחרינא והוא בה"ג שכתב בפרק הרואה וז"ל בנה בית חדש כו' אומר ברוך שהחיינו ע"כ. מוכח דקיימי' כההיא דפ' הרואה ודלא כרב שרירא והר"ן כתב במס' סוכה וז"ל כתבו בתוס' יש מצות כו' ולי נראה דשהחיינו במצות דזמן תלי כדמוכח בס"פ מערבין כו' הלכך סוכה ולולב ומ"מ מזמן לזמן קא אתו ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן וכו' כיון שהיא מצוה תלויה בזמן שלשים של תינוק שיצא מכלל נפל כו' אבל תפילין ומיל' לא תלה בזמן כו' יע"ש. דקדק הרב לומר שהחיינו במצות לומר שהוא הצדיק דברי רב שרירא כיון דבעי' מזמן לזמן דוקא אבל ה"מ של מצות אבל שהחיינו של קניית כלים חדשים ובנין בתים שניא. ובזה מתוקמא מתני' דהרואה כהלכתא אלא דהתוספ' קשיתי' דקתני דמברך אתפי' ואולי דמדק' תלמודא במערבין דבעי' מזמן לזמן קים ליה לתלמודא דלא קיימא הך תוספתא כהלכתא וממה שדקדק לומר הר"ן תפילין ומילה ולא אמר ציצית גילה דעתו להדיא דציצית מברך שהחיינו מידי דהוה קנה כלים חדשים ודין ציצית כדין סוכות הוי אבל תפי' דלאו כלי הנכנס בגדר מאי דקתני מתני' קנה כלים חדשים כו' ולא הוי אלא מצוה דינו כשאר מצות דבעי' באים מזמן לזמן והוא לא"ה הוא וכמו כן כל המצות כגון קבע מזוזה לפתחו עשה מעקה לגגו ואצ"ל כיסה הדם דהוי דבר שאין בו קנין דפשיט' דאין מברכין שהחיינו וא"ת לדעת הר"ן אמאי אין מברכין שהחיינו על התפי' כשהוא לובשו פעם א' והא דמי לפדיון הבן והא עדיפא דאינו לובש תפילין עד דמטא זמנא דמצי לשמור תפילין. וי"ל דשאני פדיון הבן דלא מצי לפדותו אלא מבן חדש ודכתי' ופדויו מבן חדש תפדה משא"כ תפילין כל דמנח ליה אפי' מקמי הכי לא ולא מיקרי אתי מזמן לזמן וא"ת כיון דלא מתני דבעי' מזמן לזמן אלא בשהחיינו של המצות אבל שהחיינו שמברך על ההנאות והטובות לא בעינן א"כ מברכין נמי שהחיינו על הבן הנולד דלא גרע ממצא מציאה או קנה כלים וקושטא הוא דלא נפק ליה מכלל נפל עד ל' יום ואז הוא דחשיב טובה ובעי ברוכי מידי דהוה קנה כלים וא"כ כפי השתא לית אנן צריכין לטעמ' דפדיון הבן דמברכין דדילמא לאו על המצות הוא מברך אלא על שנתן לו מתנה טובה דהתקינוה חז"ל בשעת פדיון דאז הוא דמנכרא מתנתו ית' לחיים: וי"ל דלא ניחא ליה להר"ן לתרץ הכי משום דא"כ מברך ג"כ על בן הפשוט שהחיינו כשיגיע לל' יום ולא אשכחן דאמור רבנן שיברך שהחיינו אלא בפדיון הבן להכי הוכרח לשנויי דברכת שהחיינו באה מטעם דמצות פדיון באה לשלשים יום ומ"מ קשה אמאי לא מברך על נתינת הבן שהחיינו וי"ל כיון שברכת שהחיינו שעל הטובות צריכה להיות סמוך לטובה כגון הקונה כלים בשעת קנייה הוא מברך מטעם שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן כמ"ש הרא"ש והוא מהירו' ואם כן כיון שבשעת לידת הבן אינו יכול לברך שהחיינו מטעם שעדין הוא בספק נפל עד ל' יום וכשיגיעו שלשים יום כבר עברה השמחה ואין זמן לברכה והא למה זה דומה לבשורה של גשמים שאם עבר שעת הבשורה שוב לא יברך וכמ"ש הרא"ש וז"ל שמברכין בשעת ירידתן ע"כ והכי מסתברא דאי מפלגא שעתא לא מברכי' כל הני ברכות דשהחיינו ודהטוב והמטיב. אלא דק' לי מהך דתניא א"ל ילדה אשתך זכר אומ' ברוך הטוב והמטיב ומסיק לה משום דאיכא אשתו בהדיה וכדקתני קצרו של דבר על שלו אומר שהחיינו שלו ושל חבירו או' הטוב והמטיב. וא"כ מוכח להדיא דמברך הטוב והמטיב ולא אשכחן מאן דפליג עלה לא בתנאי ולא באמוראי. וי"ל דההיא דוקא דשמע משמע אבל דחזי לא וכדס"ד הש"ס בסמוך לפלוגי ואיכא טעמ' בהא מלתא דכששומע האדם שמוע' טובה שמחתו מרובה וע"ז יברך משא"כ דחזי ליה דלא דמי דייקא נמי דקתני א"ל ילדה אשתו ולא תנא ילדה אשתו בן דמשמע דוקא אמרו לו ומדינא דמתני' דקתני על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב. שוב באו לידי תשו' הרשב"א סי' רמ"ה והביאם הב"י סי' רמ"ג וז"ל מסתבר' דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין נולדו לו בנים אחרים או לאו אלא שלא ראיתי נוהגים כן אפילו הגדולים שבארץ כו' יע"ש. ולפום מאי דכתיבנא איכא טעמא ולדעת הרשב"א הרוצה לברך שהחיינו בשעת לידה יברך ולענין דינא נ"ל דכד מברכין שהחיינו בשעת המילה יכוין לפטור עצמו בברכה זו וכל זה כשהיה שם בשעה שנולד אבל א"ל ילדה אשתו ה"ז מברך תכף הטוב והמטיב. גרסינן במסכת מנחות דף ע"ה ומייתי לה בכ"מ דף ל"ו תניא היה עומד ומקריב מנחות בירו' אומר ברוך שהחיינו כו' ופיר' רש"י וז"ל כגון שלא הקריב כהן זה עדין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר ע"כ. וקשה לדרך הא' שכתב רש"י שכהן זה עדין לא הקריב מימיו מנחה והרי איתא בפרק התכלת דף נ"א ע"ב דאין הכהן נכנס לעבוד עד שיביא מנחה כו' ופי' רש"י בד"ה כהנים הדיוטות וז"ל דכשכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון ע"כ. ולפום השתא כי קא מקריב כהן תחילה דידיה מקריב וכיון דכן היכי מסיים תנא נטלן לאכלן והא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה כו' ובמכילתין דחו התוספת פירוש רש"י שכתב בדף ל"ז ע"ב ד"ה היה עומד וז"ל ודלא כפי' רש"י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה מעולם ול"נ דמיירי במנחות ישראל וכגון שכבר הביא מנחתו ואתרמי ולא הקריבה בידו והקריבה כהן אחר ומשכחת לה כגון שבין הבאת מנחתו להקרבה אירע לו אונס המונעו מלהקריב בידו והקריבה חבירו כשיקרי' מנחת יש' לפי שהיא תחילת הקרבתו שזה א' לו שלא הקריב מימיו יברך שהחיינו והגם דכהן יקריב מנחת חינוכו היינו למצוה ולא לעיכובא ובמכילתין פר' כ"מ דף ל"ז כתב וז"ל היה יש' עומד ונתנה לכהן להקריבה או' ברוך שהחיינו אם לא הביא מנחות זה ימים רבים ע"כ לדבריו ז"ל כאן מוכח דסובר דאפי' במצות לא בעינן שתתחדש משנה לשנה ומברכין שהרי ישראל זה יכול היה להביא מנחה בכל עת ואף על פי כן קאמר דמברך שהחיינו:
אבל משני הדרכים שכתב במנחות לדרך הא' דכהן זה לא הקריב מנחה מימי' פי' ועתה התחיל להקריב ונתחנך לעשות מצות ה' יברך. א"נ טעמו כיון דחינוך זה בא בזמן קצוב שהרי אינו יכול ליכנס ולהקריב עד עשרים שנה הו"ל ג"כ כבא מזמן לזמן כדרך שכת' הר"ן בפדיון הבן כיון שלא היה יכול ליכנס להקריב מקמי הכי ולדרך הב' שכתב מנחת העומר הוי דבר המתחדש משנה לשנה ומברכין עליו. אפילו אליבא דרב שרירא דאין מברכין על התפיל' מודה בזה ומסתברא דרש"י כיון דגילה דעתו במכילתין דישראל שלא הביא מנחה כמה ימים מברך שהחיינו הגם דאשכחן ליה דפי' במנחות ב' דרכים אחרים לאו משום הכי אמרי דחזר בו בדין שהחיינו שאין לברך בכה"ג אלא דבמנחות ניחא ליה לפרושי כולה מילתא בכהן כפשטא דמתני' להכי לא פי' כמו שפי' בברכות ולעולם מאי דשמעי' בדבריו לענין דין שהחיינו הכי קאי. אלא דהא מיהא בעי' שטעם שלא הביא מנחה זה ימים רבים מיירי שלא היה יכול והן עתה הגיעה ידו עשות אבל מגיע מלתא דלא מסתברא דתיפוק מפומיה נמצינו או' לדעת רש"י ז"ל דכל ששהה אדם לעשות מצוה לאנסו כשיבא לעשותה יברך שהחיינו וזה דלא כדעת רב שרירא והתו' והר"ן ופי' דמתני' דהיה עומד ומקריב לדעתייהו מיירי במנחה ראשונה שהיה מקריב משמר הנכנס כיון שהיו כ"ד משמרות והיה זמנם מגיע לששה חדשים היו מברכין שהחיינו. ולדבריהם הגם שאנשי משמר אם היה כל אחד מהם רוצה בא ומקריב מנחתו היה רשאי וכדאמרינן בס"פ הגוזל עצים ת"ר מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת כו' הרי שאין זמן בכל השנה שאין כהן זה יכול לעבוד בבה"מ אעפ"כ כיון שלא היה בא להקריב קרבן ישראל אלא מזמן לזמן היה מברך שהחיינו דרך זה קצת דחוק. והרמב"ם בחר דרכו של רש"י השני שכתב במנחות דחזור אל הכהן המקריב מנחת העומר והרשב"א בחי' הסכים לדעת התו'. נמצינו למדים לדעת התו' דהגם דיכול להקריב בכל עת שירצה כיון שאינו מקריב קרבן הזולת אלא מזמן לזמן יברך שהחיינו וזה הוי בכלל מאי דאמרינן בפרק בכל מערבין דאתי מזמן לזמן והרמב"ם בפי"א סה"ב כתב וז"ל כל מצוה שהיא מזמן לזמן כו' יע"ש. הנה חלוקא א' שכתב רבי' מודים בה כ"ע ואפילו לדעת רב שרירא גאון. וחלוקה ב' שכתב כגון ציצית כו' גם חלוקה ג' כגון מילה כלהו דלא כרב שרירא ודלא כהתו' זולת בפדיון הבן דמודי' התו' והר"ן וציצית לס' הר"ן ולא מטעמיה דחשיב ליה מטעם קנין מצוה דבר מצוה אלא מטעם קניית כלי חדש אבל לצד היותו מצוה לא היה מברך וכדין תפילין. וטעם רבינו הוא דמה לי קנה כלים חדשים לצורך גופו מה לי קנה לצורך נשמתו ומתני' מסייעא ליה דקתני עשה תפי' לעצמו מברך שהחיינו וכתבתיה למעלה. ובכלל חלוקא ג' נכלל ג"כ כהן ביום שמתחנך להקריב יברך שהחיינו ולא כתבה רבי' בפ"ה מהלכות כלי המקדש שסמך על הכלל שכתב כאן והטור סי' כ"ב כתב שיברך שהחיינו על הציצית ול"ק ההיא דעירו' דמחמתה נדי רבי' שרירא והתוס' והר"ן ופי' דדוקא הבא מזמן לזמן דההיא לאו קנין היא לו ושאר דברים ג"כ דמילה ופדיון כו' סובר רבי' דגם אלו חשובים הבאים מזמן לזמן. ותלמודא דקאמר בפ' בכל מערבין הבא מזמן לזמן מסתברא דלאו למי' דדוקא הבא מזמן לזמן הוא דמברכי' אלא לפום מאי דעסיק ביה אמר בהאי לישנא ומאי דעליה קאי הוא יוה"ך והיכי מצי למינקט נושא אחר ולעולם אנה"נ כל שבא לזמן רחוק ואפי' מצוה יודה הש"ס דמברכין שהחיינו וכדתני בבריתא דמברך על המילה ומאי דלא תני בברית' דמילה ברכת שהחיינו בהדי שאר ברכות דמילה משום דתנא לא קתני אלא ברכות של מילה אבל ברכת שהחיינו ישנה בכל מצות המתחדשות בזמנים מופלגים ובכללא תניא ומרן בב"י הנז' כתב וז"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו ולא כתב כן גבי תפי' ע"כ. ול"נ שהטור פ' כדעת הר"ן שסובר דלא מברכי' על המצות שהחיינו אלא מצות הבאים מזמן לזמן אבל ציצית מידי דהוה כלים חדשים וכמו כן כת' בב"י בשם רבינו הגדול מהר"י אבוהב ומ"ש שמברך שהחיינו בציצית אינו מטעם המצות אלא מטעם קנה כלים חדשים. וא"ת לדעת הרמב"ם הקונה מצות לפסח וכן הקונה מרור למצותו או הקונה טלה לפסחו וכיוצא בזה יברך שהחיינו דכיון שמברך גם על כלי שאינו ראוי לתשמיש אדם אלא למצוה לבד לא גרעי הני מנייהו ולא מפטר שאו' בי"ט ואמאי לא מברכין אקנייתן כמו על קנין מזוזה. ואולי דהני לא מנכרא רישום המצוה בהו דטלה ומרור ומצה דכוותייהו אדם קונה לצורך עצמו ואין ניכר היותם למצוה כתפילין אלא דדברי הרמב"ם צריכין חיזוק דמנ"ל לברך על כל כי האי דעל מה שהוזכרנו במשנה אנו מצטערים והוא בא ומוסיף עליהם ולואי שנעמוד בשלנו דלדבריו ז"ל אם היתה לו מזוזה וקנה אחרת יברך שהחיינו כדק"ל אפילו היו לו וקנה יברך ודברים אלו צריכים ראיה. והגם דמתני' קתני עשה תפילין למצוה יברך שהחיינו יכולים לפרש שהכונה הוא על שהגיעו פ' לחינוך מצו' אבל אם כבר בירך על חינוכו למצוה לא יברך ואם קנה מזוזה או תפילין אחר שכבר נתחנך למצוה לא יברך וכמו שהעלתי בס' פרי תואר בה' כיסוי הדם ודעת רמ"א שם דיברך על כיסוי הדם שהחיינו ס' זו לא כר"ע והתו' ולא כדעת הר"ן ולא כדעת הרמב"ם ז"ל ולא ידענא מאן חתים עלה מרבנן פסקאי גם לא כדעת רש"י בפי' דההיא דמנחות ל"מ בשני דרכים שכתב במנחות אלא אפילו לדרך שפי' בברכות בישראל שלא הביא מנחה זה ימים רבים דהתם טעמא הוא שלא היה יכול להביא נאנסו כיון דעכשיו מביא מברך והוא דומה לנתחדש לו לזמן רחוק מעשה מצוה משא"כ מצוה שיכול לעשותה בכל עת שירצה למה יברך עליה. ותו לכשנא' דדעת רמ"א סמך על סברא זו שכתב רש"י וסובר דאפילו שלא ע"י אונס קאמר רש"י דמברך אם זה ימים רבים לא הקריב מנחות אם כן ג"כ יברך על הכיסוי אם הפליג ולא כיסה זה ימים ואמאי לא אמר אלא פעם ראשונה. ותו פשי' דלא דמיא הך לההיא דישראל שלא הקריב וכו' דשאני מנחה דהוי מלתא דאית בה שמחה שמקריב לחם לאלקיו ולזה יאות לברך שהחיינו וכמו שחילקו התו' במצוה שיש בה שמחה משא"כ כיסוי הדם דמה שמחה יש בו. וכל זה הוא לדעת רש"י אבל לדעת כל רבוותא אינו מברך ישראל על הבאת מנחה אפי' פעם ראשונה ופי' דמתני' דהיה עומד ומקריב מנחה לאו הכי מתוקמא אלא כשאר פירו' דאיתמרו בה ב' מה שפירש"י במנחות וחד של התוס' וכתבתיו למעלה ותו ליכא למיחש להא דכיסוי הדם וכמ"ש בס' פר"ת יע"ש:
דף נט:
גמ' לפרקים עד כמה כו' הרמב"ם בפ"י מה"ב כתב וז"ל על ההרים כו' אם ראה א' מהן משלשים יום לשלשים יום מברך עושה מעשה בראשית הרואה הים הגדול מל' יום לשלשים יום מברך שעשה הים הגדול ע"כ דעת רבי' דהגם דלא קתני לפרקים אלא ר"י מינה נשמע לת"ק דמסתמא לא פליג ת"ק בהכי ולהכי כתב בהרים וימים כו' מל' לשלשים יום. וטעם שפ' בים הגדול כר"י משום דלא משמע דפליג עליה ת"ק בהא ומאי דכתב הרמב"ם בפי' המשניות ולית הלכת' כר"י אולי דסובר דר"י פליג על דברי ת"ק במאי דקאמ' שיברך על כל הימים וסובר ר"י דלא יברך אלא על ים הגדול דהא לא קתני אלא הרואה הים הגדול ואזדא לטעמיה דאמר בפ"ח דפרה ובפ"ה דמקואות ר"י אומר ים הגדול כמקוה ופירש רש"י שם וז"ל לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מימי בראשית ע"כ. הרי שכל מי בראשית נקוו בים הגדול ואם כן כל הימים לא נקראו מעשה בראשית אלא ים הגדול ולהכי דן בכל הימים לבד מים הגדול דין מעין לטהרת מצורע ולמי חטאת כו' ור"מ פליג עליה וסובר דמ"ש הכתוב קרא ימים לא לים אוקיינוס לבד אלא שנקוו הימים למקומות הרבה ולכל מקום ומקום שנקוו שם המים נקרא ימים ונקוו המים להרבה מקומות ולהכי כל הימים פסולים לטהרת המצורע וכיון דלר"י כל מי בראשית כים הגדול נינהו להכי קאמר דאין לברך אלא על ים הגדול אבל שאר ימים לבד ממנו ולבד מד' נהרות במקומות שלא נשתנו ע"י אדם אינם מעשה בראשית ואינם אלא מעיינו' שנתקבצו מימיהם ונעשו ימים לזה פי' הרמב"ם בפי' המשנה בזה דלא כר"י אלא דמברכין על כל שאר הימים וכן פ' בה' מקואות פ"ט וז"ל כל הימים פסולי' לזבים ולמצורעי' כו' הרי דפ' כר"מ דמ"ש הפ' קרא ימים הוא לכל הימי' דמי בראשית נעשו מהם כל הימים. ועיין במ"ש הרא"ם בפ' זה בפ' בראשית. ומעתה ה"ט שכתב הרמב"ם בפי' המשנה סתם אין הלכה כר"י ולא פי' במאי קאמר אין הלכה כו' משום דסו' דת"ק לא פליג עליה בברכת ים הגדול ומה שי"ל בדברי הרמב"ם דידיה אדידיה בדין זה עיין מ"ש בס"ד במסכת חגיגה:
דף ס.
גמ' וא"ד אמר ר"ה וכו' ור"י אמר אפילו קנה וחזר וקנה כו' מהכא מוכח דלא כהרשב"א בתשו' והביאה בב"י שכתב וז"ל אותן דבפרק הרואה דקנה כלים חדשים כו' י"ל דלאו בחובה אמרום אלא רשות כו' יע"ש וקשה לי על דבריו היכי מצי למימר רשות והרי ר"ה ור"י צריך קא' ולא רשות ומה שהוצרכו לומר זה הוא ממה שלא ראו שמברכין כשנולד להם בן. וכבר ישבנו בשני דרכים אחד דסומכין על מה שמברכין בשעת מילה. והב' דכיון דעד ל' יום החזיקו הפ' בס' נפל לענין פדיון בכור לא מצי ברוכי כשנולד ולאחר ל' יום כבר נתיישנה שמחתו ולא יברך והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מה"ב וז"ל והקונה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בהם בין אין לו מברך בא"י שהחיינו וכו' נראה דפ' כלישנא קמא וכר"י וטעמו כמ"ש הרשב"א בחי' וז"ל ומשום דכל ברכות אלו אינן אלא מדבריהם כו' בשל דבריהם הלך אחר המיקל ועוד דפשטא דמתני' דר"מ ור"י הכי אתיא כו' והיינו טעמיה דרבינו אלא דהרי"ף בתר דכתב תרי לישני כתב וז"ל וקי"ל כר"י וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהן ובין יש לו כיוצא בהן ובין אין לו כיוצא בהן צריך לברך וכן הלכתא עכ"ל וי"ל בדברי הרי"ף כיון דכתב בין דקנה כיוצא בהן וכו' מה מקום לומר עוד בין ישנו כיוצא בהן השתא קנה כיוצא בהן יברך יש לו מיבעיא וראיתי להמאור שכתב עליו וז"ל מצאתי בהל' הרי"ף מכלל דכי קנה וחזר וקנה הואיל ועכשיו אין לו כיוצא בהן דברי הכל צריך לברך וזה בחילוף ממה שאנו רגילין לפרש ולא כך היא הגירסא בספרים שלנו אלא מכלל דכי קנה וחזר וקנה דברי הכל צריך לברך ע"כ גירסא זו שכתב המאור בדברי הרי"ף לא היא גירסתינו בהרי"ף אלא כגירסתו של המאור אלא דהרמב"ן ז"ל העמיד גירס' המאור בהרי"ף ופירשה וז"ל ספרי ספרד יותר נאמנים מספרינו כו' ותרי לישני פליגי בהא דלישנא קמא אמר ל"ש אלא שאין לו כיוצא בהן מכלל דכל שאין לו צריך לברך אעפ"י שקנה וחזר וקנה מדלא אמר שאין לו ולא קנה אבל יש לו או קנה א"צ לברך. וללישנא בתרא עדיף לן לא קנה לברוכי עליה אעפ"י שיש לו ע"כ. פי' דללישנא קמא לא תלי דינא אלא ביש לו אבל הקנין אינו מבטל ממנו ברכה פעם ב' כל שאין קנין א' בעין ור"י פליג בשיש לו דוקא דכיון שלא קנה בשום פעם ולא בירך יברך בפעם הזאת אבל קנה ובירך ויש לו עדין הקנין לא יברך על כיוצא בהן דהא איכא תרתי כבר קנה ועודינו לקנין דמסתמא לא פליגי ר"ה ור"י בקצוות דלר"ה אפי' לא קנה אם יש לו לא יברך ולר"י אפי' יש לו ואפי' קנה יברך אלא דעת ר"י היא קנה ויש לו מה שקנה לא יברך ונמצא לפ"ז דשניהם שוים בקנה וחזר וקנה על זה האופן אם קנה ואין לו עכשיו וחזר וקנה לכ"ע יברך ואם קנה ויש לו עדין כשחזר וקנה פעם ב' לכ"ע לא וללישנא בתרא לא תלי מלתא אלא בקנה דלד"ה כל שקנה וברך פעם אחת שוב לא יברך ל"ש יש לו או אין לו דלא תלי דינא ביש לו או אין לו ור"י סבר אפילו קנה יחזור ויברך ל"ש יש לו ל"ש אין לו ולפום האי לישנא לר"י אפילו קנה כיוצא בהם וישנם יברך ולפום האי גירסא בכלהו מכלל דקאמר הש"ס גרסי' צריך לברך. מכלל דלישנא קמא ה"ק מכלל דכי קנה וחזר וקנה ואין לו לקנין א' כ"ע צריך לברך. ומכלל דלישנא בתרא עז"ה מכלל דכי יש לו וקנה כיון שלא קנה פעם אחרת יחזור ויברך. ולפום דרך זה פריך תלמודא שפיר מפלוגתא דר"מ ור"י דפליגי באין לו דמשמע דל"פ אלא באין לו אבל קנה ויש לו לא בשלמא ללישנא דמודים כ"ע בקנה ויש לו דאין לברך שפיר אלא ללישנא בתרא דלר"י אפילו קנה ויש לו מברך כמאן לא כר"מ ולא כר"י ומשני כו' ולפום השתא הוכרח הרי"ף לאסוקי במלתיה ולומר בין קנה בין יש לו פי' קנה ויש לו מה שקנה והא מלתא דוקא ללישנא בתרא הוא דמברך לר"י אבל ללישנא קמא לא מברך בכה"ג אפילו לר"י ולהכי נקט הרי"ף במלתיה דקי"ל כר"י וכלישנא בתרא. ונראה להכריח דגירסת הרי"ף הוי כגירסא שגרס בו הרז"ה והסכים עלה הרמב"ן וה"פ אמר ר"ה ל"ש אלא שאין לו כיוצא בהן אבל יש לו לא. ממה דמחליט לברך כל שאין לו ולא אמר ולא קנה ש"מ דכל שאין לו הגם שכבר קנה יברך ור"י סבר אפילו יש לו ולהאי לישנא מודים כ"ע דכי קנה ואין לו וחזר וקנה דיברך ולא אמרינן הא כבר קנה פעם א' ובירך ול"פ אלא ביש לו אבל הקנין שקנה פעם א' אינה מבטלת הברכה ממנו. ובהיכא דקנה ויש לו לכ"ע אין מברך דהא לא פליג ר"י אלא ביש לו. אבל קנה ויש לו לא וללישנא בתרא ה"ק לא שנו אלא לא קנה דלא בירך פעם א' פי' וכל דלא קנה הגם דיש לו יברך אבל קנה כיוצא בהן ובירך אינו מברך ול"ש יש לו או אין לו לא אזלינן אלא בתר אם קנה שכבר בירך בקנין ראשון ור"י אמר אפילו קנה כבר פעם אחרת יברך ולהאי לישנא אם יש לו וקנה פעם א' מודים כ"ע דיברך. ולפום האי שיטה אם אמר הרי"ף אפילו קנה וחזר וקנה לא משמע מינה דקאמר דחוזר ומברך אפילו מאי דקנה עודם אצלו ואפ' דלא מצריך ברכה אלא אם אין לו אבל אם יש לו לא קמ"ל והוא אומרו בין קנה בין לא קנה בין יש לו בין אין לו ודוק. וטעמו דהרי"ף דסובר דאפילו קנה וחזר וקנה יברך על קנין שני הגם שקנין ראשון קיים משום דהכי מוכח ממה דפריך תלמודא מהך מתני' דר"מ ור"י ומשני כחא דהיתרא עדיף ע"כ. בשלמא אי אמרת דלס' ר"י דקנה וחזר וקנה מברך אפילו ישנו לקנין ראשון שפיר אלא אי אמרת דדוקא בדליכא לקנין ראשון מאי פריך תלמודא לר"י דילמא הא אתא לאשמועינן ר"י דאפילו אית ליה כיוצא בהם מברך ואה"נ אם קנה וחזר וקנה וליתיה לקנין ראשון דהא מיהא אין לו כיוצא באלו שקנה אלא ודאי דכל שקנה וחזר וקנה ואפילו ישנם לאותם שקנה פעם א' אעפ"כ יברך על קנין ב' הגם שיש לו מקנין ראשון וא"ת גם ללישנא קמא נמי דמודים כ"ע בקנה וחזר וקנה דמברך ול"פ אלא אם אין לו ולר"י אפילו אין לו אם כן לר"י אפילו אין לו ואפילו חזר וקנה יברך ואמאי כתב הרי"ף הלכה כר"י וכלישנא בתרא הא אפילו ללישנא קמא וי"ל דללישנא קמא לא מצינן לדיוקי לר"י דאפילו קנה ויש לו מה שכבר קנה דיברך על קנין ב' דהא לא אדכר קנין א' כל עיקר במלתייהו אלא דאנן מדייקיינן מדלא א' ל"ש אלא שלא קנה ש"מ דהגם דקנה כל שאין לו יברך ור"י דפליג נ"ל דלא פליג אלא בשאין לו דאדכר בבר פלוגתיה אבל לא בקנה ויש לו דמסתמא דלא פליג בקצוות דלר"ה דוקא אין לו בין קנה בין לא קנה ולר"י אפילו קנה ויש לו. ומעתה נראה לפרש דעת הרמב"ם דאפי' קנה ויש לו וחזר וקנה יברך ובחר לומר בין יש לו בין אין לו מלומר בין קנה בין לא קנה דלא משמע באומרו קנה שכונתו לומר ויש לו ולא חש עליה למיטעי דדוקא יש לו בלא קנין אבל קנה וישנה לא דהא לא נ"ל האי סברא לפלוגי בהכי אלא בתלמודא ממאי דחמינא פלוגתא דר"ה ור"י כי היכי דלא עבידנא להו דפליגי בקצוות אמינא דלר"י אם קנה וישנו לקנין לא פליג אדר"ה אבל בדברי הרמב"ם דלא אדכר אלא הלכה פסוקה מנא יס"ד לחלק בקנה ואדרבא ממה דלא אמר אבל קנה ויש לו יברך בזה גילה דעתו דל"ש יש לו מירושה ומתנה ל"ש יש לו שקנה וכבר כתבתי בכמה מקומות דהרמב"ם בפסקיו סמך שיפסוק הפוסק מספרו באין צורך לראות הש"ס כי ממנו תוצאות תורת האדם וכפ"ז לא יחוש לטעי' הנמשכות מדברי הש"ס אלא למה שיסתפק האדם מדבריו עצמו ושמור לך כלל זה ומעתה קם הרמב"ם ג"כ בשיטת הרי"ף רבו דאפילו קנה וחזר וקנה ויש לו קנין הראשון ה"ז מברך וכלישנא בתרא:
שם גמרא היכי דמי כגון דאשכח מציאה כו'. כתב רמב"ם פ"י מהלכות ברכות וז"ל הגיעה אליו טובה כו' אע"פ שהדברים מראים שטובה זו תגרום לו רעה מברך הטוב והמטיב ע"כ. ודקדק לומר אע"פ שהדברים כו' לומר דהגם שיש ידים מוכיחות לרעה אשר תבואהו וכגון שראוהו בני אדם כשמצאה וכמו שפי' בפי' המשנה דאל"כ פשיטא דטובה גמורה היא דמנין יכנס לו מיחוש ובזה דמיא הא לחלוק' דמברכין על הרעה מעין כו' דהתם נמי איכא טובה דארעא:
דף סג.
גמרא ומנין שאין עונין אמן במקדש וכו' וי"ל למאי דאמרינן ביומא דף ל"ה תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא כו' אמר להם משה לישראל כשאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל ע"כ. דילמא מאי דאמר הכתוב קומו ברכו אלקיכם כו' ויברכו את שם כו' מיירי בברכה שצריכין לומר על הזכרת ה' שהיו אומרים ב"ש"כ"מ"ל"ו אבל עניית אמן לעולם היתה במקדש כגבולין ואולי דההיא דהזכרת שם המפורש מיירי דכשהיו מזכירים בוידויים והגרלה וכהנים על הדוכן היו עונין בשכמל"ו וכן תמצא שכ' הרמב"ם בפ"ב מהלכות עבודת יוה"כ וז"ל כל הכהנים והעם היו כו' ואומר' בשכמל"ו שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו ע"כ. והיה קשה לי אמאי לא אמר רמב"ם טעם או' בשכמל"ו הוא במקום אמן שהרי במקדש במקום אמן היו אומרים בשכמל"ו כדמשמע מתלמודא דידן ובמ' סוטה אלא הטעם הוא דלא היו עונים בשכמל"ו אלא אחר הברכה לבד ולזה הוצרך לתת טעם לבשכמל"ו בעניית העם אחר הזכרת ה' בוידויים מדכתיב כי שם ה' אקרא ומעתה ההיא ברייתא דיומא דאמר רבי בהזכרת שם המפורש איירי ואפי' בלא ברכה ועיקר אבל הזכרת ה' בברכתינו אין צריך דבר אלא עניית אמן אחר סיום הברכה ומשנת חסידות שנה הרא"ש דכת' הטור ששמע שהיה אומר על הזכרת ה' בברכה ברוך הוא וברוך שמו ולא הורה כן בהוראותיו דאין לה עיקר מהגמרא ודלא כהפר"ח שחשב שנתעלמה הך דיומא מכל הפוסקים ולא היא דשניא ההיא דמיירי בשם המפורש דעל זה קאי כי שם ה' אקרא ולזה דקדק לומר שם גם אמר לשון קריאה לפי שהזכרתו בקול גבוה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' עבודת יוה"כ וז"ל היה מגביה קולו אלא לחששת הפרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך. אבל על פי מה שצוה משה צריך בקול רם כמ"ש בפרק ואלו נאמרין בכל לשון כה תברכו בקול רם. ולדברי הפר"ח כולהו סוגיי לא מתיישבן ודע שלא היו מזכירים במקדש שם המפורש אלא בברכת כהנים דוקא ויוה"כ יוד פעמים מפי כהן גדול בוידויו ובהגרלה. ובכל פעם שהיו שומעין ה' היו אומרים השומעין בשכמל"ו ובי"ה כשהיה אומר כהן גדול היו כורעים ומשתחוים והגם דהרמב"ם לא הזכיר בפי"ד מה"ת אלא שיאמרו בסוף כל ברכ' כהנים ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ולא אמר עניית בשכמל"ו על הזכרת ה' סמך על מה שעתיד לומר בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ומה שלא אמר שיענו לבסוף בשכמל"ו כדמשמע מפ"ב דתעניות וכמו שכן כתב איהו נמי בפ"ד מה' תעניות וז"ל והן עונין אחריו בשכמל"ו ואולי דהתם כיון דאמר המברך בא"י אלקי ישראל כו' שייך לומר בשכמל"ו אבל בברכת כהנים שכבר ענו על הזכרת ה' לפי שהוא שם המפורש בשכמל"ו מה שייך לומר בשכמל"ו על וישם לך שלום לזה אמר שיאמרו ברוך ה' אלקים כו' שגם היא מברכות הנאמרים במקדש שיבנה במהרה בימינו אמן:
סוף הספר