ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ז - שלשה שאכלו · דף מו.
גמ' לא סבר לה מר להא דר"ה דאמר בוצע מברך ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב וז"ל בעה"ב וכו' הגדול שבהם בוצע וכו' רבינו מוקי להא דר"ה בתרוייהו בעה"ב ובהכי לא פליגא אההיא דר"י דמייתי הש"ס בסמוך משם רשב"י דאמר דבעה"ב בוצע ואורח מברך והגם דממה דלא משני ליה לר"ז מידי משמע דבירך הוא כדעת ר"ה היינו משום דלא הוה שמיעא להו ההיא דר"י משום רשב"י גם ממה דקתני מתני' והוא אומר על המוגמר וכו' דכיון דאתחיל בחדא לעביד לאידך ומאי דקאמר כו' תלמודא ואיהו כמאן ס"ל כהא דאמר ר"י פירושה הכי הוא כמאן ס"ל פי' הגם דלא הוה ידע לההיא דר"ה דאמר בוצע מברך עכ"ז סבר הוא הכי. ומשני דס"ל כהא דר"י פי' הוה ס"ל לר"א סברא דנפשיה דאורח מברך כי הא דר"י וכו' והאי דקאמ' כהא דר"י הוא דברי הש"ס אבל ר"א לעולם לא ידע להא דר"י כל עיקר ותדע חדא דהא אמר לר' זירא לישרי לן מר ואי הוה ידע להא דר"י היכי אמר ליה לאורח לישרי ותו דאי ידע לא הו"ל להשיב לר"ז דמוכיח מהא דר"ה דבוצע מברך והאמר ר"י משום רשב"י ולו יהיה דפליגי ר"ה ור"י הגם דהך דר"י היא משם רשב"י ולא מצי לפלוגי בה ר"ה עכ"ז ס"ס לימא ליה מאי חזית דתסמוך אדר"ה ולא אהך דר"י אלא ודאי דמאי דקא' הש"ס ס"ל כהא דר"י פי' דעת עצמו ולהכי כשהביא לו ר"ז ההיא דר"ה לא הוה כח בידיה לפלוגי מסברת נפשי' כיון דדברי ר"ה משמע סתם בכל גוונא ותו בין ר' זירא בין ר"א מלתא דפשיטא היא דאי הוה שמיעא להו ההיא דר"י הוו משנו להך ב' מימרי דרב הונא ודר"י דחדא מיירי בדיתבי אורח ובעה"ב וחד' דתרוייהו בעלי הבית אלא ודאי דלא הוו ידעי ר"ז ור"א לההיא דר"י משם רשב"י הוו ידעי לה לא הוה מברך אלא ר"ז דאורח מברך: