ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ג - מי שמתו · דף כה:
גמ' אפילו תימא ר"י דילמא כותיקין משמע דוקא במי שרגיל כותיקין א"נ בתיקן עצמו כותיקין אבל בלא"ה הגם דהשתא בעי למיעבד כותיקין לא שרי' ליה להתכסות במים ויקרא אלא יעלה ויתכסה ויקרא כל דאיכא שהות לקרות כר"י אלא דהרמב"ם בפ"ב הלכה ז' לא מפליג ומשמע מדבריו דלכ"ע קאמר דיתכסה במים ויקרא כותיקין מלעלות ולהתכסות ולקרות אחר עלות השחר ועיין מה שאכתוב בס"ד בריש פ' תפילת השחר:
גמ' יתכסה במים והרי לבו כו' פי' דמדקתני יתכסה במים משמע דחייש ללבו רואה את הערוה ולהכי מק' בכח והלא אין המים מונעים לבו מראות הערוה ומ"ש והרי לבו ר"ל והרי עדין לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים והיינו כיסוי במים דקאמר תנא ומדקא מסיים בה דדמו לארעא סמיכתא משמע דאי לאו האי טעמא לא מהני עבידותייהו. וקשה אמאי לא מהני כל שאין לבו רואה את הערוה וכהא דקתני בתר הכי בבריתא וי"א עוכרן ברגלו דמש' כל שמסכסך במים עד שהמים הולכים הנה והנה ומונעים הראיה ש"ד. הרי דגם דסובר לבו רואה את הערוה אסיר אע"פ כן בעוכרן ברגלו מתיר. וי"ל דעוכרן דקאמר היינו שיעלה מקרקעית המקוה או המעיין עפרורית עד שיהיו המים נעכרים והיינו עכורין דקאמר ר"א בר רב ולענין הלכה בדין לבו רואה את הערוה נראה לפי מאי דדייקי' במאי דקתני מתני' יתכסה דלחששת לבו רואה וכו' הוא דקתני לה א"כ הרי סתם לן תנא דאסיר אבל ממה דפריך הש"ס והרי לבו רואה כו' בפשיטות ליכא למישמע מינה דהכי פריך נמי והרי עקיבו רואה את הערוה:
שם גמ' אמר ר"ג וכו' רב יוסף אמר וכו' נראה דהלכה כעובדא דרב יוסף וכן משמע פסק הרי"ף והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ק"ש וז"ל נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם א' מותר לקרות כו' וק' אמאי לא פסק הרמב"ם דין אם קדמו מים למי רגלים כיון דאיפליגו בה אמוראי בגמ' דגם הרי"ף שדרכו לסתום דבריו כאן פירש ואמר ל"ש בתחילה ל"ש בסוף והרמב"ם מדקדוק לשונו משמע שקדמו מ"ר ואח"כ נתן רביעית מים ומינה דאם המים קדמו אין צריך רביעית כת"ק דר' זכאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא בעי רביעית דאמרינן קמא קמא בטיל ור"י לנפשיה הוא דעבד אלא דקשה אמאי לא אשמועינן האי דינא בפי' דאם המים קדמו לא בעי רביעית מים. וי"ל דמידי דהוה י"נ דאמרינן ממלא אדם כל היום כולו וקמא קמא בטיל ושרי ולא הוצרך הרמב"ם לפרשה:
שם גמ' ת"ר גרף של ריעי כו' רש"י והתוספות והרא"ש ז"ל והרשב"א ור' יונה והמרדכי כולהו ס"ל דסתם גרף ועביט הם של חרס. אלא דהרמב"ם כתב כלשון הברייתא ולא חלק לומר דמיירי של חרס ואולי כיון דמלתא דפשיטא היא דלא מיקרי אהאי לישנא דגרף ועביט אלא של חרס לא חש לפרושי ולא אשכחן בכולהו רבוותא מאן דפליג בהאי פיסקא דדינא דדוקא בכלי חרס מיירי. וראיתי להרב פר"ח דכתב דר' לא שנא ליה ודחה מאי דאמור רבוותא דסתם גרף ועביט של חרס ואמר דל"ש דכל כלי של מ"ר נקרא עביט כו' והוכיח מברייתא דקתני לעיל בש"ס כלי ששפכו ממנו ולא קאמר גרף כו' יע"ש. ולי נראה עיקר דעת הנך רבוותא וטעמם דאי כל כלי הניתן בו מ"ר וצואה יקראו עביט וגרף הול"ל כלי של מ"ר וכו' ולמה כינוהו בשם גרף ועביט אלא לסמן דבכלים דבליעי מהם מיירי והגם שאין בהם כלום ניכר בפנים מ"מ מלאים הם מבליעתם וכדבר ששמן ועב וכדמתרגמינן כר הגמל עביטא לשון עביט ואיזהו כלי ששואב בצונן ושאיבתו קשורה בו הוי אומר כלי חרס ולפ"ז כשאמר רבי' גרף ועביט כאי' אמר כלי חרס. וההיא דקתני למעלה כלי שנשפכו ממנו מ"ר ההיא לאו בעביט מ"ר מיירי אלא בכל כלים ואפילו של מתכות וזכוכית ואפי' אליבא דרש"י וסיעתיה וטעמא דאיסור משום דכיון דהוו בהו מ"ר הגם שנשפכו עדיין יש צחצוחי מ"ר בדופני הכלי ולהכי דייק לומר שנשפכו פי' נשפכו ממ"ר ולא נתנגבו ולחששת טפיחה שבדופניהם קאמר: