אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ז - שלשה שאכלו › דף מח.

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ז - שלשה שאכלו · דף מח.

דף מז.

גמ' ולית הלכתא ככל כו' התו' בדבור המתחיל ולית כו' כתבו דקאי אקטן פורח דלא מהני פורח לבד אלא דבעינן נמי יודע למי מברכין והכריחו משום דאין דרך הש"ס לומר הכי לסתור דברי האמוראים והבריתא בלא שום טעם ע"כ והרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות ברכות וז"ל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואעפ"י שהוא כבן שבעה כבן שמנה ע"כ. דעת הרמב"ם דמאי דקאמר הש"ס לית הלכתא כו' הוי אכולה מלתא דקא' הש"ס ומאי דקאמרי התוס' דאין דרך הש"ס וכו' לא ידענא מאי דוחקייהו כיון דתלמודא קאמר להדיא לית הלכתא כו' וטעמא משום דר"נ בתראה הוא לכל הנך אמוראי דמייתי הש"ס. אלא דקושטא הוא דבעינן לישובי הך מתניתא דמייתי הש"ס לסיועי לרבי יוחנן ויש לפרשה דמאי דקתני בסיפא ואין מדקדקין בקטן פירושו אפילו בן שבעה ושמונה כל דיודע למי מברכין ורישא מיירי מן הסתם אי נמי מאן דתני רישא לא תני סיפא והכי משמע מהירושלמי דמייתי מתניתא דקתני סיפא לבד. והגאון בה"ג והרי"ף כתבו להדיא כדעת הרמב"ם ופשטא דסוגיין דהך עובדא דאביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה כותייהו משמע דלדעת התוספות מדחקי לה יעש"ד:

שם גמ' ששה ודאי לא מיבעיא לי כו'. כתב הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות ברכות וז"ל ששה שאכלו פת כו' ירק אין מצטרפין ע"כ. רבינו מפרש מאי דקאמר ודאי לא מבעיא לי פירושו פשיטא לי מלתא ולא מיבעיא ובסברתו קאי עד השתא ולא כפירוש רש"י דקובל הוה ומתחרט על דלא מיבעיא ליה דא"כ כיון דאיהו גופיה ספוקי מספקא ליה ורבי ירמיה פשיטא ליה דמצטרפין לא הוה שביק פשיטותיה דרבי ירמיה כיון דרבי זירא גופיה לא הוה אלא מסופק. אלא ודאי כדכתיבנא. וכן משמע מדברי הרי"ף ואית לי לאוכוחי כותיה מסוגייא דהא כיון דממה דבעא מרב יהודה שמנה ושבעה וגילה דעתו דרובא לא מהני אלא דרובא דמינכר ולא הות ליה אפילו בספיקא מן הסתם במאי תשתנה דעתו ר' זירא למיהדר לומר דרובא מהני ולא בעינן רובא דמינכר:

שם גמ' אפילו לא טבל עמהם אלא בציר כו' הרמב"ם כתב בפרק ה' מה"ב וזה לשונו שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהם ירק או ציר וכיוצא מצטרפין לזמן כשם כו' בד"א בעשרה אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהם כזית פת ואחר כך מזמנים ע"כ. בדברי התוס' בד"ה ט' שאכלו כו' כתבו טעם לפסק זה דבעשרה מצטרף ולא לשלשה מההיא דמייתי התם בירושלמי משם ר"י דאין מזמנין עד שיאכל כזית אלא דקשה לי אמאי אמרה ר' יוחנן תרי זמני חדא דמייתי בתלמודא דידן וחדא דמייתי בירוש' בשלמא תרי מתניתא דרשב"ג חדא דמייתי בירושלמי וחדא דמייתי הכא בבבלי מצינן למימר דמעיקרא אמרה רשב"ג למלתיה סתם וכד אתו רבנן ופליגו בין עשרה לשלשה הדר איהו ופירש אפילו שלשה. אלא רבי יוחנן לימא אין מזמנין ומכ"ש שאינו מוציא אחרים י"ח. ואי לאו דברי הרמב"ם הוה אמינא לכאורה דירושלמי ובבלי פליגי ותרי אמוראי אליבא דר"י חד רבי חייא בר אבא בשם ר"י והוא דמייתי תלמודא דילן וחד רבי יעקב בר אחא דמייתי הירושלמי ולהכי לר' יעקב בר אחא בהכרח למימר דר"י דלא כרשב"ג כדמשני הירושלמי. ולרבי חייא בר אבא מצי לאוקומי ר"י כרשב"ג כדמשני תלמודא דילן וכיון דר"י כרשב"ג לא שנא שלשה לא שנא עשרה כדקתני רשב"ג להדיא דמייתי בירושלמי והלכתא כתלמודא דילן כדקיימא לן אלא דהרמב"ם והרי"ף פסקי לחלק בין שלשה לעשרה דבשלשה בעינן דאכלי דגן כהך מימרא דר"י דמייתי בירוש' ונראה דלעולם דירושלמי ובבלי לא פליגי ור"י אמר תרתי חדא הך דאין מזמנין עד שיאכל כזית פת דאפילו זימון לא מזמן ואצ"ל דאינו מוציא אחרים י"ח וזה בשלשה אבל בעשרה עדיין אני אומר כיון דמצטרף ה"ה דמוציא אחרים וכדס"ד הש"ס דפריך מהך דרשב"ג לר"י ואיכא טעמא נמי בהאי מלתא דכיון דבצירופו קא מדכרי להו אלקינו יש מקום לומר דכחד מינייהו הוי קמ"ל ר"י מימרא דאין מוציא אחרים כו' עד שיאכל כזית. ומהשתא מלתיה דר"י דאין מוציא בעשרה קיימא ופריך תלמודא נמי מרשב"ג דמלתא דלא קיימא בפלוגתא בכהא לא פליגי עליה חכמים וכדכתיב' בסמוך ומשני אצטרופי מצטרף אבל להוציא אחרים כו'. ומהשתא לית לן בתלמודא דילן לאוכוחי דבשלשה נמי מצטרף ומימרא דר"י דמייתי בירושלמי ליכא מאן דפליג עליה ותו מדקאמר רב יהודה משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין ע"כ. מדלא קאמר אלא צירוף לעשרה ולא אמר לשלשה ש"מ דוקא. וא"ת מאי שנא לעשרה משלשה משום דבעיקר הזימון בעינן דלהוו שלשה דאכלו דגן אבל בענין תוספת זכרון אלקינו בברכת הזימון לא בעינן אלא רובא דמנכר ואי הוה סביר רבי' דאפי' לעיקר זימון מצטרף אחד שאכל ירק לישמועינן הא ואין צ"ל לעשרה אלא ודאי דדוקא לעשרה:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה