ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ו - כיצד מברכין
דף לה.
גמ' אלא סברא הוא כו' איכא פנים למימר דכל ברכות חוץ מברכת מזון סברא הוא דהוו ואפילו ברכת ז' המינים ואפי' דכרם וההוא דקדש הלולים אסמכתא בעלמא וכמ"ש התוס'. ואיכא פנים למימר דדוקא דבר שאי' נזרע כגון בשר כו' הוא דמייתי' ליה מסברא אבל כל גידולי קרקע ולפחות ז' המינים מיהא דאוריתא. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה"ב וז"ל מ"ע מן התורה לברך אחר ב"מ שנאמר ואכלת ושבעת כו' ובפ"ח מה"ב אחר שכתב דין ברכות פירות שנשתבחה בהם א"י ושאר ברכות הפירות כתב לבסוף וז"ל כל הברכות האלו אם נסתפק לו אם בירך אם לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחי' ולא בסוף מפני שהן מד"ס ע"כ. הרב ז"ל גילה דעתו דגם הך דכרם דכתיב ביה קדש הלולים לא הוי אלא מד"ס וקרא אסמכתא בעלמא. אלא דנ"ל בדעת הרמב"ם דגם אם אכל דבר שברכתו בתחילה מזונות ולבסוף על המחיה ברכתו לבסוף היא מדאוריתא מדלא דייק לומר בפ"א מ"ע לברך על הפת או על הלחם ואמר אכילת מזון משמע כל אכילה שבאה מה' המינים בכלל דהא מזון נקראת וכדאי' במס' עירובין וז"ל המשנה הנודר מן המזון מותר במים ובמלח ופריך הש"ס מים ומלח הוא דלא איקרי מזון לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מברכין במ"מ אלא על ה' המינין בלבד כו' אמר רב הונא באומר כל הזן עלי ע"כ. ופי' רבינו בפירוש המשנה וז"ל אבל מי שנשבע שלא יאכל מזון אינו אסור עליו אלא מה' המינים ע"כ מעתה נתברר דמ"ש רבינו בהל' ברכות אחר אכילת מזון היינו דבר הבא מה' המינים אלא דקשה לי ממאי דאמרינן לקמן בפרקין דף מ"ד משנה אכל תאנים וענבים וכו' מברך אחריהם ג' ברכות דברי ר"ג וחכ"א ברכה א' מעין ג' ואמרינן עלה בש"ס מ"ט דר"ג דכתי' ארץ חטה כו' וכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ורבנן ארץ הפסיק הענין ע"כ ממאי דקא משני תלמודא לסב' רבנן ארץ הפסיק הענין ולהאי טעמא הוא דאמור דמברכינן מעין ג'. דוק מינה דברכת מעין ג' אינה וברכת דאמר קרא ומינה דגם ברכת ג' דמברכין על ה' מיני דגן לבד מפת לאו דאור' ולא הוי דאור' אלא פת והוא הלחם שאמר הפ' תאכל בה לחם ולמיקם עלה דמלתא יש לשאול אמאי תקון מעין ג' בה' המינים כיון דלא אמרה תורה ג' ברכות אלא בלחם ואולי דתקון כעין ברכת התורה לשבח פירות שנשתבחה בהן א"י וליכא לאוכוחי ממאי דאמרי' בסוגיין אלא דגמר מז' המינין דמשמע דהלכה כר"ג דהא כולה סוגיא לא קיימא ואה"נ דהוה מהדר הש"ס למפרך הניחא לר"ג אי הוה קיימא סוגייא וה"נ כתבו מהאחרונים דלא דייקינן מידי מהאי סוגיא ומהשתא לא נתבררו דברי הרמב"ם אמאי כתב ברכת המזון ולא כתב ברכת הפת כיון דבתיבת מזון נכלל בה אפי' דייסא דהוי מה' המיני' והגם דאיכא לשנויי דהרמב"ם . נקט לישנא דמתני' דדוחק הוא דלא בא הרמב"ם לסתום כמתני':
ונראה דלעולם ברכת המחיה דאוריתא הוי ומאי דעבוד רבנן בה מעין ג' ולא ג' הוא משום דאין דרך אכילתם של ה' המינים הכי ודרך אכילתם המעולה הוא פת ולהכי עבוד בהו רבנן ברכה מעין ג'. ומאי דקא יהיב תלמודא טעמא למעין ג' דז' המיני' משום דאיפסיק ארץ לפי דז' המינים הגם דאכלי להו דרך אכילתם לא מברכי עלייהו אלא מעין ג' ואי לאו דאיפסיק ארץ הוינא מברכין עלייהו ג' והשתא הושוו ז' המינים דרך אכילתם לה' המינים שלא כדרך אכילתן ואיכא בינייהו הא מדרבנן הא מדאוריתא. ואפשר דמהאי טעמא כתב הרי"ף בע"פ דדברים הטעונים ברכה במקומן כגון פת ומיני דגן ודברים שאינם טעונים ברכה במקומן כגון יין ושאר מיני פירות ע"כ הרי דמשוה מיני דגן לפת והם במדריגה יותר מז' המינים ואפשר שהוא מטעם שכתבנו ואין אנו צריכין למ"ש הר"ן דהוי מטעם דדרך לעשות קביעות באכילתן ולדבריו מי לא עסקינן שאכל פת הבאה בכסנין ודברים שאינן מ"ק שדרך לאוכלן עראי ואעפ"כ כתב הרי"ף טעונין ברכה במקומן ולדרכינו איכא טעמא אלא לדברי הרמב"ם אשכחן ליה בפ"ד מה"ב דמשוה כל ז' המינים בדין זה דבעי ברכה במקומן ומיושב וליכא לאקשויי כיון דאין כן דרך אכילת ה' המינים אם כן מאי דאמרה תורה לחם לא הוי אלא ה' המינים דרך אכילתן הא לא קשיא. לעולם לחם דאמר רחמנא אפי' דייסא ומ"ק לחם מיקרי אלא כיון דמקרא לא משתמע להדיא דבעי ברוכי ג' ברכות דוברכת אמר רחמנא אכולא מלתא קאי אלא דהתורה מסרה הדבר לחכמים במקום שנר' להם לתקן א' מעין ג' יתקנו ובמקום שנראה להם לתקן ג' יתקנו להכי תקנו כסדר הזה ותדע דהא לחם דכתב רחמנא לאו פת ממש קאמר מדפריך הש"ס לקמן בפיסקת חוץ מן היין א"ה נבריך עלויה ג' ברכות פי' על היין ומשני לא קבעי אינשי סעודתייהו עילויה. הרי דלחם דאמר רחמנא לאו פת לבד הוא אלא מידי דזיין וסעיד ולהכי פריך אמאי לא מברכינן ג' על היין ומשני דלא קבעי ודייסא ומיני מזונות דלאו פת נינהו הגם דקבעי אינשי סעודתייהו עלייהו וסעדי לב כיון שאין דרך המשובח בה' המינים אלא פת תקינו בהו רבנן מעין ג' ומהשתא ברכת מעין ג' דה' המינים לפום דאסיקנא לדעת הרמב"ם דהוי מדאוריתא דלחם מיקרי אפי' מ"ק וכדומה אם בירך ג' ברכות במקום מעין ג' מסתבר לומר דיצא. אבל אם בירך על הפת מעין ג' לא יצא ודאי דג' חייב לא מעין ג' אבל מעין ג' ישנה בשלש. אבל אם בירך על ז' מינים ג' ברכות נראה דלא יצא דהא לאו עיקרייהו מוברכת דכתיב בתורה דלאו לחם מיקרו ודוקא יין דקא' תלמודא דדמי לפת דמסעד סעיד כדאמר בשלהי סוגיין לזה אם בירך עליו ג' יצא דבכלל לחם דאמרה תורה הוא. וה"ה תמרי נמי דקא' תלמודא בהך בעיא דספ"ק דברכות דאם אכל תמרי וקסבר נהמא ופתח בנהמא וסיים בתמרי יצא דא"נ סיים בדנהמא יצא משו' דתמרי נמי מיזן זייני ע"כ. הרי דאם בירך אתמרי ברכת מזון דיצא אבל ענבים ותאינים ורמונים וכדומה אם בירך עליהם ג' ברכות לא יצא דלא הוו בכלל לחם שאמרה תורה. אלא דקשה לי בדברי הרמב"ם אמאי השמיט דין אם בירך אתמרי דנהמא יצא כדקאמר תלמודא וכן אם בירך על היין בה"מ יצא ומדלא כתבה משמע דהוי בכלל מ"ש רבינו בפ"א מהל' ק"ש דכל המשנה ממטבע כו' וחוזר ומברך. ונראה לומר דסובר דמאי דקאמר תלמודא דא"נ סיים בדנהמא יצא פי' הוא כך בדין הוא דיצא דהא מיזן זיין אלא דרבנן קבעו לו ברכה בפ"ע ואהני לן הא מלתא להיכא דאתחיל אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי יצא. ועיין מ"ש בספ"ק בהך בעיא בפי' שאלת חכמי לוניל להרמב"ם ותשובתו להם ואתה תחזה דמהני האי מלתא דמישך שייך לענין טעות התחלת הברכה הגם דלא מהני אי הוה מברך בדרך שהתחיל ולעולם כל מינא ומינא בברכתו הוא דבעי לברוכי ודוקא ברכת שהכל אם אמרה על הכל הוא דיצא כדקתני במתניתין והא פסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה"ב וטעמו דהרמב"ם דמפרש הכי בסוגיא משום דהוקשה ליה מהך דרב ושמואל דאמרי אין מברכין במ"מ אלא על ה' המינים בלבד ואי תימא דאם בירך ברכת המזון אתמרי דיצא ה"ה נמי דאם בירך במ"מ בתחילה דיצא וליכא למימר דמאי דאמרי רב ושמואל דאין מברכין כו' אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אה"נ דיצא א"כ מאי פריך תלמודא בעירו' אדרב ושמואל ממתניתין דהנודר מן המזון דילמא לא קאמרי רב ושמואל אלא לכתחילה אבל דיעבד יצא דמיזן זייני אלא ודאי דדברי רב ושמואל אפי' דיעבד משתמעי אין מברכין וא"כ הדרא קושיין לדוכתה והגם דאידחו דברי רב ושמואל לא אידחו אלא באורז אבל חוץ מאורז כוותייהו הוי הלכתא כדמוכח מדברי הרמב"ם ורבוותא כיון דמדברי ר' ושמואל מוכח דלא מברכין במ"מ אלא לה' המינים מעתה בהכרח לפרושי הך דקאמר תלמודא דאם בירך אתמרי בדנהמא כו' ע"ד האמור:
ומעתה אם בירך בה"מ אתמרי לא יצא וה"ה במ"מ בתחילה דלא . יצא וה"ה בחמרא דאם בירך בה"מ דלא יצא ואפי' בדייסא וכל מעשה ה' המינים דלאו פת הגם דאסיקנא לדעת הרמב"ם דהוי דאורייתא אם בירך בה"מ לא יצא דהא שינה ממטבע שטבעו חכמי' ובירושלמי כתב וז"ל רב הונא אכל תמרי עם דסתיה א"ל רב חייא בר אשי שובקן בתר מזונך ותברך עלייהו תחילה וסוף ע"כ הרי דתמרי לא מפטרי בבה"מ. ויש מי שרצה לדחות דלכתחילה הוא דלא מיפטר ואנן בדיעבד קאמינא ולאו דיחוייא הוא דהא כיון דעייליה אמאי מחייבינן ליה. ומהשתא נימא דהיינו טעמא דהשמיט הרמב"ם דין הנודר מן המזון דהא כבר גילה דעתו הרמב"ם דלא מיקרי מזון אלא ה' המינים ואורז כשמואל וא"כ הנודר מן המזון אי' אסור אלא בה' המינים ובאורז והנודר מן כל דזיין נמי פשיטא דאסור בכל מין אוכל וכל מידי דזיין ולא איצטריך הרמב"ם להעלותו על ספר דהא מתניתין נמי דקתני לה בעירו' באגב הוא דאייתיה והראיה דלא סדרה רבינו הקדוש במסכת נדרים דפשיטא דמים ומלח לית בהו שום מזון לגוף ואינם נכללים תחת מאמר כל דזיין. אלא שראיתי לעמוד על עיקר דין זה אל זה אביט בעיקרן של לדברים. גרסינן לקמן בפרקין דף מ"א אמר ר"פ הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ע"כ ופרש"י מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת כו' יעויין בדבריו. ולדבריו מוכח דדברים דזייני הגם דברכתן מעין ג' ואפי' ברכתן בנ"ר בה"מ פוטרתן הגם דלית להו שייכות עם הפת כל עיקר ואפשר לומר מהכא דאם בירך בה"מ אחריהן הגם דאכלן דרך עצמן דיצא והתוס' והרא"ש פי' דמאי דאמר ר"פ לאחר הסעודה טעונה ברכה לפניהם ולאחריהם מיירי אפי' בדייסא וכדומה כל שלא בא בתוך הסעודה יתחייב ברכה לפניו ולאחריו ולדבריהם יצא להם דברכת שלש אינה פוטרת מעין ג' וא"צ לומר מידי דזיין דאין ברכתו מעין ג' שכתב רש"י ומכח הך פי' דחה הרא"ש מה שפי' רשב"ם בפסחים דף ק"ג שכתבו וז"ל ואע"ג דשמעי' מהכא דבה"מ אפסוקי סעודתא היא לא בעי ברוכי על היין לאחריו מקמי דבריך ברכת מזון לפי שברכת מזון פוטרת דהשתא אחת מעין ג' סגי ליה כ"ש ג' ברכות עצמן ובה"ג כתב דלא בעי ברוכי ברכת היין לאחריו עד לאחר ברכת מזון עכ"ל רשב"ם וכתב עליו הרא"ש ז"ל בפירקין וז"ל וק"ו פריכא הוא דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו דטעונין ברכה לאחוריהן ואין בה"מ פוטרתן כו' יעו"ש דוק מינה דלא דחה להך ק"ו אלא לפי' ז"ל בדברי ר"פ אבל לפירוש רש"י דהך דדברים דאחר הסעודה מיירי בפירות ולאו ביין ודייסא ודברים שברכתן מעין ג'. דברי רשב"ם ז"ל קיימי בקיומייהו והגם שנא' דרשב"ם אי' מפרש כדעת רש"י עכ"ז מצי לאוקומי הך דקאמר טעונין ברכה לאחריהם במינים דאין ברכתן מעין ג' ובה"ג כתב וז"ל הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך כו' כגון בשרא וכוורי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא כו' יע"ש בדבריו שיטת הגאון בסוגיא דר"פ היא כשיטת רש"י ודלא כהתוס' אלא דלדידיה לא מפטרי בבה"מ אלא מין מזון ודבר שברכתו מעין ג' ומדמיעט תמרי משמע דהגם דזייני עכ"ז לאו מזון נינהו כחביצא ומ"ק. ויש להסתפק לדעת בה"ג אם בירך בה"מ על היין אם יצא כיון דקאמר תלמודא דחמרא זיין ומשמח טפי מלחם וממ"ש רשב"ם משמו דלא בעי לברוכי ברכת היין לאחריו עד לאחר בה"מ ליכא למשמע מידי דיש לפרשה דקאי אברכת היין דבה"מ והכי דייק מלתיה דקאמר עד לאחר בה"מ דמשמע דלאחר ב"מ אז הוא מברך דאם כונתו לומר דבה"מ פוטרת לאו הכי הול"ל אלא דבה"מ פוטרת. וחיפשתי בדברי בה"ג ומצאתי שכתב בדף ח' וז"ל בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון מקמי בה"מ אבל כוס של בה"מ בעי ברכה ע"כ הנה ממה שסיים אבל כוס של בה"מ בעי ברכה מוכח דלא מברכין על היין ברכה אחרונה בתוך המזון דהא מאי דקאמר אבל כוס של בה"מ וכו' בדבירך על היין שקודם המזון איירי דאי לא תימא הכי ולא קדמה ברכת היין מאי קמל"ן אלא ודאי בשבירך על היין לפניו וקמ"ל דבה"מ מפסקת ומעתה בשלמא אי אמרינן דאין מברכין בתוך המזון ברכה אחרונה של יין שפיר. אלא אי אמרי' דמברכין ברכה אחרונה על היין תוך המזון מאי קמ"ל בה"ג דמברכין על כוס של בה"מ פשיטא כיון דבירך על היין ששתה קודם ברכה אחרונה מהיכי תיתי דפוטר כוס של בה"מ במה שבירך קודם והוא כבר בירך עליו ברכה אחרונה אלא ודאי דאינו מברך על היין בתוך הסעודה ברכה אחרונה כל עיקר והוברר ספיקין בדברי בה"ג דמן הסתם ל"ש איכא כוס של בה"מ ל"ש ליכא אין מברכין על היין ברכה אחרונה בתוך המזון נמצינו או' ג' שיטות בדבר לדעת רש"י כל מידי דזיין ואפילו כרוב ותרדין פוטרתן ברכת שלש ולרשב"ם כל שברכתן מעין ג' פוטרתן בה"מ ולבה"ג דוקא דייסא או חביצא וה"ה פת הבאה בכסנין והיין למאי דפי' בדבריו אבל כל שאר הדברים שברכתן מעין ג' לא. וסברא ד' החולקת על כל הג' סברות הנז' היא דעת הרא"ש והתוספות דסוברים דאפילו דייסא אין בה"מ פוטרתה ונקוט האי כללא בידך כל דמפרש סוגיא דר"פ כפי' בה"ג ורש"י סובר דבה"מ פוטרת מעין ג' או דייסא לבד או כל דברכתו מעין ג' וכל מידי דזיין הא מיהא דייסא לכ"ע פוטרת. וכל דמפרש הסוגיא כדעת התוס' והרא"ש אם כן אפילו דייסא לא מיפטר בבה"מ ולפי מה שדייקנו בהך סוגיא שבדף מ"ב דהרמב"ם אינו מפרש הסוגיא כדעת התוספות והרא"ש ממילא ליכא הוכחה מסוגית ר"פ לומר דברכת ג' אינה פוטרת מעין ג'. ומעתה הרווחנו לדעת הרמב"ם שהשמיט דין זה דמצינן למימר דסובר כדעת בה"ג ורש"י דדייסא מיפטרה בבה"מ כיון דמיזן זיין וברכתה מעין ג' ודוקא דייסא משום דזיין אבל שאר ז' המינים כיון דלאו מזון נינהו לא מברכינן עלייהו ברכת המזון ולא איצטריך הרמב"ם למכתב האי דינא דק"ו הוא כמ"ש רשב"ם ולא אהני האי ק"ו אלא למלתא דברכתא דידה מזונות אבל מלתא דלאו ברכתא דידה מזונות היכי מצי ברוכי ברכת הזן ורשב"ם גופי' לא אמרה למלתיה אלא ביין דאמרו בש"ס דמסעד סעיד לבא כפת ואומר אני דה"נ יסבור הרמב"ם וכמ"ש לדברי בה"ג והגם דהוכחנו לעיל דלא איקרי מזון אלא ה' המינים כדעת רב ושמואל וכל דלאו מה' המינים לא ואפי' תמרי דאמר הש"ס מיזן זייני דיעבד נמי לא יצא אם בירך עלייהו בה"מ וכמ"ש לעיל וא"כ יין נמי נתמעט במלתייהו דרב ושמואל הא ליתא דלא מיעטו רב ושמואל היין דהא ברכת היין היא חשובה יותר מברכת מ"מ דהא הויא פרטית טפי ואם בירך על היין במ"מ לא יצא משום דגריעא להיותה ברכה כללית מברכת בפה"ג דהויא ברכה פרטית אי לאו דאתינא עלה מדין בירך על פרי העץ פה"א יצא דיעבד והמתעקש בסברא זו מלהאמין בה אוכיחנו מהש"ס דפריך אמאי לא מברכי' עליה בה"מ ומשני משום דלא קבעי אינשי עילויה ע"כ וקשה דתינח לגבי בה"מ אבל לגבי ברכת מ"מ ישנה אפי' לאכילת עראי א"כ הו"ל להקשות אמאי לא מברכין עליו במ"מ אלא ודאי דבפה"ג חשיבא מבמ"מ כדכתי' ומעתה נתמעט היין ג"כ בדברי רב ושמואל דלאו מזון הוא ושפיר יוצא בבה"מ כדייסא ומ"ק ומהשתא קיימי בה"ג והרמב"ם ורשב"ם ז"ל בסברא חדא דדייסא ויין מיפטרי בברכת ג' ורש"י ז"ל מוסיף עלייהו מילי דזייני הגם דאינן מה' המינים ולא מז' המינים:
וראיתי להוכיח דלא כהתוס' מהך דאמרינן בסוף פ"ק גבי הך בעיא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא כו' דקאמר הש"ס כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא כו' דאפילו סיים בנהמא יצא מ"ט תמרי נמי מיזן זייני ע"כ. הרי דאפילו תמרי אם בירך ג' יצא ומכ"ש דייסא דאנן סהדי דזיין טפי מהתמרים והיכי מצינן לדיוקי מהלכתא דרב פפא היפך תלמודא אלא ודאי דליתא לדברי התוס' וסיעתייהו אם לא שנאמר דגם התו' סוברים לפ' הך דתמרי כמ"ש לדעת הרמב"ם אלא אם מפ' פירוש זה בגמרא הו"ל התו' לפרושיה בגמרא. וליכא למידק לדעת רשב"ם דאמר דק"ו הוא מעין ג' פוטרת ג' לא כ"ש לדבריו אמאי קא נגע בה תלמודא בתמרי משום דזייני הול"ל משום דק"ו הוא כדברי רשב"ם בשלמא לדברי רש"י דנגע בה מחמת זיונא שפיר הגם דתלמודא לא קאמר אלא תמרי דאית בה תרתי זיונא וברכתא מעין ג' ולרש"י אפילו כרוב ותרדין עכ"ז מצי לאישתמוטי דתלמודא לא נגע בה אלא מטעם מיזן זייני אלא לרשב"ם. הא ליתא דכבר אסיקנא דלא אמר רשב"ם אלא יין דזיין דמצי לחיולי ברכתא דמזון אבל מידי דלא זיין לא מצי ברוכי על הארץ ועל המזון וראיתי לרבינו יונה שכתב גבי דין דברים הבאי' לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם וז"ל ואמרו רבני צרפת דמהכ' שמעינן דברכת ג' אינה פוטרת מעין ג' ואם אכל דייסא וכיוצא בו אחר המזון אעפ"י שהברכה שלו היא מעין בה"מ כו' דאם איתא דפוטרת לא היל"ל שיברך אחריו. מיהו נראה דדוקא בשאר דברים אבל ביין פוטרת בה"מ מעין ג' ויש סיוע לזה מהש"ס דאמרינן חמרא מיסעד כו' א"ה נבריך עליה ג' ברכות ומהדרינן לא קבעי כו' וכיון דאי לאו דלא קבעי היינו מברכין עליה ג' ברכות כמו על הפת דין הוא שיהיה לו זאת המעלה יותר משאר מינים דברכת ג' תפטור אותו ע"כ. ולפי דבריו דייסא דרך בני אדם לקבוע עליה ואפ"ה אין מברכין ברכת ג' ולזה היינו טעמא דאין ברכת המזון פוטרתן דאי גם בדייסא הוה אמרינן דאין דרך קביעות עליה כמו שאנו אומרים ביין היינו מורין כן גם בדייסא. וראיתי להרב ר"מ רבקש ז"ל שכתב בא"ח סימן ר"ח על דברי רבינו יונה דל"ד יין קא' אלא ה"ה דייסא ולא אמר יין אלא להוציא שאר דברים ע"כ. וקשה לי על דבריו ז"ל דהא כל דבריו של ר"י על הדייסא בדיוק באו וזהו עיקר פלוגתייהו דרש"י ותו' דענבים ותאנים ורמוני' מודה רש"י וסיעתו דאין בה"מ פוטרתן. נמצינו אומרים דגם לדעת התו' מודים ביין דבה"מ פוטרתו. ומתוך דברי הרא"ש שדחה דברי רשב"ם בדין היין דאין בה"מ פוטרתו אלא מטעם דהוי כדברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה נראה דסובר היפך דברי ר"י. וקשה לי טובא לדעת הרא"ש היכי מצי לישב ההיא דקאמר תלמודא אתמרי דאם בירך בה"מ יצא מטעם דמיזן זייני ופשיטא דלא עדיפי מיין וכמ"ש איהו גופיה בשלהי פ"ק כשהביא הך דרבינו יונה. ותו דהתם לא משמע מיניה דפליג עליה דר"י במה שחלק ביין ודייסא והיכי הדר הכא בפרקין ואמר דלא מיפטר היין בבה"מ אלא מטעם היותו דברים הבאים מחמת הסעודה. והגם דשערי התשובה לא ננעלו ויש לישב עכ"ז דברי הרא"ש מוקשים הם מסוגית שלהי פ"ק למאי דפי' בסוגיין בהלכתא דר"פ ודבריו מוקשי' דידיה אדידיה. ליכא לשנויי הך דתמרי לדעת הרא"ש כי היכי דישבנו לדעת הרמב"ם ובה"ג דהא גילה דעתו דלא"ה סבור בפירושה. ויהי מה לענין הלכה יין ודייסא אם בירך עלייהו בה"מ יצא כדעת רש"י ובה"ג ורשב"ם ורי"ו ואפי' לדעת התוס' לס' ר"י ביין מיהא מודים וכל בר מן דין לא יצא ואפילו ז' המינים דהא גם יין לס' רשב"ם בדברי בה"ג לא יצא ואפי' תמרי ולסברת רשב"ם נמי לא ממעט אלא יין כדכתי' משום דאית ביה תרתי זיין וברכתו מעין ג' אבל זיין לבד לא ודלא כרש"י דהוי יחידאה בהא מלתא דכרום וכיוצא בו וכו' ויין שקודם הסעודה צורך הסעודה הוא ומודה אפי' הרא"ש דבה"מ פוטרתו. ומה גם יין של קידוש דצרכי סעודה הוי בין מצד חיובא דסעודה בין מצד דהוי הכנה למה דאכיל בסעודה ותוך הסעודה ומחמת סעודה קרי' ביה וכמ"ש הטור בס"ס רע"ב. והגם דרב עמרם שהביא דבריו הטור שם סובר דאין בה"מ פוטרת ברכה אחרונה של יין ששתה בקידוש סברא זו לא עמדנו על טעמה ועל פירושה. ומה שנדחק הטור לישב דבריו אחר ישובו הדברים תמוהים חדא היכי מצי לצאת י"ח ברכה אחרונה שעל כוס בה"מ בברכת המזון שכבר בירך דאחרונה שאמרו היא אחר שנהנה ותו הבא לחוש לדברי רב עמרם לא מצי לברוכי אכוס בבה"מ כדעת ר"ע דאי תימא דמברכין עליה בפ"ה היכי מצי אמר דבה"מ פוטרתו מברכה אחרונה דא"כ נמצאת ברכה אחרונה קדמה לברכה א' ופשיטא לי דלא חיישינן להך סברא חדא דלא מתפרשא לן מילתיה ותו דהא איכא גאונים וגדולי רבוותא דפליגי עליה כדדייקי' לעיל ותלמודא אזדא כוותייהו ומ"ש הרא"ש דבה"ג סובר דאין מברכין על כוס של בה"מ ברכה אחרונה לא נמצאת סברא זו בבה"ג. ונראה שט"ס הוא וכן מצאתי שכתב בס' הסמ"ג שוב בא לידי הענין בדברי בה"ג בפרק שלשה שאכלו דף י' ע"א וז"ל וכוס של בה"מ מברך עליה בפה"ג ולא צריך לברוכי בתריה ברכה א' מעין ג' ע"כ ונראה לפרש דבריו ז"ל דכונתו לומר דלא בעי למשתי רביעית דלבעי לברוכי עלויה מעין ג' בכוס דבה"מ הגם דבעי שיעור רביעית לא בעי למשתי אלא רוב רביעית ואנן דמצרכי' למשתי רביעית הוא משום ספיקא אי מברכי' אכזית מהיין ובה"ג סובר דדוקא רביעית הוא דבעי ברוכי וליכא לפרש דטעם בה"ג הוא משום דבה"מ פוטרת ברכה אחרונה דא"כ למה כתב שצריך לברך ברכה א' וכדכתי' בסמוך:
דף לה:
גמ' אר"י אמר שמואל וכן אר"י א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בפה"ע ה"ד אי דשתי ליה משתא אוזוקי מזיק ליה ע"כ. משמע דכיון דאזיק ליה לא מברכין עילויה והרמב"ם בפ"ח מה"ב כתב וז"ל אבל שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שנ"ב ע"כ וכבר השיגוהו הראשונים ואני אומר דאין ראיה מהש"ס היפך הרמב"ם דהא מאי דקא מותיב תלמודא אדר' יוחנן אזוקי מזיק ומוכיח ממתני' דתרומה לא הוי אלא דלא לברוכי עליה בפה"ע אבל לא דלא לברוכי עליה כל עיקר ומה דלא מחייב ליה חומשא התורה מיעטה כל כי האי גוונא מן החומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק. ותדע שכתב הראב"ד בפ"י מהלכות תרומה בהשגתו לדברי הרמב"ם שכתב דזר שאוכל חטה של תרומה משלם קרן וחומש וכתב עליו הוא וז"ל ורבי היא וקי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עליה בפה"א אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ"ל הרי דסובר להדיא הגם דלגבי תרומה מחשיב מזיק ולא מחייב חומש לא מפטר מברכה והגם דאין דבריו ז"ל נראי' בהא דחטה דמברכין עליה בפה"א כברכתה מכח תלמודא דידן כמ"ש בס"ד הא מיהא גילה דעתיה דלא גמרינן דין ברכה מדין חיוב חומש בתרומה ופי' דסוגיא הכא דקא מייתי מהשותה שמן של תרומה ה"ק כיון דאזוקי מזיק כדמשמע מההיא דהשותה שמן של תרומה א"כ אין דרך אכילתו בכך ולא מברכין עלויה ברכה הראויה אבל לעולם יברך עליו שהנ"ב דהאוכל דבר דאית ביה קצת זיונא הגם דמזיק באופן אחר לא מיפטר מברכת שהכל ומפטר מחומש בתרומה. ותדע דזר הכוסס שעורים של תרומה פטור מן החומש ולענין ברכה מברך שהכל כדמשמע מדברי הרשב"א והאחרונים ופסקו רמ"א בהג"ה. וא"ת השתא דמאי דקא מוכח תלמודא מההיא דשותה שמן של תרומה לא הוי אלא לאחותיה מברכה הראויה לו א"כ ליברך בפה"א. י"ל כיון דתלמודא לא אדכר בהדיא דמברכין עליה בפה"א איכא למיחש דילמא דמזיק כולי האי שעור דלא הוי ראוי אפי' לבפה"א ולהכי פסק דמברכין עליה שהכל ועיין עוד בסמוך. ואתינא עלה דההיא דכתב הראב"ד ז"ל ואע"ג דמברכין עליה בפה"א אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא ע"כ. קשה לדבריו מאי קא פריך תלמודא הכא אדר"י דאמר שמן זית מברכין עליו בפה"ע דאזוקי מזיק מהך דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ע"כ מאי קו' דילמא הגם דלגבי תרומה מזיק הוא אעפ"כ מברך עלויה בפה"ע מידי דהוה אכוסס חטה דאינו משלם החומש ומברכין בפה"א כדברי הראב"ד. וליכא למימר דשאני שמן דנפיש הזיקא דידיה הא ליתא דא"כ אמאי הוצרך תלמודא למפרך אדר"י מכח הך מתני' דאינו משלם את החומש אלא ודאי דמינה הוא דמוכח דמזיק ולדברי הראב"ד ז"ל ליכא הוכחה אלא ודאי דדברי הראב"ד ליתא. וראיתי להרא"ש שכתב גבי ההיא דקתני על החומץ כו' מברך שהכל הק' מההיא דאמרו בפרק בתרא דיומא דאם שתה החומץ ביוה"כ פטור ובמסכתין אמרה גבי הך דכס פלפלא דרבא אמר אין מברכין עליו כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר כס פלפלי ביוה"כ פטור ע"כ הרי דגמרינן מאכילת יוה"כ ה"נ דכותיה ואמאי השותה חומץ ביוה"כ פטור והכא קתני דמברך עליה. ותי' דמיירי בששתה עם מים ע"כ. ורבינו יונה חלק באופן אחר והוא דהא משמע מהתם ביומא דטובא נהנה הוא וחייב ביוה"כ וכיון דכן מברך ברכה ראשונה דהנאה פורתא מיהא איכא. והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שביתת עשור וז"ל או ששתה משקין שאינן ראוין לשתיה כגון ציר ומורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור כו' משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דהגם דשתה טובא לא מחייב ביוה"כ וא"כ לדעת הרמב"ם ליתא לראייתו. ורבינו גילה דעתו דאינו סובר כדעת הרא"ש ממה דבה' תרומות כשכת' דין חומץ ובה' שביתת עשור התנה בפי' דלא מיחייב אלא דוקא ע"י תערובת אבל חי פטור בין מחומש תרומה בין מחיוב עונש יוה"כ ובהלכות ברכות כתב חומץ סתם ולא התנה בו משמע אפילו חי ובזה גילה דעתו דאינו סובר כהרא"ש ותדע דחומץ סתם הוא חי מההיא דרב גדל דיומא יע"ש. ומעתה נבא לישב קושית הרא"ש לדעת הרמב"ם. ונראה דאי מפרשינן הך דקאמר תלמודא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלין ביוה"כ פטור עז"ה לא קשה והוא דמאי דאמר רבא הכא אין מברכין הוא למאי דסבר גבי יוה"כ דפטור דאי הוה סביר ביוה"כ דחייב לא הוה אמר אין מברכין לדרך זה ליתא לקו' הרא"ש דלעולם דמ"ל דפטור ביוה"כ וחייב בברכה והיינו ההיא דחומץ אבל לא משכחת לה שיהיה חייב ביוה"כ ולא יהיה חייב בברכה אלא אי מפרשינן ואזדא רבא כה"ג והוא דטעמא דהוצרך לומר פטור הוא לפי שסובר דפטור ביום הכפורים וכיון דפטור ביום הכפורים לאו בר ברכה הוא כפ"ז דייק שפיר הרא"ש ז"ל בדין החומץ דפטור ביוה"כ אמאי מברכינן עלויה. וי"ל דלעולם שאני יוה"כ דאמר רחמנא אשר לא תעונה ודרשי' ביומא פרט למזיק וכל דמזיק הגם דנהנה קצת פטור אבל ברכת הנהנין דקי"ל דלית ליה שיעור ואפי' כ"ש מברכין כל מידי דאכיל איניש בעי ברוכי ואפשר דגם האוכל אכילה גסה מברך שהכל וחומץ הגם דמזיק בענין א' אית ביה זיונא קצת ודאי ומברכי' עליה. ותדע דהא רבי סובר דמחייב עליה ביוה"כ משום דזיין והגם דפליגי עליה רבנן לאו דחולקין במציאות דלית ביה זיונא אלא משום דהגם דזיין כיון דמזיק והתורה מיעטה מזיק לא מיחייב ומאי דקאמר תלמודא גבי הך דרבא דכס פלפלין ואזדא לטעמיה דאמר ביוה"כ כו' כמאי דדקדק הרמב"ם ואמר שם בפ"ח מה"ב וז"ל הפלפלין והזנגביל כו' יבישים אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שהן תבלין ואינן אוכל ע"כ. פי' דטעמא דאנו אומרים אין מברכין עלייהו לאו משום דאזוקי מזקי אלא מטעם דלאו אוכל נינהו אבל אזוקי לא מזקי. ומהשתא בהאי פרטא דדינא דאין אנו מברכין עליה משום דלאו אוכל הם שוים הם דין ברכות ודין יוה"ך דהא לא נשתנו אלא בדבר דמזיק דרחמנא פטריה ביוה"ך ורבנן הצריכו ברכה א' אפילו מזיק כמ"ש בכוסס שעורים וכדומה לזה אבל דבר שאינו מזיק אם יהיה פטור ביוה"ך תתחייב לפטרו נמי מברכה והיינו דאמר הש"ס ואזדא לטעמיה ופסק הרמב"ם עקר. שוב באה לידי תוספתא דקתני דבש תמרים ויין תפוחים מברכין עליהם כדרך שמברכין על המורייס ע"כ והא מורייס ביום הכפורים קתני מתני' דפטור ואעפ"כ מברכין עליו. ומאי דמשמע מהך דרב גדל דטובא מחייב עליה ביוה"כ דמינה מוכח רבינו יונה הסוגיא התם ביומא דף פ"א משנה שתה מציר ומורייס פטור ובגמ' אמרינן ציר ומורייס הוא דפטור הא חומץ חייב מתני' ר' דתניא כו' יע"ש בסוגיא. הנה רבינו יונה מפרש מאי דאמר רב גדל אימור דאמרי אנא פורתא כו' קאי אדיעבד פי' לא אמר דאינו חייב אלא פורת' פי' רביעית אבל טובא חייב ולהכי כתב כיון דטובא מתהני איניש א"כ לא יצא מכלל הנאה ובריך עלויה ונראה דהרמב"ם הוקשה ליה לשיטה זו של רבינו יונה חדא דכל דבר דאנו אומרים רביעית לא זיין מידי ומזיק אין סברא לו' דטפי זיין ולא מזיק וזה יכול הדוחה לדחות. אלא דתו ק' דפורתא לא משתמע אלא פחות מרביעית ולכת"ל דמשמע נמי רביעית אינך יכול לומר רביעית דוקא ומעתה לא נתן גבול רב גדל שיעור פורתא דקא' כמה הוי דלידע מינה שיעור טובא דלחייב עילויה. תו הוקשה לו להרמב"ם בדברי רב גדל אמאי לא כלל למלתיה יחד תנאי דינא דאמר ולימא כה"ג אימור דאמרי אנא דיעבד ופורתא וחי דלשתמע דאם חסר חד מהתנאים לא ואז לשתמע שפיר כר"י דאם שתה הרבה חייב אלא ודאי דמאי דאמר רב גדל אימור דאמרי אנא פורתא הוא דאפי' לכתחילה שרי טובא פי' רוב רביעית לא כיון דדכותיה בשאר משקין חייב עליה משא"כ פחות מרוב רביעית דדכותיה בשאר משקים דראוים לשתיה לא מחייב עלה לא אסרינן לכתחי' וכפ"ז ה"ט דאמר ר"ג האי חלוקא דפורתא בפ"ע דלאו בדיעבד קאמר לה ולאו בתנאי דיעבד ולא דמיא ג"כ לחלוק חי ומזוג דהך בדיעבד קא מפליג ולהכי פי' הרמב"ם באיסור דלכתחילה דמכין מכת מרדות משמע מדבריו דדוקא הרבה דהיינו שיעור שמתחייב עליו בשאר משקין הוא דמכין עליו מכת מרדות שכתב וז"ל ציר או מורייס או חומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. משמע דוקא ששתה הרבה דאלת"ה הול"ל הכי בין שתה ממנו מעט או הרבה כי היכי דתהוי קאי על המועט גם כן מכין אותו מכת מרדות. ואי לא דייקינן דברי הרמב"ם ז"ל הכי ואמרינן דמכין אותו מ"מ גם על פחות משיעור אמרינן דר"ג דאמר דלכתחילה מעט שרי היינו לס' הטועים בדבריו ואי הוו טועים דלכתחילה קאמר עכ"ז לא הוו טועים דיתיר טובא דדכוותיה חייבי' עליו בשאר משקין. ומהשתא דברי ר"ג מדוייקים יפה ולעולם לסב' ר"ג אפילו שתה ביוה"ך מהחומץ חי ד' לוגין לא מחייב כרת אלא מרדות מדרבנן אסיקנא דאינו מתחייב בשתיית חומץ חי אפילו שתה הרבה כדעת הרמב"ם ועיקר ולא כר"י:
דף לו.
גמרא קמחא דחיטי רי"א בפה"א ר"נ אמר שנ"ב הרמב"ם בפ"ג מה"ב כת' וז"ל אכל דגן שלוק כמות שהוא מברך עליו בפה"א כו' אבל קמח מברך לפניו שהנ"ב ע"כ ממ"ש דגן שלוק משמע אבל חי אינו מברך עליו אלא שהנ"ב וממאי דסיים אבל קמח כו' משמע הגם דלאו חי הוא אלא כגון שטחן חטים קלויות דאי חי קאמר מאי איריא קמח אפילו חטה שלימה אלא ודאי דפסק כר"נ אפילו בקמחא דקלו חטי וטחנום וכמו כן פי' בה"ג וז"ל ור"נ אמר שהכל כיון דאישתני אישתני ולגריעותא אישתני דחטי מתעבדן כסייאני ומתאכלן וקמחא בעיניה לא אכלי אינשי והלכתא כר"נ ע"כ. פי' מתעבדן כסייאני שקולין אותן ע"י האש וכדומה בתנור ובזה מתעבדן כסייאני אבל קמח הגם דאיתעביד מחטי כסייאני לא אכלי אינשי וכדדייקינן בדברי הרמב"ם וממה דדייק בה"ג במלתיה ואמר הלכת' כר"נ ש"מ דבהכי פליגי וה"נ משמע בדברי הרי"ף ושלא כרבינו יונה יעש"ד. וסוגין נמי הכי מוכחא כמ"ש התו' דפלוגתייהו דר"י ור"נ בקמחא דחזי קצת לאכילה כגון קמח שעושים משבולת שועל דאי בשאר קמח פשיטא דלא פליג ר"י להצריך בפה"א עכ"ל. ומאי דכתב הרמב"ם קמח מברך עליו שהכל פי' בין קמח העשוי משבולין שמיבשין בתנור בין בקמח דעלמא בין דחטי בין דשערי וכדאמרינן בסוגיין קמחא דשערי מברכין עליה שהכל. גם מאי דכתב ברישא דגן שלוק כמות שהוא כו' משמע דאכל ה' המינים קא' כדכתב ברישא וה' המינים אלו כו' נקראים דגן ואם כן ה"ה אם שלק שערי ובעי לאכלן בעי ברוכי בפ"ה ואיכא לאוכוחי הכי ממה דאמר שמואל אקרא וקמחא דשערי שהכל משמע דוקא קמחא אבל שערי עצמן בפה"א פי' היכא דשלקינהו ואה"נ אי יבשינהו עד דחזו לכוס יברך בפה"א אלא דקשה לסברת הרמב"ם א"כ אמאי לא מחייב חומש זר האוכל שעורים של תרומה. על כן נראה דמאי דנקט קמחא דשערי לומר אפי' קמח דקשה לאוקוקייאני ואצ"ל שערי עצמן אם בשלן או יבשן בתנור וכסס הגם דלא קשו לקוקויאני דמברך שהכל מפני שאין דרך בני אדם לאכול שעורין. והרמב"ם שכתב סתם לא חש למטעי בשערי כמות שהם ואה"נ אי קליף להו ומבשל להו או קלי להו ואכלן דמחייב עלייהו חומש א"נ אפשר דהרמב"ם ז"ל כייל נמי שערי כמות שהם אבל דוקא ששלקן דבזה מתרככין וחזו לאכילה אבל אם יבשן בתנור לא ואי אכיל זר שערי דתרומה בכה"ג מחייב חומש דנקוט האי כללא בידך כל דלא מיחייב עליו זר בתרומה חומש אין מברכין עליו ברכה הראויה לו דהרי אין דרך אכילתו בכך ואי אכיל זר קמחא דשערי דתרומה לא מחייב חומש דהא ק' לקוקייאני וקרינן ביה פרט למזיק ואפילו ר"י דסבר דמברכין אקמחא דחטי בפה"א מודה דאקמחא דשערי מברכין שהכל כדמשמע מתלמודא דמחלק בינייהו. ולמ"ד קמחא דחטי שהנ"ב אם כן קמחא דשערי דמזיק דקאי בברכתו היינו לפי דלית ברכה אחרינא דלקבע עילויה דהא ברכת שהכל היא ברכה הכללית שבכל הברכות ולא ליבריך עליה כלל הא בעי ברוכי אמאי דמתהני כדכתי' לדעת הרמב"ם לעיל בד"ה גופא אלא דפש גבן ליתובי דעתא לפום מאי דכתיב' דחטי דמברכין עלייהו בפ"א דוקא בשלקן או קלאן אבל חיים לא וקשה מהך דפ' בפ"י מה' תרומות גבי זר שאכל את התרומה וז"ל או שכסס את החטים כו' ה"ז משלם קרן וחומש ע"כ. והיה נראה לומר דמיירי דוקא בקלאן או שלקן אבל חיים לא אלא דלא מייתבא דעתא בהכי דסתם קאמר הרמב"ם ואפ"ה חיין במשמע עכ"נ דלעולם תרומה אפי' חיין משלם חומש אבל לגבי ברכות דוקא שלוק או קלוי. והגם דתלמודא משוה דין תרומה לדין ברכות כדמשמע מההיא דפריך לר"י דאמר שמן זית מברך בפה"ע מההיא דשותה שמן של תרומה דאין משלם חומש היינו לומר דכל דאין משלם חומש בתרומה אין דרך אכילתו בכך ואינו מברך עליו ברכה הראויה כדפריך לעיל אבל לא לומר שכל שחייב עליו חומש יברך עליו ברכה הראויה לו דאיכא מאי דמחייב עליו חומש ואינו מברך עליו ברכה הראוי' לו כגון האוכל פרי שאין דרכו לאכול אלא מבושל ואכלו חי בתרומה ישלם חומש ובברכה לא יברך עליו אלא שהכל וזה ברור ומצאתי לבה"ג שכתב בדף ח' וז"ל כל מיני קטניות כגון חמצי טלופחי וכקילי כו' כד רטיבי מברך עלייהו בפה"א יבשן ואכלן בחייותייהו שהכל בשלינון וקלינון בפה"א ע"כ. הרי שאפי' קטניות דלפעמים אכלי להו אינשי חיין קאמר דלא מברך עלייהו בחיותייהו אלא שהכל ומכ"ש חטי ושערי דליכא מאן דאכיל להו בחיותייהו כל עיקר:
שם גמ' קורא רי"א בפה"א אוכלא הוא ושמואל אמר שהנ"ב הואיל וסופו להקשות א"ל שמואל לרב יהודה כותך מסתברא דהא צנון סופו להקשות ומברכינן בפ"ה ולא היא צנון נטעי ליה אנשי כו' ע"כ:
הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ברכות פסק בקורא שהכל ולא הביא בהלכותיו הא דצנון נראה דפשיטא ליה דמברכינן בפה"א ופירושא דסוגיא הכי הוא דשמואל לא ס"ד לחלק אלא בעתיד להתקשות ולא שנא נטעי אינשי אדעתא דידיה ל"ש לא נטעי אינשי כו' ולהכי סתר הוא טעמיה מההיא דפוגלא דהגם דעתיד להתקשות ואעפ"כ מברכינן עליה בפ"ה ודחי תלמודא שאני פוגלא דנטעי אינשי אדעתא דפוגלא יש בזה שני דרכים אחד על זה הדרך וכיון דנטעי אדעתא דפוגלא הגם דסופו להתקשות מברכינן בפ"ה ואחד עז"ה כיון דנטעי אינשי אדעתא דידיה ל"ש עתיד להתקשות ל"ש כו' וראשון נראה עיקר דתלמודא משמע דלא פליג אמאי דמחלק שמואל בסופו להתקשות. אלא דמאי דמדמי פוגלא לקורא ודחה דפוגלא נטעי אינשי אדעתא דצנון וסבר סתמא דתלמודא דכונת אומרו נטעי אינשי אדעתא דפוגלא פי' דוקא אדעתא דידיה. אבל קורא הגם דנטעי נמי אינשי אדעתא דידיה כיון דלא הוי כפוגלא דלא נטעי אינשי אלא אדעתא דידיה לאו מידי הוא ולהכי פריך מקפריסי צלף וכו' דהגם דלאו עיקר הפרי ולא נטעי אינשי אדעתא דידיה ואעפ"כ מברכינן בפה"א ומשני דל"ש עיקר הפרי ל"ש שאר דברים כל מידי דדמי לאכילה אמרינן דנטעי אינשי אדעתא למיכל כל מאי דנפיק מיניה דחזי למיכל אבל קורא לא נטעי כל עיקר וניחא להו דלא למיכל אלא להקשות ולהוסיף באילן מה דרבא אילנא ותקיף ואי אכיל להו אכחיש אילנא וכמ"ש רש"י ז"ל ואה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי שאני קורא מצלף דקורא סופו להקשות וכיון דסופו להקשות לאו עיקר הפרי דעליה נטעי אילנא לא מברכינן עליה בפ"ה מש"כ שאר מיני צלף הגם דלאו עיקר פירא נינהו כיון דלאו סופייהו להקשות מברכינן עליה אלא דעדיפא מינה אמר דעקרא דדי' לא דמו לשותא דצלף אפילו מקמי דליקשו ואה"נ אי דמו לשותא דצלף מפלגינן בסופו להקשות
נמצינו אומרים דעיקר הפרי הגם דסופו להתקשות מברכינן כברכתו והיינו פוגלא דבר דלאו עיקר הפרי כהך דעלין ותמרות כו' בצלף כיון דאדעתא דהכי נמי נטעי להו אינשי למכלינהו בפ"ה ודוקא דלא מקשו בסופא אבל אי מקשו בסופא גריעי ולא מברכינן אלא שהכל ואי לא נטעי אינשי אדעתא למכלינהו כהך דקורא דלאו לאכילה קיימי שהכל הגם דלא הוו מקשו בסופא דאי מקשו אפי' דנטעי אינשי אדעתא דידהו נמי לא מברכינן אלא שהכל וכגון לולבי הגפנים שעתידין להקשות ואינשי נטעי אדעתא דידהו כשותא דצלף דלא מימעט האילן ולפום האי פירושא קיימא מלתיה דשמואל דמפליג בין סופו להקשות לאין סופו להקשות ולהכי לא דחי תלמודא להך מלתא דמחלק שמואל בין סופו להקשות אלא למאי דדחה מצנון גם לא אותביה דמצריך בקורא טעמא דסופו להקשות ולסברת הש"ס הגם דאין סופו להקשות לא מבר' אלא שהכל מטעם דלא נטעי כו' משום דאיכא למימר דשמואל חדא ועוד קאמר:
דף לז.
גמ' והתניא הביאו לפניו פת אורז כו'. בתוך הסעודה מיירי וקמ"ל דלא מפטרי בברכת המוציא ולא בברכת המזון כמעשה קדירה ודחויא דקאמר ואלו הכא בתחלה מברך שהכל כו' לא מיתוקמא הא מלתא במסקנא הכי אלא דעל האורז מברך תחלה במ"מ מכח הך מתני' דמייתי בסמוך ודוחן קאי כדעת רב ושמואל בתחלה שהכל. ולפום האי פירושא דמתניתין דקתני הביאו לפניו פת אורז ודוחן וכו' מברך כו' פי' לא תימא דלא מברך עלייהו בתוך הסעודה אלא מברך תחלה וסוף ולא מיפטר בבה"מ וכל חד בברכה הראויה לו אורז מזונות דוחן שהכל והכי פסק הרמב"ם. ועיין מ"ש בס"ד בדף מ"א ע"ב ומה שמצאתי בחיבורי חפץ ה' שהטתי להשוות דוחן לאורז מההיא דר"ג דקתני פת אורז ודוחן ר"ג אומר ברכה אחת מעין שלש ע"כ. ומדמברך מעין שלש וכו' שמע מינה דבתחלה מברך מ"מ דהא לבסוף מברך המחיה וכו' ולא אשכחן תנא דמפליג להו וקא משוה דוחן לאורז הוכחה שמה הוכחה ואיכא מהגאונים דסברי הכין ועיין בדברי רבינו יונה אלא דכדעת הרמב"ם ז"ל חזי לי והך הוכחה דמדברי ר"ג במאי דנוקי על עומק הסוגיא לאו הוכחה היא. ואיכא למידק בהא מלתא אמאי לא משני תלמודא אהך פירכא דלעיל דהביאו לפניו פת אורז ודוחן מברך עליו כו' כמעשה קדירה כו' ע"כ לישני הא מני ר"ג ולזה יש להשיב דאה"נ אלא דלפום משמעות הברייתא דקתני הביאו לפניו וכו' דמשמע דבתוך הסעודה קאי דאלת"ה לימא על פת אורז ודוחן מברך וגו' אלא ודאי דבתוך הסעודה קא' פי' אחר שגמר הסעודה וקודם שבירך בה"מ ובדין חיוב הברכה קא תני ולא בדין מין הברכה וכיון דכן בחר הש"ס לאוקומה למתני' כהלכתא ולא כר"ג אלא למאי דמשני תלמודא להך רומיא דרמי אמתני' דקתני ולבסוף ברכה מעין שלש מההיא דקתני לבסוף ולא כלום ומשני הא ר"ג הא רבנן לפום האי שינוייא אמאי אתותב רב ושמואל מהך מתני' ולימא הא מני ר"ג אבל לרבנן אין מברכין במ"מ אלא על חמשת המינים והגם דכפי האמת לא מתוקמא הא שנויא דהאי מתני' כר"ג עכ"ז מקמי דידע תלמודא הך דיוקא דמניה מוכח דהוי דלא כר"ג ומתני' כמות שהיא מקמי דמשבש לה לימא הא מני ר"ג. ותו אמאי לא אוקי דלרב ושמואל לא מצי תהוי תיובתיהו ממתני' דלימא ליה מתני' ר"ג וכי תימא השתא אורז וכו' אין פרוסות קימות מיבעיא כדפריך לקמן לימא ליה אלא מאי רבנן אימא סיפא לבסוף מעין שלש והתניא ולא כלום אלא סמי מכאן הך מתני' ולא יתותבו רב ושמואל מינה. אלא נראה לומר מכח זה דברכת מעין שלש דאמר ר"ג לאו על המחיה אלא כמו ברכת מעין שלש דשבעת המינים שהיא על העץ כו' ה"נ לימא על פת אורז ודוחן על האדמה ועל פירות האדמה כו' ולא יאמר על המחיה וא"ת ס"ס אמאי ידחה הש"ס דברי רב ושמואל מכח מתניתא משבשתא יש לומר לפום מאי דמסיקנא השתא דבמאי דמשבש למתני' לא הוי במלתא דשייכא מישך למלתא דרב ושמואל שפיר דבין אי מוקמינן בין כרבנן קשה לרב ושמואל דהא לא אפליגו ר"ג ורבנן בברכה א' כל עיקר.
ומהשתא אזדא ראיה שהבאתי בספר חפץ ה' מהך דמשוה לון ר"ג והדרי בי ה' יטיב אחריתנו מראשיתנו לעבודתו וחדא מלתא פש גבן ליתובי בה אי דינא דארוזא כיון דקיימא דינא בתחלה במ"מ והוי בכלל דינא דה' המינין אמאי לא מברכינן נמי אתערובתייהו מ"מ כה' המינין וראיתי להריא"ף שכתב דלא אידחי דרב ושמואל אלא בדינא דכל שהוא אבל לא בדינא דכל שיש בו חמשת המינים ודבריו חיים וקיימים דלא דמי למעלת חמשת המיני' דאמרי רב ושמואל אלא נראה דעכ"פ דוקא בהיכא דתערובת מרובה ועקר הוא דאמרינן אורז לא שוה לחמשת מיני דגן דחדית בהו דינא רב ושמואל דמברכינן עליהו מ"מ אבל כל דאין תערובתו עקר ואצ"ל אם הוא עיקר דינא יהיב דמברכין עליו במ"מ. וראיתי להרמב"ם בפ"ג מה"ב דין י' שכתב וז"ל אורז שבשלו או שעשה ממנו פת בתחלה מברך עליו במ"מ ולבסוף בנ"ר ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו ע"כ משמע דדוקא אורז בלא שום תערובת הוא דמברך מ"מ אבל כל שנתערב בכל גוונא לא מברך אלא שהכל ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא כיון דרב ושמואל מעטינהו מברכת במ"מ אפי' באנפי נפשייהו ולא נדחו דבריהם אלא מכח הך ברייתא דפת אורז מנא לן לומר דחשיב מזון לברך עליו אפילו נתערב דילמא אם נתערב לא חשיב ומוקמינן דיניה כרב ושמואל ודברי הרי"ף יכולים ג"כ לסבול דרך זה:
שם גמ' טחנה אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות תחלה מברך עליהם המוציא ולבסוף שלש ברכות ע"כ פי' פרוסות קיימות ניכרות כי הם פרוסות הלחם והיינו דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא גם קיימות שלא נימוחו ועדין הם חתיכות ואין חתיכה פחותה מכזית ועיין מ"ש בס"ד במימרת רב ששת בדין חביצא:
גמ' הכוסס את האורז כו' הרמב"ם השמיט דין הכוס את האורז וטעמא משום דסמך על מאי דכתב בריש פ"ח על פירות הארץ והירקות מברכין בתחלה בפה"א ולבסוף בנ"ד ע"כ ואורז הוא פרי הארץ. ודוקא שקלאו ואכלו או ששלקו והגרעינין שלימות אבל חי אינו מברך אלא שהכל שאינו נאכל כמות שהוא חי וכן מאי דתני לעיל הכוסס את החטה מברך עליה בפ"ה דוקא מבושלת או קלי אבל חי מברך שהכל וכמו שמסר כללא דדינא הרמב"ם שם בהך פר' הלכה ג' וז"ל וירקות שדרכן לאכול שלוקין כו' חיין מברך עליהן בתחלה שהכל כו' כגון כרוב כו' בשלן או שלקן מברך בפ"ה ע"כ הרי חידותא דדינא אפילו כרוב כו' דמשכחת לה שיהיו נאכלים ע"י הדחק לרעב אעפ"כ כיון שדרכן ליאכל מבושלין ברכתן תחלה שהכל ודייק הרמב"ם לישניה במה שאמר שדרכן ליאכל מבושלין ולא אמר שאין דרכן ליאכל אלא מבושלין ודוק ומכאן אתה למד דק"ו הוא לאורז וחטים דאין דרכן ליאכל חי כל עיקר דלא מברכי' עליו חי אלא שהכל ושא עיניך וראה מה שכתבתי בזה בד"ה קמחא דחטי וראיתי להרא"ש והתוס' שסוברין דה"ה חטין חיים דמברכין עליהם בפ"ה ופסקה מרן בשלחנו הטהור ולא הביא בב"י סברת חולק בזה ולא ידענא טעמייהו. גם מדברי גאון משמע דדוקא בחטי קלי הוא דמברכינן בפ"ה כמו שהוכחנו למעלה ובענין ברכת האורז אם בשלו דמברכינן במ"מ שראיתי מסתפקין אם הגרעינין שלמים לברך בפ"ה אומר אני דכל שגרעיני האורז מופרדין אחת אחת והאוכלן לועסן מברך בפ"ה כדרך שמברך על החטים מבושלים דלא עדיף אורז מחטים ואם הגרעינין דבוקים אחת אל אחת ומבושלין הרבה עד שהבא לאוכלן אינו צריך ללועסן ובולען כמות שהן היינו מעשה קדירה שמברך בורא מ"מ הגם שהם שלמים:
שם גמ' אמר לו ר"ג עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין כו' קשה וכי אם היה מברך שלש ברכות לא היה מכניס ראשו בין המחלוקות והיה נראה לומר דטעמו הוא דאם בירך שלש יצא גם לרבנן דשלש פוטרת מעין שלש אבל מעין שלש אינה פוטרת שלש אלא למאי דכתיבנא בריש פרקין דשלש אינה פוטרת מעין שלש בשבעת המינים ואין צריך לומר לסברת רבותינו הצרפתים דמשמע דאין שלש פוטרת מעין שלש בשום גוונא ואפילו בחמשת המינים וצריך לומר דטעם הקפדתו דר"ג היא שלא שאל מה יברך ופסק הלכתא כדעתו ובהכי מתדייק שפיר מאי דקאמר קפץ ובירך קפיצה זו למה כיון דר"ג נתן לו רשות לא הוה צריך לקפוץ. אלא הכונה היא לומר שלא שאל דין מה יברך וקפץ מעצמו להכי אמר ליה עד מתי אתה מכניס ראשך כו' ותירץ לו שלא היה צריך לשאול על הדבר ולא פסק מעצמו אלא דכבר ידיעא מלתא יחיד ורבים כו' ואולי דהודיעו בזה דכולהו רבנן דלא כותיה וקבל תשובתו:
דף לז:
גמ' אמר רבא האי ריהטא וכו' דמחוזא דלא מפשי כו' דובשא עיקר והדר ביה רבא כו' ע"כ. מהכא מוכח הגם דמפשי דובשא ודובשא עיקר לא מברכינן אלא אמזונות ורמב"ם בפ"ג מהל' ברכות כתב וז"ל קמח של חמשת המינים שבשלו בקדירה בין שערבו עם דברים אחרים כו' מברך במ"מ בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו כו' אבל אם היה אחד מחמשת המינים שערב טפילה כו' אינו מברך אלא על העיקר כו' ע"כ. לכאורה דברי רמב"ם הפך הנשמע מסוגיין והגם דגמר אומר רמב"ם ז"ל וז"ל כיצד היא הטפילה המעורבת כגון לפת כו' שערב בו קמח של אחד מחמשת המינים כדי לדבקו אינו מברך כו' ע"כ. הרי גילה דעתו דלא חשיבי חמשת המינים טפילה אלא הדבקו וכדומה אבל לטעמה חמשת המינים עיקר הגם דתערובתם מרובה עכ"ז אמאי כת' בתחלת דבריו דברים דמשמע הפך דברי הש"ס אלא טעם רבינו לומר דמה דאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין במ"מ אין הכונה לומר הגם דתערובתם עיקר כדמשמע מפשטא דסוגייא דקאמר רב ששת בדין ריהטא דמחוזא דובשא עיקר ואף על פי כן מברך במ"מ דאם דובשא עיקר לא מצינן לברוכי על הטפל דמשנה ערוכה היא כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ואפילו בחמש' המינים כדקתני מתני' מברך על המליח ופוטר את הפת אלא היינו טעמא דמברכינן בריהטא דמחוזא במ"מ משום דסמידא נמי עיקר ומאי דאמר דובשא עיקר פי' נמי עיקר אבל כל דאיתיה בתערובת אחד מחמשת המינים לעולם עיקר נמי הוא והיינו חידותא דדינא דקמ"ל רב ושמואל והיינו מה שכתב רמב"ם ז"ל בסוף דבריו וז"ל אבל אם ערב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר ע"כ פי' דאפילו בשיעור נתינת טעם אם לכך נתכוון בתערובתו הוא מחשיב עיקר אבל בהיכא דמפרידי חמשת המינים וקא חמינא להו דלא אכלי להו אלא טפל כההיא דמליח ופת עמו דמנכרא מלתא להדיא דודאי טפל מברך על המליח ופטור:
שם גמ' אמר רב יוסף האי חביצא דאית בה פירורין כזית בתחי' מברך הלמ"ה כו' דלית ביה פירורין כו' מנא אמינא לה דתניא כו' ע"כ. הגם דההיא דמנחות אין המצות מבושלות לא מייתי ראיה אלא דלא ירדי מברכתייהו פירורי כזית להיותם פירורין וכן פי' רש"י וז"ל מנא אמינא לה דאפירורין כזית מברכין המוציא ע"כ. הרי דלא מייתי ראיה למבושלים והגם דאיהו בחביצא קאמר סובר דהגם שנתבשלו במלתייהו קיימי. ומה שכתבו התוספות בהך דמנחות כיון דנטגנין בשמן כנתבשלו דמי כו' ע"כ לא ירדתי לסוף דעתם דהא שמן דיהבי במנחות מקמי לישה הוא ומאי דיהבי בהו בתר דהוו מצות לא מנחי להו תו על האש. גם מאי דהעלו בפירושא דחביצא הוא פירורין הנדבקין יחד ע"י מרק סוף סוף לא דמי למנחות ואפשר לישב ומאי דאתחוור קמן הוא פ' רש"י וא"ת תינח דכזית מברכין הלמ"ה מדקתני פותתן בכזית אלא מאי דקאמר רב יוסף פחות מכזית אין מברכין המוציא מנא ליה והוה נראה לומר דמסברא קאמר ליה דהא כזית גופא אי לאו דתני לה במתניתין דמנחות לא הוה אמר דמברכין המוציא שוב ראיתי דמדיוקא דמתני' קאמר לה והוא מדאצטריך למיתני במנחות נטלן לאוכלן מברך המוציא לחם ואיכא למידק פשיטא מאי קמ"ל אלא ודאי דמלתא אגב אורחין קמ"ל תנא הכא דפירור כזית איתיה בברכת הלמ"ה. ומינה אתה למד דוקא כזית ולא פחות מכאן. ואית לן למיקם עלה דמלתא אי דוקא דאיכא תוריתא דנהמא הוא דמברכין או לא שנא כל דאיכא כזית מברכין המוציא כו'. הן אמת כיון דעיקר הוכחתו דרב יוסף דמברכין על פירורי כזית היא ממנחות ומנחות איכא תוריתא דנהמא דהא לא מבשלי להו אלא מפתתי להו א"כ מנא לן דאפי' ליכא תוריתא דנהמא ואי מדקא' חביצא דאפילו מבושל עכ"ז לא מלתא פסיקתא דחביצא ליכא תוריתא ואדרבה ממה דקאמר רב ששת בסמוך חביצא אפילו פחות מכזית מברך המוציא ומפרש לה רבא בדאיכא תוריתא משמע דאדרבה סתם חביצא איכא תוריתא דהא רבא לא פליג אדרב ששת אלא מפרש למילתיה והיינו דלא קאמר רבא אמר וא"כ מכרעא מלתא למימר דבאיכא תוריתא קאמר. ותו מוכחינן הכי מדקתני במתניתא לעיל בזמן שהפרוסות קיימות כו' במאי מוקי לה רב יוסף אי קיימות בכזית אין קיימות פחות מכזית פשיטא דאם אין קיימות אין מברך עליהם המוציא דהא אפילו בלא בישול הא אמר רב יוסף דאפילו בלא בישול נמי פחות מכזית אינו מברך המוציא וכי תימא בהאי דינא גופיה קמ"ל תנא א"כ העיקר חסר הו"ל למיתני בזמן דאיכא כזית ובזמן דליכא כזית אלא ודאי דמפרש הברייתא הכי בזמן שהפרוסות קיימות פירוש איכא תוריתא דנהמא ואי' הפרוסות קיימות היינו אין קיומן ניכר היותן לחם וכמו שפי' באחד מן השני דרכים למעלה במקומו וכן הביא הרשב"א שני הדרכים ומהשתא כיון דתנא הצריך תוריתא דנהמא ומהך דמנחות דייק רב יוסף דאפילו בלחם בלא בישול לא מברכינן המוציא אלא בפירור כזית ש"מ דתרתי בעינן. והגם דלא קיימא מילתיה דרב יוסף אלא כרב ששת דאפילו פחות מכזית מברך המוציא עכ"ז בהא מלתא אי בעינן תוריתא דנהמא אי לא בעינן לא אשכחן דפליגי עליה דרב יוסף ומדרב יוסף נשמע לרב ששת בהא.
וחמיתיה לגאון בה"ג דכתב וז"ל אם רמו פת בקדירה הו"ל כלי ראשון כיון דמבשלא אע"ג דאיתיה בעיניה נפקא ליה מתורת לחם ומברכינן עליה במ"מ דקתני גבי מצה יוצאין ברקיקי' כו' ובמבושל שלא נימוח דר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ואע"פ שלא נימוח והלכה כר' יוסי ע"כ משמע דאפילו איכא כזית והגם דלא אבדה תוריתא דנהמא כל שנתבשל בישול גמור בקדירה מברך במ"מ וזה מסכים לדברינו אלא בהא מלתא דלא נשתנית צורת הפת הגם דדייקנו ממתני' דקתני פרוסות קיימות דאי איכא תורית' דנהמא מברך המוציא. מתני' דקתני הכי אתיא כר' מאיר והגאון פסק כר' יוסי דהגם דקיימות אין מברך המוציא אי נמי לעולם יודה בה"ג דאם לא נטלה צורתו הגם דנתבשל יברך עליו המוציא ומאי דקאמר אע"ג דאיתיה בעיניה היינו שלא נימוח לגמרי גם מאי דקאמר במלתיה דר' יוסי ואע"ג דלא נימוח פי' אבל נפסדה תוריתא דנהמא אלא דלא נימוח לגמרי אבל אם ניכר תוריתא דנהמא הגם דנתבשל אפשר דיודה ר' יוסי ודרך זה קצת דחוק. אלא דקשה לי לדברי גאון דהא בסוגיין דף ל"ח ע"ב קאמר תלמודא וז"ל ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' רבי יוסי מודה ע"כ. הרי דלענין ברכה לא אישתני בהכי ואולי דהך דחייא לא קיימא ממה דמייתי תלמודא בתר הכי פלוגת' בשלקות שמע מינה דבדרך דחוי קאמר והגם דטעמיה דר' יוסי משום דבעינן טעם מצה כדדחי הש"ס בדף ל"ח ומינה נמי לענין ברכה דאין מברכין המוציא דהא אינו לחם אלא דהש"ס דחי דילמא דלענין ברכה לא ירד מכבודו ולא קיימא הך דיחויא כדמשמע התם והגם דקי"ל לענין שלקות דבברכתייהו קיימי שאני פת דאין מברכין עליה המוציא אלא על פת גמור אבל כל דאישתני קצת ואין תוארו תואר לחם מברכין עליה במ"מ כפת הבאה בכיסנין כו' אבל שלקות ברכתם ברכה כללית היא ולא תשתנה ברכתן הגם שנשלקו ואפשר לומר דגם לס' הדוחה הכין הוא בפת דאשתני לברכה אלא דעדיפא מינה קאמר. תו נראה לדייק כן ממה דדייק הש"ס בלישניה כד דחי להך דר"י ואמר וז"ל ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפילו ר' יוסי מודה ע"כ פי' הכא בשלקות הנה ממה דלא מחלק ברקיק' עצמו דביה משתעי ר' יוסי בלענין ברכה במילתיה והדבר מובן דנפלה סברתו דרבן גמליאל דס' דשלקות במחלוקת שנוייה ואזיל ליה לשלקות שמע מינה דאינו סובר ברקיק דלא אישתני לברכתו ולא קשה לדברי גאון מהש"ס וכבר קדם לנו שכל דברי גאונים דברי קבלה והא דקאמרי אמוראי רב יוסף ורב ששת ורבא חביצא מברכין עליה המוציא מפרש הגאון כפי' התוס' אלא דראיתי לרבן דרבוותא הוא הרמב"ם שכתב בפ"ג מהלכות ברכות וז"ל הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך כו' במ"מ ע"כ. מסיום דברי הרמב"ם ז"ל דכתב ואם אין בהם כזית או שעברה צורת פת מוכח כדברינו דעכ"פ בעינן צורת פת גם בכזית דמלתא דרבא דקאמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא אכולא מלתא קאי וכפשטא דסוגיא כדכתיבנא אלא דמתחילת דבריו אם יש בפתיתין כו' או שניכר כו' מוכח להפך וכבר העירו על לשון זה הראשונים
ונראה לישב דברי הרמב"ם וקודם נדקדק דברי רמב"ם מה שכתב הפת שפתתה ובשלה אמר פתתה להעירך כי אין שום פיתות מורידה מדין ברכת המוציא אלא אם בשלה אבל בלא בישול לא וכדמשמע בהך בריתא דמנחות דמייתי אביי דפורכן עד דמחזירן לסולתן ואעפ"כ סובר דמברך עליהן המוציא. ומה שאמר תיבת בקדירה לומר דלא מיקרי בישול אלא דוקא בקדירה אבל אם עירה עליהן הגם דהוי ככלי ראשון להא מלתא לא חשבינן ליה נתבשל וכמו שדייקנו בדברי בה"ג ופירוש אומרו או לשה במרק פירוש שעשאה כעיסה אחת הפך הפירורין שמעכה במרק ואפי' היה המרק כותח אלא שלא בשל בקדירה. ואומרו אם יש בפירורין וכו' פירוש חוזר לשני החלוקות בין לנתבשלה בין ללשה כל דאיכא כזית הזית הוא ההיכר דאיכא תוריתא דנהמא בין בלשה ואפילו בבשלה מן הסתם כזית הוא מכירה כי היא נהמא וכמו שכתב המרדכי בפירקין דין קי"ט וז"ל תוריתא דנהמא תואר לחם כלומר צריך שיהיה בו מראה לחם כלומר שלא יהיה נימוח לגמרי אלא ניכר כו' ע"כ. הרי דבשלא נימוחו לגמרי נקרא דאית ליה תוריתא דנהמא ומן הסתם הוי כזית דע"י שנשארו הפירורין כזית נקרא דאית ליה תוריתא ואומרו או שניכר שהן פת פירו' אפילו ליכא כזית שם הם ניכרים הפירורים כי הם לחם ואומרו ואם אין בהם כזית פירש שעל ידה הוא היכר הפת ואצ"ל שאין בו היכר צורת הפת להדיא. ואומרו או שעברה צורת הפת וכו' בזה גילה דעתו דמאי דאמר בתחלת דבריו אם יש בפירורין כזית לא הוי מלתא פסיקתא בהשואה בין בבשלה בין בלשה אלא דבבישול משכחת לה דאפילו אית ביה כזית שנאבדה לה צורת הפת לגמרי ואין לה דין פת והוא אומרו או שעברה צורת הפת בבישול פירוש דאפילו אית ביה כזית אם נאבדה צורתו ודבר זה יהיה דוקא בבשול משכחת לה שיהיה כזית וליכא תוריתא דנהמא וכיון שנתבשל כל כך דהגם דאיכא כזית נעשית בו צורה אחרת ממש שאינה צורת לחם. אבל בלשה במרק הוי דבר מוחלט דכל דאיכא כזית ודאי דהוי בו דין תואר לחם. ומאי דכייל הרמב"ם בתחלת דבריו כיילא חדא דכזי' מהני אפי' בבישול משו' דמן הסתם אפי' בבישול כל דאיכא כזי' איכא תוריתא דנהמא וכמו שכ' התו' בדיבור המתחיל רבא. והגם שאין דרכינו לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל כדרך שאנו דוחקי' בדברי הש"ס והמתני' עם כל זה הכא סמך רמב"ם עלינו שנפרש כן בדבריו מכח סיום דבריו דכתב דאפי' כזי' משכחת לה שיאבד צורתו בבישול. נמצינו אומרים כפי דקדוק דברי רמב"ם שכתב בסדר זה דכל דאיכא כזית מסתמא איכא תוריתא דנהמא אפילו בנתבשלו אבל אם עבר' להדיא צורת הלחם ואבדה בבישול מברך במ"מ ובלשה במרק כל דאיכא כזית עכ"פ מיקרי דאיכא תוריתא דנהמא בכל גוונא ובהיכא דליכא כזית בעינן דאיכא תוריתא דנהמא ניכר בין בבשלה בין בלשה וכפי זה כשאנו באים לעמוד על כלל הדין עיקרא דדינא הוי תוריתא דנהמא ואין שיעור כזית מועיל אלא דעל ידי כן הוא מכיר הפת וזהו צורתו אם לא שנתהפכה צורתו ע"י בישול כדכתיבנא לעיל
וראיתי להרב בעל כסף משנה שכתב וישב דברי הרמב"ם והוא דחלוקת אם יש בפתיתין כזית או שניכר כו' מיירי בלשה וחלוקת השלילה דואם אין בהם כו' כזית מיירי בבשלה ודבריו דחוקים ע"ש.
שם גמ' טרוקנין חייבין בחלה כו' מהכא משמע דהגם דחייב בחלה אין לדון מינה לברך המוציא כפת גמור דהא מפרש אביי טרוקנין כובא דארעא ובסמוך בעי אביי מרב יוסף כובא דארעא מאי מברך ואמר ליה מ"מ ולא גמר מדין חלה לברך המוציא ואפילו אם קבול עליה אפשר דאין למידין מדין חלה דהא אי לאו הך דמר זוטרא הוה אמינא דאפילו קבע לא מברך המוציא אי נמי בתר דחדית מר זוטרא דינא דקבע אמרינן כל דחייב בחלה אין לך דבר שאין מברך עליה המוציא בקבע מיהא. והא נמי דאדם יוצא ידי חובת מצה בפסח לא גמרינן מינה לברך המוציא ותדע מדקא' בסמוך מר בר רב אשי עלה דכובא דארעא וז"ל ואדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה הרי דנפיק ביה ידי חובת מצה ומברכינן עליה בורא מיני מזונות אם לא קבע עילויה מיהא. וקשה מהשתא מה פריך אביי בסוגיא דחביצא מבריתא דמנחות דר' ישמעאל דאמר פורכן עד שמחזירן לסולתן ותניא אדם יוצא בה י"ח בפסח מאי קושיא לעולם דלא מברכין המוציא אלא לפרורי כזית אבל פחות מברכין במ"מ ואעפ"כ יוצא ידי חובת מצה בהן מידי דהוה כובא דארעא ומידי דהוה פת שנילושה בשמן ובדבש והיינו פת הבאה בכיסנין לרמב"ם דמברכין עלה מ"מ ולא אמרינן דלא נפק בה ידי מצה אלא מטעמא דלחם עוני אמר רחמנא והאי לחם עושר אבל בלאו הכי נפק בה שפיר ידי חובת מצה בפסח ויש לומר דשאני כזית מצה בליל פסח דחשיבא והגם דליכא אלא כזית הוה ליה כקבע דאמרינן אם קבע מברך עליו המוציא ושלש ברכות והגם דאמרינן כל שדרך בני אדם לקבוע וכו' הכא דרכן של ישראל לקבוע אכזית דמצה דאחשבה להו קרא ושפיר פריך לאביי מדקאמר דנפק בה ידי חובת מצה אלמא מברך עלה המוציא ולרב יוסף אפילו אכל מהפירורים עשרה זיתים משמע דאין מברך אלא מ"מ ומהכא משמע לי דיוצאין בכזית מצה עשויה בביסקוג"ו שהוא אחד מן הפירושים שהובאו בפירוש פת הבאה בכיסנין דהא מצה עשירה לא הויא ומברך עלה המוציא הגם דלא בעי למיכל אלא זית זו של מצה דמצותה קובעת לה סעודה ובהיכא דהויא מין לחם דאין דינו לברך עליו המוציא אפי' בקביעות מוכח מכח פירכת אביי דאין יוצאין בו ידי חובת מצה בפסח ולענין חלה כל דאין מברכין המוציא בקביעות אין חייבת עיסתו בחלה וכגון הדובשנין כו'. והרמב"ם כתב בפ"ג דברכות וז"ל עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני מדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך כו' במ"מ וכו' ע"כ ובפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב דיוצאין בה ידי חובת מצה בדבר שברכתו מ"מ אם לא קבע אלא דאיכא לספוקי בדברי רמב"ם בהך דקאמר דעושים הערביים אם היינו כובא דארעא דקא' תלמודא אלא דאינו מפרש בה כפירוש רש"י ז"ל שפירש עושה מקום חלל בכירה אלא מפרש שמניחים העיסה על הקרקע. או אפשר דמאי דכתב הרמב"ם הוא מאי דקאמר תלמודא גביל מרתח דגרסינן בסמוך וז"ל אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא א"ד גביל מרתח א"ד נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח ע"כ. ופירש רש"י גביל מרתח נותנין מים וקמח בכלי ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא נסקת ע"כ. והוא מ"ש רמב"ם כדרך שעושים הערביים. אלא דקשה למה לא כתב רמב"ם ז"ל דין טרוקנין דהא טרוקנין חשיב טפי מגביל מרתח דאלו טרוקנין חייב בחלה ואלו גביל מרתח פטור מן החלה ומדלא כתב אלא גביל מרתח משמע דטרוקנין מברך המוציא אפילו לא קבעי. תו קשה לי בדברי רמב"ם לפי מאי דאמינא דגביל מרתח קאמר אם כן פסק כהך לישנא קמא דפרושא דטוריתא ואשכחן ליה נמי דפסק בפ"ו דביכורים כהך לישנא בתרא דלחם שעושים לכותח חייב בחלה ואמאי השמיט דין זה לענין ברכה וכמו כן לחמא דהנדקא דקא' איכא דאמרי בתרא. ואולי דהרמב"ם כלל כל זה במה שכתב הואיל ואין עליה צורת הפת גם לא ביאר דמיירי בגביל מרתח ודבריו סובלין בין גביל מרתח בין כובא דארעא ונתן טעם דאין עליהם צורת פת וכמו כן לחמא דהנדקא:
שם גמ' א"ד לחם העשוי לכותח. פרש"י וז"ל לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה ע"כ ורמב"ם כתב בפ"ו מהלכות ביכורים הלכה י"ב וז"ל אבל העושה עיסה ליבשה בחמה כו' פטורה מן החלה שאין מעשה החמה לחם ע"כ. ובהלכה י"ד כתב לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחים עליה עשאה כעכין כו' ע"כ. לדברי רמב"ם אין פי' לחם העשוי לכותח שמייבשין אותו בחמה כמו שכתב רש"י שאותה של חמה לית בה תנאה בין עשאה כעכין וכו' והוא מה שהחליט הרמב"ם לומר אין מעשה החמה לחם ולמד רבינו דין זה ממה שאמרו בפ' כל שעה בפי' דבריתא דקתני וחלת המשרת פטורה מן החלה דמפרש לה ר' יוחנן שעשאו בחמה וממה דלא מפליג התם ש"מ דכל שעשאו בחמה אינו חייב בחלה. ומעתה צריך לפרש מהו לחם העשוי לכותח דאין חייב בחלה אם עשאו כלימודים. ונראה דלחם זה לחם גמור אלא כיון דלא עשאו לאכילה אלא לשוחקו ולערבו בכותח אינו לחם דאמר קרא באכלכם מלחם הארץ וכמו שדייק רמב"ם בטעם משנת עיסת הכלבים שאינה חייבת בחלה יעש"ד ומדברי רבינו שמשון נראה דפליג בפי' המשנה שם על הרמב"ם שכתב וז"ל עיסת הכלבים מפרש בירושלמי כל שערב בה מורסן ופעמים מתערב כל כך עד דלא חזיא לרועים ע"כ. משמע דמפרש בזמן שהרועים אוכלים ממנה פירוש שראויה לאכול ממנה הרועים אבל דברי הרמב"ם מוכיחים דאפילו עשאה גלוסקין שהרי כתב בפ"ז מה' ביכורים הלכה ח' וז"ל העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה ומאי דמפליג בעיסת הכלבים הוא לומר הגם דנעשית עיקרה לכלבים בזמן שהרועים אוכלים קצת ממנה נעשית אכיל' הרועים עיקר ואכילת הכלבים טפילה דאין אדם טפל לכלב אפילו באכילה מועטת. ודברי רבינו בנויים על ברית' דספרי דמיעט כל שאינה למאכל אדם ולהכי כלל הרמב"ם בסוף הלכה י"ב וז"ל שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם ע"כ והוא מטעם עצמו בלחם העשוי לכותח דלאו לאכילה קאי אלא לכותח ואין בו כזית בכדי אכילת פרס וכל זה בעשאו כלימודי' אבל אם עשאו כעבי' מעשיה מוכיחות דאם יצטרך יאכל ממנו ונכלל בכלל לחם האמור בכתו' באכלכם מלחם הארץ. ולענין מצה בפסח אם אכל ממנה אדם יוצא בה ידי חובתו הגם דעשאה לכותח אם היא משומרת לשם מצה דהא הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות חמץ ומצה דטעמא דאין אדם יוצא ידי חובתו בעיסת הכלבים שאין זו משומרת לשם מצה. ולענין ברכה בין לחם העשוי לכותח ואפילו כלימודים בין עיסת הכלבים בין בזמן שהרועי' אוכלין בין בזמן שאין הרועי' אוכלין מברך על כזית מהם המוציא לחם מן הארץ. ולחם העשוי בחמה אפילו אכל שיעור שקובעים עליו אינו מברך אלא במ"מ אלא דלדעת רש"י ז"ל דפירוש העשוי לכותח הוא העשוי בחמה איכא לספוקי בעשאה בחמה לענין ברכה אם קבע אי גמרינן מדין חיוב חלה ולענין הלכה דברי רמב"ם עיקר דרש"י ז"ל לאו להלכתא נתכוון בפירושו:
דף לח.
גמ' אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו מאי טעמא זיעא בעלמא הוא כמאן כהאי תנא כו' והא דלא קאמר מר בר רב אשי הלכה כר' יהושע משום דטעמו דרבי יהושע דפטר דבש תמרים הוא מטעם דון מינה ואוקי באתרה כדאמרינן בהעור והרוטב דף ק"ב דר"י קסבר דון מינה ואוקי באתריה דמשקה דתרומ' ילפינן מביכורים דאם קרא שם עלייהו ודרכן והוציא מהן משקין אסורים וסבר אוקי באתרה דדוקא הנך משקין דכתיבי בהו תרומה שהם תירוש ויצהר אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפי' כתיבא בפירות עצמן לא. ולהכי משקה תמרים של תרומה אין בו דין תרומה ולאו מטעם זיעא ולענין ברכה אימא דמברך בורא פרי העץ להכי אתא מר בר רב אשי ואמר דינא דברכה דמברך עליו שהכל וקאמר תלמודא דלא מתוקמא מלתא דמר בר רב אשי אלא כר' יהושע דלר"א חשיבי כפרי עצמו ובעי ברוכי בורא פרי העץ אבל לר"י דסבר דוקא תירוש ויצהר אי הוה חשיב למשקין של שאר פירות כפרי עצמו לו יהי דדון מינה ואוקי באתר' מה נשתנו שאר משקין מתירוש ויצהר וגמרי' מינייהו כל שאר משקין אלא ודאי דאין שאר משקין של שאר פירות חשיבי כפרי עצמו והיינו דאשמועינן מר בר רב אשי:
שם גמ' שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ"מ ולא פליגי הא ברכ' הא בעבה עבה לאכיל' עבדי לה רכה לרפוא' קא עבדי לה ע"כ. למאי דמסיק דרכה נמי לאכילה מדקא מתיר ליה בשבת ש"מ דחזיא לשתיה ובהיכא דשתי לה שלא לרפוא' נמי כתב הרמב"ם דמברך שהכל וז"ל פ"ג מה"ב קמח של אחד מחמשת המינים ששלקוהו וערבוהו במים או בשאר משקין אם היה עבה כדי שיהא ראוי לאכילה וללועסו מברך כו' במ"מ ולבסוף על המחיה כו' ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתיה מברך תחלה שהכל כו' ע"כ. וא"ת מ"ש מההיא דאמרינן בדף ל"ט וז"ל מייא דסילקא כסילקא מייא דלפתא כלפתא מייא דכלהו שלקי ככולהו שלקי אמאי גרע האי שתיתא דלא מברך על מיא דידיה בפ"ה שגופו של פרי האדמה מעורב ביה. וי"ל דהא כיון דקמח גופיה לא מברך עליה בפ"ה הגם דשלק ליה במיא במלתיה קאי דלא נשתנה בדרך בישול זה לקבוע עליו ברכת מ"מ זולת אי בשיל ליה עב דחשיב כמעשה קדירה ואי בשיל חטי בעינייהו לא חשיב מייא דידהו לברך עליה בפ"ה משום דקשייתא לא נפק טעמייהו כירקות. ואי עביד מהבצק כמין גרעינין קטנים עגולים או ארוכים קצת ובשיל להו בשולי במים בקדירה הגם דמעשיהן רך ואין אדם לועסן אומר אני דמברך עליהם במ"מ חדא דראוי ללועסן אלא אגב קוטנייהו הגרון מקבלן בלא לעיסה ולא דמי לקמח עם מים ותו דדוקא קמח כיון דהוא אשתני לגריעותא בגריעותיה קאי הגם דעביד ליה שתיתא. ואם לשו במים ועשאו דפוסים דקים כבר עלה מברכתו וקאי הכי ואי בשיל הך בצק ואכלו מברך עליו במ"מ ולא גרע אי בשיל ליה במים רבים ומברך עליו במ"מ:
דף לח:
גמ' בר מן דין כו' א"ר חייא בר אבא אמר ר"י שלקות בפ"ה דההוא תורמוסא כו' ושאלו לר"י ואמר מברכין בפה"א ועוד אר"ח בר אבא אני ראיתי את ר"י שאכל כזית מליח ובירך עליה תחלה וסוף כו' ע"כ. אמר הני תרתי עובדי חד דתורמוסא וחד דזיתא דתורמוסא הוא לומר דכל דבר שאין דרכו לאכול חי ואכלו מבושל מברך עליו בבשול כברכתו. ודזיתא לומר הגם דדרכו ליאכל בלא מליחה דהוי בישולו כיון שדרכו לאכול נמי בבישול מברך עליו מלוח ג"כ. אבל דבר שדרכו לאכול חי ואין דרכו לאכול מבושל מודה דמברך שהכל. והרמב"ם כתב בפ"ח מה"ב וז"ל דברים שדרכן להאכל חיין ומבושלין אכלן בין חיין בין מבושלין מברך עליהן תחלה ברכה הראויה להן ע"כ וכ"כ התוספות הכא בסוגיין בד"ה משכחת לה כו' וק"ל מנא להו למימר הכי הגם דהס' מסכמת לומר כן מ"מ מדברי רב חסדא דכותיה קי"ל משמע דאין לך פרי דברכתו שוה חי כמבושל אלא דוקא אם נאמר ברכתו חי בפה"א מבושל מברך שהכל ואם ברכתו מבושל בפה"א חי שהכל ממה שאמר ואני אומר כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל וכל שתחלתו שהכל שלקו בפה"א ע"כ הרי דכייל כיילא חדא דאין לך דבר שברכתו שוה בחי כמו בשלוק וטעמא משום דעכ"פ בחד הוי משובח מאידך ומאן דבעי לומר דמשכחת לה תחלה בפ"ה ושלקו בפ"ה פליג אדרב חסדא ולדברי התוספות והרמב"ם ז"ל לא ידענא היך מיישבי דברי רב חסדא. והרשב"א בהלכותיו כתב וז"ל דדברי רב חסדא לאו דוקא והוכיח ממאמר רב הונא במ' פסחים דמברכין אמרור חי בפה"א ובסוף דבריו כתב דהראב"ד כתב דלרב חסדא אפויל לא פגים להו כיון דאשתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל ע"כ ודברינו הם דברי הראב"ד והצצתי בטעמו דהרשב"א שכתב מההיא דפסחים דמרור חי קשה נמי יאמר דמברכין עליו שלוק בפה"א ולא שהנ"ב ע"כ נראה דלרב חסדא ודאי דכל שלקות דמברכין עלייהו בפה"א מברכין עליהן חיין שהכל וכן להפך אלא ודאי דלית הלכתא כהאי דרב חסדא בהאי כללא דכייל ואמר וכו' ומאי דפסקו הרמב"ם בדין שלקות בפה"א הוא כרבי חייא בר אבא דאמר שלקו' בפ"ה ומהך דאכל רבי יוחנן זית מליח דמשמע דלא אשתני מברכתו ראשונה ואפילו אתמחו ונפסדת צורתן וכדאמר בדף ל"ט מייא דסלקא כסלקא כו' ופסקו הרמב"ם בפ"ח מהל"ב ותו מהך דרבי זירא דאמר בסמוך וז"ל א"ר זירא כי הוינא בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דלפתא פרמינהו פרימא רבא בפ"ה כו' אידי ואידי בפה"א ע"כ ובתר הכי מייתי תלמודא מימרא דרב פפא דאמר מיא דלפתא כלפתא ע"כ הרי דמברכין אלפתא חייא ואמייא דילה מבושלת ומכ"ש ליפתא עצמה ודלא כרב פפא והיינו פסקא דהרמב"ם ז"ל. ומאי דקאמר תלמודא לקמן בהך בריתא דתרי תלמידא דהוו יתבי קמיה דבר קפרא וכו' וז"ל דכ"ע שלקות ופרגיות שהנ"ב ע"כ הרי דסתמא דתלמודא קסבר דלכ"ע שלקות שהכל לאו מילתא היא דכיון דמייתו בתר הא מלתא כמה אמוראי בתראי דסברי דאפילו לא מנכרי בבישול בפה"א. חדא דרב אשי אמר כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסלקא כו' בפה"א ואידך דרב פפא דאמר מיא דסלקא כסלקא מעתה לא חש דנשמע מדאמר כ"ע שהכל דהכין סביר אלא דהכי קאמר דאפילו אי בעינא למי' דכ"ע שהכל מצינא למי' לאוקמי פלוגתייהו בכה"ג ומכ"ש דמצינן לאוקמי דכ"ע בפ"ה והמברך אפרגיות סבר כיון דחביב אצלו פרגיות הגם דשלקות בפה"א יברך על הפרגיות ומשנה שלמה היא וחכמים אומרים יברך על איזה מהן שירצה ועיין בסמוך ובפירוש המשנה:
דף לט.
גמ' מ"ס שלקות בפ"ה כו' הלכך פירא עדיף וכו' מכולה סוגייא משמע דהיכא דברכתו בפ"ה אית לה עדיפות להקדימה לברכת שהנ"ב והא מיהא בהיכא דשוים לגבי דידיה ואין דבר שברכתו שהכל חביב טפי שברכת בפ"ה קודם וא"כ אמאי לא פסקה הרמב"ם בפ"ח מה' ברכות שכתב וז"ל אם ברכותיהם שוות מברך על א' ופוטר השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך וכו' ואיזה מהן שירצה יקדים ואם אינו רוצה בזה יותר מזה אם יש ביניהם אחד מז' המינים עליו הוא מברך תחילה ע"כ אמאי לא כתב שאם הוא דבר שברכתו בפה"א ודבר שברכתו שהכל יקדים ברכת בפ"ה וג"כ אם היה דבר שברכתו בפ"ה ודבר שברכתו בפה"ע יקדים ברכת בפה"ע כיון דאינו חפץ בזה יותר מזה דזיל בתר טעמא שוב ראיתי להגאון בה"ג שכתב הני תרי חילוקי דכתיבנא וז"ל ובמקום דאיכא בפה"א ובפה"ע בפ"ע קודם בפה"א ושהכל בפה"א קודם עכ"ל. ונראה דהרמב"ם ז"ל סובר כהך סוגייא דמייתי תלמודא בהנהו תרי תלמידי כדפרישית בסמוך. ומה גם דקיימא הלכתא דעל השלקות בפה"א מוקמינן לתרויהו מברך כמלגלג דסברי הכין והמברך בירך אפרגיות משום שרצה לאוכלן קודם והמלגלג סבר שצריך להקדים בפה"א וכמברך קי"ל דבר קפר' סבר כוותיה ומתני' דהיו לפניו וכו' מסייעא ליה וסובר הרמב"ם דהמברך בירך אפרגיות הגם דלא הווא חביבי ליה טפי אלא דרצה ובירך עליהן והגם דבר קפרא יהיב טעמא משום חביבות בשר לדידיה דמלגלג קאמר וה"ק אפילו תימא דבעי לאקדומי בפה"א כסברתך עכ"ז ה"מ אם לא היה אחד חביב אלא שניהם שקולים אבל אם חברו חביב אצלו פרגיות כו' מה לו ללגלג ולעולם דיודה בר קפרא לסברת המברך דאפילו אינו חביב יברך על מה שירצה ויש קצת ראיה ג"כ ממה שלא שאל מהמברך אם הבשר חביב אצלו שבירך עליו תחילה ועיין מ"ש במתני' דהיו לפניו בס"ד:
שם גמ' אמר רבי זירא כי הוינא כו' כי היכי דנמתיק טעמיה ע"כ. הגם דקי"ל דקמחא דחיטי שהכל ההוא אשתני לגריעותא משא"כ הני גרגלידי ומשמע דבשאר ירקות אי פרמינהו פרימא זוטא ואכלינהו חיין דמברך עלייהו שהכל דדוק' הני משום דנמתיק טעמייהו והני מילי דאכלינהו חיין אבל אי בשלינהו בכל גוונא מברך ברכתייהו מידי דהוה מיא דסלקא דקאמר בסמוך ואי טחין ארוזא ואכליה שהכל ואי בשיל ליה בתר דטחין ליה שהכל ואי נמי בשיל ליה שלם מיא דידיה שהכל ולא דמי למיא דסלקא דדוקא ברכת בפה"א הוא דאמרינן הכי אבל במ"מ לא חשיב לברוכי אלא אארוזא גופיה דאיהו גופיה חידותא דדינא הוי ולברוכי עליה בפה"א הא אשתני וכי היכי דלא מברך אשתיתא רכה דקמחא דחיטי אלא שהכל ה"נ לא עדיף
דף לט:
גמ' אתמר הביאו לפניהם פתיתין וכו' כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב וז"ל מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח פרוסה תוך השלימה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה ע"כ שיטת רבינו דמאי דקאמר אבל פרוסה חטים ושלימה שעורים דברי הכל וכו' הם דברי הש"ס דסביר הכין ומאי דקא' וירא שמים וכו' קאי אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים וסובר הרמב"ם דהעיקר הוי כדברי ר' ירמיה בר אבא דאמר דהך מלתא דפרוסה של חטים ושלימה שעורים קיימא כתנאי ולא כדיחויא דקדחי תלמודא בדאיכא כהן כ"ע לא פליגי כו' וכמו שגילה דעתו ז"ל בפי' המשנה שפיר' כר' ירמיה וכן בפ"ה מה' תרומות וטעמו הוא משום דדברי רבי ירמיה לאו במסתפק קא' להו אלא אוקמתא קאמר ולהכי לא קא' לימא כתנאי וכוותיה אזדא פשטא דמתניתין דאי תימא דפלוגתייהו דתנאי בדליכא כהן הא איפליגו חדא זמנא במשנה דמקמי הך דבצל קטן ובהכרח לפרש מתני' דפרושי קא מפרש היכי דמי יפה ומתקיים כגון קטן ושלם כו' וזה רחוק מפשטא דמתני' וכדברי ר' ירמיה עיקר וכיון דהוו כתנאי הגם דאמוראי פסקי מפרוסה של חטים הא איכא פלוגתא דתנאי ומה גם לס' הרמב"ם דפסק כת"ק דתורמין בצל קטן שלם ולא חצי גדול שכתב בפ"ה דתרומ' וז"ל תורמין בצל שלם אע"פ שהוא קטן לא חצי בצל אף על פי שהוא גדול בכל מקום עכ"ל הרי דפסק רבינו טעם דת"ק כדברי ר' ירמיה דטעמא דשלם הוי משום חשיבות ולא משום מתקיים מדכתב בכל מקום פי' בין איכא כהן או ליכא וכן פי' הכ"מ ז"ל אלא דקשה אמאי פסק כת"ק כיון דאמוראי ר"ה ור"י כרבי יהודה כדמש' מדברי ר' ירמיה דכוותיה פסק הרמב"ם מדכתב תורמין בצל קטן כו' בכל מקום והגם דקאמ' הגמ' וירא שמים יוצא ידי שניהם לא מוכחא מלתא דפסק הש"ס דלא כוותייהו אלא בהיות טוב כיון דמצי למעבד מלתא דהוי ככ"ע אפילו כמאן דלית הלכתא כוותייהו מה טוב ומה נעים
ונראה דהרמב"ם סובר פירושא דסוגיא הכין פתיתין ושלמין רב הונא אמר בוצע מן הפתיתין פי' אם רצה לבצוע תחילה מן הפתיתין יכול לבצוע ולא איכפת לן מן השלמה כיון שהוא חפץ לאכול תחילה ממנה בין פתיתין גדולים או קטנים לא שנא ור"י אומר שלמין מצוה מן המובחר וסתמא דתלמודא קאמר דפרוסה חטים וכו' ד"ה וטעמו ממתני' דתרומות דקתני כל מקום שיש כהן מן היפה כו' לא פליגי אלא באין כהן מ"ס תורם מן המתקיים והיינו בצל וקטן שלם דקתני בסיפא וכדדחי תלמודא לדר' ירמיה. הרי דשלם אי לא חשיב לכ"ע גרע מפרוס וחשיב ולהכי אמר הש"ס אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים ד"ה מן הפרוסה ופליג ר' ירמי' ואמר דלאו מלתא דפשי' היא ובפלוגתא דתנאי קיימא מ"ס חשיב עדיף ומר סבר שלם עדיף ומעתה כיון דר' ירמיה סובר דפלוגתא דתנאי היא אפילו איכא כהן ופשטא דמתני' כוותיה קיימא ומאי דקאמר הש"ס אבל פרוסה של חטים כו' לא אתמר בדברי רב הונא ור"י אלא דבני הישיבה ס"ד למימר הכי לסברתם כפי משמעותא דהוו שמעי ממתני' דתרו' לזה פסקי' כר' ירמיה דהכי הוי פשטא דמתניתין והגם דהדר תלמודא ושני לדברי ר' ירמיה ההוא כי היכי דלא תיסק מלתא בקשיא כי כן דרך הש"ס לשנויי פירכי אפילו למאן דלא קיימינן כוותיה. וא"ת למאי דמפרשינן דברי רבי ירמיה דפליג אמאי דקאמר תלמודא אבל פרוסה מן החטים וכו' א"כ הו"לל רבי ירמיה אמר דהוה משמע דפליג לא היא דכגון הני דיוקי לא סתרי דינא ולא בנו דינא ומעתה סליק פסקיה דהרמב"ם על נכון דפסק כתנא קמא דבצל קטן בכללין דהלכה כתנא קמא בדין תרומת בצל קטן דרב הונא ור"י לא אדכר הא במלתייהו אלא סתמא דש"ס ופליג ר' ירמיה וכבר כתבנו טעמו דהרמב"ם דפסק כר' ירמיה. ואימוראי דפליגי לענין ברכת המוציא לא תניא פלוגתייהו כל עיקר בפלוגתא דתנאי דיודה רב הונא דתורמין בצל קטן ושלם אבל לענין ברכה יברך על הפתיתין אם רצונו לאכול מהן קודם הגם דחשיב השלם להיותו שלם. ור"י סבר דמברכין על השלם לצד חשיבות. ופסק הרמב"ם כר"י בה' ברכות וכדדייק באומרו בתחילת דבריו בפ"ז מה' ברכות וז"ל מצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלימה ע"כ והיינו דברי ר"י ובתר הכי כתב דאי איכא פת שלימה שעורים ופרוסה חטים מניח כו' מטעם מהיות טוב ואי הוי מציאות דלא מצי לבצוע אלא מחד בוצע מהשלימ' כדכתב בתחילת דבריו מלתא פסיקתא לבצוע מהשלימה: