ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ג - מי שמתו · דף כה.
גמ' איתמר ריח רע שיש לו עיקר כו' משמע לכאורה מדברי ר"ה דכל שהרחיק ד' אמות מעיקר הריח הגם דעדין איכא ריח הוה ליה כריח שאין לו עיקר משם והלאה אלא דהרמב"ם ז"ל כתב ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד"א וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק מרחיק עד מקום שיפסוק הריח ע"כ. ונראה דסובר רמב"ם דהכא לא איפליגו ר"ח ור"ה במיחוש ריח רע עצמו דלכולי עלמא כל דמריח אסור דהא אפילו ריח שאין לו עיקר קאמר בסמוך דלא דבעו מיניה מר"ש ריח שאין לו עיקר וכו' מעתה מאי דקאמר רב הונא הכא מרחיק ד' אמות פי' הגם דלא מוכח מידי כיון דאיכא ריח רע בעיקר בעי לתרחיק ד' אמות הגם דאיכא מחיצה בינו ובין עיקר הריח. תו א"ל אמאי פסק הרמב"ם כרב הונא והרי אמרינן בגמרא תניא כוותיה דר"ח לא יקרא אדם כו' והגם דקאמר עלה לית הלכתא כהאי מתניתא כו' אלא כי הא דתניא כו' ליכא למישמע מינה דאכולה מתניתא קא' רבא לית הלכתא אלא דוקא אהנך דאשכח מתניתא דפליגא עלה דלאו כל כמיניה למימר לית הלכתא כמתניתא כל דלא אשכח מתניתא אחריתי. ונראה דמדלא פריך תלמודא אדרב הונא מהך בריתא ש"מ דמצי רב הונא למסבר כסברתו גם בתר דידע להך מתניתא דלא קא מחמיר האי תנא להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא למאי דסבור דמרחיק מצואת הכלבים וחזירים הגם דלא עבד עורות תוכן אבל לדידן דלא אסרי' בכה"ג מצי למימר נמי דלא אסרינן תוך ד"א סמוך לפסיקת הריח וכיון דליכא להכריע מהך ברייתא דלא כרב הונא אזלי' בהאי דינא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: