ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ו - כיצד מברכין · דף לח:
גמ' בר מן דין כו' א"ר חייא בר אבא אמר ר"י שלקות בפ"ה דההוא תורמוסא כו' ושאלו לר"י ואמר מברכין בפה"א ועוד אר"ח בר אבא אני ראיתי את ר"י שאכל כזית מליח ובירך עליה תחלה וסוף כו' ע"כ. אמר הני תרתי עובדי חד דתורמוסא וחד דזיתא דתורמוסא הוא לומר דכל דבר שאין דרכו לאכול חי ואכלו מבושל מברך עליו בבשול כברכתו. ודזיתא לומר הגם דדרכו ליאכל בלא מליחה דהוי בישולו כיון שדרכו לאכול נמי בבישול מברך עליו מלוח ג"כ. אבל דבר שדרכו לאכול חי ואין דרכו לאכול מבושל מודה דמברך שהכל. והרמב"ם כתב בפ"ח מה"ב וז"ל דברים שדרכן להאכל חיין ומבושלין אכלן בין חיין בין מבושלין מברך עליהן תחלה ברכה הראויה להן ע"כ וכ"כ התוספות הכא בסוגיין בד"ה משכחת לה כו' וק"ל מנא להו למימר הכי הגם דהס' מסכמת לומר כן מ"מ מדברי רב חסדא דכותיה קי"ל משמע דאין לך פרי דברכתו שוה חי כמבושל אלא דוקא אם נאמר ברכתו חי בפה"א מבושל מברך שהכל ואם ברכתו מבושל בפה"א חי שהכל ממה שאמר ואני אומר כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל וכל שתחלתו שהכל שלקו בפה"א ע"כ הרי דכייל כיילא חדא דאין לך דבר שברכתו שוה בחי כמו בשלוק וטעמא משום דעכ"פ בחד הוי משובח מאידך ומאן דבעי לומר דמשכחת לה תחלה בפ"ה ושלקו בפ"ה פליג אדרב חסדא ולדברי התוספות והרמב"ם ז"ל לא ידענא היך מיישבי דברי רב חסדא. והרשב"א בהלכותיו כתב וז"ל דדברי רב חסדא לאו דוקא והוכיח ממאמר רב הונא במ' פסחים דמברכין אמרור חי בפה"א ובסוף דבריו כתב דהראב"ד כתב דלרב חסדא אפויל לא פגים להו כיון דאשתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל ע"כ ודברינו הם דברי הראב"ד והצצתי בטעמו דהרשב"א שכתב מההיא דפסחים דמרור חי קשה נמי יאמר דמברכין עליו שלוק בפה"א ולא שהנ"ב ע"כ נראה דלרב חסדא ודאי דכל שלקות דמברכין עלייהו בפה"א מברכין עליהן חיין שהכל וכן להפך אלא ודאי דלית הלכתא כהאי דרב חסדא בהאי כללא דכייל ואמר וכו' ומאי דפסקו הרמב"ם בדין שלקות בפה"א הוא כרבי חייא בר אבא דאמר שלקו' בפ"ה ומהך דאכל רבי יוחנן זית מליח דמשמע דלא אשתני מברכתו ראשונה ואפילו אתמחו ונפסדת צורתן וכדאמר בדף ל"ט מייא דסלקא כסלקא כו' ופסקו הרמב"ם בפ"ח מהל"ב ותו מהך דרבי זירא דאמר בסמוך וז"ל א"ר זירא כי הוינא בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דלפתא פרמינהו פרימא רבא בפ"ה כו' אידי ואידי בפה"א ע"כ ובתר הכי מייתי תלמודא מימרא דרב פפא דאמר מיא דלפתא כלפתא ע"כ הרי דמברכין אלפתא חייא ואמייא דילה מבושלת ומכ"ש ליפתא עצמה ודלא כרב פפא והיינו פסקא דהרמב"ם ז"ל. ומאי דקאמר תלמודא לקמן בהך בריתא דתרי תלמידא דהוו יתבי קמיה דבר קפרא וכו' וז"ל דכ"ע שלקות ופרגיות שהנ"ב ע"כ הרי דסתמא דתלמודא קסבר דלכ"ע שלקות שהכל לאו מילתא היא דכיון דמייתו בתר הא מלתא כמה אמוראי בתראי דסברי דאפילו לא מנכרי בבישול בפה"א. חדא דרב אשי אמר כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסלקא כו' בפה"א ואידך דרב פפא דאמר מיא דסלקא כסלקא מעתה לא חש דנשמע מדאמר כ"ע שהכל דהכין סביר אלא דהכי קאמר דאפילו אי בעינא למי' דכ"ע שהכל מצינא למי' לאוקמי פלוגתייהו בכה"ג ומכ"ש דמצינן לאוקמי דכ"ע בפ"ה והמברך אפרגיות סבר כיון דחביב אצלו פרגיות הגם דשלקות בפה"א יברך על הפרגיות ומשנה שלמה היא וחכמים אומרים יברך על איזה מהן שירצה ועיין בסמוך ובפירוש המשנה: