אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ח - אלו דברים

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ח - אלו דברים

פרק ז - שלשה שאכלו

דף נב.

גמ' ויחזרו ויטמאו את הכוס משמע דמשקין הטמאי' מחמת סתם ידים מטמאין כלים וקשה למה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאות וז"ל הואיל וידים שניות אם נגעו במשקים עשאום תחילה וכו' אבל אין משקין אלו שיטמאו מחמת הידים מטמאין כלים שעיקר טומאת הידים מדבריהם ע"כ וכן כתב בפ"ז מהל' הנז' וז"ל והוא שיהיו אותם המשקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה בין של תורה בין של דבריהם ע"כ. וראיתי שכבר תמה עליו הראב"ד ז"ל. וראיתי להרב כ"מ שכתב וז"ל ואי אפשר לומר דמחמת ידים לא טומאת ידים לבד קאמר אלא היינו לומר שיהיה טמא טומאת הגוף מחמת שרץ כו' דהא פריך בתר הכי וליטמאו ידים כו' ומשני ידים שניות כו' וכתב הר"י קורקוס דההיא לא מכרעא כולי האי דלב"ש הוא דאמר כן ע"כ ואני אומר דדברי הר"י קורקוס ז"ל דחוקים דהא לא אשכחן ב"ש וב"ה דאיפליגו בהכי וקשה אתלמודא דשבת דמנא ליה דב"ש וב"ה פליגי בהכי ואני אומ' שדעת הרמב"ם היא דגם במשקין הבאים מחמת הידים סובר רבינו ז"ל שמטמאים הכלי אלא שמחלק אם הידים נטמאו בטומאה שבאה מאב פי' כגון שנטמאו בשרץ או במשקין אחרים שנטמאו בשרץ או בראשון לטומאת מת וכל כיוצא בזה שהטומאה באה מתחילתה מאב הגם שמשקין אלו עתה לא נטמאו באב הרי אלו מטמאין את הכלי ולא מיעט הרמב"ם שאין משקין מטמאין הכלים אלא משקין שנטמאו בטומאה שאין לאותה טומאה אב כללי כגון סתם ידים שגזרו עליהם טומאה או ידים שנטמאו בספר במשקין אלו היא שכתב הרמב"ם שאינן מטמאין את הכלי ולזה הוא שחזר ופי' הרמב"ם ז"ל וכתב פ"ח דהמשקין הטמאים מחמת סתם ידים אין מטמאין את הכלים ולא הספיק לו מה שכתב קודם לזה בפ"ז מהלכות אלו והוא שיהיו אותם המשקין טמאים מחמת אב מאבות ע"כ דאדרבא במאמר זה כלל כל משקין שנטמאו מחמת הידים ואפי' נטמאו בראשון שנגע באב ומכ"ש שנטמאו מחמת הידים אלא ודאי דלא קאמ' אלא משקין הבאות מחמת סתם ידים או שנטמאו בספר ופי' מה שאמר בפ"ז והוא שיהיו טמאים מחמת אב כו' פי' שטומאה זו עתה באה מטומאה שיש לה אב ולעולם אפי' לא נטמאו אלא בראשון מטמאין כלים ולפי השתא מפרשינן מאי דקאמ' ויחזרו ויטמאו הכוס הכי קא' כיון דנטילת ידים זו מועלת ג"כ לנגע בראשון או במשקין שנטמאו בשרץ כמו שמועלת לסתם ידים גזרו דלמא יהיו ידיו שניות לטומאה שיש לה אב ויטמאו המשקין את הכוס ובזה יעלו דברי הרמב"ם על נכון:

אחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם ז"ל בהקדמת טהרות שכתב וז"ל וכן משקין טמאים יטמאו הכלים כולן אבל בתנאי שיהיו אלו המשקין יתטמאו מחמת השרץ ר"ל שיהי' נסמך בטומאתו אליו כמו שיטמאהו האב או הראשון או השני לא שיהיה נטמא בידים טמאים לפי שהידים טמאים מטמאים את המשקין ג"כ כו' וזהו אומרו במס' שבת דאיטמו מחמת שרץ כאשר אמרו ז"ל שאלו המשקין טמאין אבל לא שנטמאו בידים טמאות אשר הן שניות לעולם כו' ע"כ והן הנה הדברים שכתבנו בפי' דבריו וברוך ה' שכיווננו אל האמת:

דף נב:

גמ' מסייע לר"י דאמר פירורין כו' כתב רמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות וז"ל אבל פירורין שיש בהם פחות מכזית מותר לאבדם ביד עכ"ל וכבר העירו ראשונים ז"ל במה שיש להקשות מההיא דפרק כל הבשר דקאמר דכנשי לנשווראה משום דקשה לעניותא ופרש"י נשווראה פירורי אוכלין ע"כ וההיא בהכרח דמיירי בפחות מכזית דאי לת"ה היכי הוה ס"ד דאביי למימר דטעמא דכנשי נשווראה משום נקיותא הלא משנה ערוכה היא מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים משום הפסד אוכלין ומודים ב"ה אי לאו מטעם דסברי אין משתמשין בשמש עם הארץ ובס' חפץ ה' הכרעתי מכח קושיא זו כגיר' רש"י דגריס בפרק נוטל מסייע לר"י דאמר פירורין פחות מכזית אסור לאבדן ויישבתי סוגיא דהכא על זה האופן דמדקתני נוטל את שיש בהן כזית ומניח את שיש בהן פחות מכזית זה יגיד שאסור לאבדן ביד דאי מותר מאי קמ"ל דיניחם ולא יחוש לס' התזת מים עליהן השתא אבודי מאבדן ביד להניחם בשולחן מיבעיא אלא ודאי דאסור לאבדן ביד ומסייע לר"י דאמר אסור לאבדן ביד וקמ"ל תנא דהכא דלא קפדינן כולי האי לסלקן מחמת חשש ניצוצות מים הניתזין ודברי התוס' לא נראו בעיני דהא לא הוה אמר ר"י מותר לאבדן במלתא דאיכא מיחוש הסובב עניות דהגם דמעיקר דינא שריא איכא למיחש להזקא אלא דלדעת הרמב"ם ז"ל דמתיר לאבדן ביד מוכח דהוה גריס בש"ס כגירסת התוס' דר"י אמר מותר לאבדן ביד ונראה ליישב לדעת הרמב"ם ההיא דחולין דהוו קפדי על איבודייהו דרך זלזול כגון למדרך עלייהו או לזורקן באשפה או במקום הטינופת אבל לאבדן דרך כבוד וכהא דמייתי התם דההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא ולא הוה יכיל ליה דהוה זהיר אנשיורא כו' אתא מרא עקרינהו ליבלי ושדינהו לנהרא כו' ע"כ הרי דההוא גברא אביד להו וחזינן לשרא דעניו' דצווח ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה והיינו דברי ר"י אבל אסור למשדינהו באתרא דבזיונ' כי היכי דלא ליתי לידי עניות ואולי כי לזה נתכוון הרמב"ם במה שדקדק לומר מותר לאבדן ביד דלא הוה צריך למימר תיבת ביד אלא למימר דוקא איבוד ביד כגון לשורפן או להשליך בים אבל זולת זה לא ובעי למיכנש להו כדאמרינן בחולין וליכא למימר דטעמא דשדי בנהר הוא משום דשכיחי דגים לא הוי איבוד גם אי הוה מנח להו ביבלי ולכלינהו עופי ועורבי דשכיחי אלא ודאי דלא קפיד אלא בהיכא דשדו להו אארעא דהוי דרך ביזוי אבל איבוד שרי כר' יוחנן:

שם גמרא בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים וכו' הכא במסיבת כותים שסתם מסיבת כותים לע"ז ומסקינן מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין על הנר ועל הבשמים משום דסתם מסיבת כותים לע"ז. קשה בשלמא בשמים דסתם מסיבתן לע"ז אבל בלאו הכי מברכין אלא נר מאי איריא דסתם כו' בלאו הכי נמי אין מברכין משום דאין מברכין על הנר שלא שבת וי"ל דמיירי אפי' הדליקוהו במוצאי שבת אלא דאית לן למיקם עלה דמלתא אי מאי דמסקינן דמה טעם קאמ' קאי אנר נמי או אבשמים הנה לפום גירסא דקמן דקא' הכי מה טעם אין מבדילין על הנר ולא על הבשמים של כותי' מפני שסתם מסיבת כותים לע"ז לפום האי גירסא נר נמי אסור מטעם סתם מסיבת ע"ז אלא דהרי"ף ממה שכתב וז"ל נר משו' דלא שבת בשמים משום דסתם מסיבת כותים לע"ז נר' מדבריו דלא גריס אלא מה טעם אין מברכין על הבשמים של עכו"ם משום כו' ולפ"ז אם הדליקו עכו"ם נרות במוצאי שבת במסיבתן מברכין עליה וכ"כ הרא"ש וז"ל נר של כותים משום דלא שבת ובשמים של כותים משום דסתם מסיבתן לע"ז עכ"ל והיא דעת הרי"ף ז"ל אלא דהרמב"ם כתב בפכ"ט מהלכות שבת וז"ל ואין מברכין על הנר של עכו"ם שסתם מסיבתן לע"ז ע"כ נראה דגריס בסוגיין מה טעם אין מברכין לא על הנר כו' מפני שסתם מסיבתן כו' ונפקא מינה לענין דינא בין הרמב"ם להרי"ף ז"ל דלהרי"ף אם הדליק העכו"ם נר במוצאי שבת דליכא מיחוש נר שלא שבת מברכין עליו דלא חיישינן לסתם מסיבתן לע"ז אלא בבשמים מסתמא לע"ז עבדי במסיבתן משא"כ הנר דהעכו"ם מדליקין נר לעצמן להאיר בחשך ואין סתמו לע"ז כבשמים ולרמב"ם גם בנר אמרינן סתם מסיבתן לע"ז ולא שנא אלא דאיכא למיקם בדברי הרמב"ם שכתב ואין מברכין על נר של עכו"ם משמע לא שנא איכא מסיבה לא שנא ליכא מסיבה אסור ובפ"ט מהל' ברכות כתב וז"ל בשמים של מסיבה של עכו"ם אין מברכין עליהם שסתם מסיבת עכו"ם לע"ז ע"כ לפ"ז מחמיר רבינו בחששת נר מחששת בשמים דבנר לא אמר של מסיב' עכו"ם ובבשמים אמר של מסיבה כו'. והגם דגם בנר גמר אומר שסתם מסיבתם כו' לא דייקינן מינה דבמסיבה איירי דמצינן לפרוש' דהכי קאמר מה טעם אסרו נר של עכו"ם מטעם דסתם מסיבתן כו' לזה אסרו כל נרותיהם ותדע דכשרוצה לומר דוקא של מסיבה דייק לה להדיא כמו שכתב בדין הבשמים בשמים של מסיבת כו' ולא סמך להבין דבמסיבה איירי ממה דמסיים בה מפני שסתם מסיבה כו' והרי"ף והרא"ש כתבו בשמים של כותים אסור כו' משום סתם מסיבת עכו"ם כו' משמע מדבריהם דאפילו אינן בשמים של מסיבת אסור כדרך שפסק הרמב"ם בנר פסקו הם בבשמים וקשה בשלמא לדברי הרי"ף והרא"ש מצינן למימר דלא גרסי בש"ס הכא במאי עסקי' במסיבת ע"ז אלא להרמב"ם דדייק בבשמים דדוקא של מסיבתן א"כ מוכח דקא גריס הכא במאי עסקינן במסיבתן א"כ השתא בשמים דעלייהו משני תלמודא מה טעם אין מברכין כו' קא מתני בה הרמב"ם ז"ל דדוקא במסיבה נר דאיכא למימר דלא קאי עלה מה טעם דקאמר תלמודא כל עיקר מנ"ל לאסור שלא במסיבה ונראה דבהכרח לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דלא אסר נר של עכו"ם אלא במסיבה דוקא ולא חש לפרש לה להדיא אלא בבשמים דס"ד לאסור גם בלא מסיבה אבל בנר לא חש עלי' למיטעי ומה גם שכבר קדם והתנה בבשמים לזה הספיק לו במה שגמר אומר שסתם מסיבת' לע"ז לומר דלא אסיר אלא במסיבה כבשמים וכן נראה מדברי הטור דמפרש בדברי הרא"ש דלא אסר בבשמים של עכו"ם אלא במסיבה הגם דהרא"ש ז"ל כתב בבשמים כלשון הרמב"ם בנר וכמ"ש דבריו למעלה:

נמצינו אומרים דבבשמי' דעת אחת להרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא אסיר אפי' במסיבתן כל דהדליקוהו במוצאי שבת דליכא מיחוש נר שלא שבת ולהרמב"ם ז"ל דינו כבשמים לאסור במסיבה וגירסת הש"ס שוה בין להרי"ף ז"ל בין להרמב"ם ז"ל זולת דבר זה דמה טעם אין מברכין על הנר דהרמב"ם גריס ליה והרי"ף והרא"ש לא גרסי אלא מה טעם אין מברכין על הבשמים וכו' וזה הוא שכתב ה"ה ז"ל דאיכא חילוף גירסאות בין הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולא כמו שרצה לפרש בדבריו הר"ב כסף משנה וכמו שכתבתי בימי חורפי בס' חפץ ה' בס"ד. ושוב בעיני יפלא דברי הרב כיון דהר' המגיד לא הזכיר מ"ש הרמב"ם בבשמים ששם גילה דעתו דוקא בשמים של מסיבה ודברי הרמב"ם בנר הם כדברי הרי"ף ז"ל בבשמים מה בבשמים בדברי הרמב"ם בדין נר של עכו"ם תפרש בדברי הרי"ף ז"ל בדין בשמים שהרי לשון א' אמרו שניהם ומה מקום לחילוק הגרסאות והדברים ברורים אצלי כשמש דלא נתכוון הרב המגיד אלא למה שפירשנו בו ועקר:

שם אין מברכין לא אנר כו' גרסינן בשלהי מס' י"ט דף ט"ל וז"ל ת"ר ה' דברי' נאמרו בגחלת כו' גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת ע"כ ואיתא בירושל' וז"ל מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת ע"כ וכתב הרא"ש התם בשלהי י"ט וז"ל והא דאסרינן לברך בשלהבת ע"ז אע"ג דשריא היינו משום דיש עמה גחלת ע"כ גם מצאתי בשיטת הרשב"א למס' י"ט שכתב וז"ל גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת הקשה הרב ר' אלחנן א"כ למה אמרו בברכות פ' אלו דברים דאין מברכין על השלהבת של ע"ז ותירצו דדוקא כשיש גחלת עמה ע"כ. הנה מאי דדייקו גחלת עמה לאו דוקא גחלת אלא נר בין של שמן בין של שעוה ולא שרי אלא שלהבת לחודה דאי אחוזה אפילו בקיסם אסיר דהא כל מידי הנעשה לע"ז אסור כדאיתא בפ' הנחנקין ובשלהי מכות ואפילו בכל שהוא ולזה כל דהשלהבת ישנה בין בגחלת בין בפתילה של שמן בין בכל דבר אין מדליקין ממנה ונראה דה"ה אם הדליק נר מנר של ע"ז ואפילו ממסיבת העכו"ם לדעת הרמב"ם דאסר בנר משום סתם מסיבה כו' דאסיר וטעמ' דכיון דהוי איסור כל שהשלהבת דבוקה וכשבא זה והדליק ממנה הדלקה זו שהדליק אסורה היא דהא אין מברכין על השלהבת הגם שאינו נהנה אלא מאור השלהבת והא דכוותה והא לא דמיא לנפח ונתק שלהבת ממקומה דמצי ליהנות מאותה שלהבת אחר שנתקה מאחיזתה מה שאין כן מה שלקח כל זמן שהשלהבת אחוזה במקום אסורה הגם שלא עשה אלא הדלקת נר משלהבת הוי איסור הנאה נר שני:

וראיתי להר"ב ים של שלמה ז"ל שכתב בשלהי י"ט דין י"ד וז"ל ומ"מ שמעינן מינה דמותר להדליק נר מבית תפלות שלהם וראוי אפילו לברך עכ"ל ומוכח מדבריו דאפילו נר של ע"ז עצמה מותר להדליק ממנו נר ולברך עליו ואין אני רואה הכרח לדבריו ז"ל וליכא לאוכוחי ממה דאמרינן בסוגיין בסמוך בנר שהדליק ישראל מעכו"ם דשרי מטעמא דכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך דהתם ליכא איסור הנאה אלא דאין מברכין על נר שלא שבת ולזה כל דאיכא תוספת' דהתירא הרי הוא מברך על נר דלא אתעביד ביה עבירה בשבת אבל אם הדליק נר מנר של ע"ז דהוי איסור הנאה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכו' אדרבא דייקינן מסוגיין לאסור ממה דקמסיק הש"ס בשלהבת וקאמר לעולם איסורא איתיה דמשום הכי קתני מתני' המוציא שלהבת בשבת לרשות הרבים חייב אם כן כיון דהך דנטל באיסור נטל דהא דבוקה בגחלת היתה הגם שניתוסף בה היתר הרי אין ביטול לע"ז כל עיקר אם לא שנאמר שסובר הרב דאיסור שלהבת דבוקה לא הוי אלא מדרבנן ולא החמירו בה אלא כל שהיא דבוקה אבל אם הדליקו ממנה לא החמירו וצריך להביא ראיה לדבריו ז"ל ובחי' חפץ ה' מצאתי כתוב אצלי דכל דאיכא למיחש לעכו"ם אסרינן נר מנר ואפילו ישראל מכותי ודוקא בחשש נר שלא שבת הוא דשרינן ישראל מכותי. ולענין הלכה יש לסמוך על דעת גדול מהרש"ל להתיר בנר מסיבתן ולא בנר עכו"ם עצמה:

דף נג.

גמ' בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך ע"כ הרמב"ם כתב כלשון הבריי' ולא חש לספק הנופל מתחילת דבריו לסוף דבריו. והרב המגיד נתן טעם משום שאינו מצוי הוא. וקשה למה כתבו רבינו בפ"ו מהלכות שבת בדין מרחץ וז"ל עיר שישראל ועכו"ם דרים בתוכה והיתה בה מרחץ אם רוב עכו"ם כו' מחצה למחצה כו' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. אם כן דדבר מצוי הוי מחצה ומחצה ואמאי לא השמיענו כמו כן בדין זה. שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות שהליץ בעד הרי"ף על קושית המאור שטעם שלא הזכיר מחצה הוא מפני הרחקת מציאותן ע"כ. וראיתי להרי"ף שכתב בפרק כל כתבי גבי מרחץ וכו' דין מחצה למחצה ואם כדברי הרמב"ן לא הוה מזכיר ג"כ שם. ואולי כי לפי מה שהוצרך להודיענו במרחץ מחצה למחצה אסיר בזה אנו מגלים דעתו דבהיכא דלא אמר הכי דינו כרוב. וליכא למימר דסמך למגמר מיניה דהוה ליה להקדים ועוד כיון דקא חזי הרמב"ם לתלמודא דקא' הכא דמחצ' למחצה שרי אי תימא דדעתו לאסור הו"ל למיכתביה להדיא אלא כדכתיבנא. אי נמי כיון דאין כל נרות עכו"ם אסירי דהא איכא נר עכו"ם שהדליק מישראל ומצטרף למחצה ישראל והגם דאיכא נמי נר של ישראל שהדליק מעכו"ם הא נמי שרי והיינו נמי טעמא דגמרא דקאמר בדין הוא דאפי' מחצה שרי דמנא ליה לתלמודא למימר הכי בדין הוא ומ"ש ממרחץ שאנו אומרים מחצה למחצה אסיר וכן בנר של מסיב' דקתני התם מחצ' על מחצ' אסור ולפום מאי דכתיבנא שפיר:

שם גמרא ראה תינוק כו' הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטוה מההלכו' וכבר תמה על הרי"ף ז"ל הרז"ה בהשגותיו וישב הרמב"ן דמשום הרחקת מציאותן והכי נמי יש לנו לומר לדעת הרמב"ם ז"ל. אי נמי אפשר לומר דכיון דעקר דדינא דקמ"ל תנא הכא הוי חדא מתרתי או דאפי' בעיר שרובה ישראל בעי בדיקה דברובה עכו"ם פשיט' דלא מברך עד דבדיק וידע דיש' הוא ולבתר דידע דישראל הוא נמי פשיטא דמברך אלא ודאי לא אתא אלא להיכא דרובה ישראל וקמ"ל דאסיר לברך עד דבדיק ליה מטעם דחזה בידיה נר סמוך לחשיכה אתרע דהא אין דרך למהר כ"כ להדלי' כמו שכתב רש"י ז"ל או דמה דחדית לן תנא הוא דכיון דראה אבוקה צריך לבדו' אחריו לידע אם הוא ישראל כדי לברך על האבוקה וכדברי רבא דקא' בפסחים אבוקה מצוה מן המובחר והיינו טעמא דנקט תנא אבוקה ולא אמר אור או נר ונראה לי דהרמב"ם ז"ל דהא מלתא דבעי למיבדק ליה כגון דנקט בידיה בזמן שאינן רגילין ישראל ליקח במוצאי שבת הא מלתא הוי מלתא דפשיטא ולא אצטריך לאשמועינן והא מלתא דאבוקה מצוה מן המובחר פסקה הרמב"ם בפרק הנז'.

וראיתי להר"ב מגן אברהם ז"ל שכתב טעם שהשמיטו הפוסקים דין שצריך בדיקה לקטן שבידו נר סמוך לשקיעת החמה כו' משום דגם הגדולים אינם נזהרים בזה ומדליקים מהר וטעם זה לא יקובל בדברי הרמב"ם ז"ל מפני שהרמב"ם אינו משמיט הדינים מפני טעם כזה והוא מודיע דינים אפי' לימות המשיח ואפי' לדעת הפוסקים האחרונים איכא לצדודי בהאי טעמא דאדרבא פשיטא דצריך בדיקה. ובהיכא דטלטל עכו"ם ואפי' ישראל נר הדולק בשבת מסתברא דלא נאסר נר זה לברך עליו ובהיכא דהדליק עכו"ם מנר זה אפש' כיון דנר זה שעליו מברכין לא הודלק בשבת לא אסיר אלא הדולק ממנו שנעשה בעבירה ובהיכא שהוציאו ממנו שמן הגם שהמוציא חייב חטאת יש פנים להתיר. ובהיכא דהוסיפו בו שמן אפי' היה בו שמן שיספיק עד הלילה מסתבר לאסור:

שם גמרא הא בתחילה הא בסוף בפי' דהא מלתא איפליגו רבוואתא רש"י ז"ל מפרש דטעם בתחילה דלא משום דאינו עשוי להאיר משא"כ לבסוף דעשוי להאיר וכוותיה פי' בה"ג וכן העלה הרא"ש והאחרונים. אבל רבינו האיי גאון פי' דטעמא דבתחילה אסור משום דלא צליל נהוריה מחמת דסליק קטרא וכתב עליו ה"ה ועקר כדברי רבינו האיי גאון והרי"ף ולא גילה דעתו אלא שכתב הא לכתחילה הא דיעבד ע"כ. הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת כתב וז"ל נר של כבשן ושל תנור כו' לכתחילה לא יברך עליו ע"כ ודבריו ז"ל סתומים כדברי הגמ' והנה נפקא מינה לענין דינא בין שני הדרכים דלדעת רש"י ז"ל אפילו צליל נהוריה בתחילה וכגון כבשן שעציו עצי זית וכדומה דאפילו בתחילה לא עביד קטרא כל עיקר אף על פי כן אין מברכין ולרבינו האיי מברכין. ואולי דסובר הרמב"ם ז"ל דלא נפקא מידי משני הפירושים וזה הוא טעמו שלא פי' והגם דהוו עצים דלא עבוד קטרא מלתא דלא שכיחא דעבדו עצים כהאי בכבשן ואי נמי עבוד לא פלוג רבנן כל בתחילה לא מברכין ולא פליגי רבינו האיי ובה"ג אלא בטעמא דדינא:

שם גמרא תני חדא אור של ב"ה כו' כתב הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת וז"ל אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליק בשבילו מברכין עליו של בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו כו' ע"כ דברי רבינו תלוי כפי הגירסא דהוה גריס ונראה טעמא דבנר בית המדרש הספיק באדם חשוב ובבית הכנסת דוקא חזן דר שם משום דבבה"כ מוכחא מלתא דודאי לא הדליקו אלא לכבוד ס"ת ולא לאדם חשוב זולת אי איכא חזן שדר שם דאז הוא דמוכחא מלתא דלהאיר נמי לחזן עבוד אלא אי איכא אדם חשוב דהא אין רגילות להדליק נרות לכבוד בית המדרש ואי ליכא אדם חשוב מכרעא מלתא דלכבוד בהמ"ד הוא דעבוד אבל אי איכא אדם חשוב תלינן למימר דלהאיר ליה עביד ודרך זה מסתבר וכן הוא בהלכות דין חלוקת אור של בית המדרש. ואית לן לאוכוחי כדעת הרמב"ם מההיא דמייתי הש"ס בסמוך אמר רב יהודה אמר רב כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו ע"כ והרי נר המוציאין בלילה אנן סהדי דמוציאין גם להאיר דהא אפילו מת שאינו חשוב מוציאין בלילה להאיר וא"כ במת חשוב לא גרע שלא יוציאו נר להאיר ואעפ"כ כיון דנר זה היו מוציאין אותו ביום לכבודו עבוד ולא מברכין אפי' בלילה הגם דאיכא הכרח להאיר וא"כ בבית הכנסת דודאי דלכבוד עביד הגם דאיכא אדם חשוב הו"ל כנר שמוציאין ביום ובלילה דאין מברכין אבל שמש בית הכנסת כל כך הוי הנר לחזן כל כבוד דהא לחזן הדר בעי נר וחזן זה שמש בית הכנסת הוא ואין גדר בנר זה לו' עליו נר זה לא לשמש עביד כמו שאנו אומרים בנר של מתים שמוציאין ביום נר לכבוד המת מוציאין אותו ביום והבן והרמב"ם השמיט חילוק זה שיוצא הוא מהמובן מדין בית הכנסת ובית המדרש שכתב:

שם גמרא היו יושבים בבית המדרש והביאו אור כו' פירשתי למעלה דף מ"ג ד"ה אמר רב לא שנו. והרמב"ם השמיט דין זה ואפשר לומר דטעמו הוא משום דמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה עז"ה ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו מטעם בטול בית המדרש וב"ה אומרים אין צריך ואם ירצו אחד מברך לכלם והגם דאיכא מיחש ביטול בית המדרש כיון דאיכא ברוב עם הדרת מלך לא חיישינן לביטול מעט כזה אבל אי לאו טעמא דאיכא הדרת מלך חיישינן לבטול בית המדרש אפי' זמן מועט וכההיא דר"ג דמוסכם הוא ולפום דרך זה סברת ב"ה אם רצו לברך כל אחד לעצמו או א' מברך לכולם לזה לא הביא רמב"ם פסק בזה וכל א' יעשה כרצונו:

דף נג:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב לא יאותו כו' ממש כו' כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת וז"ל אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע וכו' ע"כ פסק הרמב"ם כדעת רבא דאמר יאותו ממש וכן בהלכות ובכל הפוסקים ז"ל וקשה והרי רב אשי דהוי בתראה לכלהו אמוראי דמייתי הש"ס סבר כרב יהודה אמר רב דלא יאותו ממש וי"ל כיון דפשטא דמתני' וגם פשטא דברייתא דקתני עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה מוכח כרבא ותו מדקא מייתי תלמודא הא דרבא בתר מימרא דרב אשי מוכח דקא מסיק תלמודא כותיה דרבא:

שם גמרא מחלוקת בשכח וכו' קשה היכי תיסק אדעתין למיטעי בהכי ולמימר דתנא יודיענו כחא דב"ש במקום ב"ה ומה גם דב"ש לחומרא ואדרבה כחא דבית הלל בעי לאשמועינן דהוו ב"ה לקולא דאיכא נמי כחא דהתרא. וי"ל דהכא שפיר תיסק אדעתין דקמ"ל כחא דב"ש והגם דהוי לאי' משום דנפקא מינה נמי לב"ה אי בעי לחזור למקומו יש שכר לפעולתו ארנקא דדהבא וכדאשכח ההוא תלמידא אלא דאין מחייבין אותו ב"ה ואי הוה תני מזיד לא הוה שמעינן דבשוכח יתחייב לב"ש ומינה לב"ה אפילו מצוה להכי תנא שוכח דב"ש מחייבין וב"ה פוטרין פטור הוא דהוי אבל אם רצה יחזור ובזה לא קשה ממתני' דקתני אמרו לו לרבי טרפון כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. אי נמי אפשר דהכא קיימא לן הלכה כב"ש. וכן מצאתי שכתב בה"ג דף י' וז"ל דהלכתין כב"ש דהנהו תרי תלמידי כו' והלכה דמותר להשתמש בשמש ע"ה:

שם גמרא עד כמה שיעור עיכול אמר ר"י כל שאינו רעב כו' כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אמר ר"י כו' וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותן פירות יברך ע"כ וכתב הר"ב כ"מ בפ"ב מהלכות ברכות וז"ל ותמיהא לי אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע"פ שאינו תאב לאותן פירות למה לא יברך ע"כ. דברי הרב תמוהים התחלתן לסופן. א' אומרו למה לא יברך מה תמיהא היא זו והרי נתעכלו כדקתני במתני' עד שיתעכלו ודפירשו בה כל שאינו רעב זה רעב והא ודאי פשיטא דתיבת לא ט"ס וצ"ל למה יברך ותמיהתו היא למה יברך כיון שנתעכל המזון שבמעיו הגם שאינו תאב פי' דהנה תמצא דלפעמים יהיה האדם רעב ולא יהי' תאב לדבר הזה כלל ועיקר ויחפוץ במין אוכל אחר ותמיה' זו ודאי דהויא תמיהא וצריכה ישוב. אלא דקשה לי מהיכן הבין בדבריו של הרא"ש מרן ז"ל דס"ל הכין. ונראה לי שהרב מרן ז"ל דקדק דברי הרא"ש ז"ל שהוצרך אם אינו צמא אם רעב ותאב לאותן פירות וכו' דמלת ותאב מיותרת ולא הול"ל אלא אם אינו צמא או רעב לאותן פירות ותו לא ואמאי אצטריך להתנו' עוד תנאי שני ודבריו של הרא"ש ז"ל סובלים שני דרכים. א' דהגם שאינו רעב אם גם בלא רעבון יש לו רצון ותאב לאכול מפירות הללו לא יברך ולזה התנה אם אינו רעב וגם אינו תאב ולפי דרך זה נפקא תמיהא לדברי הרא"ש עז"ה אם אכל והוא אינו רעב שלא נתעכל המזון שבמעיו אע"פ שהוא תאב לאותם פירות למה לא יברך והרי עדין לא נתעכל שהרי אינו רעב. ודרך ב' נתכוון לומר עז"ה אם אינו רעב ותאב פי' ב' דברים אלו הם דברים המחייבים אותו לברך וכל דהויא חדא מינייהו או אינו רעב או אינו תאב לפירות אלו יברך ולא הזכיר הרא"ש תאב אלא להשוותה לרעב דכשם שאינו רעב מיחייב גם אינו תאב מיחייב ושיעור דברי הרא"ש במאמר רעב ותאב או זה או זה ואינו רעב לבד יברך ואינו תאב לבד יברך ולפי דרך זה תהיה התמיהא על דברי הרא"ש עז"ה בשלמא אם אינו רעב יברך הגם שאינו תאב לאותן פירות שפיר אלא אם אינו תאב והוא רעב שנתעכל המזון שבמעיו אמאי יברך וב' דרכי התמיהא יכולין אנו ליישב בדברי הכ"מ או נגיה בדבריו עז"ה אם אכל ולא נתעכלו שאינו רעב אע"פ שאינו תאב למה לא יברך או נגיה אם אכל ונתעכלו כו' למה יברך. ולי נראה דלב' דרכים הסובלים דברי הרא"ש ל"ק מידי בין לדרך הא' דתנאי הוא דבעינן אינו רעב גם אינו תאב סובר הרא"ש דאם הוא תאב זה יגיד שנתעכל והגם שאין לו רעב מצוי הוא דבר זה שבגמר העיכול לא ירגיש אדם ברעב וזה הוא מבחן שהוא תאב לאכול א"נ כגון שאכל פירות בתחלת הסעודה ונתעכלו בתחי' ואינו רעב ממזונו למה יברך כיון שהפירות נתעכלו והראיה שהוא תאב לאכול מהם. גם לדרך השני משכחת לה שהוא רעב ולא נתעכלו פירות שאכל כגון שלאחר הסעודה הביאו לפניו פירות והמשיך באכילתן זמן מה ובזה כשיתעכל מזון סעודתו עדין עיכול הפירות שאכל לא הגיע לחצי עיכול ונמצא הוא רעב שהרי נתעכל מזונו ותאותו סתומה מתאות הפירות להיות שעודן לא גמרו להתעכל ואינו תאב לאכלן ולמה יפטר מברכתן והם עדין לא נתעכלו. והרמב"ם כתב בפ"ב מה"ב וז"ל מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ע"כ קשה למה לא השמיענו שיעור העיכול דהא תלמודא בעי לה ומפלגן סברות. ואולי דדעת רבינו היא דכדי שיתעכל כו' היינו כל עוד שאינו רעב ותלמודא לא קבעי אלא משום דאיכא מאן דמפיק לה מפשטה ומפ' כל זמן שיצמא כו' אבל אי לאו הכי פשיטא דכל כל שאינו רעב הוי ולהכי לא הזכיר רבינו אלא לשון המשנה וטעם אומרו חוזר ומברך שלא היל"ל אלא ה"ז מברך רמז בזה שלכתחלה יחזור למקומו אם עמד דמצוה מן המובחר ישנה אפילו בנדון זה ותדע שכתב בפ"ג ולכתחלה לא יברך כו' אלא יושב ובמקום שאכל ע"כ אלמא דמצוה מן המובחר לברך במקום שאכל. ואומרו נתעכל המזון אינו חוזר ומברך פי' איסור איכא בברכה ואומרו וכן אם נעלם כו' פי' גם כן חייב הגם שאינו אלא ספק כיון דהוי ברכה זו דאורייתא כמ"ש בתחלת פ"א וזה שחזר לומר והוא שלא נתעכל פי' דוקא שלא נתעכל ודאי אבל ספק נתעכל לא הוי כספק בירך שמברך מספק דשאני האי ספיקא מהאי ספיקא:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה