אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ז - שלשה שאכלו

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ז - שלשה שאכלו

פרק ו - כיצד מברכין

דף מה.

גמ' מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו כו' בספ' חפץ ה' שחיברתי בימי חרפי פי' דתרוייהו קא' דלא יגביה זה על זה קולו ונקט במלתיה במתורגמן כי הוא עליו לילך לקולו של הקורא שקדם אליו ולא יגביה ובזה שוו הקולות יחד ובזה שפיר מייתי ראיה לדבריו מדכתיב יעננו בקול דהגם דאין מביא ראיה אלא על הקורא סובר דשוים הם דכלום טעמא מאי אין המתרגם כו' כדי שלא יהא נראה כמתנאה בקולו וק"ו הן הדברים. והרמב"ם כתב בפ"ד מה' ת"ת וז"ל אם היה הרב מלמד כו' ולא יגביה המתרגם כו' יע"ש. מוכח מדבריו דלא בעי מתרגם להשוות קולו לקול הרב אלא בשעה שמדבר עם הרב אבל בשעה שמדבר עם התלמידים ירים קולו הגם כי גבה יותר מקול הרב דאיכא טעמא רבה כי הרב א"צ להשמיע קולו אלא למתרגם אבל המתרגם צריך להשמיע קולו לתלמידים הקרובים והרחוקים והרב גם כן יכול להגביה כשמשיב למתרגם יותר מקול המתרגם כששואל אבל לא יותר מקול המתרגם כשהוא מתרגם. נמצאת אומר כי המתרגם בשעה שמדבר עם הרב צריך שלא יגביה קולו יותר מקול הרב ובשעה שמתרגם רשאי להגביה והרב לא יגביה קולו יותר מקול המתרגם כשמתרגם אבל רשאי להגביה קולו מקול המתרגם כששואלו עד שיגיע לקולו כשהוא מתרגם לא יותר מזה ומעתה מאי דמוכח הש"ס מדכתי' וה' יעננו בקול לקולו של משה פי' בקולו של משה כשהיה מדבר לעם לא כשהיה שואל משה מה' והסברא גם כן נותנת כי לא ידבר משה לפני ה' בקול מפני אימתו ית' כי נורא הוא ולא היה ה' מדבר עמו קול גדול מקולו ליש' ובפ' י"ב מה"ת כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל והקורא קורא פ"א כו' והמתרגם לא יגביה כו' מאי דקמן כ"כ בעי למשמע העם מפי הקורא כמפי המתרגם להכי צריך קול אחד להם בהשואה והגם דלא אמרינן מקרא דוה' יעננו כו' אלא קול הקורא לא יגביה מהמתרגם ומינה לקול המתרגם שלא יגביה מקול הקורא בזמן שהשומעים שומעים משניהם בשוה זה פ' וזה תרגומו והתו' בד"ה בקולו כתבו ופי' רב אלפס וכו' עד שהיה קורא יע"ש. ודבריו ז"ל הם היפך דברי הרמב"ם דלהרמב"ם רשאי המתרגם כשיתרגם לעם להגביה קולו יותר מן הרב כשאין הרב צריך להשמיע קולו אלא למתרגם זולת בעת קריאת ס"ת שגם הקורא צריך להשמיע קולו לכל העם:

דף מה:

גמ' תנינא שמע ולא ענה יצא כו' מאי דלא משני אדר"י דקמ"לן בהיכא דא' מהן בור דאין נחלקין וא' מברך וא' יוצא דא"כ לאו הכי הול"ל אלא אחד מברך ואחד יוצא דאז שומעין דאתא למימר דאינן נחלקים כדי שא' מהן שהוא בור יוצא ומדאמר א' מהם יוצא כו' בברכות כו' משמע דאתא למימר דלא תימא דאינו יוצא קמ"ל דיצא ולזה פריך תלמודא תנינא וכו' ומשני דלא אתא אלא לומר דאין ברכת זימון ביניהם והגם דהוה מצי למימר הא מלתא להדיא אלא דמלתא אגב אורחיה אמר דשומע כעונה וכההיא דאמרינן בריש פ"ק תנא מלתא אגב אורחיה קמ"ל כהנים אימת כו' וכמו כן דרך האמוראי' לכלול דין הידוע באמצעי' דבריהם. והרמב"ם בפ"א מה"ב כתב וז"ל כל השומע כו' יצא אע"פ שלא ענה אמן. ובהלכה שאחריה כתב רבים שנתוועדו וכו' ובירך אחד מהם וענו כולן אמן הרי אלו מותרים ע"כ. וקשה למה הצריך שיענו אמן ממ"נ אם נתכוונו לצאת בברכה אפי' לא ענו אמן ואם לא נתכוונו לצאת מה מועיל עניית אמן. ונראה דה"ה אם לא אמרו אמן דיצאו דטעמא דכתב וענו אמן לאשמועינן דאם לא נתוועדו לא מהני אפי' באמירת אמן אלא כל א' יברך לעצמו והוצרך רבינו להסיר טעות זה לפי שקדם ואמר בהלכה שלפניה אע"פ שלא ענה אמן חש לטעות דבגדר זה הוא דמחלק לנתוועדו ולא נתוועדו קמל"ן או אפשר לומר דקמ"לן דעניית אמן היא תגיד שכוונו לצאת בברכה זו ואה"נ אם לא ענו אמן אלא כיון דמן הסתם יענו מדין שומע ברכת ה' להכי נקט ענו אמן ולא חש עלן לטעות דבעי עניה דהרי כתב בהדיא קודם לדין זה דאין עניית אמן מעכבת כל שנתכוון לצאת:

דף מו.

גמ' לא סבר לה מר להא דר"ה דאמר בוצע מברך ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב וז"ל בעה"ב וכו' הגדול שבהם בוצע וכו' רבינו מוקי להא דר"ה בתרוייהו בעה"ב ובהכי לא פליגא אההיא דר"י דמייתי הש"ס בסמוך משם רשב"י דאמר דבעה"ב בוצע ואורח מברך והגם דממה דלא משני ליה לר"ז מידי משמע דבירך הוא כדעת ר"ה היינו משום דלא הוה שמיעא להו ההיא דר"י משום רשב"י גם ממה דקתני מתני' והוא אומר על המוגמר וכו' דכיון דאתחיל בחדא לעביד לאידך ומאי דקאמר כו' תלמודא ואיהו כמאן ס"ל כהא דאמר ר"י פירושה הכי הוא כמאן ס"ל פי' הגם דלא הוה ידע לההיא דר"ה דאמר בוצע מברך עכ"ז סבר הוא הכי. ומשני דס"ל כהא דר"י פי' הוה ס"ל לר"א סברא דנפשיה דאורח מברך כי הא דר"י וכו' והאי דקאמ' כהא דר"י הוא דברי הש"ס אבל ר"א לעולם לא ידע להא דר"י כל עיקר ותדע חדא דהא אמר לר' זירא לישרי לן מר ואי הוה ידע להא דר"י היכי אמר ליה לאורח לישרי ותו דאי ידע לא הו"ל להשיב לר"ז דמוכיח מהא דר"ה דבוצע מברך והאמר ר"י משום רשב"י ולו יהיה דפליגי ר"ה ור"י הגם דהך דר"י היא משם רשב"י ולא מצי לפלוגי בה ר"ה עכ"ז ס"ס לימא ליה מאי חזית דתסמוך אדר"ה ולא אהך דר"י אלא ודאי דמאי דקא' הש"ס ס"ל כהא דר"י פי' דעת עצמו ולהכי כשהביא לו ר"ז ההיא דר"ה לא הוה כח בידיה לפלוגי מסברת נפשי' כיון דדברי ר"ה משמע סתם בכל גוונא ותו בין ר' זירא בין ר"א מלתא דפשיטא היא דאי הוה שמיעא להו ההיא דר"י הוו משנו להך ב' מימרי דרב הונא ודר"י דחדא מיירי בדיתבי אורח ובעה"ב וחד' דתרוייהו בעלי הבית אלא ודאי דלא הוו ידעי ר"ז ור"א לההיא דר"י משם רשב"י הוו ידעי לה לא הוה מברך אלא ר"ז דאורח מברך:

דף מו:

גמ' והטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך פירש רש"י וז"ל שאינה סמוכה לחבירתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה ע"כ והגם דברכת הארץ אח"כ תקנה יאושע וגם ברכת בונה ירושלם דוד ושלמה תקנוה עכ"ז כלהו בדבר ה' נעשו על המזון כי ה' אמר למשה דלעביד הכי אבל ברכת הטוב היא ברכה שאין לה רמז מן התו' שתאמר ועיקרה מד"ס הם תקנוה ותקנו שתאמר בבה"מ ואין לה שום שייכות עם המזון. והרמב"ם ז"ל כשכתב בפ' י"א מה"ב דין דכל הברכות כולן פותחות בברוך וכו' לא רשם חילוק ברכה זו דהטוב דהוי מטעם שהיא ברכה בפ"ע פותחת בברוך הגם שהיא סמוכה וטעמו משום דסמך על מה שכתב בפ"א דין י"ו שכתב שם דאין לה שייכות עם בה"מ וכאילו בפ"ע עומדת ואינה נקראת סמוכה לחבירתה:

שם גמ' מים אחרונים בזמן שהם ה' כו' ובזמן שהם מאה כו' כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"ב וז"ל הביאו להם מים לנטילה כל שמברך בה"מ הוא נוטל ידיו תחילה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר כו'. טעם שלא תלה במברך המוציא למאי דכתב בתחילת הפרק שהגדול בוצע לפי שלפעמים הגדול נותן לקטן לברך בה"מ כדאמרינן לעיל דף ע"ג אמר רב הנוטל ידיו תחילה באחרונה הוא מזומן לברכה רב ור"ח הוו יתבי קמיה דר' בסעודתא א"ל ר' לרב קום משי ידך וכו' ומעתה לא פסיקא מלתא דהבוצע הוא יטול ידיו תחילה אלא המברך בה"מ להכי כתב רבינו מ"ש אלא דקשה אמאי לא כתב רבינו מאי דמחלק בברייתא דמייתי רב ששת דקתני דאם היו רבים מתחילין מן הקטן וכו' ואיכא טעמ' בהאי מלתא כי היכי דלא להוי הגדול יושב וממתין עד שיטלו כל המסובין וגנאי הוא הדבר ולא אשכחן מאן דפליג בהא מלתא תו קשה לדעת רמב"ם דמסוגיין מוכח דמאי דגדול נוטל ידיו תחילה היינו משום דמייתו תכא קמיה ולא יהיה משמר ידיו עד שיטלו כולן ורבינו בתחילת פרק זה לא מפליג מידי אלא בכל גוונא גדול נוטל תחילה. ראיתי למרן ז"ל שתירץ ב' קושיות אלו עז"ה כי מאי דלא מחלק הרמב"ם בנטילה א' משום דמשמע ליה דמתני' דקתני סתם ל"ש מייתו תכא ל"ש לא מייתו תכא קמיה ור"ש דפריך לר"ג גדול יושב וכו' מבדק הוה בדיק לר"ג. והא דלא מפליג רבינו בין ה' למאה משום דלא אמרו הכי אלא בימיהם שהיו מסלקין השולחן מלפני אותו שנוטל אבל האידנא אין מסלקין השלחן מלפני אותו שנוטל ולהכי אפילו מאה נמי איהו קודם ע"כ וקשה לי היכי מצי לפרושי דר"ש יק' לר"ג בדבר שלדעתו אינו אמת ויקבל תשובה היפך סברתו ומלתא כהאי לא הוה תלמודא מייתי לה וטפי נ"ל לומר דכיון דבבריתא מחלק במים אחרונים בין איכא טובא לאנשים בה מעט ש"מ דברישא ל"ש ואפילו לא מייתי תכא דאי במייתי תכא קמיה הו"ל לפלוגי אי איכא טובא מייתי תכא וכו' וליכא למימר דבכל גונא מייתי תכא א"כ היכא מוקמינן אחד מברך לכולן אלא ודאי דלא מייתו תכא קמיה דגדול מקמי דנטלו השאר אלא בהיכא דאיכא טובא א"כ הו"ל לחלק תכא וממה שלא חלק ש"מ דלא מקפידין אהא דיושב ומשמר דאמר ר"ש מאי דאמר ר"ש לר"ג ה"ט משום דא"ל ר"ג דבקיאי פרסאי כו' א"ל אי מתקני כל מה דלדידן לא תקינו ליה כי היכי דיימא דאינון בקיאי טפי. ומאי דמשני הרב בהך דסיפא דמתניתין דקתני היו מאה כו' ורבינו לא מפליג דטעמא הוי משום דדוק' בימיהם כו' ק' לי כיון דרבינו כתב בפרק זה הלכה ה' וז"ל גמרו מלאכול מסלקין השלחן ומכבדין כו' הרי דהיו מסלקין השלחן מלפניהם א"כ לו יהיה דהיו מסלקין מלפני כלן כא' ס"ס הרי הוא יושב וממתין לכולן עד שיטלו ואין כבודו של גדול בכך. ונראה לתת טעם דלא מחלק בין רבים למועטים לפי דלא קתני במתניתין אם היו מאה מתחילין מן הקטן אלא דוקא בימיהם שהיו נוטלין שלחן לפני כל אחד ואחד כמ"ש רש"י ולהכי כשהיו מתחילין מן הקטן לא היה הגדול יושב וידיו מזוהמות כדא' ריש גלותא לר"ש דלא מסלקי תכא מקמי גדול עד דנמטי מיא לגביה משא"כ לדידן דלא מניחי תכא קמי כל חד וחד בפ"ע אלא שלחן אחת לכולן יחד וכיון דמקמי דליטול ידיו בעי לסלוקי תכא מקמייהו כמ"ש רבינו בהלכה י"א בפרק זה אי נטיל קטן מסלקין תכא מקמי' ומקמי גדול וא"כ גדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן להכי לא מפלגינן בין איכא מאה לאיכא ה' והגם דיושב ובטל עד שיטלו כולן האי עדיף מיושב וידיו מזוהמות. ותו הא כתיבנא לעיל בדין נטילת מים ראשונים אין קפידא בדבר כזה כ"כ ונכון:

דף מז.

גמ' אמר רב יאודה וכו' אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום כו' ת"ר ב' ממתינים כו' פשטא דסוגיא משמע דמימרא דרב יאודה מיירי בפרוסת הפת דאין למסובין רשות לטעום עד וכו' ומתניתא מיירי בקערה שהביאו לפניהם לאכול מלבד הפרוסה שהבוצע יפשוט ידו והכי מוכח נמי מדקתני רישא ממתינין זה לזה בקערה הרי דבקערה איירי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז דין ה' וז"ל הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד כו' והבוצע הוא פושט ידיו תחילה ואוכל ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן כו' ע"כ. ק' חדא אמאי הכניס דין זה של כיבוד הקערה באמצע דין הבציעה ועוד למה הקדים לומר הבוצע הוא פושט ידו תחילה דאיירי באכילת הקערה שהוא אחר המוציא ובתר הכי הדר לומר ואין המסובין כו' דאיירי בדין פרוסת המוציא ומכח זה נ"ל דסובר רבינו דהך דרב יאודה והך דמתניתין חדא מלתא נינהו דהבוצע הוא יפשוט ידו לאכול תחילה פרוסת המוציא ואתא ר"י וחדית לן דינא דמסובין דאינן רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע ע"מ שיהיו יושבין וממתינין לו עד שיטעום והא מלתא לא משתמעא מהבריתא אלא שהוא לא ימתין לגדול אם יהיה שם ויטעום הוא תחילה ומשום הכי כתב רבינו תחילה והבוצע הוא פושט ידו לאכול והוא דינא דשמעינן ממתניתין ובתר הכי כתב ואין המסובין וכו' שהוא דינא דאשמעינן רב ומדברי רבינו משמע דאין הבוצע אוכל עד שנותן פרוסה לפני כל אחד ואחד:

שם גמ' בא לחלוק כבוד לרבו כו' נראה דלאו דוקא רבו או גדול ממנו כו' אלא אפילו מאן דהו ואורחא דמלתא נקט והראיה מההיא דר' דנתן רשות לרב לברך והוא היה תלמידו וה"ה בקדימת אכילת הפרוס' דמ"ש וכההיא דר"פ דאפסיקינהו וחד לאבא מרי בריה הגם דאמרינן דאין שנים מפסיקין לאחד:

שם גמ' אין הבוצע כו' מפי המסובין. כתב הרמב"ם אין הבוצע כו' רשאי לטעום כו' טעמו דהא כתב בתחילת הפרק וז"ל משלים הברכה ואח"כ בוצע ע"כ. והכי מסיקי' בדף ל"ט הלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ומש' דבגמר הברכה תו לא בעי להמתין ולהכי בהכרח לפרושי הא דאין הבוצע רשאי לבצוע דבבציעת אכילה קא'. ורש"י פירש דאף עניית אמן מן הברכה ואין זה פשטא דמלתא:

שם גמ' ת"ר אין עונין לא אמן חטופה כו' פי' רש"י ותוס' דמיירי בשאינו לא שומע ולא יודע הברכה שעליה הוא עונה אמן כו' יע"ש. ונראה לי דמאי דאמרינן דעונים אמן אם יודע הברכה שעליה עונה היינו ברכה שאינו חייב בה א"נ בברכה שחייב בה אבל אינו יוצא י"ח בעניית אמן דהא בעינן שישמע הברכה שהוא חייב בה. וקשה לי מאי איסור איכא לענות אמן אפילו אינו יודע הברכה כיון שאינו יוצא בה י"ח ולמה יתייתמו בניו. ובחיבורי חפץ ה' פי' דמיירי בשיכול לתת דעתו ולענות ולא נתן דעתו ועונה יתומה בהכי הוא דנענש ודמיא לחטופה וקטופה אבל אם אינו יכול לשמוע וכההיא דאלכסנדריאה ואפילו אינו יודע הברכה שעונה עליה אמן כגון שהיה עובר אחורי ב"ה ושמע שעונים אמן ואינו יודע מצי לענות אמן. והרמב"ם כתב בפ"א מה"ב וז"ל וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים ע"כ דעת רבינו לחלק בין שהוא חייב לשאינו חייב וההיא דאלכסנדריא לא היו חייבין בהם. ונ"ל לדעת הרמב"ם שטעם הקפדת הדבר לפי שהוא יוצא בברכה זו כפי הדין ומן הראוי שישמע הברכה וכיון שלא שמע וענה אמן בדרך זה יתומה ענוש יענש ואין לומר שיחזור ויברך ברכה שהוא חייב בה דהא כיון שנתכוון לצאת בברכה זו הו"ל ברכה שניה ברכה לבטלה כיון דנפק ידי חובה. ותדע דכתב הרמב"ם למעלה מזה וז"ל כל השומע א' מישראל מברך כו' אע"פ שלא שמע כו' פי' או' הברכה כולה היינו שכולה לא שמעה לא שלא שמע כולה אלא מקצתה דא"כ הול"ל אע"פ שלא שמע כל הברכה והבן. ואו' אע"פ שאינו חייב באותה ברכה פי' לא מיבעיא אם היא ברכה שחייב בה אם שמעה וקאי ארישא ואינו חוזר לאע"פ שלא שמע או יתפרש עז"ה ל"מ אם הוא חייב בה שצריך לענות אמן ויתכוין שלא לצאת כי לא אסרינן לענות אמן אלא אם יכוין בה לצאת כשאר העונים אותה ולזה ג"כ דקדק הרמב"ם ואמר לא יענה אותה בכלל העונים ע"כ דלא הוה צריך למכתב בכלל העונים אלא רמז לנו דלא אסיר אלא אם עונה בכלל העונים שהוא לצאת אבל אם הוא מופרש בענייתו מהם שהוא מתכוין שלא לצאת כמותם אדרבא מצוה לענות עמהם כמ"ש למעלה. וליכא לפרש אומ' בכלל העונים היינו לומר שלא שמע אלא העונים שהיו עונים וענה עמהם בלא שמיעה דא"כ היל"ל עם העונים מהו בכלל העונים נמצינו אומרים לדעת רבינו דכל ברכה שאינו חייב בה צריך לענות אמן הגם שלא שמע ולא ידע כל עיקר הברכה שהוא עונה עליה ה"ז עונה אמן והו"ל כברכה שאינו חייב בה שהרי אינו יודע מה היא. ואם ענה אמן ונמצאת שהיתה ברכה שהוא חייב בה ודאי שלא יצא י"ח ובהיכא שיודע הברכה מה היא ולא שמע אסור לענות אמן משום דבעניית אמן הוא יוצא ואם ענה הנה הוא יוצא באמן יתומה וענשו יתייתמו בניו ובהא מלתא דיוצא י"ח אם ידע הגם שלא שמע מסכימי' התוס' ורש"י בדבר אלא דלדעת התוס' ורש"י מותר לכתחלה ולדעת ר' הוא נענש אם עשה כן. ואם הוא מתכוין שלא לצאת בענייתו לדעת רבינו מיהא ה"ז עונה אמן הגם דלא שמע וזהו הדרך הנכון בפירושא דסוגיא. שוב בא לידי שיטת הרשב"א למסכת סוכה ומצאתי שכתב וז"ל כיון שהגיע לענות אמן כו' וא"ת והא הויא אמן יתומה אלא במתכוין לצאת י"ח בזה מברכה שהוא חייב בה כגון של בה"מ וכיוצא בו אבל כשאינו בא לצאת י"ח באותה ברכה לית לן בה וכן נהגו כו' עכ"ל משמע שדעת הרב כדעתינו ומההיא דאמרינן בס"פ אלו דברים עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה וגרסינן עלה בש"ס למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כל הברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב בשלא אכל עמהם ע"כ מוכח מהכא דאם לא שמע לא נפק ל"ק דהא לא אמרינן דיצא אלא אם ענה דיעבד שלא להצריכו לחזור לברך ברכה אחרת וענשו כרוך בעקבו. ותלמודא קא פריך אמאי דקתני עונין אמן אחר ישראל המברך דמש' אפילו לכתחלה עונה הגם דלא שמע ויוצא בה י"ח להכי פריך היכי נפיק פי' היכי אמרי' ליה דעונה אמן ויהא נפיק בענייה ריעא כזו להורות לו לעשות כן אבל אם ענה אין לומר לו לחזור לברך ברכה אחרת וכל זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת רש"י ותוס' ורבי' יונה דסוברים דאפי' לכתחל' הגם שלא שמע יענה ויוצא י"ח כל שיודע הברכה שעונה אחריה קשה תלמודא. ואפשר לומר דהני מילי דיוצא כשידע דוקא בשיהיה שם בשעת הברכה והיה בדעתו כשהיה המברך מברך על מה שהיה המברך אומר וענה אמן הגם שלא שמע יצא וכההיא דאלכסנדריאה של מצרים. אבל אם בא וענה עמהם לא יצא ומתני' סתמא קתני בכל גוונא והגם דהו"ל לשנויי הב"ע כשהיה שם בשעת ברכה וידע ונתכוון לענות אלא שלא שמע כהך דאלכסנדריאה של מצרים. בחר הש"ס לשנויי שינוייא רויחא כשלא אכל עמהם. ותו אפשר דגם התוספות ז"ל מודים דלכתחלה צריך לשמוע הברכה ודוקא באלכסנדריאה של מצרים דלא הוה סגי בלאו הכי:

שם גמ' לא צריכא אלא שהקדימו בשבלים ע"כ. וי"ל דמאי קמ"ל ר"ל מתניתין היא ואי לאשמועינן טעמא דמתניתין הו"ל לאשמועי' מלתיה אמתני' ולימא הכי מ"ט אכל מעשר א' מזמן עליו ולזה י"ל דר"ל לא אתא אלא למיהב טעמא להאי דינא שנאמר והרמותם וכו' מעשר וכו' ולא תרומה גדולה כו' אלא דקשה דהא מדקתני לה מתני' בדיעבד דומיא דדמאי מה דמאי דוקא אם עבר ואכל אנו מתירים לו לברך מטעם הואיל דאי בעי כו' ה"נ מעשר ראשון ולר' אבהו התר גמור הוא לכל אדם מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה כיון שהקדימו בשבולים ולכתחילה נמי וליכא למימר דמדאורייתא הוא דפטור בן לוי מתרומה גדולה אבל מדרבנן בעי לאפרושי דא"כ הדרא קושיין הא לא חזי ליה כדפרכינן בדמאי. אלא ודאי דפטור בן לוי מתרומה גדולה אפילו מדרבנן וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"ג מה' תרומות והיה נראה לומר דמתניתין לאו דוקא אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות ברכות וז"ל אבל אם אכל דמאי וכו' או מעשר ראשון שניטלה תרומתו אעפ"י שלא ניטלה ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשבלים ע"כ וי"ל דאחר שהשמיענו בפ"ג מהלכות תרומות שבן לוי פטור מתת תרומה גדולה מה מקום להשמיענו דמברכין על אכילתו פשיטא. וי"ל דקמ"ל מתניתין דלא תימא סוף סוף הרי חסריה השלימות הגם שפטור מן התרומה הרי עיקם מאמר ה' שלא הי"ל להפריש המעשר עד שיקדים התרומה ויתן אותה לכהן שזיכה לו הכתוב והוא לא כן עשה. ותמצא שאמרו בגמרא שלהי פ"ק די"ט אהך מתני' דקתני חבילי תלתן כותש וכו' דמוקמי לה במעשר ראשון שהקדימו בשבולים ופריך אמאי כותש ומשני אמר רבא קנסא ע"כ. ופסקה הרמב"ם שם בפ"ג מהלכות תרומות שכתב וז"ל בן לוי שלקח מעשר שבולין קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן כו' מן הדגן ע"כ ומעתה תבא הסברא לומר דאין מזמנין על האוכלו קמ"ל. וכן מצאתי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנ' וז"ל והנה עולה במחשבתינו שכל אלה אינם חייבים בזימון לפי שאינם דברים שלמים בתכלית השלימות כו' ע"כ. עוד נראה לומר דטעמא דמתני' דקתני ומעשר שני שנפדו כו' בהדי דמאי דאכילתו באיסור לאשמועינן דהגם דפטור מתרומה ואין חומש מעכב דררא דאיסורא מיהא איכא והוצרך לומר מזמנין על האוכלו ומהכא מסייעי' לההיא די"ט דקנסינן ללוי על לא טוב עשה.

שם גמ' עליך אמר קרא כו' דקדק לומר תיבת עליך גילה דעתו דלדעת אביי הגם דלא הוה אמר קרא מכל מעשרותיכם כו' לא הוה מוקי למיעוט אלא דלא אידגן כיון דאי לאו האי מיעוטא היינו מחייבים אפילו הקדימו בשבלים דיינו אם נפטרו בדלא אדגן אלא שהכתוב חש לכל הסברות ועיין מה שכתבתי בחיבורי על התור' בפרשת מצורע בפסוק מן הצרעת:

שם גמ' טבל פשיטא כו' וא"ת אמאי לא אמרינן דתנא הא קמ"ל דאין מזמנין על מי שאכל איסור דלא תימא סוף סוף הרי נהנה וי"ל דהא מדיוקא דרישא שמעינן לה דדוק' דמאי ומטעם דאמור. אי נמי דלא ניחא ליה להש"ס לומר דהיא גופא קמ"ל דאין מזמנין אאיסור דא"כ הו"ל למיתני דרך כלל אין מזמנין על אוכלי איסור ע"כ ואמאי קתני טבל בלבד דמש' דהוה ס"ד דמזמנין עליו הגם דאין מזמנין על האוכל איסור ומשני טבל דרבנן. וא"ת הא נמי לימא דרך כלל אין מזמנין על אוכל איסור דרבנן. י"ל דהא קמ"ל דאפילו דרבנן כה"ג דקיל טפי דהא לית ביה דררא דאורייתא. אי נמי טעמא דנקט טבל מלתא אגב אורחין קמ"ל דאיכא טבל דרבנן וכההיא דאמרינן בריש מכילתין דקתני משעה שהכהנים כו' לומ' העריב שמשו וכו':

שם גמ' מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא כו'. פי' לא דר"פ פליג ארבי דהא מתניתין קשיתיה אלא דלא תימא כדהוה ס"ד ר"פ קמ"ל. ור"פ בתר טעמא הוא דמהדר דקאמר מאי שנא בשיבולין:

שם גמ' בגר שמל ולא טבל כו' ע"כ. רמב"ם בפ"ה מהלכו' ברכות כתב כלשון המשנה וז"ל והעכו"ם אין מזמנין עליו ע"כ ולא הוצרך לפרש משום דסמך על מה שכ' בפי"ג מהלכות איסורי ביאה וז"ל גר שמל ולא טבל וכו' אינו גר עד שימול ויטבול ע"כ וכל שלא מל וטבל עכו"ם הוי אלא דקשה לי דבפרק החולץ דף מ"ו מייתי הש"ס פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וחכמים דלר' אליעזר מל ולא טבל הרי זה גר וגמר לה מאבותינו שמלו ולא טבלו כשיצאו ממצרים ור' יהושע סובר טבל ולא מל וכו' הרי זה גר שכן הנשים שיצאו ממצרים טבלו ולא מלו וחכמים אומרים בין מל ולא טבל בין טבל ולא מל אינו גר עד כו' אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול ופרכינן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מאן חכמים ר' יוסי ע"כ. לפום מאי דמפרשינן הכא והעכו"ם היינו שמל ולא טבל עדיין קשה למאי איצטריך ר' יוחנן למימר הא אמרה חדא זמנא הלכה כסתם משנה והכא קרי למל ולא טבל עכו"ם. וי"ל דאצטריך למימר דאתי מתניתין כרבי יהושע דמוקמינן התם דבעי טבילה לעיכובא ומל ולא טבל אינו גר אבל אם טבל ולא מל הרי זה גר ומזמנין עליו ואתא ר"י ואמר דהלכתא דבעינן תרויהו מל וטבל ובר מן דין לא הוי גר וכרבי יוסי. ומעתה אה"נ דמצינן לאוקומי מתניתין כרבי יהושע אלא דתלמודא מוקי לה כרבי יוסי וכר"י דפסק הלכתא כרבי יוסי וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסורי ביאה אלא דקשה דהוה ליה לרבי יוחנן למימר הלכה כרבי יוסי *בזמן הבית וי"ל דמלתא אגב אורחין קמ"ל דלא בעינן הרצאת דמים ואי הוה אמר הלכה כר"י לא הוה שמעינן דלא בעינן הרצאת דמים משום דהך מתניתא דמייתי בה פלוגתא דר"י ורבי יהודה לא משמע מינה דלא בעי הרצאת דמים ומדר"י שמעינן לה וכן ראיתי להרשב"א שהוכיח דלא בעינן הרצאת דמים מפ"ד דכריתות. ויראה לי דהוה מצי למיתני במתניתא דמזמנין על הגר דמל וטבל הגם דלא הביא קרבנו דסוף סוף הא לא הושלם בתכלית השלימות וכמו שכן רמז הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל והעיקר בידינו שהעכו"ם שנתגייר לא תעלה לו קדושה ולא יהיה בכלל ישראל אלא בשלשה דברים דוקא מילה וטבילה והרצאת קרבן ע"כ. וטעמא דלא תני לה משום דלא מסיים דינא דהא לר' אליעזר מל ולא טבל מזמנין עליה ולרבי יהושע טבל ולא מל מזמנין עליו ולרבי יוסי דוקא מל וטבל ופלוגתא לא קתני ולהכי לא קתני אלא איסורא דעכו"ם אין מזמנין עליה מלתא דמתפרשא לכולהו לכל חד וחד כדאית ליה. ואם תאמר ברישא נמי ניתני סתמא מזמנין על הגר ומתפרשא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא מלתא מסיפא משתמעא דדוקא עכו"ם הוא דאין מזמנין ועכו"ם מיקרי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומינה ידיע מאן דמזמנין עליה והבן:

שם גמ' כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו כו' מצוה דרבים שאני ע"כ. זה לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות עבדים אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת כו' ע"כ. מדבריו משמע דהגם דלא הוי מצוה של רבים אלא כל דהוי שחרורו לדבר מצוה. ולקולא אמר ואפילו מצוה של דבריהם כגון כו' והגם דמציאות דמייתי הוי מצוה של רבים משמע מדבריו שאין זה לעיכובא אלא מציאות דמצוה דרבנן קאמר ולא הנאה דבעינן דוקא כה"ג ודבריו ז"ל אזדי כההיא דגרסינן בפרק השולח דמייתי הא דרב יהודה דכל המשחרר עבדו ופריך עלה מההיא דרבי אליעזר דשחרר עבדו לאשלומי עשרה ומשני מצוה שאני וקבלה תלמודא לשינויא דמצוה שאני דמשמע כל מצוה וטעמא דמלתא דלא אמר קרא לעולם בהם תעבודו אלא דוקא שלא לשחררו לטובתו ולהנאתו של עבד אבל לצורכי עצמו של האדון ליהנות משיחרורו במצוה שהוא חפץ לעשות לא קאמר קרא דאסיר ודרך זה מצאתיהו שהביאו הר"ן בפרק השולח. וז"ל הסמ"ג אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה ומותר לשחררו לדבר מצוה ומצינו בר' אליעזר שהלך לבית הכנסת כו' ושחרר עבדו והשלים עשרה ע"כ. דבריו אלו מוכיחים כהרמב"ם דלאו דוקא מצוה דרבים דהא מלתא פסיקתא כתב מות' לשחררו לדבר מצוה אלא דבתר הכי מייתי הך דר' אליעזר להלכה למעשה. גם לגמור מינה דאפילו למצוה דרבנן מות' לשחררו:

ותדע דהר"ן ז"ל התם בפרק השולח כתב וז"ל עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור וכו' דאי עשה גמור הרי דחינן עשה של תורה כו' ויש מתרצים שלא אמרה התורה לעולם בהם תעבודו אלא שלא יתן להם מתנת חנם וכו' וכיון דאיכא מצוה כו' והוה ליה כנותן דמי עצמו ע"כ. לשני הדרכים אין אנו יכולין לקחת מהם אלא הדרך השני דהראשון הרי להדיא גילה דעתו הרמב"ם דעשה גמור הוא שהרי מנאו בכלל העשין והוא עשה רל"ה. אלא ודאי דדעת הרמב"ם ז"ל היא דעת המתרצים ומאי דפריך הכא הש"ס מצוה הבאה בעבירה והוצרך לשנויי מצוה דרבים הרי הדר ביה הש"ס בגיטין. אי נמי הכא לרווחא דמלתא משני הכי וטפי מיסתבר לומר דלא הוו גרסי לה מדלא נחת הר"ן לישבה לדעת יש מתרצים שהביא או להקשות להם מינה. עוד נראה לומר דתלמודא דפריך במסכתא דידן מצוה הבאה בעבירה טעמו הוא משום דלא משתמע מהך עובדא דר' אליעזר דאיהו גופיה הוה בעי לצלויי אלא ששחררו משום הנך דבעו צלויי ולהכי פריך תלמודא כיון דאיהו לא עביד מצוה אלא להנך אם כן הוה לה מצוה הבאה בעבירה אבל אה"נ דמשום עצמו מצי שחרוריה כדעת יש מתרצים ואה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי משום לצלויי איהו עבד אלא שתירץ אפילו את"ל כדסבר המקשה מצוה דרבים שאני. ובגיטין דלא הקשה סבר לאוקומי בדלא צלי ר"א ושחררו למצותו ושפיר מצי עביד הכי וכדעת היש מתרצים. ולדרך זה מתוקם תלמודא דידן עם תלמודא דגיטין ונפק לן דינא דלא מצי לשחרורי עבדיה אלא בשביל לעשות מצוה איהו גופיה האדון ואפילו מצוה דרבנן אבל לזכות אחרים דוקא לרבים אבל ליחיד לא במצוה שהיא דרבנן מיהא:

דף מח.

גמ' ולית הלכתא ככל כו' התו' בדבור המתחיל ולית כו' כתבו דקאי אקטן פורח דלא מהני פורח לבד אלא דבעינן נמי יודע למי מברכין והכריחו משום דאין דרך הש"ס לומר הכי לסתור דברי האמוראים והבריתא בלא שום טעם ע"כ והרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות ברכות וז"ל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואעפ"י שהוא כבן שבעה כבן שמנה ע"כ. דעת הרמב"ם דמאי דקאמר הש"ס לית הלכתא כו' הוי אכולה מלתא דקא' הש"ס ומאי דקאמרי התוס' דאין דרך הש"ס וכו' לא ידענא מאי דוחקייהו כיון דתלמודא קאמר להדיא לית הלכתא כו' וטעמא משום דר"נ בתראה הוא לכל הנך אמוראי דמייתי הש"ס. אלא דקושטא הוא דבעינן לישובי הך מתניתא דמייתי הש"ס לסיועי לרבי יוחנן ויש לפרשה דמאי דקתני בסיפא ואין מדקדקין בקטן פירושו אפילו בן שבעה ושמונה כל דיודע למי מברכין ורישא מיירי מן הסתם אי נמי מאן דתני רישא לא תני סיפא והכי משמע מהירושלמי דמייתי מתניתא דקתני סיפא לבד. והגאון בה"ג והרי"ף כתבו להדיא כדעת הרמב"ם ופשטא דסוגיין דהך עובדא דאביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה כותייהו משמע דלדעת התוספות מדחקי לה יעש"ד:

שם גמ' ששה ודאי לא מיבעיא לי כו'. כתב הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות ברכות וז"ל ששה שאכלו פת כו' ירק אין מצטרפין ע"כ. רבינו מפרש מאי דקאמר ודאי לא מבעיא לי פירושו פשיטא לי מלתא ולא מיבעיא ובסברתו קאי עד השתא ולא כפירוש רש"י דקובל הוה ומתחרט על דלא מיבעיא ליה דא"כ כיון דאיהו גופיה ספוקי מספקא ליה ורבי ירמיה פשיטא ליה דמצטרפין לא הוה שביק פשיטותיה דרבי ירמיה כיון דרבי זירא גופיה לא הוה אלא מסופק. אלא ודאי כדכתיבנא. וכן משמע מדברי הרי"ף ואית לי לאוכוחי כותיה מסוגייא דהא כיון דממה דבעא מרב יהודה שמנה ושבעה וגילה דעתו דרובא לא מהני אלא דרובא דמינכר ולא הות ליה אפילו בספיקא מן הסתם במאי תשתנה דעתו ר' זירא למיהדר לומר דרובא מהני ולא בעינן רובא דמינכר:

שם גמ' אפילו לא טבל עמהם אלא בציר כו' הרמב"ם כתב בפרק ה' מה"ב וזה לשונו שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהם ירק או ציר וכיוצא מצטרפין לזמן כשם כו' בד"א בעשרה אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהם כזית פת ואחר כך מזמנים ע"כ. בדברי התוס' בד"ה ט' שאכלו כו' כתבו טעם לפסק זה דבעשרה מצטרף ולא לשלשה מההיא דמייתי התם בירושלמי משם ר"י דאין מזמנין עד שיאכל כזית אלא דקשה לי אמאי אמרה ר' יוחנן תרי זמני חדא דמייתי בתלמודא דידן וחדא דמייתי בירוש' בשלמא תרי מתניתא דרשב"ג חדא דמייתי בירושלמי וחדא דמייתי הכא בבבלי מצינן למימר דמעיקרא אמרה רשב"ג למלתיה סתם וכד אתו רבנן ופליגו בין עשרה לשלשה הדר איהו ופירש אפילו שלשה. אלא רבי יוחנן לימא אין מזמנין ומכ"ש שאינו מוציא אחרים י"ח. ואי לאו דברי הרמב"ם הוה אמינא לכאורה דירושלמי ובבלי פליגי ותרי אמוראי אליבא דר"י חד רבי חייא בר אבא בשם ר"י והוא דמייתי תלמודא דילן וחד רבי יעקב בר אחא דמייתי הירושלמי ולהכי לר' יעקב בר אחא בהכרח למימר דר"י דלא כרשב"ג כדמשני הירושלמי. ולרבי חייא בר אבא מצי לאוקומי ר"י כרשב"ג כדמשני תלמודא דילן וכיון דר"י כרשב"ג לא שנא שלשה לא שנא עשרה כדקתני רשב"ג להדיא דמייתי בירושלמי והלכתא כתלמודא דילן כדקיימא לן אלא דהרמב"ם והרי"ף פסקי לחלק בין שלשה לעשרה דבשלשה בעינן דאכלי דגן כהך מימרא דר"י דמייתי בירוש' ונראה דלעולם דירושלמי ובבלי לא פליגי ור"י אמר תרתי חדא הך דאין מזמנין עד שיאכל כזית פת דאפילו זימון לא מזמן ואצ"ל דאינו מוציא אחרים י"ח וזה בשלשה אבל בעשרה עדיין אני אומר כיון דמצטרף ה"ה דמוציא אחרים וכדס"ד הש"ס דפריך מהך דרשב"ג לר"י ואיכא טעמא נמי בהאי מלתא דכיון דבצירופו קא מדכרי להו אלקינו יש מקום לומר דכחד מינייהו הוי קמ"ל ר"י מימרא דאין מוציא אחרים כו' עד שיאכל כזית. ומהשתא מלתיה דר"י דאין מוציא בעשרה קיימא ופריך תלמודא נמי מרשב"ג דמלתא דלא קיימא בפלוגתא בכהא לא פליגי עליה חכמים וכדכתיב' בסמוך ומשני אצטרופי מצטרף אבל להוציא אחרים כו'. ומהשתא לית לן בתלמודא דילן לאוכוחי דבשלשה נמי מצטרף ומימרא דר"י דמייתי בירושלמי ליכא מאן דפליג עליה ותו מדקאמר רב יהודה משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין ע"כ. מדלא קאמר אלא צירוף לעשרה ולא אמר לשלשה ש"מ דוקא. וא"ת מאי שנא לעשרה משלשה משום דבעיקר הזימון בעינן דלהוו שלשה דאכלו דגן אבל בענין תוספת זכרון אלקינו בברכת הזימון לא בעינן אלא רובא דמנכר ואי הוה סביר רבי' דאפי' לעיקר זימון מצטרף אחד שאכל ירק לישמועינן הא ואין צ"ל לעשרה אלא ודאי דדוקא לעשרה:

דף מח:

גמ' אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל כו' פי' תקן מטבע הברכות שאמר השי"ת בפ' וברכת את ה' כדמייתי הש"ס מתני' בסמוך וברכת זו ברכת הזן והגם שהשם ית' אמרם יחד כל אחת בזמנה היא דהא לא מצו לברוכי על הארץ והם עדיין לא באו וכן על זה הדרך. ומה שאמר השם לברך הוא כד מטי ליה מלתא דעלה מברך ליה בימי משה דמטא להו מזונא ברכו הזן ותקן להם משה המטבע והגם דאמרי' בכיצד מברכין דף מ' ע"ב וז"ל בנימן כרך ריפתא ואמר בריך מאריה דהאי פיתא ואמר רב יצא ע"כ. הרי דגם דשינה ממטבע שעשה משה סוף סוף הרי אמר ברכה לה' על המזון סברא הוא דבדיעבד יצא וכד מטא ג"כ להו ארעא ברכו על הארץ כמו שנצטוו וכן על זה הדרך ולעולם כל השלש ברכות מן התורה וז"ל הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות ברכות מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון ע"כ וכאן לא פי' הרמב"ם כמה ברכות הם מן התורה ובפרק שני מהל' ברכות כתב ברכה ראשונה משה תקנה כו' הפועלין שהיו עושין מלאכתן כו' אין מברכין לפניה ומברכין אחר סעודתן ב' ברכות בלבד כדי שלא יתבטלו ממלאכת בעה"ב ברכה אחת כתיקנה שניה פותחת בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ ע"כ וכתב הכ"מ דלהרמב"ם ז"ל טעם שעקרו חכמים ברכת הארץ מהפועלים משום דלא הויא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דמדאוריתא אין חיוב אלא ברכה ראשונה והוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם בס' המצות מצות תשעה עשר שציונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מין הברכות הרי דלא הוי מדאוריתא אלא ברכה אחת והוכיח כן הרב גם מדברי הרמב"ן שכתב בהשגות וז"ל שאין מטבע לברכת המזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתינו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת בנימן רעיא כריך ריפתא כו' בריך רחמנא כו' ובאו הנביאים ותקנו כו' ע"כ. הנה ממה שכתב הכ"מ דב' אינם אלא אסמכתא מוכח דאם נסתפק אם בירך אותם אינו חוזר ומברך. וקשה אם כן אמאי כתב רמב"ם בסוף פ"ב וז"ל וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך ע"כ. משמע דעל כל ברכת המזון הוא אומר דאל"כ היה לו לחלק דדוקא ברכה א' הוא דמברך מספק. ותו היכי מצי למי' דאין מן התורה אלא ברכה אחת והרי ממה דגרסינן בדף מ"ו וז"ל סברוה דכ"ע ברכת הטוב והמטיב לאו דאוריתא ובתר הכי מסיק דקיימא בפלוגתא מש' דלכ"ע שלש ברכות מיהא דאוריתא גם מהנך הוכחות דמוכיח התם הש"ס לברכת הטוב והמטיב דהוי דרבנן ממה דפותחת בברוך גם מדעוקרין אותה בבית האבל. ומינה נמי נשמע לשלש ברכות דהוו דאוריתא דאל"כ אמאי אינם פותחים בברוך ולמה אומרים אותה בבית האבל אלא ודאי דאוריתא נינהו. וכמה נפלאו בעיני דברי הרב שכתב דמש' כן מדברי הרמב"ן ז"ל אם מאותו לשון שהביא משמו לא ידענא מנין קא דייק לה. ומוכיחין הדברים דמשמע ליה מהא דכתב הרמב"ן נצטוינו מן התורה לברך כל אחד כפי דעתו כבנימן רעיא וכו' משמע ליה דבברכה אחת יוצא ידי חובתו מדאוריתא ולהכי כתב דמשמע כן מדברי רמב"ן ובמחילה מכבודו דלעולם שלש ברכות מדאוריתא נינהו ולא אמר רמב"ן אלא לענין המטבע של כל ברכה וברכה אבל גוף הברכה עצמה באיזה אופן שתהיה בעי ברוכי מדאו' ולהכי כד פריך תלמודא בההיא דבנימן רעיא והא בעי ברוכי שלש ברכות ומשני מאי יצא ברכת הזן ולא משני מאי יצא ידי חובתו חובת אוריתא משום דמדאוריתא נמי שלש בעי ברוכי אלא ודאי דליתא להא דכתב הכ"מ. והתוספות בדף י"ו ד"ה וחותם כתבו וז"ל אע"ג דמדאוריתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית ע"כ. והדבר נראה דחוק שיעקרו דבר תורה בלא סיבה הכרחית כההיא דעקרינן תקיעת שופר משום שבות של דבריהם ונטילת לולב ביום ראשון שחל להיות בשבת דטעמם הוא לאלומי איסורייהו ואיסורייהו גופיה הוי סמוכות התורה משא"כ בנדון כהא דפועלים לא ידענא דכוותה גם אין הדעת מקבלת ותמצא בפ"י משביעית ובגיטין בתקנה שתיקן הלל פרוזבול וז"ל המשנה פרוזבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל כו' וגרסי' בגיטין דף ל"ו וז"ל ומי איכא מידי דמדאוריתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזמן הזה כו' ותקינו רבינו דתשמט כו' ראה הלל וכו' והתקין וכו' רבא אמר הפקר ב"ד הפקר ע"כ. הנה בנדון זה דתקין הלל כיון דהוי תיקון למיחוש מניעת הלואת חן וחסד ועוברין על פן יהיה דבר כו' מצי הלל לתקן ולבטל מצות שמוט ואעפ"כ בעי תלמודא מי איכא מידי דמדאוריתא משמטא שביעית והתקין הנ"ל דלא משמטא ומכ"ש בנדון זה דידן דביטול מצוה דאו' היא מי איכא מידי דמצו רבנן לבטלה משום מלאכה של בעה"ב שוב ראיתי להרב בעל לח"מ שדחה דברי הכ"מ שפי' דטעם הרמב"ם הוא משום דסובר דאין מן התורה אלא ברכה אחת והקשה עליו א"כ אמאי לא עקרו גם ברכת הארץ כיון דלא הוי אלא מדרבנן ולדידי הא מיהא לא קשיא דהא גם למאי דישבו התוספות טעמא דפטרו הפועלים מברכת בונה ירושלם מטעם דכח יש ביד חכמים לעקור דבר תורה. קשה ג"כ אמאי לא עקרו גם ברכה שניה גם ראשונה אלא ודאי דחכמים לא שיערו בשכלם שכל עליון להקל מעל הפועלים אלא חלק מן הכל ולא הכל ולא חציו וכמו כן נאמר לדעת הכ"מ בברכות דרבנן ולא נראה להם לבטל שני ברכות. ומה שנראה בעיני לומר הוא דדעת הרמב"ם ז"ל הוא כדכתיבנא בריש פרק כיצד מברכין בד"ה אלא סברא וכו' דמדאוריתא לא מוכח להדיא שיברך שלש ברכות אלא שיברך על השלשה דברים על המזון ועל הארץ כשירשו הארץ ועל ירושלים כשתבנה ויש במשמעות הדברים שיברך על כל אחד ברכה בפני עצמה ויש במשמעות נמי שיברך ברכה אחת לכולן והתורה מסרה הדבר לחכמים והם אמרו שעל אכילה היותר ראויה למאכל אדם שהוא הפת יברך שלשה ברכות ועל הדייסא ופת הבאה בכיסנין וכיוצא בהם ברכה אחת מעין ג' ובפועלים הגם שיאכלו פת הקלו עליהם שלא יברכו אלא שתים אחת ברכת הזן ואחת יכללו בה הארץ וירושלם ובזה יוצאים ג"כ י"ח דאוריתא שהרי מזכירים וטעם שלא אמרו שיברכו ברכה אחת מעין ג' כי לא נראה להם להקל אלא בכה"ג או אפשר כיון דקרא כתב ברכת הארץ וברכת ירושלם כאחת הארץ הטובה רמז דעבדינן להו בברכה אחת אם יצטרך הדבר כאשר יחזה לרבנן משא"כ בברכת הארץ עם ברכת הזן דתיבת על מפסקת בינייהו אבל עכ"פ בעי לברוכי אכולהו שלש או כל חדא ברכה בפ"ע או בדרך כללות ולהכי אמור רבנן דהפועלים ברוכי לא מברכי הג' אבל כוללים אותה דבר תורה דלא מצו למעקר דבר תורה כה"ג ואם שכחו פועלים ולא כללו בונה ירושלם בברכת הארץ צריכין לברך ברכת בונה ירושלים בפני עצמה. ולזה דקדק רמב"ם וכתב בסדר זה הפועלים כו' ומברכין לאחר סעודתן ב' ברכות בלבד ולא כתב דאין מברכין ברכת בונה ירושלם דאז שמעינן דעיקר הברכה פטור ממנה ואחר האמת לא היא דאינו פטור מברכת בונה ירושלם אלא דאינו מברך אלא ב' ברכות וא' מהם יש בה ברכת הארץ וברכת בונה ירושלם והבן וברכת זמון דהוי דאוריתא לס' ת"ק אבל לסב' רבי דמפיק לזימון מגדלו לא הוי מדאוריתא ואסמכתא בעלמא ולהכי אם נסתפקו אם זמנו אם לאו לא מזמינן מס' ודינה כדין ברכת הטוב והמטיב ומאי דתניא בתוס' דברכות ריש פרק ו' וז"ל ברכת זימון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו' ע"כ הויא כת"ק דרבי ולהכי לא כתב רמב"ם ס' זימון דמברך

דף מט.

גמ' ר' אבא אומר צריך כו' וכל שאינו אומר ברית ותורה כו' לא יצא ע"כ. ז"ל רמב"ם בפ"ב מהלכות ברכות ברכת הארץ צריך לומר הודייה וכו' וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא י"ח וצריך להזכיר בה ברית ותורה להקדים ברית לתורה כו' ע"כ. ממה דלא כללינהו כחדא עז"ה וכל שלא אמר ארץ וכו' ברית ותורה לא יצא אי נמי עז"ה וצריך להזכיר בה ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה ומדמפליג להו ואמ' בחדא לא יצא ובחדא אמ' צריך לבד שמע מינ' דאם לא אמ' ברית ותורה יצא וקשה דמהש"ס מוכח להדיא דלא יצא ולא אשכחן פלוגתא בהאי מלתא והרי"ף ז"ל מייתי נמי בהלכותיו להא דכל שאינו אומר בברכת הארץ ברית ותורה לא יצא י"ח ופסקה. וכן ראיתי לבה"ג שכתב שאם לא אמר ברית ותורה לא יצא. ונראה כי טעמו דרמב"ם ז"ל הוא כיון דבבריתא דמייתי הש"ס לעיל וז"ל ר"א אמר כל שלא אמר ארץ חמדה כו' לא יצא נחום הזקן או' צריך שיזכור בה ברית רבי יוסי אמר צריך שיזכור בה תורה משמע דדוקא ארץ חמדה הוא דאם לא אמר לא יצא אבל ברית ותורה אם לא אמר יצא י"ח ברכת מזון והגם דאמר ר' אבא כל שאינו כו' לא קימא לן הכי אלא כפשטא דמתניתא תו דאשכחן דרב לא סבר הכי כדאמר רב חסדא משמיה דרב דא' ר"ח לר' זירא וז"ל אמר רב חננאל אמר רב לא אמר ברית ותורה כו' יצא ע"כ והגם דרב אפילו לכתחילה קאמר דאין לומר ברית ותורה וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו טעמא דמלתא שלא יתקנו ב' מטבעות לנשים לחוד ולאנשים לחוד לזה אפילו האנשים לא לימרו ברית ותורה והגם דרב יצא אמר נוכל לומר דאיידי דמאן דפליג וסובר לא יצא נקט איהו יצא ואית דגרסי רב לא הוה אמר לא ברית ולא תורה וזו היא גרסת הרשב"א וכיון דאשכחן מתניתא דקתני דבעי לממרינהו פסקינן כמתניתא דלכתחילה כדקתני וכרב אם לא אמר ולית הלכתא כהנך אמוראי דאמרי לא יצא כיון דרב פליג ומתניתא לא מסייעא להו דלא קתני לא יצא:

ומעתה סליק פסקיה דרמב"ם על נכון אלא דכולהו רבוותא בה"ג והרי"ף והרא"ש פסקי דלא יצא וכיון דהרמב"ם לא אדכר האי פסקא להדיא שמע מינה דתלי ליה האי דינא ולענין הלכה לא יצא ידי חובתו:

שם גמ' ומאי שנא הכא חדא התם תרתי וכו' בהאי ישובא שלש שיטות רש"י פי' דמקדש שבת וישראל הוא ענין קדושה שקדש ה' ב' שבתו ישראל ואינה נקראת חבילות אבל התם מושיע יש' ובונה ירושלים תרי מילין נינהו והו"ל חבילות וישוב זה נכון אלא דחסר לנו בו טעמא דמלתא אמאי אין נעשין מצות חבילות והרי אנו מברכין ברכה אחת מעין שלש ואין אנו אומרים אין עושין מצות חבילות גם בברכת הארץ אנו מזכירין הארץ וברית ומילה ונתינת התורה בברכה אחת ומאי שנא חתימה מאי שנא פתיחה והרי"ף כתב וז"ל ומאי שנא הנך כל חדא וחדא בהדי נפשה כתיבא אבל הכא הא בהא תליא ע"כ. פי' הר' יונה שהרי מצינו כמה פסוקים שמורים בהם תשועת ישראל בלבד ואינו מזכיר בנין ירושלם כו' אבל מקדש השבת כו' פי' שקדושת ישראל תליא בקדושת שבת כו' ואין דבריו נראים דהא בחתימת מושיע ישראל ובונה ירושלים נאמר דהגם דהרבה מקראות נזכרו יחד כיון דאיכא פסוקים שמזכיר תשועת ישראל ואין מזכיר בנין ירושלים לא סמכי' להו יחד בברכה א' ואמאי לא הוי נמי הכי קדושת שבת וישראל דהרבה מקראות הוזכרה קדושת שבת לבד קודם שהיו ישראל בעולם כתיב ויברך אלהים את יום השבת ויקדש אותו וישראל לא נתקדשו עד מעמד הר סיני דכתיב ממלכת כהנים וגוי קדוש. ועוד שהרי הוזכרה קדושתם בפ"ע בלא הזכרת קדושת שבת והגם דיכול לומר דהגם שהוזכר' קדוש' ישראל בפ"ע עכ"ז אי לאו שמירת קדוש' שבת אין להם קדושה עכ"ז הרי גם הבטחת תשוע' ישראל בבנין ירושלים הויא. ומה שכתב הר' יונה בשם רבינו אפרים הספרדי דשאני שבת וישראל כיון דשני קדושו' באין בזמן אחד כמו קדוש' אחת הוו ע"כ ולא ידעתי למה לא נאמר ג"כ כשיבנה ה' ירושלים במהרה בימינו שג"כ באו יחד תשועתינו ובנין בית תפארתנו כי היכי דבאו ביום שבת קדוש' שבת וישראל כאחד ולו יהי' שתקדי' אחת מהנה כשתבא השניה הרי עמדו יחד ועל אותה שעה אנו מברכים:

ובה"ג הביא דבריו רש"י וז"ל ובה"ג גריס הכי חוץ מזו ומ"ש הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים אבל נחמה חדא מלתא היא ובחדא בעי למיחתם וכתב עליו רש"י ז"ל ואינו נ"ל דא"כ אית ליה לרבי חותמין בשתים כו' ולא היה לו לכלול כו' ועוד רבי כי אמרה לאו אנחמה אמרה עכ"ל. הגם דרש"י ז"ל הוא הנותן אמרי שפ"ר ומימיו מים חיים אלא דדברי גאון בעיני שרירי וקיימי ואינהו אנהרינהו לעיינין וזה פי' דבריו כיון דתרתי קדושי נינהו וכד קדש קב"ה לשבת לחודיה קדשיה וכד סדר וקדש לישראל קדושה אחריתי עביד ושפיר פלגינן להו בתרתי אבל תשועת ישראל ובנין ירושלם חדא מלתא ואין מן הנכון לומר חתימה בחדא מלתא כפולה כיון דהיינו הך ובעי' מטבע הגון בברכות והוא טעם אין עושין המצות חבילות ושפתים ישק על דרך זה ומה שהקשה רש"י על דבריו דרבי לאו אנחמה אמרה הא ודאי רבי אמרה למלתיה בנחמה והראיה דמקשה ליה לוי סתם ומשני ליה על ברכת נחמה ואי לאו בדידה אמרה למלתיה מאן דכר שמה דנחמה אלא ודאי דעלה אמרה ומעתה דברי גאון חיים וקיימים וסרו מעליו תמיהותיו של רש"י ופשוט ואולי דמצי לישב דברי הרי"ף כדעת גאון עז"ה התם כל חדא וחדא פירוש קדושת שבת וקדו' ישראל כל אחת באנפי נפשה כתיבא והוו להו תרי מילי ולהכי מצי למימר תרוייהו הכא פי' במה דאנן קיימין לומ' אין חותמין בתרתי הא בהאי תליא אי בני ירושלם זוהי תשועתן של ישראל ואי מושיע להו לישראל בני נמי ירושלם ובזה אתי מדוייק נמי אומרו הא בהא תליא. והגם דתיבת הנך לא משמע דקאי אמקדש השבת וישראל דהא בה עסיק דקאמר חוץ מזו דהיינו מקדש שבת כו' וא"כ הו"ל למימר ומאי שנא זו כו' הא לאו דוקא דמצינן למימר דלוי הוא דהדר למשאל ומאי שנא פי' מ"ש מקדש שבת כו' מחתימת נחמה דבה קאמר רבי אין חותמין וכד משני ליה רבי קרי לנחמה דבה קאי דיניה הכא וקרי למקדש השבת וישראל התם. והגאון ז"ל אמר למלתיה בקוטב אחר דהיכי דנשמע שפיר דתרתי קאמר קאי אשבת וישראל וחדא דקאמר קאי בנחמה ורבי איהו דקאמר ומאי שנא ולעולם דעת הגאון ודעת הרי"ף ושארי הגאונים אחת היא שוב אשכחתיה לדברי גאון בהלכות קידוש והבדלה וז"ל איתיביה לוי לרבי על הארץ כו' מקדש השבת וישראל והזמנים אמר ליה חוץ מזו ומאי שנא התם נחמה הוא ודקאמר רבי לא מיבעי ליה למיחתם אלא בחדא אבל בתרתי לא כגון בונה ירושלם ומושיע ישראל דחדא מלתא היא אבל הכא שבת וי"ט כו' חתים בב' עכ"ל משמע דלא הוי גריס אלא ומאי שנא הת' נחמה היא והגאון הוא דמפרש לה פרושי.

שם גמ' טעה ולא הזכיר של שבת אומר כו'. הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ב די"ב כתב וז"ל שכח ולא הזכיר בשבת או בי"ט קדושת היום אם נזכר כו' בשבת אומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה כו' בא"י מקדש השבת ובי"ט אומר ברוך אשר נתן ימים טובים כו' בא"י מקדש ישראל והזמנים משמע דאינו חותם בה במלכות אלא בא"י לבד והגם דאין בה מלכות לא בחתימה ולא בפתיחה כיון דסמוכה היא לא בעיא מלכות ודברי הרי"ף ז"ל כדברי הרמב"ם הם שכתב וז"ל וחותם בא"י מקדש השבת מדנחת לפרש הזכרת השם ולא הזכיר מלכות ש"מ דדוקא קאמר. אלא דקשה א"כ אמאי פותח בה בברוך. והתוס' כתבו כיון שלא נתקנה לאומרה שם אלא לפרקים בשכח רצה אין זו קרויה סמוכה וצריך לפתוח בברוך ע"כ ולדעתם ז"ל גם הפתיחה צריך לאומרה בשם וכ"כ הרשב"א בחדושיו ונראה לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דסמוכה לחברת' חשיבא והגם דהוי מדרבנן הרי קבעוה בתוך ברכת המזון ושם ומלכות דידה בברכות הסמוכה לה נינהו וכמ"ש הרשב"א ענין זה בחדושיו. וקושית אינה פותחת בברוך נראה דלא חשיבא פתיחה בברוך אלא אם מזכיר ברכה כתקנה שיאמר בה שם ומלכות ואתה ואלקינו כדאיתא בירושלמי דפרק הרואה וז"ל רב אמר צריך אתה ושמואל אמר צריך אלקינו ופסק הרמב"ם ז"ל לכולהו ועל מטבע זה הוא שא' שהסמוכה אינה פותחת אבל מטבע כזה שאין בו לא שם ולא מלכות ולא אתה ולא תיבת אלקינו לא מיקרי פותחת בברוך ולהכי כתב רמב"ם בשכח של י"ט יאמר ברוך אשר כו' ולא הזכיר בה ה' משום דהוי סמוכה לחברתה. וטעם שאמר בשכח של שבת ברוך ה' לישנא דקרא נקט דכתיב ברוך ה' אשר נתן מנוחה ולהכי לא אמר ברוך אתה ה' דאז מיחזי כפתיח' בברוך ובדברי הרי"ף ליכא אלא בברוך אשר בין בשבת בין ביום טוב וכן גם כן בסמ"ג:

וראיתי להר"ב כ"מ והלח"מ שכתבו בדרך פשיטות דשם ומלכות נמי בעי לאדכורי לדעת הרמב"ם ואין נלע"ד כן דהא כיון דנחתו הרי"ף והרמב"ם לכתוב נוסח הברכה ולא כתבו כלישנא דמייתי בתלמודא משמע דנחתי לדיוקי. ומ"ש הלח"מ וז"ל ואע"פ שלא הזכיר בה אלא שם ודאי דמסתמא מלכות נמי בעי לאדכורי דשם בלא מלכות לא מהני מידי ע"כ דבריו צודקים בברכה שאינה סמוכה אבל בסמוכה לא מדכיר בה מלכות ולהרמב"ם ז"ל זו סמוכה היא וקושית פתיחת בברוך כבר ישבתי דלא מקרי פתיחה בברוך אלא אם אמר בא"י אמ"ה או בא"י מיהא משא"כ ברוך שנתן כו' או ברוך ה' שנתן מנוחה כו' דלישנא דקרא קאמר ואת"ל דלא מיקרי סמוכה אפשר דסובר הרמב"ם בזה כדעת הראב"ד שהביא דבריו הרשב"א בחדושיו בפרק הרואה וז"ל כתב הראב"ד כל הברכות האלו אינן צריכות לא שם ולא מלכות והביא ראיה מברכת הזימון שאין בה לא שם ולא מלכות כו' והוא ז"ל עצמו דחה ראיה זו דילמא טעמא דברכת הזימון משום דאיכא בעיקר ברכת המזון שלש ברכות דאית בהו הזכרות ומלכות לפיכך הקלו בה ע"כ ולמה לא אמרי דהרמב"ם ז"ל סובר כמו כן בברכה זו דהקלו בה ולא הצריכוה מלכות אשר על כן נראה דלא לאדכורי מלך העולם אלא כמטבע הבא בדברי הרמב"ם והרי"ף ומה גם דאיכא מאן דסבר והוא הראב"ד דלא בעי כל עיקר לאדכורי לא שם ולא מלכות וא"כ ולואי שנעמוד בדידה לאדכורי שם בחתימה אבל בפתיחה לא לימא לא שם ולא מלכות זולת בשבת דלימא כלישנא דקרא ברוך ה' אשר נתן מנוחה. ומה מאד נפלאו ממני דברי רבינו יונה שכתב וז"ל שחותם בה בא"י אמ"ה מקדש השבת דממ"נ אם דעתו ז"ל דהיא סמוכה לחברתה למה יחתום במלכות ואם אינה סמוכה א"כ צריך שיפתח בה בשם ומלכות בא"י אמ"ה אשר נתן מנוחה בא"י מקדש השבת ויש לדחוק דבריו אלא דלענין דינא אורויי לא מורינא איפכא מכולהו רבוותא בתראי ז"ל דנראה בעינייהו דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת התוספות דלא הויא סמוכה לחברתה ובעי ברוכי בפתיחה בא"י אלקינו מלך העולם אשר וכו' בא"י מקדש השבת:

שבתי וראה תלמודא צווח ככרוכיא כדפרישנא בדעת הרי"ף ורמב"ם ממה דקאמר רב גדל תלת מימרי בהדדי בחד לישנא טעה ולא הזכיר שבת או' ברוך שנתן שבתות כו' טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן י"ט כו' טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים ע"כ. חד לישנא נקט רב גדל בפתיחת הברכות של שלשתן ולא נסתפק אלא אי אמרי' בה שמחה בר"ח ואי חתים וא"כ לדברי התוס' דסברי דפתיחה של שבת ושל יום טוב בהזכרת שם ומלכות מאי שנא בר"ח נמי דקאמר בהדייהו דהא לא נסתפק אלא בחתימה סמי מכאן חתימה אבל פתיחה לא שניא ולא מידי משל שבת וי"ט אבל לשיטת הרמב"ם בפתיחה דכולהו תלת דאדכר רב גדל לית בהו לא שם ולא מלכות מה טוב ומה נעים כי מאי דמפליג בין של שבת וי"ט לשל ראש חדש הוי בחתימה והוא פסק הרמב"ם והרי"ף דבשל ראש חדש אומר נמי ברוך אשר נתן כדברי רב גדל וכנוסח של שבת וי"ט ואיכא שינוי דאי נמי אתחיל בהטוב בטלה לה משא"כ בשבת וי"ט וכדברי רב גדל מטעמא דבראש חדש דאי לא בעי לא אכיל וליכא לאוכוחי מדלא חתים בה ממילא פתיחה בלא הזכרה הויא דהא בורכא דהחתימה תליא בברכה אריכתא ובראש חדש כיון דמסתפק הוה אי אמר בה שמחה אי לא אמר שמחה אי אמרינן דלא אמר בה שמחה לא הוי ברכה אריכתא לא חתמינן בה והני תרי ספקי דנקט רב גדל אי חתים ואי אמר שמחה חדא נינהו דאי הוה פשיטא ליה בחדא מינייהו ממילא הוה פשיט אידך על זה הדרך אי פשיט ליה דאמר שמחה ממילא פשיט ליה דחתים בה דהא הוי ברכה אריכתא ואי הוה ידע דחתים ממילא הוה פשיט ליה דאמ' שמחה. תו ליכא לאוכוחי דלא אמרינן בה הזכרה מההיא דא' רב נחמן טעה ולא הזכיר ראש חדש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו כו' ע"כ דהתם בחזרת ברכת י וברכת המזון קא עסקינן ומה ענין הא להא ודע דלסברת בה"ג דבר"ח חותם בה והוא אמר דאם פתח בהטוב והמטיב דאינו חוזר יע"ד בהלכות קדוש והבדלה דף י"ג ע"ב. ומעתה סלקא שמעתתא מחוורתא ומתרצתא כדברי הרי"ף והרמב"ם וכדכתיבנא בפירו' דידהו. ולענין הלכה המורה צדק לבבו יבין דברי אלקים חיים:

דף מט:

גמ' אי בעי אכיל כו' כתבו התוספו' בד"ה אי בעי וז"ל וסעודה שלישית של שבת היה מסופק ר"י דשמא אי בעי לא אכיל אלא מיני תרגימא כו' ע"כ והרמב"ם כתב בפ"ב וז"ל שכח ולא הזכיר בשבת או בי"ט קדושת היום אם נזכר כו' ע"כ מדלא מחלק מידי משמע דבכל ג' סעודות ואפילו אי אכל ארבע סעודות וטעמו נראה כיון דנתחייב בהזכרת קדושת שבת בברכת המזון של סעודת שבת הרי היא כמטבע ברה"מ והו"ל כשאר דברים המעכבים בבה"מ דלא יצא אם לא אמרן ושניא ראש חדש כיון דאין חיוב באכילה לא תקנו על הספק ברכה ודוק ולענין הלכה כיון דהתוס' עצמן ספוקי מספקא להו והרי"ף והרמב"ם כתבו סתם לא שנא א' וב' לא שנא ג' מברך אלא דבהא מכריע אני לומר להלכה דמברכין בלא שם ומלכות אלא במטבע הבא בדברי הרי"ף והרמב"ם דכתיבנא בדבור הקדום:

דף נ.

גמ' שלשה שבאו משלש חבורות פי' הגם דאלו לא הסבו יחד לאכול מעולם אעפ"י כיון שכל א' חל עליו חיוב הזימון עם בני חבורתו והם שלשה אינן רשאין ליחלק. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מה' ברכות שלשה בני אדם שבאו מג' חבורות של שלש שלש אינן רשאין ליחלק ואינן חייבי' בזימון שכבר זמנו עליהן ע"כ קשה אמאי נקט שבאו מג' חבורות של ג' שלש דאסורין ליחלק והגם תלמודא הכי קאמר עכ"ז איכא לישב הש"ס דהכי קאמר ששלשה נשארו ולבד מן הנפרדי' קאמר משא"כ דברי הרמב"ם דבדיוקא נינהו ותו קשה אומרו רשאין ליחלק דמשמע דאי בעו שלא ליחלק מזמנין ואמאי והא כבר זמון. ותו אמאי הדר למימר ואינן חייבין שכבר וכ' ולישב זה היה נראה לומר דהכי פי' ואם כבר זימנה כל כת וכת על כל אחד מהשלשה הגם שאלו השלשה גמרו אכילתן אח"כ שלשתן יחד רשאין ליחלק ועל מה שנתחייבו כבר בזימון גמר אומר ואינן חייבין בזימון וא"ת פשיטא סד"א כיון שלא גמרו לאכול בחבור' ראשונה והשתא הוא דגמור השתא הוא דחל עלייהו חיובא דמעיקרא קמ"ל דפרח מנייהו וכמו שכתבו התו' אלא דהו"ל הרמב"ם להקדים לומר אינן חייבין בזימון שכבר זימנו כו' ובתר הכי לימא ורשאין ליחלק דהוי דינא דמה שאכלו בתר הכי ותו על מי סמך הרמב"ם להבין בדבריו דקאי אמאי דאכלו יחד בתר הכי כיון שלא רמזו הרמב"ם בדבריו כלל. והנכון בעיני לפרש בדבריו דשיטתו היא כשיטת רבינו האיי גאון דמפרש דמאי דקאמר אין רשאין ליחנק היינו מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע זימון מחבורתן ואי דסד"א כיון דנגבי הנפרדים מיהא לא פרח זימון מנייהו דהדור ומזמני שלשתן יחד בתר הכי קמ"ל דאינן רשאין ליחלק משום אינך והיינו דקאמר ר"ח והוא שבאו משלש חבורות של שלש שלש בני אדם לומר אבל מארבעה רשאין לבא ודוקא שלשה דמצו מזמני יחד והם דברי הרמב"ם ג' בני אדם שבאו מג' וכו' אינן רשאין ליחלק פי' אלא נאמר להם שיחזרו כי היכי דלא ליפקע זימון מבני חבורתן. ואומרו ואם כבר זימן כו' פי' בזה הם רשאין ליחנק מחבורתן וא"ת מאי קמ"ל פשיטא הא קמ"ל דאינן חייבין לברך בשע' הזימון עם חבורתן ורשאין ליחלק זה הוא מה שאמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו ואומרו רבינו ואינן חייבין בזימון פי' הגם שבאו יחד לברך ברה"מ לא תימא כיון דברכת הזימון עם ברכת המזון חובתה יזמנו כשיברכו קמ"ל דאין מזמנין והיינו סיפא דדברי רבא דאמר אבל אזמון עלייהו כו' פרח זימון מנייהו וכדמייתי ראיה רבא מהך משנה דמטה שגנבוה כו' דלא הדרא לטומאה ראשונה הגם שלא נטהרה אלא בפריקתה ועומק הענין יגיד דלא יצאו ידי זימון כמצטרך השלשה שבאו משלש חבורות דאם יצאו ידי חובת זימון כדינו א"כ לא דמו למטה כו' שהיינו דנים בה שתחזור לטומאה דשאני טומאה דהפירוק הוא דאפקעה מטומא' ואיכא פנים למימר אם חזרה תחזור לטומאה אבל הזימון הא אזמון ואפילו אם היו נשארים במקומן הא אזמון חדא זמנא אלא ודאי כדכתי' והיינו טעמא דהוצרך הרמב"ם לאשמועינן דאי אזמון עלייהו לא חייבו אותם חכמים שלא ליחלק אם הוצרכו לצאת כדפרישנא במה שכתב ואם כבר זימנו וכו' רשאין כו' ובזה עלו דברי הרמב"ם כהוגן וגירסת הרמב"ם במאי דקא' הש"ס אמר רבא לא אמרן כו' הוא כגירסתנו לא כגירסת רבינו האיי ז"ל:

דף נ:

גמ' כמאן אזלא הא דאמר שמואל כר' אליעזר ה"ה דהוה מצי לאוקמיה אפילו אליבא דחכמים דלא פליגי עליה דר' אליעזר אלא במידי דממאי' אבל דלאו ממאיס מודו ושמואל נמי דקאמר עושה אדם כל צרכיו בפת בדלא ממאיס קאמר וכדמוקי ליה תלמודא בשבת דף נ' אלא משום דאיכא בריתא דמייתי הש"ס בסמוך דקתני להדיא אפילו מידי דלא ממאיס כהא דזריקת הפת דמוקמי לה אימוראי בסמוך דלא ממאיס ואעפ"כ אסיר לזלזולי ביה ואי מוקמינן לחכמי' דר"א דלא פליגי אלא בנטיל' ביין דממאיס אבל דלא ממאיס אפילו פת שרי מתני' דאין זורקין כו' כמאן לא רבנן ולא ר"א להכי קאמר הש"ס שמואל כרבי אליעזר והגם דר"א לא איירי בפת אלא ביין ובמידי דממאיס מדשרא יין הגם דממאיס חות דרגא דשרי בפת בהיכא דלא מימאיס מיהא וכפ"ז הך מתני' דקתני אין זורקין את הפת דמוקמי לה אפילו בדלא מימאיס דלא כשמואל. ורבותינו בעלי התו' כתבו דמודה שמואל אמאי דקתני בבריתא ופי' מאי דקא' הש"ס דשמואל כר"א פי' דר"א סבר לה כשמואל ועדיפא מינה כו' ודרך זה דוחק ומאי דהכריחם לפרושי הכין מההיא די"ט דקא' דמטלטלין סופלי לחייותא אגב ריפתא כשמואל ולע"ד אין זה הכרח דמצי' למי' דלעולם שמואל כל מידי שרי למעבד בפת ואפי' ממאיס אלא דמההיא דרב ששת דמס' שבת דמוקי ליה בדלא ממאיס והכא בי"ט סבר סתמא דתלמודא כוותיה בנדון זה דסופלי אגב ריפתא דליכ' זלזול כולי האי דכיון דפת מנח קמיה ואיהו אכיל תמרי ושדי סופלי על הפת דבשולחן דקאי קמיה ולא ממאיס הפת מחמתן ובתר שקיל ריפתא וסופלי עילויה לא מיחזי בזיון הפת כהא דזורקין הפת או שיושב עליו או שאר תשמיש דכייל שמואל במלתיה ואמר עושה אדם כל צרכיו בפת ומוקי ליה הש"ס כר"א ולא קיימא לן כשמואל אלא במאי דקאמר הש"ס בהך דסופלי אבל לא בשאר דברים כההיא דזריקת הפת. והרמב"ם בפ"ז כתב וז"ל אין מניחין בשר חי על הפת ואין זורקין את הפת ולא החתיכות וכו' מפני שהן נמאסים ע"כ פסק ז"ל כמו שמחלק מר זוטרא דבפת הגם דלא ממאיס אסיר ובשא' אוכלין דוקא אי ממאיס ומודה הרמב"ם בההיא דסופלי אגב ריפתא והגם דלא פסקה הרמב"ם בה' שבת טעמו הוא משום דבשבת קי"ל כר"ש דשרי במוקצה ושרי לטלטולינהו בעצמן בלא ריפתא ולדעת רמב"ן ז"ל במלחמותיו עם הרז"ה אבל בלאו האי טעמא פשיט' דשרי לאשתמושי בפת בכה"ג. נמצינו אומרים להלכה דקי"ל כשמואל בתשמיש הפת בדרך שאינו דרך בזיון וקי"ל נמי כמתניתין דקתני אין זורקין אפי' לא ממאיס כיון דהוי דרך זלזול בפת וכל זה בפת אבל שאר אוכלין כל דלא ממאיס שרי וכן הוא דעת התוס' ג"כ לענין דינא:

שם גמ' אמר רב יהודה שכח והכניס כו' תני חדא וכו' הא דתניא בולען במשקין עכ"ל כתב הרמב"ם בפ"ח מה' ברכות וז"ל שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף עכ"ל דבריו ז"ל משתמעי בתרי גווני אחד דמברך דקא' היינו ברכה ראשונ' והוא מה שהבין הראב"ד שהתנה והוא שבדעתו לאכול יותר. והב' דברכה אחרונה קאמר והיה נראה להכריע דברכה ראשונ' קאמר דאי אחרונה פשיטא דיברך אם שתה כשיעור ואפשר לומר דאצטריך לפי שכללא הוא שכתב הרמב"ם בסמוך הלכ' ח' וז"ל וכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ע"כ וא"כ סד"א שזה שלא היתה לו ברכה לפניו לא לבריך אחריו קמ"ל דמברך לאחריו כיון דמה שלא בירך הוא מחמת טעות ומיקרי טעון ברכה לפניו והא מיהא נקוט בידך דדברי הרמב"ם אי מפרשינן דאברכה אחרונה קאי ואי מפרשינן דאברכה ראשונה קאי בהכרח דקאי אמאי דאכיל בתר הכי וכדברי הראב"ד ז"ל ולא אמאי דכבר אכל דהרי הרמב"ם גופיה כתב בפי"א מה' ברכות וז"ל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר השחיטה ומברך וכן אם כסה הדם בלא ברכה כו' אינו חוזר ומברך ע"כ והרי אפילו בה"ג דסובר בברכת כיסוי דמצי ברוכי בתר דמכסה בדין ברכת הנהנין כתב בריש פרקין דאם גמר מלאכול אינו מברך על מה שכבר אכל אלא אם יאכל אח"כ ואצ"ל לדעת הרמב"ם דאפילו בדין דכיסוי לא מסתבר ליה לברוכי בתר הכי היכי מצי למימר בברכת הנהנין יברך ברכה ראשונה אחר שאכל על מה שכבר אכל ועיין מ"ש בס' פר"ת על י"ד סי' י"ט ס"ק ג':

דף נא.

גמ' בעו מיניה מר"ח וכו' סוגייא זו פירשתיה בס' פר"ת דאליבא דהרמב"ם משתמעא שפיר ושם פירשתי דברי רש"י שדבריו כאן אין להם הבנה.

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה