ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ח - אלו דברים · דף נג.
גמ' בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך ע"כ הרמב"ם כתב כלשון הבריי' ולא חש לספק הנופל מתחילת דבריו לסוף דבריו. והרב המגיד נתן טעם משום שאינו מצוי הוא. וקשה למה כתבו רבינו בפ"ו מהלכות שבת בדין מרחץ וז"ל עיר שישראל ועכו"ם דרים בתוכה והיתה בה מרחץ אם רוב עכו"ם כו' מחצה למחצה כו' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. אם כן דדבר מצוי הוי מחצה ומחצה ואמאי לא השמיענו כמו כן בדין זה. שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות שהליץ בעד הרי"ף על קושית המאור שטעם שלא הזכיר מחצה הוא מפני הרחקת מציאותן ע"כ. וראיתי להרי"ף שכתב בפרק כל כתבי גבי מרחץ וכו' דין מחצה למחצה ואם כדברי הרמב"ן לא הוה מזכיר ג"כ שם. ואולי כי לפי מה שהוצרך להודיענו במרחץ מחצה למחצה אסיר בזה אנו מגלים דעתו דבהיכא דלא אמר הכי דינו כרוב. וליכא למימר דסמך למגמר מיניה דהוה ליה להקדים ועוד כיון דקא חזי הרמב"ם לתלמודא דקא' הכא דמחצ' למחצה שרי אי תימא דדעתו לאסור הו"ל למיכתביה להדיא אלא כדכתיבנא. אי נמי כיון דאין כל נרות עכו"ם אסירי דהא איכא נר עכו"ם שהדליק מישראל ומצטרף למחצה ישראל והגם דאיכא נמי נר של ישראל שהדליק מעכו"ם הא נמי שרי והיינו נמי טעמא דגמרא דקאמר בדין הוא דאפי' מחצה שרי דמנא ליה לתלמודא למימר הכי בדין הוא ומ"ש ממרחץ שאנו אומרים מחצה למחצה אסיר וכן בנר של מסיב' דקתני התם מחצ' על מחצ' אסור ולפום מאי דכתיבנא שפיר:
שם גמרא ראה תינוק כו' הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטוה מההלכו' וכבר תמה על הרי"ף ז"ל הרז"ה בהשגותיו וישב הרמב"ן דמשום הרחקת מציאותן והכי נמי יש לנו לומר לדעת הרמב"ם ז"ל. אי נמי אפשר לומר דכיון דעקר דדינא דקמ"ל תנא הכא הוי חדא מתרתי או דאפי' בעיר שרובה ישראל בעי בדיקה דברובה עכו"ם פשיט' דלא מברך עד דבדיק וידע דיש' הוא ולבתר דידע דישראל הוא נמי פשיטא דמברך אלא ודאי לא אתא אלא להיכא דרובה ישראל וקמ"ל דאסיר לברך עד דבדיק ליה מטעם דחזה בידיה נר סמוך לחשיכה אתרע דהא אין דרך למהר כ"כ להדלי' כמו שכתב רש"י ז"ל או דמה דחדית לן תנא הוא דכיון דראה אבוקה צריך לבדו' אחריו לידע אם הוא ישראל כדי לברך על האבוקה וכדברי רבא דקא' בפסחים אבוקה מצוה מן המובחר והיינו טעמא דנקט תנא אבוקה ולא אמר אור או נר ונראה לי דהרמב"ם ז"ל דהא מלתא דבעי למיבדק ליה כגון דנקט בידיה בזמן שאינן רגילין ישראל ליקח במוצאי שבת הא מלתא הוי מלתא דפשיטא ולא אצטריך לאשמועינן והא מלתא דאבוקה מצוה מן המובחר פסקה הרמב"ם בפרק הנז'.
וראיתי להר"ב מגן אברהם ז"ל שכתב טעם שהשמיטו הפוסקים דין שצריך בדיקה לקטן שבידו נר סמוך לשקיעת החמה כו' משום דגם הגדולים אינם נזהרים בזה ומדליקים מהר וטעם זה לא יקובל בדברי הרמב"ם ז"ל מפני שהרמב"ם אינו משמיט הדינים מפני טעם כזה והוא מודיע דינים אפי' לימות המשיח ואפי' לדעת הפוסקים האחרונים איכא לצדודי בהאי טעמא דאדרבא פשיטא דצריך בדיקה. ובהיכא דטלטל עכו"ם ואפי' ישראל נר הדולק בשבת מסתברא דלא נאסר נר זה לברך עליו ובהיכא דהדליק עכו"ם מנר זה אפש' כיון דנר זה שעליו מברכין לא הודלק בשבת לא אסיר אלא הדולק ממנו שנעשה בעבירה ובהיכא שהוציאו ממנו שמן הגם שהמוציא חייב חטאת יש פנים להתיר. ובהיכא דהוסיפו בו שמן אפי' היה בו שמן שיספיק עד הלילה מסתבר לאסור:
שם גמרא הא בתחילה הא בסוף בפי' דהא מלתא איפליגו רבוואתא רש"י ז"ל מפרש דטעם בתחילה דלא משום דאינו עשוי להאיר משא"כ לבסוף דעשוי להאיר וכוותיה פי' בה"ג וכן העלה הרא"ש והאחרונים. אבל רבינו האיי גאון פי' דטעמא דבתחילה אסור משום דלא צליל נהוריה מחמת דסליק קטרא וכתב עליו ה"ה ועקר כדברי רבינו האיי גאון והרי"ף ולא גילה דעתו אלא שכתב הא לכתחילה הא דיעבד ע"כ. הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת כתב וז"ל נר של כבשן ושל תנור כו' לכתחילה לא יברך עליו ע"כ ודבריו ז"ל סתומים כדברי הגמ' והנה נפקא מינה לענין דינא בין שני הדרכים דלדעת רש"י ז"ל אפילו צליל נהוריה בתחילה וכגון כבשן שעציו עצי זית וכדומה דאפילו בתחילה לא עביד קטרא כל עיקר אף על פי כן אין מברכין ולרבינו האיי מברכין. ואולי דסובר הרמב"ם ז"ל דלא נפקא מידי משני הפירושים וזה הוא טעמו שלא פי' והגם דהוו עצים דלא עבוד קטרא מלתא דלא שכיחא דעבדו עצים כהאי בכבשן ואי נמי עבוד לא פלוג רבנן כל בתחילה לא מברכין ולא פליגי רבינו האיי ובה"ג אלא בטעמא דדינא:
שם גמרא תני חדא אור של ב"ה כו' כתב הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת וז"ל אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליק בשבילו מברכין עליו של בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו כו' ע"כ דברי רבינו תלוי כפי הגירסא דהוה גריס ונראה טעמא דבנר בית המדרש הספיק באדם חשוב ובבית הכנסת דוקא חזן דר שם משום דבבה"כ מוכחא מלתא דודאי לא הדליקו אלא לכבוד ס"ת ולא לאדם חשוב זולת אי איכא חזן שדר שם דאז הוא דמוכחא מלתא דלהאיר נמי לחזן עבוד אלא אי איכא אדם חשוב דהא אין רגילות להדליק נרות לכבוד בית המדרש ואי ליכא אדם חשוב מכרעא מלתא דלכבוד בהמ"ד הוא דעבוד אבל אי איכא אדם חשוב תלינן למימר דלהאיר ליה עביד ודרך זה מסתבר וכן הוא בהלכות דין חלוקת אור של בית המדרש. ואית לן לאוכוחי כדעת הרמב"ם מההיא דמייתי הש"ס בסמוך אמר רב יהודה אמר רב כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו ע"כ והרי נר המוציאין בלילה אנן סהדי דמוציאין גם להאיר דהא אפילו מת שאינו חשוב מוציאין בלילה להאיר וא"כ במת חשוב לא גרע שלא יוציאו נר להאיר ואעפ"כ כיון דנר זה היו מוציאין אותו ביום לכבודו עבוד ולא מברכין אפי' בלילה הגם דאיכא הכרח להאיר וא"כ בבית הכנסת דודאי דלכבוד עביד הגם דאיכא אדם חשוב הו"ל כנר שמוציאין ביום ובלילה דאין מברכין אבל שמש בית הכנסת כל כך הוי הנר לחזן כל כבוד דהא לחזן הדר בעי נר וחזן זה שמש בית הכנסת הוא ואין גדר בנר זה לו' עליו נר זה לא לשמש עביד כמו שאנו אומרים בנר של מתים שמוציאין ביום נר לכבוד המת מוציאין אותו ביום והבן והרמב"ם השמיט חילוק זה שיוצא הוא מהמובן מדין בית הכנסת ובית המדרש שכתב:
שם גמרא היו יושבים בבית המדרש והביאו אור כו' פירשתי למעלה דף מ"ג ד"ה אמר רב לא שנו. והרמב"ם השמיט דין זה ואפשר לומר דטעמו הוא משום דמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה עז"ה ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו מטעם בטול בית המדרש וב"ה אומרים אין צריך ואם ירצו אחד מברך לכלם והגם דאיכא מיחש ביטול בית המדרש כיון דאיכא ברוב עם הדרת מלך לא חיישינן לביטול מעט כזה אבל אי לאו טעמא דאיכא הדרת מלך חיישינן לבטול בית המדרש אפי' זמן מועט וכההיא דר"ג דמוסכם הוא ולפום דרך זה סברת ב"ה אם רצו לברך כל אחד לעצמו או א' מברך לכולם לזה לא הביא רמב"ם פסק בזה וכל א' יעשה כרצונו: