אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ז - שלשה שאכלו › דף מז.

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ז - שלשה שאכלו · דף מז.

דף מו:

גמ' אמר רב יאודה וכו' אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום כו' ת"ר ב' ממתינים כו' פשטא דסוגיא משמע דמימרא דרב יאודה מיירי בפרוסת הפת דאין למסובין רשות לטעום עד וכו' ומתניתא מיירי בקערה שהביאו לפניהם לאכול מלבד הפרוסה שהבוצע יפשוט ידו והכי מוכח נמי מדקתני רישא ממתינין זה לזה בקערה הרי דבקערה איירי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז דין ה' וז"ל הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד כו' והבוצע הוא פושט ידיו תחילה ואוכל ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן כו' ע"כ. ק' חדא אמאי הכניס דין זה של כיבוד הקערה באמצע דין הבציעה ועוד למה הקדים לומר הבוצע הוא פושט ידו תחילה דאיירי באכילת הקערה שהוא אחר המוציא ובתר הכי הדר לומר ואין המסובין כו' דאיירי בדין פרוסת המוציא ומכח זה נ"ל דסובר רבינו דהך דרב יאודה והך דמתניתין חדא מלתא נינהו דהבוצע הוא יפשוט ידו לאכול תחילה פרוסת המוציא ואתא ר"י וחדית לן דינא דמסובין דאינן רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע ע"מ שיהיו יושבין וממתינין לו עד שיטעום והא מלתא לא משתמעא מהבריתא אלא שהוא לא ימתין לגדול אם יהיה שם ויטעום הוא תחילה ומשום הכי כתב רבינו תחילה והבוצע הוא פושט ידו לאכול והוא דינא דשמעינן ממתניתין ובתר הכי כתב ואין המסובין וכו' שהוא דינא דאשמעינן רב ומדברי רבינו משמע דאין הבוצע אוכל עד שנותן פרוסה לפני כל אחד ואחד:

שם גמ' בא לחלוק כבוד לרבו כו' נראה דלאו דוקא רבו או גדול ממנו כו' אלא אפילו מאן דהו ואורחא דמלתא נקט והראיה מההיא דר' דנתן רשות לרב לברך והוא היה תלמידו וה"ה בקדימת אכילת הפרוס' דמ"ש וכההיא דר"פ דאפסיקינהו וחד לאבא מרי בריה הגם דאמרינן דאין שנים מפסיקין לאחד:

שם גמ' אין הבוצע כו' מפי המסובין. כתב הרמב"ם אין הבוצע כו' רשאי לטעום כו' טעמו דהא כתב בתחילת הפרק וז"ל משלים הברכה ואח"כ בוצע ע"כ. והכי מסיקי' בדף ל"ט הלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ומש' דבגמר הברכה תו לא בעי להמתין ולהכי בהכרח לפרושי הא דאין הבוצע רשאי לבצוע דבבציעת אכילה קא'. ורש"י פירש דאף עניית אמן מן הברכה ואין זה פשטא דמלתא:

שם גמ' ת"ר אין עונין לא אמן חטופה כו' פי' רש"י ותוס' דמיירי בשאינו לא שומע ולא יודע הברכה שעליה הוא עונה אמן כו' יע"ש. ונראה לי דמאי דאמרינן דעונים אמן אם יודע הברכה שעליה עונה היינו ברכה שאינו חייב בה א"נ בברכה שחייב בה אבל אינו יוצא י"ח בעניית אמן דהא בעינן שישמע הברכה שהוא חייב בה. וקשה לי מאי איסור איכא לענות אמן אפילו אינו יודע הברכה כיון שאינו יוצא בה י"ח ולמה יתייתמו בניו. ובחיבורי חפץ ה' פי' דמיירי בשיכול לתת דעתו ולענות ולא נתן דעתו ועונה יתומה בהכי הוא דנענש ודמיא לחטופה וקטופה אבל אם אינו יכול לשמוע וכההיא דאלכסנדריאה ואפילו אינו יודע הברכה שעונה עליה אמן כגון שהיה עובר אחורי ב"ה ושמע שעונים אמן ואינו יודע מצי לענות אמן. והרמב"ם כתב בפ"א מה"ב וז"ל וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים ע"כ דעת רבינו לחלק בין שהוא חייב לשאינו חייב וההיא דאלכסנדריא לא היו חייבין בהם. ונ"ל לדעת הרמב"ם שטעם הקפדת הדבר לפי שהוא יוצא בברכה זו כפי הדין ומן הראוי שישמע הברכה וכיון שלא שמע וענה אמן בדרך זה יתומה ענוש יענש ואין לומר שיחזור ויברך ברכה שהוא חייב בה דהא כיון שנתכוון לצאת בברכה זו הו"ל ברכה שניה ברכה לבטלה כיון דנפק ידי חובה. ותדע דכתב הרמב"ם למעלה מזה וז"ל כל השומע א' מישראל מברך כו' אע"פ שלא שמע כו' פי' או' הברכה כולה היינו שכולה לא שמעה לא שלא שמע כולה אלא מקצתה דא"כ הול"ל אע"פ שלא שמע כל הברכה והבן. ואו' אע"פ שאינו חייב באותה ברכה פי' לא מיבעיא אם היא ברכה שחייב בה אם שמעה וקאי ארישא ואינו חוזר לאע"פ שלא שמע או יתפרש עז"ה ל"מ אם הוא חייב בה שצריך לענות אמן ויתכוין שלא לצאת כי לא אסרינן לענות אמן אלא אם יכוין בה לצאת כשאר העונים אותה ולזה ג"כ דקדק הרמב"ם ואמר לא יענה אותה בכלל העונים ע"כ דלא הוה צריך למכתב בכלל העונים אלא רמז לנו דלא אסיר אלא אם עונה בכלל העונים שהוא לצאת אבל אם הוא מופרש בענייתו מהם שהוא מתכוין שלא לצאת כמותם אדרבא מצוה לענות עמהם כמ"ש למעלה. וליכא לפרש אומ' בכלל העונים היינו לומר שלא שמע אלא העונים שהיו עונים וענה עמהם בלא שמיעה דא"כ היל"ל עם העונים מהו בכלל העונים נמצינו אומרים לדעת רבינו דכל ברכה שאינו חייב בה צריך לענות אמן הגם שלא שמע ולא ידע כל עיקר הברכה שהוא עונה עליה ה"ז עונה אמן והו"ל כברכה שאינו חייב בה שהרי אינו יודע מה היא. ואם ענה אמן ונמצאת שהיתה ברכה שהוא חייב בה ודאי שלא יצא י"ח ובהיכא שיודע הברכה מה היא ולא שמע אסור לענות אמן משום דבעניית אמן הוא יוצא ואם ענה הנה הוא יוצא באמן יתומה וענשו יתייתמו בניו ובהא מלתא דיוצא י"ח אם ידע הגם שלא שמע מסכימי' התוס' ורש"י בדבר אלא דלדעת התוס' ורש"י מותר לכתחלה ולדעת ר' הוא נענש אם עשה כן. ואם הוא מתכוין שלא לצאת בענייתו לדעת רבינו מיהא ה"ז עונה אמן הגם דלא שמע וזהו הדרך הנכון בפירושא דסוגיא. שוב בא לידי שיטת הרשב"א למסכת סוכה ומצאתי שכתב וז"ל כיון שהגיע לענות אמן כו' וא"ת והא הויא אמן יתומה אלא במתכוין לצאת י"ח בזה מברכה שהוא חייב בה כגון של בה"מ וכיוצא בו אבל כשאינו בא לצאת י"ח באותה ברכה לית לן בה וכן נהגו כו' עכ"ל משמע שדעת הרב כדעתינו ומההיא דאמרינן בס"פ אלו דברים עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה וגרסינן עלה בש"ס למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כל הברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב בשלא אכל עמהם ע"כ מוכח מהכא דאם לא שמע לא נפק ל"ק דהא לא אמרינן דיצא אלא אם ענה דיעבד שלא להצריכו לחזור לברך ברכה אחרת וענשו כרוך בעקבו. ותלמודא קא פריך אמאי דקתני עונין אמן אחר ישראל המברך דמש' אפילו לכתחלה עונה הגם דלא שמע ויוצא בה י"ח להכי פריך היכי נפיק פי' היכי אמרי' ליה דעונה אמן ויהא נפיק בענייה ריעא כזו להורות לו לעשות כן אבל אם ענה אין לומר לו לחזור לברך ברכה אחרת וכל זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת רש"י ותוס' ורבי' יונה דסוברים דאפי' לכתחל' הגם שלא שמע יענה ויוצא י"ח כל שיודע הברכה שעונה אחריה קשה תלמודא. ואפשר לומר דהני מילי דיוצא כשידע דוקא בשיהיה שם בשעת הברכה והיה בדעתו כשהיה המברך מברך על מה שהיה המברך אומר וענה אמן הגם שלא שמע יצא וכההיא דאלכסנדריאה של מצרים. אבל אם בא וענה עמהם לא יצא ומתני' סתמא קתני בכל גוונא והגם דהו"ל לשנויי הב"ע כשהיה שם בשעת ברכה וידע ונתכוון לענות אלא שלא שמע כהך דאלכסנדריאה של מצרים. בחר הש"ס לשנויי שינוייא רויחא כשלא אכל עמהם. ותו אפשר דגם התוספות ז"ל מודים דלכתחלה צריך לשמוע הברכה ודוקא באלכסנדריאה של מצרים דלא הוה סגי בלאו הכי:

שם גמ' לא צריכא אלא שהקדימו בשבלים ע"כ. וי"ל דמאי קמ"ל ר"ל מתניתין היא ואי לאשמועינן טעמא דמתניתין הו"ל לאשמועי' מלתיה אמתני' ולימא הכי מ"ט אכל מעשר א' מזמן עליו ולזה י"ל דר"ל לא אתא אלא למיהב טעמא להאי דינא שנאמר והרמותם וכו' מעשר וכו' ולא תרומה גדולה כו' אלא דקשה דהא מדקתני לה מתני' בדיעבד דומיא דדמאי מה דמאי דוקא אם עבר ואכל אנו מתירים לו לברך מטעם הואיל דאי בעי כו' ה"נ מעשר ראשון ולר' אבהו התר גמור הוא לכל אדם מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה כיון שהקדימו בשבולים ולכתחילה נמי וליכא למימר דמדאורייתא הוא דפטור בן לוי מתרומה גדולה אבל מדרבנן בעי לאפרושי דא"כ הדרא קושיין הא לא חזי ליה כדפרכינן בדמאי. אלא ודאי דפטור בן לוי מתרומה גדולה אפילו מדרבנן וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"ג מה' תרומות והיה נראה לומר דמתניתין לאו דוקא אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות ברכות וז"ל אבל אם אכל דמאי וכו' או מעשר ראשון שניטלה תרומתו אעפ"י שלא ניטלה ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשבלים ע"כ וי"ל דאחר שהשמיענו בפ"ג מהלכות תרומות שבן לוי פטור מתת תרומה גדולה מה מקום להשמיענו דמברכין על אכילתו פשיטא. וי"ל דקמ"ל מתניתין דלא תימא סוף סוף הרי חסריה השלימות הגם שפטור מן התרומה הרי עיקם מאמר ה' שלא הי"ל להפריש המעשר עד שיקדים התרומה ויתן אותה לכהן שזיכה לו הכתוב והוא לא כן עשה. ותמצא שאמרו בגמרא שלהי פ"ק די"ט אהך מתני' דקתני חבילי תלתן כותש וכו' דמוקמי לה במעשר ראשון שהקדימו בשבולים ופריך אמאי כותש ומשני אמר רבא קנסא ע"כ. ופסקה הרמב"ם שם בפ"ג מהלכות תרומות שכתב וז"ל בן לוי שלקח מעשר שבולין קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן כו' מן הדגן ע"כ ומעתה תבא הסברא לומר דאין מזמנין על האוכלו קמ"ל. וכן מצאתי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנ' וז"ל והנה עולה במחשבתינו שכל אלה אינם חייבים בזימון לפי שאינם דברים שלמים בתכלית השלימות כו' ע"כ. עוד נראה לומר דטעמא דמתני' דקתני ומעשר שני שנפדו כו' בהדי דמאי דאכילתו באיסור לאשמועינן דהגם דפטור מתרומה ואין חומש מעכב דררא דאיסורא מיהא איכא והוצרך לומר מזמנין על האוכלו ומהכא מסייעי' לההיא די"ט דקנסינן ללוי על לא טוב עשה.

שם גמ' עליך אמר קרא כו' דקדק לומר תיבת עליך גילה דעתו דלדעת אביי הגם דלא הוה אמר קרא מכל מעשרותיכם כו' לא הוה מוקי למיעוט אלא דלא אידגן כיון דאי לאו האי מיעוטא היינו מחייבים אפילו הקדימו בשבלים דיינו אם נפטרו בדלא אדגן אלא שהכתוב חש לכל הסברות ועיין מה שכתבתי בחיבורי על התור' בפרשת מצורע בפסוק מן הצרעת:

שם גמ' טבל פשיטא כו' וא"ת אמאי לא אמרינן דתנא הא קמ"ל דאין מזמנין על מי שאכל איסור דלא תימא סוף סוף הרי נהנה וי"ל דהא מדיוקא דרישא שמעינן לה דדוק' דמאי ומטעם דאמור. אי נמי דלא ניחא ליה להש"ס לומר דהיא גופא קמ"ל דאין מזמנין אאיסור דא"כ הו"ל למיתני דרך כלל אין מזמנין על אוכלי איסור ע"כ ואמאי קתני טבל בלבד דמש' דהוה ס"ד דמזמנין עליו הגם דאין מזמנין על האוכל איסור ומשני טבל דרבנן. וא"ת הא נמי לימא דרך כלל אין מזמנין על אוכל איסור דרבנן. י"ל דהא קמ"ל דאפילו דרבנן כה"ג דקיל טפי דהא לית ביה דררא דאורייתא. אי נמי טעמא דנקט טבל מלתא אגב אורחין קמ"ל דאיכא טבל דרבנן וכההיא דאמרינן בריש מכילתין דקתני משעה שהכהנים כו' לומ' העריב שמשו וכו':

שם גמ' מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא כו'. פי' לא דר"פ פליג ארבי דהא מתניתין קשיתיה אלא דלא תימא כדהוה ס"ד ר"פ קמ"ל. ור"פ בתר טעמא הוא דמהדר דקאמר מאי שנא בשיבולין:

שם גמ' בגר שמל ולא טבל כו' ע"כ. רמב"ם בפ"ה מהלכו' ברכות כתב כלשון המשנה וז"ל והעכו"ם אין מזמנין עליו ע"כ ולא הוצרך לפרש משום דסמך על מה שכ' בפי"ג מהלכות איסורי ביאה וז"ל גר שמל ולא טבל וכו' אינו גר עד שימול ויטבול ע"כ וכל שלא מל וטבל עכו"ם הוי אלא דקשה לי דבפרק החולץ דף מ"ו מייתי הש"ס פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וחכמים דלר' אליעזר מל ולא טבל הרי זה גר וגמר לה מאבותינו שמלו ולא טבלו כשיצאו ממצרים ור' יהושע סובר טבל ולא מל וכו' הרי זה גר שכן הנשים שיצאו ממצרים טבלו ולא מלו וחכמים אומרים בין מל ולא טבל בין טבל ולא מל אינו גר עד כו' אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול ופרכינן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מאן חכמים ר' יוסי ע"כ. לפום מאי דמפרשינן הכא והעכו"ם היינו שמל ולא טבל עדיין קשה למאי איצטריך ר' יוחנן למימר הא אמרה חדא זמנא הלכה כסתם משנה והכא קרי למל ולא טבל עכו"ם. וי"ל דאצטריך למימר דאתי מתניתין כרבי יהושע דמוקמינן התם דבעי טבילה לעיכובא ומל ולא טבל אינו גר אבל אם טבל ולא מל הרי זה גר ומזמנין עליו ואתא ר"י ואמר דהלכתא דבעינן תרויהו מל וטבל ובר מן דין לא הוי גר וכרבי יוסי. ומעתה אה"נ דמצינן לאוקומי מתניתין כרבי יהושע אלא דתלמודא מוקי לה כרבי יוסי וכר"י דפסק הלכתא כרבי יוסי וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסורי ביאה אלא דקשה דהוה ליה לרבי יוחנן למימר הלכה כרבי יוסי *בזמן הבית וי"ל דמלתא אגב אורחין קמ"ל דלא בעינן הרצאת דמים ואי הוה אמר הלכה כר"י לא הוה שמעינן דלא בעינן הרצאת דמים משום דהך מתניתא דמייתי בה פלוגתא דר"י ורבי יהודה לא משמע מינה דלא בעי הרצאת דמים ומדר"י שמעינן לה וכן ראיתי להרשב"א שהוכיח דלא בעינן הרצאת דמים מפ"ד דכריתות. ויראה לי דהוה מצי למיתני במתניתא דמזמנין על הגר דמל וטבל הגם דלא הביא קרבנו דסוף סוף הא לא הושלם בתכלית השלימות וכמו שכן רמז הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל והעיקר בידינו שהעכו"ם שנתגייר לא תעלה לו קדושה ולא יהיה בכלל ישראל אלא בשלשה דברים דוקא מילה וטבילה והרצאת קרבן ע"כ. וטעמא דלא תני לה משום דלא מסיים דינא דהא לר' אליעזר מל ולא טבל מזמנין עליה ולרבי יהושע טבל ולא מל מזמנין עליו ולרבי יוסי דוקא מל וטבל ופלוגתא לא קתני ולהכי לא קתני אלא איסורא דעכו"ם אין מזמנין עליה מלתא דמתפרשא לכולהו לכל חד וחד כדאית ליה. ואם תאמר ברישא נמי ניתני סתמא מזמנין על הגר ומתפרשא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא מלתא מסיפא משתמעא דדוקא עכו"ם הוא דאין מזמנין ועכו"ם מיקרי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומינה ידיע מאן דמזמנין עליה והבן:

שם גמ' כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו כו' מצוה דרבים שאני ע"כ. זה לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות עבדים אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת כו' ע"כ. מדבריו משמע דהגם דלא הוי מצוה של רבים אלא כל דהוי שחרורו לדבר מצוה. ולקולא אמר ואפילו מצוה של דבריהם כגון כו' והגם דמציאות דמייתי הוי מצוה של רבים משמע מדבריו שאין זה לעיכובא אלא מציאות דמצוה דרבנן קאמר ולא הנאה דבעינן דוקא כה"ג ודבריו ז"ל אזדי כההיא דגרסינן בפרק השולח דמייתי הא דרב יהודה דכל המשחרר עבדו ופריך עלה מההיא דרבי אליעזר דשחרר עבדו לאשלומי עשרה ומשני מצוה שאני וקבלה תלמודא לשינויא דמצוה שאני דמשמע כל מצוה וטעמא דמלתא דלא אמר קרא לעולם בהם תעבודו אלא דוקא שלא לשחררו לטובתו ולהנאתו של עבד אבל לצורכי עצמו של האדון ליהנות משיחרורו במצוה שהוא חפץ לעשות לא קאמר קרא דאסיר ודרך זה מצאתיהו שהביאו הר"ן בפרק השולח. וז"ל הסמ"ג אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה ומותר לשחררו לדבר מצוה ומצינו בר' אליעזר שהלך לבית הכנסת כו' ושחרר עבדו והשלים עשרה ע"כ. דבריו אלו מוכיחים כהרמב"ם דלאו דוקא מצוה דרבים דהא מלתא פסיקתא כתב מות' לשחררו לדבר מצוה אלא דבתר הכי מייתי הך דר' אליעזר להלכה למעשה. גם לגמור מינה דאפילו למצוה דרבנן מות' לשחררו:

ותדע דהר"ן ז"ל התם בפרק השולח כתב וז"ל עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור וכו' דאי עשה גמור הרי דחינן עשה של תורה כו' ויש מתרצים שלא אמרה התורה לעולם בהם תעבודו אלא שלא יתן להם מתנת חנם וכו' וכיון דאיכא מצוה כו' והוה ליה כנותן דמי עצמו ע"כ. לשני הדרכים אין אנו יכולין לקחת מהם אלא הדרך השני דהראשון הרי להדיא גילה דעתו הרמב"ם דעשה גמור הוא שהרי מנאו בכלל העשין והוא עשה רל"ה. אלא ודאי דדעת הרמב"ם ז"ל היא דעת המתרצים ומאי דפריך הכא הש"ס מצוה הבאה בעבירה והוצרך לשנויי מצוה דרבים הרי הדר ביה הש"ס בגיטין. אי נמי הכא לרווחא דמלתא משני הכי וטפי מיסתבר לומר דלא הוו גרסי לה מדלא נחת הר"ן לישבה לדעת יש מתרצים שהביא או להקשות להם מינה. עוד נראה לומר דתלמודא דפריך במסכתא דידן מצוה הבאה בעבירה טעמו הוא משום דלא משתמע מהך עובדא דר' אליעזר דאיהו גופיה הוה בעי לצלויי אלא ששחררו משום הנך דבעו צלויי ולהכי פריך תלמודא כיון דאיהו לא עביד מצוה אלא להנך אם כן הוה לה מצוה הבאה בעבירה אבל אה"נ דמשום עצמו מצי שחרוריה כדעת יש מתרצים ואה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי משום לצלויי איהו עבד אלא שתירץ אפילו את"ל כדסבר המקשה מצוה דרבים שאני. ובגיטין דלא הקשה סבר לאוקומי בדלא צלי ר"א ושחררו למצותו ושפיר מצי עביד הכי וכדעת היש מתרצים. ולדרך זה מתוקם תלמודא דידן עם תלמודא דגיטין ונפק לן דינא דלא מצי לשחרורי עבדיה אלא בשביל לעשות מצוה איהו גופיה האדון ואפילו מצוה דרבנן אבל לזכות אחרים דוקא לרבים אבל ליחיד לא במצוה שהיא דרבנן מיהא:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה