ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ח - אלו דברים · דף נג:
גמ' אמר רב יהודה אמר רב לא יאותו כו' ממש כו' כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת וז"ל אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע וכו' ע"כ פסק הרמב"ם כדעת רבא דאמר יאותו ממש וכן בהלכות ובכל הפוסקים ז"ל וקשה והרי רב אשי דהוי בתראה לכלהו אמוראי דמייתי הש"ס סבר כרב יהודה אמר רב דלא יאותו ממש וי"ל כיון דפשטא דמתני' וגם פשטא דברייתא דקתני עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה מוכח כרבא ותו מדקא מייתי תלמודא הא דרבא בתר מימרא דרב אשי מוכח דקא מסיק תלמודא כותיה דרבא:
שם גמרא מחלוקת בשכח וכו' קשה היכי תיסק אדעתין למיטעי בהכי ולמימר דתנא יודיענו כחא דב"ש במקום ב"ה ומה גם דב"ש לחומרא ואדרבה כחא דבית הלל בעי לאשמועינן דהוו ב"ה לקולא דאיכא נמי כחא דהתרא. וי"ל דהכא שפיר תיסק אדעתין דקמ"ל כחא דב"ש והגם דהוי לאי' משום דנפקא מינה נמי לב"ה אי בעי לחזור למקומו יש שכר לפעולתו ארנקא דדהבא וכדאשכח ההוא תלמידא אלא דאין מחייבין אותו ב"ה ואי הוה תני מזיד לא הוה שמעינן דבשוכח יתחייב לב"ש ומינה לב"ה אפילו מצוה להכי תנא שוכח דב"ש מחייבין וב"ה פוטרין פטור הוא דהוי אבל אם רצה יחזור ובזה לא קשה ממתני' דקתני אמרו לו לרבי טרפון כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. אי נמי אפשר דהכא קיימא לן הלכה כב"ש. וכן מצאתי שכתב בה"ג דף י' וז"ל דהלכתין כב"ש דהנהו תרי תלמידי כו' והלכה דמותר להשתמש בשמש ע"ה:
שם גמרא עד כמה שיעור עיכול אמר ר"י כל שאינו רעב כו' כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אמר ר"י כו' וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותן פירות יברך ע"כ וכתב הר"ב כ"מ בפ"ב מהלכות ברכות וז"ל ותמיהא לי אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע"פ שאינו תאב לאותן פירות למה לא יברך ע"כ. דברי הרב תמוהים התחלתן לסופן. א' אומרו למה לא יברך מה תמיהא היא זו והרי נתעכלו כדקתני במתני' עד שיתעכלו ודפירשו בה כל שאינו רעב זה רעב והא ודאי פשיטא דתיבת לא ט"ס וצ"ל למה יברך ותמיהתו היא למה יברך כיון שנתעכל המזון שבמעיו הגם שאינו תאב פי' דהנה תמצא דלפעמים יהיה האדם רעב ולא יהי' תאב לדבר הזה כלל ועיקר ויחפוץ במין אוכל אחר ותמיה' זו ודאי דהויא תמיהא וצריכה ישוב. אלא דקשה לי מהיכן הבין בדבריו של הרא"ש מרן ז"ל דס"ל הכין. ונראה לי שהרב מרן ז"ל דקדק דברי הרא"ש ז"ל שהוצרך אם אינו צמא אם רעב ותאב לאותן פירות וכו' דמלת ותאב מיותרת ולא הול"ל אלא אם אינו צמא או רעב לאותן פירות ותו לא ואמאי אצטריך להתנו' עוד תנאי שני ודבריו של הרא"ש ז"ל סובלים שני דרכים. א' דהגם שאינו רעב אם גם בלא רעבון יש לו רצון ותאב לאכול מפירות הללו לא יברך ולזה התנה אם אינו רעב וגם אינו תאב ולפי דרך זה נפקא תמיהא לדברי הרא"ש עז"ה אם אכל והוא אינו רעב שלא נתעכל המזון שבמעיו אע"פ שהוא תאב לאותם פירות למה לא יברך והרי עדין לא נתעכל שהרי אינו רעב. ודרך ב' נתכוון לומר עז"ה אם אינו רעב ותאב פי' ב' דברים אלו הם דברים המחייבים אותו לברך וכל דהויא חדא מינייהו או אינו רעב או אינו תאב לפירות אלו יברך ולא הזכיר הרא"ש תאב אלא להשוותה לרעב דכשם שאינו רעב מיחייב גם אינו תאב מיחייב ושיעור דברי הרא"ש במאמר רעב ותאב או זה או זה ואינו רעב לבד יברך ואינו תאב לבד יברך ולפי דרך זה תהיה התמיהא על דברי הרא"ש עז"ה בשלמא אם אינו רעב יברך הגם שאינו תאב לאותן פירות שפיר אלא אם אינו תאב והוא רעב שנתעכל המזון שבמעיו אמאי יברך וב' דרכי התמיהא יכולין אנו ליישב בדברי הכ"מ או נגיה בדבריו עז"ה אם אכל ולא נתעכלו שאינו רעב אע"פ שאינו תאב למה לא יברך או נגיה אם אכל ונתעכלו כו' למה יברך. ולי נראה דלב' דרכים הסובלים דברי הרא"ש ל"ק מידי בין לדרך הא' דתנאי הוא דבעינן אינו רעב גם אינו תאב סובר הרא"ש דאם הוא תאב זה יגיד שנתעכל והגם שאין לו רעב מצוי הוא דבר זה שבגמר העיכול לא ירגיש אדם ברעב וזה הוא מבחן שהוא תאב לאכול א"נ כגון שאכל פירות בתחלת הסעודה ונתעכלו בתחי' ואינו רעב ממזונו למה יברך כיון שהפירות נתעכלו והראיה שהוא תאב לאכול מהם. גם לדרך השני משכחת לה שהוא רעב ולא נתעכלו פירות שאכל כגון שלאחר הסעודה הביאו לפניו פירות והמשיך באכילתן זמן מה ובזה כשיתעכל מזון סעודתו עדין עיכול הפירות שאכל לא הגיע לחצי עיכול ונמצא הוא רעב שהרי נתעכל מזונו ותאותו סתומה מתאות הפירות להיות שעודן לא גמרו להתעכל ואינו תאב לאכלן ולמה יפטר מברכתן והם עדין לא נתעכלו. והרמב"ם כתב בפ"ב מה"ב וז"ל מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ע"כ קשה למה לא השמיענו שיעור העיכול דהא תלמודא בעי לה ומפלגן סברות. ואולי דדעת רבינו היא דכדי שיתעכל כו' היינו כל עוד שאינו רעב ותלמודא לא קבעי אלא משום דאיכא מאן דמפיק לה מפשטה ומפ' כל זמן שיצמא כו' אבל אי לאו הכי פשיטא דכל כל שאינו רעב הוי ולהכי לא הזכיר רבינו אלא לשון המשנה וטעם אומרו חוזר ומברך שלא היל"ל אלא ה"ז מברך רמז בזה שלכתחלה יחזור למקומו אם עמד דמצוה מן המובחר ישנה אפילו בנדון זה ותדע שכתב בפ"ג ולכתחלה לא יברך כו' אלא יושב ובמקום שאכל ע"כ אלמא דמצוה מן המובחר לברך במקום שאכל. ואומרו נתעכל המזון אינו חוזר ומברך פי' איסור איכא בברכה ואומרו וכן אם נעלם כו' פי' גם כן חייב הגם שאינו אלא ספק כיון דהוי ברכה זו דאורייתא כמ"ש בתחלת פ"א וזה שחזר לומר והוא שלא נתעכל פי' דוקא שלא נתעכל ודאי אבל ספק נתעכל לא הוי כספק בירך שמברך מספק דשאני האי ספיקא מהאי ספיקא: