אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ז - שלשה שאכלו › דף נ.

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ז - שלשה שאכלו · דף נ.

דף מט:

גמ' שלשה שבאו משלש חבורות פי' הגם דאלו לא הסבו יחד לאכול מעולם אעפ"י כיון שכל א' חל עליו חיוב הזימון עם בני חבורתו והם שלשה אינן רשאין ליחלק. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מה' ברכות שלשה בני אדם שבאו מג' חבורות של שלש שלש אינן רשאין ליחלק ואינן חייבי' בזימון שכבר זמנו עליהן ע"כ קשה אמאי נקט שבאו מג' חבורות של ג' שלש דאסורין ליחלק והגם תלמודא הכי קאמר עכ"ז איכא לישב הש"ס דהכי קאמר ששלשה נשארו ולבד מן הנפרדי' קאמר משא"כ דברי הרמב"ם דבדיוקא נינהו ותו קשה אומרו רשאין ליחלק דמשמע דאי בעו שלא ליחלק מזמנין ואמאי והא כבר זמון. ותו אמאי הדר למימר ואינן חייבין שכבר וכ' ולישב זה היה נראה לומר דהכי פי' ואם כבר זימנה כל כת וכת על כל אחד מהשלשה הגם שאלו השלשה גמרו אכילתן אח"כ שלשתן יחד רשאין ליחלק ועל מה שנתחייבו כבר בזימון גמר אומר ואינן חייבין בזימון וא"ת פשיטא סד"א כיון שלא גמרו לאכול בחבור' ראשונה והשתא הוא דגמור השתא הוא דחל עלייהו חיובא דמעיקרא קמ"ל דפרח מנייהו וכמו שכתבו התו' אלא דהו"ל הרמב"ם להקדים לומר אינן חייבין בזימון שכבר זימנו כו' ובתר הכי לימא ורשאין ליחלק דהוי דינא דמה שאכלו בתר הכי ותו על מי סמך הרמב"ם להבין בדבריו דקאי אמאי דאכלו יחד בתר הכי כיון שלא רמזו הרמב"ם בדבריו כלל. והנכון בעיני לפרש בדבריו דשיטתו היא כשיטת רבינו האיי גאון דמפרש דמאי דקאמר אין רשאין ליחנק היינו מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע זימון מחבורתן ואי דסד"א כיון דנגבי הנפרדים מיהא לא פרח זימון מנייהו דהדור ומזמני שלשתן יחד בתר הכי קמ"ל דאינן רשאין ליחלק משום אינך והיינו דקאמר ר"ח והוא שבאו משלש חבורות של שלש שלש בני אדם לומר אבל מארבעה רשאין לבא ודוקא שלשה דמצו מזמני יחד והם דברי הרמב"ם ג' בני אדם שבאו מג' וכו' אינן רשאין ליחלק פי' אלא נאמר להם שיחזרו כי היכי דלא ליפקע זימון מבני חבורתן. ואומרו ואם כבר זימן כו' פי' בזה הם רשאין ליחנק מחבורתן וא"ת מאי קמ"ל פשיטא הא קמ"ל דאינן חייבין לברך בשע' הזימון עם חבורתן ורשאין ליחלק זה הוא מה שאמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו ואומרו רבינו ואינן חייבין בזימון פי' הגם שבאו יחד לברך ברה"מ לא תימא כיון דברכת הזימון עם ברכת המזון חובתה יזמנו כשיברכו קמ"ל דאין מזמנין והיינו סיפא דדברי רבא דאמר אבל אזמון עלייהו כו' פרח זימון מנייהו וכדמייתי ראיה רבא מהך משנה דמטה שגנבוה כו' דלא הדרא לטומאה ראשונה הגם שלא נטהרה אלא בפריקתה ועומק הענין יגיד דלא יצאו ידי זימון כמצטרך השלשה שבאו משלש חבורות דאם יצאו ידי חובת זימון כדינו א"כ לא דמו למטה כו' שהיינו דנים בה שתחזור לטומאה דשאני טומאה דהפירוק הוא דאפקעה מטומא' ואיכא פנים למימר אם חזרה תחזור לטומאה אבל הזימון הא אזמון ואפילו אם היו נשארים במקומן הא אזמון חדא זמנא אלא ודאי כדכתי' והיינו טעמא דהוצרך הרמב"ם לאשמועינן דאי אזמון עלייהו לא חייבו אותם חכמים שלא ליחלק אם הוצרכו לצאת כדפרישנא במה שכתב ואם כבר זימנו וכו' רשאין כו' ובזה עלו דברי הרמב"ם כהוגן וגירסת הרמב"ם במאי דקא' הש"ס אמר רבא לא אמרן כו' הוא כגירסתנו לא כגירסת רבינו האיי ז"ל:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה