אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ג - מי שמתו

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ג - מי שמתו

פרק ב - היה קורא

דף כ:

גמ' א"ל רבינא לרבא נשים בברכת מזון דאורייתא או דרבנן ת"ש בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה וכו' וליטעמיך וכו' ע"כ משמע דלא איפשיטא. ולדידי חזי לי דהגם דדחי רבינא לרבא לא שבקינן פשיטותיה דרבא מקמי דחויא דרבינא ומה גם דהך דחויא ממשמעותא דמתניתין הויא דלא מצינן למימר דנעלמה ממנו הך דחויא. וכיון דכן הוא מצינן למימר דסובר רבא דבבן לא חש תנא למיתני דבאכל אביו שיעורא דרבנן מיירי משא"כ אשה דהו"ל לפרושי. ונקט לה תנא בהדי בן משום דשוים הם לענין זה דאמור רבנן דתבוא מארה כו' דקאי אכולהו דאתמר במתני' ולענין הלכה לכתחלה חיישינן לספק דאוריתא ודיעבד אם ברכו לאחרים יצאו ולא זו אף זו דאם נסתפקו אם ברכו אם לא דצריכין לחזור ולברך כי הנה רבו הפוסקים דהוי דאוריתא רבינו האיי גאון ובה"ג והרי"ף ז"ל והרמב"ן והרשב"א והר"ן בהוכחות מוכיחות דמדאוריתא. והכי נראה שהיא דעת חכמי לוניל. והגם דהרמב"ם והרז"ה והרא"ש והתוספות ז"ל פסקו דבספיקא קיימא כיון דרבים הם הפוסקים דאוריתא כוותיהו עבדינן ועוד דכל הגאונים קיימי הכי כותייהו פסקינן כל דיד:

דף כא.

גמ' ספק אמר אמת כו' פי' וגם ק"ש דאי פשיטא ליה דקרא ק"ש פשיטא דאינו חוזר לומר אמת וכדמשמע שסמוך דקאמר אי משום יציאת מצרים הא אדכר לה הא למדת דטעם חיוב חזרת אמת ויציב הוא משום יציאת מצרים ושיעור משמעות דברי רב יהודה הכי היא מי שנסתפק אם קרא ק"ש ואמת ויציב ובא לישאל אמרינן ליה על ק"ש שאינו חוזר ועל אמת חוזר. וכבר העירו הראשונים למה אין אומרים לו חזור וקורא ק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים וכדיהיב טעמא נמי למתניתין דקתני מהרהר בלבו ואינו מברך כו' ויישבו מה שיישבו והוא קצת דוחק. אבל אם לא נסתפק אלא בק"ש ופשיטא ליה דקרא אמת ויציב אמרינן ליה דכיון דאמר אמת בודאי דקרא ק"ש דאין אדם קורא אמת ויציב מקמי ק"ש. ולטעם זה לכ"ע אינו צריך לקרות ק"ש וכן אם פשיטא ליה דקרא ק"ש ונסתפק באמת ויציב אינו חוזר לומר אמת ויציב דהא אמר יציאת מצרים ולר' אלעזר אם נסתפק בק"ש הגם דנסתפק נמי באמת ויציב קורא ק"ש ותו ליכא חיוב בקריאת דאמת ויציב מדאוריתא. וחמיתיה להגאון בה"ג שכתב וז"ל והלכתא ספק קרא ק"ש כו' חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר וקשה ממ"נ אי ודאי קרא ק"ש הרי הזכיר יציאת מצרים ואם נסתפק הרי צריך לחזור לקרות ק"ש וכשנסתפק באמת ויציב הא אמר יציאת מצרים בק"ש דמצדה הוא דאנו אומרים אמת ויציב דאוריתא. ונראה שצריך להגיה בדברי בה"ג בק"ש חוזר באמת כו' אינו חוזר והא מלתא אתיא בין לרב יהודה בין לר' אלעזר דכיון דודאי אמר ק"ש למאי דאנו מחייבין אותו לחזור ולקרות ק"ש מס' א"כ הרי הזכיר יציא' מצרים. וחזיתיה לרמב"ם שכת' בפ"ב מה' ק"ש וז"ל ס' קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ובתשובות הרשב"א כתב וז"ל קשה על דברי רבינו שהוא ז"ל כתב שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע"פ שעיקר המצוה דאוריתא או שהוא מסופק אם הוא חייב במילת מי שנולד מהול או שמיני דסוכה שהוא ס' שביעי לא מברכינן כלל כו'. ואני אומר דאולי דעת הרב דסבור דמעיקרא כך היתה תקנה שכל שהוא חייב לקרות צריך לומר גם ברכותיה כו' ע"כ קושית הרב קושיא ומה שתירץ לאו תירוצא הוא ומנא לן דהכי תקון ומאי דהוכיח מהא דספק קרא ק"ש חוזר וקורא דמשמע כל הפרשו' הגם דאין חיוב מן התורה אלא פסוק ראשון. לאו דמוייא הוא דהתם לא מברך אלא קריאה כקורא בתורה וכדכתיבנא בדף י"ד אבל ברכות מנא לן דאמור רבנן דמברך מספק. והרב בעל כנסת הגדולה חלק בכונת רמב"ם בין ספק שישנו בעיקר החיוב לספק שנולד אחר שישנו ודאי לחיוב והביא דבריו הרב פר"ח ז"ל וכתב עליו הנפק ואשריה וקיימיה. ואני אומר דהגם דלישנא דהרמב"ם מתדייק בדרך זה גם החילוק מוסבר עכ"ז אין נראה לע"ד מכמה טעמי חדא מנא ליה לרמב"ם דבספק שנולד אחר שחל החיוב מברכי' מס' כיון דסוף סוף ספיקא הוי ולא אשכחן לה בש"ס לאו מלתא היא שרמב"ם יקבע ברכות ותו אי דייקינן דברי רמב"ם דלא פטר בספק ברכה אלא אי אתיליד ספק בעיקר החיוב א"כ ה"ה נמי אם ודאי קרא ק"ש ונסתפק אם בירך צריך לחזור לברך ואמאי כתב רמב"ם דאין צריך. וליכא למימר דלא אמרינן הכי אלא בדעיקרו מדאוריתא ובספק דרבנן ובודאי קרא ק"ש ליכא אלא ספק דרבנן הא ליתא דאי דייקינן דברי רמב"ם דמאי דכתב באותה תשובה אופן הספק כגון אם נסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא ע"כ דכונתו דלא קאמר אין מברכין אלא במין ספק כזה ולא בספק שנולד בתר דחל החיוב א"כ מה דמסיים בה רמב"ם וז"ל בין שהיה הצווי על אותה עשיה מדבריהם בין שיהיה מן התור' ע"כ כי היכי דדייקינן מילתי' דלא פטר אלא בספק שנולד בעיקר הדבר לענין דאוריתא דייקינן נמי לענין דרבנן דלא קאמר אין מברכין על הספק אלא כשנולד הספק בעיקר אבל כל שנולד בתר דחל החיוב ודאי לא מקילינן בברכות והדרא קושיין אמאי פסק ספק קרא ברכות אינו חוזר ומברך. ותו קשה ממה דכתב רמב"ם באותה תשובה בסיום דבריו וז"ל וה"ה לכל ספק מצוה ע"כ הרי דכלל הרב כל מין ספק מצוה והיינו שנסתפק אם עשאה וטעה דנקט רמב"ם בלישניה מציאות הספק בעיקר המצוה משום דביה משתעי השואל דהא חכמי לוניל הקשו ליה למה שפסק באנדרוגינוס דאין מברכין ממה דמברכין על י"ט ב' מספק ולהכי כתב תשובתו בנדון עצמו ולעולם להא מלתא לא שנא. ותו קשה ממאי דמקשה הש"ס במס' שבת מדמאי דאין מברכין עליו ומשני אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ע"כ. ודמאי דמי לספק ק"ש וברכותיה דהא תבואה חייבת ודאי היא דבר תורה אלא דאית בה ספיקא אם הפריש מעשר או לא ואמור רבנן דחוזר ומפריש מספק ואעפ"כ קאמר אביי דכיון דתקנת רבנן על הספק היא לא מברכינן ומינה למאי דקמן בספק ק"ש וברכותיה דאמור רבנן דליהדר לא מברכינן על הספק והגם דרבא משני אמאי דפריך התם ממה דמברכינן אי"ט שני דטעמא דדמאי דאין מברכין הוא משום דרוב עמי הארץ וכו' וממילא בספק ק"ש דדמי לה באין הספק וספיקה ספק שקול מברכין הא ליתא דממה דכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מגילה וחנוכה וז"ל ולמה מברכין על ב' והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו ע"כ משמע דפסק כאביי דמשני למאי דפריך התם מי"ט ב' לדמאי שאני י"ט ב' שלא יזלזלו בו ולא כמו שתירץ רבא דטעמא דדמאי מפני שרוב עמי הארץ וכו' ולמאי דפירש התם ה"ה דסובר רמב"ם והגאונים ז"ל דרבא לא פליג אדאביי וטעמא דהוצרך למימר רוב עמי הארץ מעשרין משום כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי במצוה של דבריהם ממש הוה להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ כו' ע"כ. הנה מדברי הרב המגיד מוכח דאי לאו האי טעמא דהוי כמצוה של דבריהם כו' לא הוה טרח רבא למצוא האי טעמא דרוב ע"ה כו' כי הגם דתבואה בת חיובא היא ודאי אלא דאיכא ספק אם הפריש או לאו אעפ"כ לא מברכינן אהאי ספיקא. והגם דהא מלתא דכתב המ"מ לא ניחא לי למימר הכי בדברי רמב"ם דהא רמב"ם גופיה כתב בתשובה לחכמי לוניל והביאה הכ"מ בסוף ה' מילה וז"ל ופריך אביי הכי השתא התם כי היכי דלא לזלזולי כו' ואתא רבא ופריק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו חכמים ברכה שהרי י"ט מפני הספק ותקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה למעשר של דמאי מפני שרוב ע"ה כו' ע"כ. הרי דלהדיא כתב רמב"ם דפליג רבא אדאביי דסבר דכל דבר דעקר תקנתו מספק אין מברכין ודלא כדברי המ"מ ויהי מה גם מדברי רבא משמע דלא שנא ליה במאי דמחלק הפר"ח דהא מינה קא מוכח דמברכין על ספק דבריהם הוא מי"ט ב' וי"ט ב' לאו גברא בר חיובא הוא וקאמר רבא דמברכין על כי האי ספיקא וא"כ ממה נפשך אי גמרינן מהכא לכל ספיקי לברך עליהו הגם דלא אדכר בדבריהם בפי' הברכה גמרינן נמי הגם דגברא לאו ודאי בר חיובא כהא דמילת אנדרוגינוס כו' ואי לא גמרינן מינה אלא לדהיכא דאדכר ל"ש הך דמילת אנדרוגינוס ל"ש ספק ברכות ק"ש ומנא ליה הרמב"ם למימר דמספק צריך לחזור ולברך ק"ש וברכותיה בין אם פסק כאביי בין אם פסק כרבא. ולא מצינן למימר דסובר רמב"ם בהך דרבא דיהיב טעמא מפני שרוב ע"ה מעשרין משום דהוקשה ליה בהך דדמאי כיון דתבואה בת חיובא אמאי לא מברכינן הגם דספיקא הוא ולהכי יהיב טעמא משום דרוב ע"ה מעשרין אבל אי לאו האי טעמא הגם דספיקא הוא חייב לברך ודלא כדעת המ"מ שכתבנו למעלה. הא ליתא דממה דכתב רמב"ם שם בפ"ג מהלכות מגילה וז"ל אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו ע"כ. הנה ממה דקא יהיב טעמא בדמאי מפני הספק משמע דטעם שישנו בספק הוא הסובב שאין לברך עליו וקאמר כגון מעשר דמאי פי' כל דדמי ליה ואי תימא דכל דדמי לדמאי דבר חיובא הוא אלא דאיכא ספיקא אי נפיק י"ח אמרינן ביה דחייב לברוכי מספיקא היכי קאמר רמב"ם אבל דבר שהוא מדבריהם וכו' כגון דמאי הא ליתא ושאני דמאי דספיקיה ריע דרוב עמי הארץ מעשרין אבל בלאו האי טעמא הגם דספיקא הוא מברכינן. ואין להתעקם בעקישות הדעת ולומר דמאי דאמר רמב"ם כגון מעשר דמאי בזה הודיענו דדוקא דמאי משום דרוב ע"ה מעשרין ולא חש לפרש דמלתא ידיעא היא דרוב עמי הארץ כו' ובזה הוא דאין מברכין אבל אי דמי לדמאי במה שהוא מין הספק ולא דמי לדמאי בשיעור מיחוש הספק מברכין זה אינו אמת חדא וכי רמב"ם סמך על הקורא בספרו דיקדים לקרות הש"ס להבין דבריו דאל"כ מנא ידעינן דטעמא הכא הוא משום כי רוב עמי הארץ מעשרין הן ומה גם דלסברת רש"י כפי מה שפירש בגמ' דגיטין מוכח דסובר דלא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן אלא אביי אבל רבא פליג הוא עליה וסובר מחצה ומחצה הם וא"כ הוה ליה לאשמועינן דטעמו הוא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

ועוד ממה דגמר אומר ולמה מברכין על י"ט שני כו' ע"כ משמע דהוצרך לישב טעם ברכת יו"ט שני כי היכי דלא תקשה מיניה למה שכתב הרב בטעם שאין מברכין על הדמאי ואם דברי הרב בדמאי דאין מברכין הוא מטעם דרוב עמי הארץ מעשרין הן אבל בלאו האי טעמא מברכין אדמאי מטעמא דתבואה היא בת חיובא א"כ מה מקום לקושית יו"ט שני אלא ודאי דלא חש הרמב"ם להך טעמא דרוב ע"ה מעשרין הן דסוף סוף ספיקא היא. ותמצא הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות מעשר וז"ל כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני אין מברכין עליהן מפני שהוא ספק ע"כ. ואם איתא דטעם שאין מברכין עליו הוא לפי שרוב ע"ה מעשרין הן ולא מהני טעמא דספק לאו הכי הוה ליה למימר אלא ודאי דלצד היותו ספק גם בלאו הך טעמא דרוב ע"ה מעשרין הן לא מברכינן. ורבא דאמר שאני דמאי כו' סובר דכל ספק דרבנן מברכין עליה ודוקא דמאי ולא פסק הרב כותיה וכמו שהוכחנו מתשובתו שהשיב לחכמי לוניל. אי נמי לדברי המ"מ דהשוה דעת רבא לדעת אביי אתא רבא למימר אמאי לא הוי דמאי כודאי דדבריהם כו' כאמור בדבריו שם ולעולם לגבי הא מלתא דברכות מוכח מדברי הרמב"ם דלא שנא דמאי דהוי ספק מעשר לא שנא ספק אכל מצה שאנו אומרים חוזר ואוכל אין לברך מספק ודוקא יו"ט שני מטעם דלא אתי לזלזולי ביה והדברים כנתינתן מסיני ודלא כהפר"ח. והעיקר אצלי בזה הוא כמו שגילה הרמב"ם דעתו להדיא בסיום הך תשובה דמילה וז"ל הלכך כל דבר שנמצא בפי' לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק דבריהם כגון י"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ז"ל ברכה בפירוש אין מברכין עליו כו' ע"כ ולפום האי כללא סליק שפיר פסקיה דספק קרא ק"ש דחוזר וקורא אותה בברכותיה דאיהו ז"ל תלמודא אשכח ודייק מיניה דבהיכא דנסתפק אם קרא ק"ש בברכותיה דחוזר וקורא ומברך והוא ממה דאמר ר' יהודה ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר כו'. הוקשה ליה לדברי ר' יהודה דהגם דסובר ק"ש דרבנן היא אמאי לא קאמר דקורא ק"ש דאית בה תרתי וכדכתיבנא בסמוך ולא ניחא ליה הך שינוייא דחיקא דכתבו התוספות ומפרשה על זה הדרך אם נסתפק בק"ש אם קראה בברכותיה או לא קראה כל עיקר אינו חוזר וקורא אותה בברכותיה וטעמא משום שאין מברכין על הספק דרבנן אבל אמת ויציב קורא פי' אבל ברכת אמת ויציב לבד קורא אותה בברכותיה הגם דספיקא הוא כיון דאמת ויציב דאוריתא הגם דהברכה שבה אינה אלא מדרבנן אעפ"כ מברך מספק וכן הם דברי הרב מ"מ בפ"ג מהלכות מגילה וז"ל דהא בהדיא אמרי' בברכות ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר וקורא מספק ק"ש דרבנן כו' אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי וכו' ע"כ משמע דמפ' מאי דאמר רב יהודה אינו חוזר וקורא היינו בברכות וממילא אומרו חוזר ואומר אמת בברכות קאמר ומינה נשמע לר"א דאמר ספק קרא ק"ש חוזר וקורא דבברכותיה קאמר דפליג אדר"י דקאמר אינו חוזר לקרותה בברכותיה וקסבר ר"א ק"ש עצמה דאוריתא וחוזר וקורא אותה בברכותיה וכי היכי ד ובר ר"י באמת ויציב להיותה דאורי' חוזר ומברך עליה ה"נ סובר ר"ח בק"ש דחוזר ומברך ותו דאי לא תימא הכי אדמהדר ר"א לפלוגי ולמימר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ליפלוג בק"ש עצמה ולימא הכי ספק קרא ק"ש וכו' חוזר וקורא ק"ש בלא ברכות וליכא למימר דתפלה אצטריכא ליה לאפוקי מדר"י דא"כ הו"ל לפלוגי בעיקרא דדינא אי מצי יחיד להתפלל תפלת נדבה או לא ולא בפרט זה דספק התפלל. ואולי דחידוש קמ"ל דהגם דאיכא ספק אם לא התפלל לא מורי' ליה להתפלל בלא חידוש ואם התפלל תהיה נדבה ועכ"פ הו"ל לר"א לסייומי מאי דקמיה דמשתעי ביה דהיינו ברכות ק"ש מאי הוי דינא בהו ולימא נמי הך דתפלה דהא לא מצי' למילף ספיקא דברכות ק"ש מספק דתפלה דהא תפלה כל ספיקא דהוי בה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא לא בעי אלא פעם א' ביום מה שאין כן ק"ש הגם דברכות עצמן מדרבנן ק"ש דעלה נתקנו בין דלילה בין דיום הוי דאוריתא אלא ודאי דמאי דקאמר חוזר וקורא ק"ש בברכותיה קאמר. נמצאת אומר דבין לר"א ובין לר"י אם היה סובר דק"ש דאוריתא אם נסתפק בק"ש חוזר וקורא בברכותיה ולא חלק ר"י אלא משום דסובר דק"ש לאו דאוריתא ולהכי פסק רמב"ם דחוזר וקורא אותה בברכותיה דהא אשכחן בש"ס דתקינו לה ברכה ודוקא אם נסתפק בק"ש דהוי דאוריתא אבל ודאי קרא ק"ש ונסתפק בברכות אינו חוזר דלא אשכחן דתקון רבנן לברך ברכות אלו מספק להכי פי' רמב"ם שאם נסתפק בברכות לבד דאינו חוזר ומברך מטעם דכיון דקרא קריאה שהוא חייב בה מדאוריתא אין לברכות סרך דאוריתא ואין לברך ואפשר למיהב טעמא להאי מלתא דחוזר ומברך ברכות עם ק"ש דכיון דתקון רבנן הני ברכות ואסמכום לק"ש הגם דבנפשייהו קאי דהא לא הוו כשאר ברכות דתקינו רבנן לשאר מצות כגון ברכת ציצית ברכת לולב שאנו מברכין אקב"ו על דבר זה אלא שאנו מברכין על המאורות ועל אהבת ישראל ופשוט הוא דמצי איניש לברוכינהו בלא ק"ש וא"כ אמאי אסמכינהו רבנן אק"ש ואמור בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה כו' אלא ודאי דאיכוון בהכי לאחמורי בהו כדין ק"ש דהוי של תורה לענין אם נסתפק בק"ש וברכותיה דחוזר וקורא ק"ש קורא נמי ברכות אבל אם ודאי קרא ק"ש וספק קרא ברכות הדרן לכללין דכיון דהברכות דרבנן לא מברכינן ולפום האי טעמא אם נסתפק בפדיון בנו אם פדאו חוזר ופודהו ואינו מברך. א"נ אם נסתפק אם אכל מצה בליל פסח או אם אכל מרור חוזר ואוכל ואינו מברך דהא לא אשכחן דאמור בפי' דמברכין בהאי ספיקא. גם לא דמיא לברכות דק"ש ואם נסתפק אם קרא ההגדה או לא קרא אינו חוזר וקורא אותה בברכתה גאל ישראל הגם דדמייא לברכות ק"ש כיון דלא אדכר בש"ס ולדברי הפר"ח חוזר ומברך לכולהו וה"ה אם נסתפק אם שמע תקיעות שופר כראוי חוזר ומברך ואין הדברים מתקבלים מצד עצמן וכדכתיבנא עיקר ומאי דכתב רמב"ם באותה תשובה דחכמי לוניל וז"ל וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה לא תקנו לה חכמים ברכה אעפ"י שנראית מן התורה כמו שית' כו' ע"כ. לאו דוקא שנסתפק לנו בה אם אנו חייבים אעיקרא דדינא אלא ה"ה אם אנו חייבים ודאי ונסתפקנו אם יצאנו ידי חובתה וכמו שסיים וה"ה לכל ספק מצוה פי' בין שחייב בה ונסתפק אם עשאה אם לא עשאה בין שהמצוה דאוריתא בין דרבנן ומאי דאמר לא תקנו לה ברכה פי' ברכת המצות שהיא אקב"ו לא תקנו חז"ל ברכה זו על הספק כל עיקר אלא בי"ט מטעם דלא אתי לזלזולי אבל ק"ש ברכת ק"ש ודכוותה בהא לא משתעי הכא רמב"ם דהא אשכחן דתקינו רבנן דמברכין על ספיקא בהדי דאוריתא. ובדין ברכת שחיטה על בן פקוע דכתב הרשב"א דמברכין כיון דתקינו רבנן עליה ברכה כבר כתבתי בספר פרי תואר דכיון דלא הוי אלא משום מראית העין לא מברכינן וכדעת הר"ן מסתבר ומה גם בברכות דרבנן וחששתם חשש איסור לא תשא ואם לא בירך אינו מעכב:

שם גמ' אמר ר"ז אמר שמואל היה עומד בתפלה וכו' רבו הדעות בפי' דהאי מימרא והרי"ף והרמב"ם והרא"ש סוברים כל שהתחיל אדעתא דחובה לא מצי להשלים אפי' בנדבה וצריך להפסיק ואינו מועיל מה שמחדש בה אלא דק' ממאי דקאמר הש"ס בסמוך ואי אשמועי' הכא משום דלא אתחיל כו' משמע דלא חידש בהך דהיה עומד ומתפלל אלא הגם דהתחיל פוסק. ולדבריהם דבהתחיל אין לגמור הגם שיחדש בה מה מקום לעשות צריכיות כיון דמפלגי בדינייהו דהך דהיה עומד לא מהני חידוש והך דהתפלל ונכנס ומצא ציבור מתפללים אם מחדש בה. יעמוד ויתפלל אם ירצה. אלא מוכרח לומר דע"י חידוש ש"ד. וי"ל דניחא ליה להש"ס למיעבד צריכותא על זה האופן ולומר דאי לא אשמועינן הך דהיה עומד הייתי אומר דאם התחיל לא יפסוק עכ"פ אפי' אין לו דבר לחדש כדמשמע ממה שהקשה עלה בסמוך מההיא דהני בי רב ולהכי אמר הכא דאי לא אשמועינן דהיה עומד ה"א דאם התחיל אינו מפסיק דהיכי מצי למימר דה"א דע"י חדוש יגמור דהא לא כן הוא דאפילו בלא חידוש ס"ד דיגמור אבל בתר דשמעי' דמפסיק ולא חיישינן להתחיל שמעינן דאפילו ע"י חידוש לא יגמור דכלום מנ"ל דע"י חידוש יתפלל מהך דנכנס ומצא ציבור מתפללין איכא לפלוגי דדוקא התם כיון דמתחיל בנדבה משא"כ הכא דהתחיל בחובה אין לו לגמור דהו"ל חצי חובה וחצי נדבה ואינו יכול להתפלל חצי תפלה נדבה ודו"ק היטב:

וראיתי להר' פר"ח שהק' קושי' זו ואחר המחילה לא דק אלא דא"ל בהאי דקאמ' דאי אשמועי' קמייתא ה"מ יחיד וכו' משמע דאי לא הוה שני לן א"נ הוה נקט לדינא דקמייתא ביחיד וצבור עז"ה התפלל ביחיד ונמצא צבור מתפללי' ושכח והתפלל ונזכר פוסק כו' תו לא הוה בעי למימר הא דהתפלל ונכנס לב"ה כו' וקשה מנא ידעי' דבעי' שיחדש בה דבר וא"כ אצטריך לאשמועי' בהא דדוקא אם יכול לחדש בה דבר כו' ואית מאן דבעי למימר דמאי דהוצרך הש"ס לעשות צריכיות הוא דוקא לסיומא דמלתא דשמואל דאמר ואם לאו אל יתפלל אבל רישא דמלתיה בלא"ה איצטריכא ליה ואין דבריו נראים דא"כ מאי משני ה"מ יחיד ויחיד אבל יחיד וצבור כמאן דלא צלי כו' הלא גם ביחיד לגבי ציבור קאמר שמואל בתחילת דבריו אם יכול לחדש בה דבר דמשמע דדוקא ע"י כן והיכי טעי' למימר כמאן דלא צלי דמי ולא בעי חידושא אלא ודאי דאכולה מימרא דשמואל קא עביד צריכותא והדרא קושי' לדוכתה מנא ידעינן דבעי חידושא אלא ודאי דסובר הש"ס דאין תפלת נדבה בלא חידוש מלתא פשיטא היא וכדברי רבינו האיי גאון כדדייק מהך דקאמר זמנין תלתא וכמו שהביא דבריו הרא"ש:

דף כא:

גמ' במאי קמיפלגי מ"ס יחיד אומר קדושה כו' משמע דלכ"ע ימתין למודים ול"פ אלא בקדושה והרמב"ם לא כתב דין זה דימתין בשביל מודים. ולדבריו קשה אמאי קאמר תלמודא מ"ש יחיד כו' דילמא לעולם אליבא דכ"ע אין יחיד אומר קדושה ואיכא בינייהו אם צריך להמתין בשביל מודים מ"ס צריך ומ"ס א"צ להמתין. וי"ל דמדלא אמר ריב"ל אלא עד שלא יגיע לקדושה ולא אמר גם לקדושה ש"מ דלא חייש להאי דמודים ומאי דקאמר הש"ס דקא מפלגי ביחיד או' קדושה משמע ליה ממאי דלא קאמר ר"ה עד שלא יגיע ש"צ לקדו' ש"מ דיחיד אומרה ואתא תלמודא למימר דלא תימא דלכ"ע יחיד אומר קדושה והכא קא מיפלגי משום דמיחזי כמי שאינו מודה במי שמקדשין אותו הקהל כי היכי דאמר ר"ה במודים דהגם שהוא אומר מודים כשמתפלל אעפ"כ משום דמיחזי כו' קמ"ל. וא"ת לימא הכי לכ"ע יחיד אינו אומר קדושה והכא בהא קא מיפלגי מ"ס ימתין למודים ומ"ס לא י"ל דהש"ס דייק לה מדברי ריב"ל דא"ת דמודה ר"ה דיחיד אומר קדושה ול"פ אלא במודים אם כן הו"ל ריב"ל למי' הכי א"צ להמתין למודים דהא מלתא דימתין לקדושה לר"ה נמי ימתין אלא ודאי דפליגי בהא וא"ת בהא דוקא כבר כתבנו דדייק הרמב"ם מדלא קאמר ריב"ל גם לקדושה ש"מ דוקא קאמר. תו דייק מדפליג ריב"ל אדברי ר"ה אי תימא דאיהו נמי מודה במודים דילמא ר"ה חדא ועוד קאמר דאפילו למודים ימתין ולא דמיעט בזה קדושה דכ"ש הוא דקדושה מדאוריתא אלא ודאי דריב"ל פליג אדר"ה לכל מאי דמשמע מדבריו בין אם סבור דיחיד אומר קדושה וה"ט דלא הזכיר קדושה בין אם סובר דאין יחיד אומר קדושה וחידוש קמ"ל ר"ה דאפילו למודים צריך להמתין לזה קאמר ריב"ל דדוקא לקדושה צריך להמתין ולא למודים. ותו סובר הרמב"ם דכיון דאין כאן אלא משום ששחה עם הצבור דיכול לשחות והוא עומד ומתפלל למה ימתין מלהתפלל תפילתו ולהכי כל דלא אתמר בהדיא בדברי ריב"ל חולק הוא והלכה כותיה:

דף כב:

גמ' ת"ר היה עומד כו' פי' דוקא עומד ומתפלל הוא דמתירין שחוזר לתפילתו הגם דעודם מ"ר טופחים על ברכיו ועל בגדיו אבל מקמי הכי כל דעודם טופחים אסור וכדמסיק רבא בדף כ"ה יעויין שם:

דף כד.

גמ' והתניא היה ישן במטה כו' פי' רש"י ואשתו בכלל בני ביתו והק' התו' ד"ה והתניא דלא אשכחן אשתו דמקרייא בני ביתו ע"כ פי' דבריהם דלא אשכחן דמוכרח לפ' במא' בני ביתו דהוי אשתו בכלל ועיין מה שפי' בד"ה דף כ"ט ובזה מתו' מה שהק' הפר"ח בליקוטי א"ח:

דף כד:

גמ' מתעטש אמתעטש נמי ל"ק כו' הרמב"ם כתב בפ"ב מה' תפלה מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו ה"ז מגונה ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום ע"כ. משמע דמחלק בנתעטש בלאונסו ולרצונו ותלמודא קאמר להדיא בשלמא מגהק כו' והוצרך לשנויי מתעטש אמתעטש ל"ק כאן מלמעלה כאן מלמטה. וראיתי להרב הלח"ם שפי' דברי רמב"ם דמיירי בעיטוש דלמעלה דוקא והוכיח ממאי דקרי הרב בסמוך לשל מטה יצא ממנו הרוח כו' וכתב עוד דרמב"ם לא גריס כגירסתינו כו' יעש"ד ודבריו ז"ל קשים חדא מנלן לחדש גירסא אחרת מה שלא נמצא בשום פוסק שגורס כן והרי בה"ג והרי"ף גורסים כגירסתינו. ותו היכי מ"ל שיבדוק עצמו בעיטוש שלמעלה שכתב הרמב"ם שיבדוק עצמו קודם. ותו ק' דבגמרא אמרינן בעיטוש המתעטש למעלה סי' יפה לו והרמב"ם כתב אין בכך כלום ולא כן הו"ל למימר אלא ה"ז משובח. ע"כ נראה לי דפי' דברי הרמב"ם הכי הוא דתלמודא דקא פריך מתעטש אמתעטש ולא ניחא ליה לשנויי כדשני במגהק ומפהק הוא להיותו סובר דעיטוש דקאמר היינו מלמעלה וכפ"ז אין עיטוש לרצונו אלא לאונסו ואחר שחידש לו דההיא דמכוער בעיטוש דלמטה נחזי אנן במאי אוקימנא לכולה מתני' דקתני גיהוק ופיהוק מגונה בלרצונו א"כ עיטוש נמי ברצונו דכוותייהו אבל כל לאונסו לאו מגונה הוא וכפ"ז אה"נ דהוה מצי לאוקומי מתעטש דרבי בלאונסו ומלמטה אלא דלא בעא תלמודא לאוקומי ברבי מלתא דלא מיעלייא כיון דאשכח לאוקומי בעיטוש דלמעלה דמשובח ולעולם עיטוש דכתב רמב"ם היינו מלמטה דלמעלה אדרבה סי' יפה לו ומה שדקדק הלח"ם ממה שכתב רמב"ם סמוך לדין זה יצא לו ממנו רוח לאו דיוקא הוא דטעמיה הוא משום דאתא לאשמועינן דינא דבעי לשהות עד שיכלה להכי דקדק למימר בהאי לישנא. ועוד אולי דנקט מתעטש דמשמיע קול בהפחה אבל בלא קול אינו נקרא מתעטש. ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל דין מתעטש מלמעלה משום דאדרבא סי' יפה לו ותלמודא לא הוצרך להזכיר דין אלא לפי דאשכח דרבי נתעטש ומתניתין קתני סי' רע לו כיון דהזכיר בתרווייהו לשון עיטוש הק' עיטוש אעיטוש ואה"נ אי לא הוה משכח אלא חד מתניתא דמגנא בעיטוש מסתמא הוה מוקי לה במלמטה ודעת המק' כשהק' דסבר עיטוש מלמעלה היינו משום הך דרבי דנתעטש וס"ד דבמאי דמוקמי' לעיטוש דרבי מוקמינן לעיטוש דברייתא וחידש לו דמצי לפרושי חד במלמטה וחד במלמעלה וטעמא דרמב"ם דלא פיר' דבמתעטש מלמטה קא' סמך להבין ממה דמחלק בין לאונסו ללרצונו וזה לא שייך בעיטוש דמלמעלה ופשוט:

דף כה.

גמ' איתמר ריח רע שיש לו עיקר כו' משמע לכאורה מדברי ר"ה דכל שהרחיק ד' אמות מעיקר הריח הגם דעדין איכא ריח הוה ליה כריח שאין לו עיקר משם והלאה אלא דהרמב"ם ז"ל כתב ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד"א וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק מרחיק עד מקום שיפסוק הריח ע"כ. ונראה דסובר רמב"ם דהכא לא איפליגו ר"ח ור"ה במיחוש ריח רע עצמו דלכולי עלמא כל דמריח אסור דהא אפילו ריח שאין לו עיקר קאמר בסמוך דלא דבעו מיניה מר"ש ריח שאין לו עיקר וכו' מעתה מאי דקאמר רב הונא הכא מרחיק ד' אמות פי' הגם דלא מוכח מידי כיון דאיכא ריח רע בעיקר בעי לתרחיק ד' אמות הגם דאיכא מחיצה בינו ובין עיקר הריח. תו א"ל אמאי פסק הרמב"ם כרב הונא והרי אמרינן בגמרא תניא כוותיה דר"ח לא יקרא אדם כו' והגם דקאמר עלה לית הלכתא כהאי מתניתא כו' אלא כי הא דתניא כו' ליכא למישמע מינה דאכולה מתניתא קא' רבא לית הלכתא אלא דוקא אהנך דאשכח מתניתא דפליגא עלה דלאו כל כמיניה למימר לית הלכתא כמתניתא כל דלא אשכח מתניתא אחריתי. ונראה דמדלא פריך תלמודא אדרב הונא מהך בריתא ש"מ דמצי רב הונא למסבר כסברתו גם בתר דידע להך מתניתא דלא קא מחמיר האי תנא להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא למאי דסבור דמרחיק מצואת הכלבים וחזירים הגם דלא עבד עורות תוכן אבל לדידן דלא אסרי' בכה"ג מצי למימר נמי דלא אסרינן תוך ד"א סמוך לפסיקת הריח וכיון דליכא להכריע מהך ברייתא דלא כרב הונא אזלי' בהאי דינא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב:

דף כה:

גמ' אפילו תימא ר"י דילמא כותיקין משמע דוקא במי שרגיל כותיקין א"נ בתיקן עצמו כותיקין אבל בלא"ה הגם דהשתא בעי למיעבד כותיקין לא שרי' ליה להתכסות במים ויקרא אלא יעלה ויתכסה ויקרא כל דאיכא שהות לקרות כר"י אלא דהרמב"ם בפ"ב הלכה ז' לא מפליג ומשמע מדבריו דלכ"ע קאמר דיתכסה במים ויקרא כותיקין מלעלות ולהתכסות ולקרות אחר עלות השחר ועיין מה שאכתוב בס"ד בריש פ' תפילת השחר:

גמ' יתכסה במים והרי לבו כו' פי' דמדקתני יתכסה במים משמע דחייש ללבו רואה את הערוה ולהכי מק' בכח והלא אין המים מונעים לבו מראות הערוה ומ"ש והרי לבו ר"ל והרי עדין לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים והיינו כיסוי במים דקאמר תנא ומדקא מסיים בה דדמו לארעא סמיכתא משמע דאי לאו האי טעמא לא מהני עבידותייהו. וקשה אמאי לא מהני כל שאין לבו רואה את הערוה וכהא דקתני בתר הכי בבריתא וי"א עוכרן ברגלו דמש' כל שמסכסך במים עד שהמים הולכים הנה והנה ומונעים הראיה ש"ד. הרי דגם דסובר לבו רואה את הערוה אסיר אע"פ כן בעוכרן ברגלו מתיר. וי"ל דעוכרן דקאמר היינו שיעלה מקרקעית המקוה או המעיין עפרורית עד שיהיו המים נעכרים והיינו עכורין דקאמר ר"א בר רב ולענין הלכה בדין לבו רואה את הערוה נראה לפי מאי דדייקי' במאי דקתני מתני' יתכסה דלחששת לבו רואה וכו' הוא דקתני לה א"כ הרי סתם לן תנא דאסיר אבל ממה דפריך הש"ס והרי לבו רואה כו' בפשיטות ליכא למישמע מינה דהכי פריך נמי והרי עקיבו רואה את הערוה:

שם גמ' אמר ר"ג וכו' רב יוסף אמר וכו' נראה דהלכה כעובדא דרב יוסף וכן משמע פסק הרי"ף והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ק"ש וז"ל נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם א' מותר לקרות כו' וק' אמאי לא פסק הרמב"ם דין אם קדמו מים למי רגלים כיון דאיפליגו בה אמוראי בגמ' דגם הרי"ף שדרכו לסתום דבריו כאן פירש ואמר ל"ש בתחילה ל"ש בסוף והרמב"ם מדקדוק לשונו משמע שקדמו מ"ר ואח"כ נתן רביעית מים ומינה דאם המים קדמו אין צריך רביעית כת"ק דר' זכאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא בעי רביעית דאמרינן קמא קמא בטיל ור"י לנפשיה הוא דעבד אלא דקשה אמאי לא אשמועינן האי דינא בפי' דאם המים קדמו לא בעי רביעית מים. וי"ל דמידי דהוה י"נ דאמרינן ממלא אדם כל היום כולו וקמא קמא בטיל ושרי ולא הוצרך הרמב"ם לפרשה:

שם גמ' ת"ר גרף של ריעי כו' רש"י והתוספות והרא"ש ז"ל והרשב"א ור' יונה והמרדכי כולהו ס"ל דסתם גרף ועביט הם של חרס. אלא דהרמב"ם כתב כלשון הברייתא ולא חלק לומר דמיירי של חרס ואולי כיון דמלתא דפשיטא היא דלא מיקרי אהאי לישנא דגרף ועביט אלא של חרס לא חש לפרושי ולא אשכחן בכולהו רבוותא מאן דפליג בהאי פיסקא דדינא דדוקא בכלי חרס מיירי. וראיתי להרב פר"ח דכתב דר' לא שנא ליה ודחה מאי דאמור רבוותא דסתם גרף ועביט של חרס ואמר דל"ש דכל כלי של מ"ר נקרא עביט כו' והוכיח מברייתא דקתני לעיל בש"ס כלי ששפכו ממנו ולא קאמר גרף כו' יע"ש. ולי נראה עיקר דעת הנך רבוותא וטעמם דאי כל כלי הניתן בו מ"ר וצואה יקראו עביט וגרף הול"ל כלי של מ"ר וכו' ולמה כינוהו בשם גרף ועביט אלא לסמן דבכלים דבליעי מהם מיירי והגם שאין בהם כלום ניכר בפנים מ"מ מלאים הם מבליעתם וכדבר ששמן ועב וכדמתרגמינן כר הגמל עביטא לשון עביט ואיזהו כלי ששואב בצונן ושאיבתו קשורה בו הוי אומר כלי חרס ולפ"ז כשאמר רבי' גרף ועביט כאי' אמר כלי חרס. וההיא דקתני למעלה כלי שנשפכו ממנו מ"ר ההיא לאו בעביט מ"ר מיירי אלא בכל כלים ואפילו של מתכות וזכוכית ואפי' אליבא דרש"י וסיעתיה וטעמא דאיסור משום דכיון דהוו בהו מ"ר הגם שנשפכו עדיין יש צחצוחי מ"ר בדופני הכלי ולהכי דייק לומר שנשפכו פי' נשפכו ממ"ר ולא נתנגבו ולחששת טפיחה שבדופניהם קאמר:

דף כו.

גמ' אמר ריב"ל ס"ת צריך לעשות לו מחיצה עשרה כתבו הרשב"א והרא"ש והאחרונים דריב"ל לא פליג אמתני' דקתני בסמוך עד שיניחם כלי תוך כלי אלא דמפרשא דקאי אתפילין לבד והרמב"ם כתב בפ"י מה' ס"ת וז"ל בית שיש בו ס"ת אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאנו או עד שיניחנו בכלי ויתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו וכו' או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה אם לא היה לו בית אחר כו' ע"כ משמע מדבריו דמחיצה גבוהה עשרה קולא היא ונראה כי הקולא היא אי לא מצי ב' כלים למיעבד כלי תוך כלי ואין לו אלא גלימא א' אם יכסנו בה לא מהני משום דבעי כלי תוך כלי בין לתפילין בין לס"ת וריב"ל לטפויי היתירא אתא. ומ"ש מרן הכ"מ דמחיצה עדיף מכלי תוך כלי מדברי רבי' לא משמע הכי ופשוט ממה שהקדים לומר דין כלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה כו' ואי הא עדיפא הו"ל להקדימה ולומר או יניח כלי תוך כלי ופשוט:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה