ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ב - היה קורא
דף יג.
גמ' היה קורא בתורה וכו' אם כיון לבו כו' ובש"ס ש"מ מצות צריכות כונה ומסיק בדחייתו בקורא להגיה ע"כ. ורמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש כתב וז"ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא י"ח והשאר אם לא כיון לבו יצא אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בשעת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון ע"כ. הנה מדברי הש"ס מוכח דבמגיה בעי לכוין לקרות אפילו למ"ד מצות לא בעו כונה וא"כ קשה היכי פסק הרמב"ם דיוצא בקורא להגיה ותגדל הקושיא דהרמב"ם פסק להדיא גבי שופר ומגילה דבעו כונה כמ"ד מצות צריכות כונה והיכי פסק הכא דאפילו קורא להגיה יצא ואם דעתיה לפרושי אומרו אם כיון לבו יצא דקתני במתני' דקאי אפסוק ראשון א"כ מאי קאמ' תלמוד' ש"מ מצות צריכות כונה הא אפי' לרבא דאמר אין צריכות כונה פסק בסמוך דפסוק ראשון בעי כונת הלב והגם דשאני הך דקאמר בעי כונת הלב היינו פירושן של דברי' ושאני האי מלת' דמצות בעו כונה דפי' הוא כונה לצאת ידי חובתו בקריאת' זו. עכ"ז הא מיהא רבו יתירא אשתכחת בקרא דשמע ישראל מצינן למימר דאפילו למ"ד לא בעו כונה פסוק דשמע ישראל בעי כונה: והרב כ"מ ראיתי שכתב וז"ל בקורא להגיה וכו' וסובר רבינו דהאי אוקמת' היא לפום מאי דמתמה הש"ס ש"מ מצות צריכות כונה וקאמ' דאינן צריכות כונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי"ל דצריך לכוין בפסוק ראשון פי' דמתניתין היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפי' למאי דהוה סלקא דעתין למ"ד אין צריכות כונה כלל הקורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכי' כונה דהיא הנותנת ולמאי דהוה ס"ד כיון דאין שם כונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כונה לקרות אבל לדידן דאיכא כונה גמורה בפסוק ח' שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה עכ"ל הרב ז"ל. וקשה לי בדבריו ראשונה מה שדקדק לומר לפום מאי דמתמה ש"מ לא ידענא במאי הכריח הרב ז"ל דהש"ס מתמה דפשיטא דלאו הכי משמע אלא ה"ק מי שמעינן ממתני' מצות צריכות כונה ודחי מתכוין לקרות ואי מפרשינן לה דרך תמיהה ה"ק דכיון דאמוראי פליגי בהכי שפיר מצי תלמודא מתמה לס' האומר אינן צריכות כונה והא צריכות ודחי וכו' ודחיה זו דדחי תלמודא לאו מלתא פסיקתא אלא דמצינן לפרושי הכי ולא מותבינן למ"ד אין צריכות כונה ודרך זה הוא הנכון ותדע דבפ' ראוהו ב"ד דף כ"ח מותיב הש"ס לרבא דאמר אין צריכות כונה ממשנה זו ומשני כיון לבו לקרות אבל לס' ר' זירא דאמר התם דבעי פונה לא משנינן הכי אלא מתניתין כפשטה ודברי מרן הכ"מ ז"ל לקו"ד לא הבינותים דהא אפי' למ"ד מצות אינן צריכות כונה סובר להדיא דלעולם פ' ראשון בעי כונה שלימה ותדע דמאן דאמר מצות אין צריכות כונה הוא רבא כדאיתא להדיא התם בפרק ראוהו דמצינן לפרושי כיון לבו דקתני מתני' בפסוק ראשון בזה ליכא פלוגתא כל עקר ורבא גופי' הוא דחדית להאי דינא אמאי לא מפרשינן מתני' אליביה הכי והוצרך לאוקומה אוקמתא דלאו כהלכתא דקורא להגיה בשאר הפרשיות לא יצא:
ותו קשיא לי בדבריו ז"ל מאן חתים עלה דהא מלתא דאם קרא פ' ראשון בכונה שלימה אפי' יקרא השאר להגיה יצא ומה גם לסב' הרב דדעת רבינו היא דג' פרשיות דאוריתא במה יוצא י"ח קריאתן שצריך שיקראם בכונה לצאת מפני שקרא פסוק ראשון ומה גם למאי דמשמע מדברי הרב שפירש בתיבת להגיה וז"ל בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות ע"כ. והנה הגהת הס"ת צריך להגיה גם בחסירות ויתירות ובזה צריך לשנות המקרא ולקרות המסורת שבזה ישתנה משמעות התיבה והא נמי דמיא לקריאה דמתנמנם דאמרינן דיצא ובכה"ג מפליגא מדעתי' כונת יציאת י"ח הקריאה של הפרשיות שהוא קורא והבן:
והנכון בעיני לומר דדעת רמב"ם ז"ל היא לפום מאי דגילה הרב דעתו בפ"ב מהלכות מגילה ובפרק ב' מהלכות שופר דבעי כונה לצאת י"ח מצוה וטעמו ז"ל נראה דאפליגו רבא ור' זירא במס' ר"ה דף כ"ח וז"ל שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו' אלמא קסבר מצות אין צריכות כונה ע"כ ובתר הכי אמר הש"ס וז"ל א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה וכו' תנאי היא דתני' שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו א"ר יוסי בד"א בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיכוין שומע ומשמיע עכ"ל. לפום האי סוגיא הוי הא מלתא פלוגתא דרבא ור' זירא ולהכי קאמר הש"ס בברכות אמתני' דקתני אם כיון לבו לימא קסבר מצות צריכות כונה ומכרעינן הלכת' כמ"ד הכי ודחי לא בקורא להגיה וכמו שדחה הש"ס ג"כ התם בר"ה אליבא דרבא וקימא מלתא בפלוגתא דלרבא לא בעו כונה ולר' זירא בעו כונה ואיכא פנים לפסוק הלכתא כרבא משום דבתראה הוא ואיכא פנים לפסוק כר' זירא ומהטעמים שכתב בית יוסף יעש"ד ולא מכרעא מלתא להלכת' וכיון דכן נראה דרמב"ם אזיל בהא מלתא לחומרא בדאורייתא ולקולא בדרבנן ככללי ספיקין ודעת רמב"ם בק"ש היא דפסוק ראשון הוא דהוי דאוריית' ושאר הפרשיות לא הוו אלא מדרבנן ולזה כתב דפסוק ראשון בעי כונה פי' ולא כונת יציאת החיוב לבד אלא דבעי ג"כ כונת הלב והיא עדיפא אבל שאר פרשיות אפי' כונת יציאת י"ח נמי לא בעי ויוצא אפי' בקורא להגיה והוא אומרו והשאר אם לא כיון לבו כו' אפי' היה קורא בתור' כדרכו או מגיה את הפרשיות אלו בעונת קריאה יצא פי' ואין כאן כונת יציאת י"ח ואהא מלתא דכונת יציאת י"ח גמר אומר והוא שכיון לבו בפסוק ראשון דבעי' שיכוין לבו בפסוק ראשון לצאת י"ח ולא יועיל אם נתן דעתו להבין הפסוק אם לא כיון לצאת:
ובזה נתישב למה כפל רמב"ם לומר והוא שכיון לבו בפסוק ראשון שנתכון לשני דברים דבעי כונת יציאת י"ח. אי נמי אפשר לומר הטעם שכתב בסוף הדברים והוא שכיון כו' נתכוון להתנות על השאר שכתב שיוצא אפילו להגיה והוא שכיון לבו בפסוק ראשון אבל אם לא כיון בפסוק א' אפילו ידי חובת השאר לא יצא וכשחוזר לקרו' פסוק א' צריך לחזור לקרות כל הפרשיות ולא אמרינן הא נפק ליה חובת קריאת הפרשיות ואיכא למימר דדוקא בקרא הפרשיות בכה"ג הוא דחוזר לקרו' הכל אם לא כיון בפסוק ראשון אבל אם קרא הפרשיות בכונה לצאת י"ח ולא נתכון בפסוק ראשון משמע דכשחוזר אינו צריך לחזור אלא לפסוק ראשון ולא מיקרי זה קורא למפרע כיון דהא מיהא כבר קרא פסוק א' במקומו ואינו חוזר אלא משום כונה ואל תקשה לפ"ז דדעת רמב"ם במילי דאורי' בעי כונה לצאת ידי חובה ובדרבנן לא בעי מידי א"כ מגילה אמאי פסק הרמב"ם בפ"ב הקורא המגילה בלא כונה לא יצא כבר כתבנו שם דבמגילה מודים כ"ע דבעי כונה לצאת משום פרסומי ניסא וכדברי הרב המגיד התם. וטעמו דרמב"ם דפסק דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא הוא מההיא דאמ' ר' אילא משמי' דרב וז"ל אמ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונכנס בשינה יצא ע"כ. הרי דפסוק ראשון לבד הוא דהוי דאוריתא וכתבו הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש וז"ל היה ישן מצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו ע"כ ופשטא משמע דהגם דישן לגמרי ולא קרא אלא פסו' ראשון דיצא והרא"ש פי' דמיירי שקרא שא"פ מתנמנם וזה דוחק ופשיט' דבדברי רמב"ם מיהא לא מפרשי' הכי דאין דרך הפוסקי' לסתומי מלתייהו: והרב כ"מ כתב דרמב"ם נמי סובר דבעי מיהא קריאת מתנמנם ובלא קריאה כלל לא יצא ורצה להוכיח כן ממה שכתב בפ"ב קראה מתנמנם יצא:
ואני אומר אחר המחילה לעול' דאפי' ישן ממש קאמ' רמב"ם אלא דאחר האמת לא קאמ' רמב"ם דאפילו ניעור משנתו אח"כ דפטור מקריאת ג' פרשיות של ק"ש שחייבוהו רז"ל לקרות דפשיטא דחייב לקרות' אם נסתלק האונס וההיא דקאמ' בפ"ב קראה מתנמנם יצא שהוא ענין אחר דאין צריך לחזור לקרותה אח"כ ונפטר הוא בקריאה זו וברור הוא. ומה שנסתייעו הסוברים בדעת הרמב"ם ז"ל דכל הג' פרשיות דאוריתא מההיא דכתב בפ"א וז"ל וקריאת ג' פרשיו' אלו על סדר זה היא הנקרא' ק"ש ע"כ. קשי' לי וכי אם אין קריאת שלש פרשיות כאחד מן התורה לא יקרא להם שם ק"ש וליכא למיטעי בדבריו דסמך אמאי דכתב בדין קריאתן דמצטער בשינה פטור ומדין הקורא אותם מתנמנם יצא ואי תימא דהוו דאוריתא מי יצא והלא כבר פסק רמב"ם בהלכות שופר ובהלכות מגילה דמצות בעו כונה ומה כונה מצי עביד מתנמנם ואמאי גרע דין ק"ש משאר מצות אלא ודאי דלא הוי אלא מדרבנן. וכן ראיתי להרשב"א שכתב כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם וכך היא דעתו ודעת הרא"ה וס' אוהל מועד אלא דאכתי קשה למאי דפסק רמב"ם דאפי' היה קור' להגיה לא יצא דהרי אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה מודה דבקורא להגיה לא יצא כדמשמע הכא ובפ' ראוהו ב"ד להדיא. וי"ל דסובר רמב"ם דמאי דדחי תלמודא אליבא דרבא דאמר אין צריכות כונה דמאי דקתני אם לא כיון לבו לא יצא דמיירי בקורא להגיה לא דחי הכי אלא מקמי דאשכח תנאי דפליגי בהכי אי מצות צריכות כונה או לא אבל בתר דאשכח תנאי דפליגי אי צריכות כו' לא מפלגינן בהכי ולשנויי כל הנהו שינויי דחיקי אלא אמרינן דרבא סבר כתנא דסבר אינן צריכות כונה וכל הנהו מתנייתא דמתדייקי הפך מילתי' דרבא אתו כמ"ד צריכות כונה. ומהשתא ל"ש קורא להגיה לא שנא קורא כדרכו יוצא י"ח לדעת רבא דאמר אינן צריכות כונה ותדע דאיכא סברא להדיא בתלמודא דלא מחלק בהכי אליבא דרבא דקא' הש"ס התם בפ' ראוהו ב"ד דף ל"ג ע"ב אמתני' דקתני והמתעסק לא יצא קאמ' הש"ס הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע' ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא וקא' דלמ' תוקע לשיר נמי מתעסק קרי לי' עכ"ל. הרי דהגם דמתני' דלא יצא קתני להדיא מתעסק דהיינו להתלמד ואינו מתכוין לתקיעה כל עיקר ורבא לא אמ' דיצא אלא מתכוין לשיר ואעפ"כ לא מסייעא ליה מלתא לתלמודא לפלוגי בהכי וסבר דחדא מלתא היא ומאן דאסר בהא אסר בהא ומאן דשרי בהא שרי בהא ומתני' דקתני מתעסק לא יצח ה"ה לשיר דשקולין הן ומתני' כמ"ד בעו כונה ורבא כמ"ד לא בעו כונה. ומהשתא למאי דפסקי' כרבא במילי דרבנן דלא בעו כונה אפי' קורא להגיה יוצא י"ח ק"ש. וא"ת סוף סוף כיון דאשכחן דלהגיה גרע טובא לו יהיה דאמרה תלמודא לס' רבא לשנויי מתני' הא מיהא שמעי' דגרע האי לאו קושיא היא דהא פשיטא דמתני' דמגילה דתנן היה דורשה כותבה ומגיהה אם כיון לבו יצא ע"כ מדקתני מגיהה בהדי דורשה משמע כי היכי דדורשה וכותבה קאמ' התנא יצא הגם דכותב ודורש ה"ה מגיה נמי הגם דמגיה הוא יצא אם כיון לצאת ודוקא במגילה הוא דבעינן בה כונת הלב אבל בפרשיות ק"ש לבד פסוק ראשון דלא בעינן בהו כונת הלב אם קראם להגיה יצא זו היא כונת רמב"ם וליכא לאקשויי למאי דמשני תלמודא לס' רבא בקורא להגיה דמשמע להגיה לא יצא והרי משמע ממתני' דמגילה כפום האי דדייקי' מינה דיוצא דאיכא למימ' דיסבור רבא דהא בהא תליא דאי אמרי' לי' דבעי כונה לצאת ממילא בעי נמי לקרות קריאה הגונה והגם דדרך זה דחוק ביותר דהא בתר דקתני היה כותבה דורשה בעי כונת הלב ק"ו הוא למגיהה בשלמא אי אמרי' דמאי דקתני מגיהה היינו אפי' קראה כקריא' המגיה יצא אם כיון לבו היינו דאצטריך מתני' לאשמועי' אלא אי אמרי' שקוראה קריאה שלימה פשיטא דיצא דהשתא דורשה כותבה הגם דבמלתיה קאי דעדנו כותבה ודורשה יצא מגיהה דעקר למלתיה מבעיא עכ"ז מצי' לדחוקי לס' רבא דקמ"ל הגם דמגיהה לידע חסרון התיבות והאותיות הנרגשות בקריאה אעפ"כ יצא אם כיון לבו ולהכי לא אותביה תלמודא כל דמצי לדחוקי וליתובי וכל זה למאי דס"ד מקמי דידעי' דאיכא תנאי דסברי להדיא דלא בעי כונה כרבא אבל בתר דאשכח תלמודא תנאי דפליגי בהכי תו לא דחקינן ומתניית' כפשטיי' כדכתי' תו ראיתי להוכיח דקריאה זו דלהגיה לא מיפסילא מדאשכחן בירושלמי דאמ' בפ' היה קורא ופסקה הרמב"ם פ"ב מהל' ק"ש וז"ל קראה מתנמנם יצא עכ"ל ומסתברא לי דהקורא מתנמנם נשמטים מתחת לשונו אותיות מהתיבה ואינו מדקדק לומר התיבה בשלימות ולפעמים אומר חצי תיבה ואפ"ה קאמ' דיצא ומינה נמי דאם היה מגיהה דיצא ומה גם קריאה כה"ג מיקרי קריאה דיש אם למסורת והא עדיפא יותר מקראה מתנמנם ומאי דקתני במתניתין דמגילה דף י"ז וז"ל היה דורשה כותבה ומגיהה אם כיון לבו יצא כו' ורישא דקתני קראה מתנמנם יצא אל תטעה מזה להקשות לדרכינו ולומר דמתנמנם חשיב לי' תנא מקורא להגיה דלא היא דלעולם לגבי קלקול הבא בקריא' מחמת כונתו נים ולא נים או מחמת שקורא להגיה לדעת החסירות ויתרות יכולים לומר דהבא מחמת הנמנום גרע מטעמא דכתיבנא או לפחות שוים אלא דהקורא להגיה חסר לו כונת קריאה לצאת י"ח ואנן בעינן במגילה כונת קריאה אליבא דכ"ע כדדייקינן התם להכי התנה התנא אם כיון לבו יצא משא"כ מתנמנם דמיירי בקורא לצאת י"ח אלא דמתנמנם בקריאתה קמ"ל דאעפ"י שקוראה בלא דקדוק יצא ואולי דלא זו אף זו קתני מתני' לא מיבעי' קורא להגי' דיצא אם כיון לבו לצאת אלא אפי' מתנמנ' יצא כיון שכיון לבו וליכא לאקשויי זקשויי לפ"ז דסובר רמב"ם קריאת ג' פרשיו' לבד פסוק א' דרבנן א"כ אמאי פסק בפ"ב מהל' ק"ש נעלם ממנו בין פרשה לפ' כו' חוזר לואהבת כו' היה קורא וכתבתם כו' חוזר לוכתבתם דשמע כו' ע"כ והא הכא בקרא פסוק ראשון ודאי מיירי דהוי דאורי' ומשם ואילך דרבנן הוא דהוי ואמאי חוזר משום ספק הא לאו פירכ' היא דסובר רמב"ם דהך מתני' דקתני להאי דינא אתיא אפי' למ"ד אין חיוב מדאורי' אלא פסוק ראשון חייבוה לחזור הגם דהוי מדרבנן כיון דאתיליד ריעותא בקריאתה עצמה דהא טעה וקריאה כזו גריעא דאנן סהדי דטעה ולעולם אין חיוב מדאוריתא אלא פסוק ראשון אי נמי סובר רמב"ם דכל ספיקא דהוי במלתא דאין בה ברכה מהדרינן ליה אפילו בספק דרבנן וההיא דאמרי' בדף כ"א ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מתפרשא דבברכותיה קאמ' והכי מוכח מדברי ה"ה בפ' ג' מהלכות מגילה וחנוכה דמאי דקא' אינו חוזר וקורא בברכותיה קאמ' וכפי זה כל דליכא אלא קריאה בעלמא חוזר וקורא מספק אפי' במלתא דרבנן:
דף יד.
גמ' אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל כו' פירושו הכי הוא דימים דגומר בהם ההלל עבדינן הפרש בין אמצע הפרק לבין פרק לפרק בהפסקה כדעבדינן בק"ש דאנו אומרים בין פרק לפרק פוסק דהיינו לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלום לכל אדם ובאמצע לא אבל בימים שאין גומר הוי באמצע כבין הפרקים ופוסק גם לשאול מפני הכבוד ולהשיב כו'. וקושית הש"ס מרבינא דלא פסק לרב בר שבא היינו לשאול באמצע הפרק ומשני לא חשיב עליה דרבינא להפסיק מפני הכבוד וקשה לרמב"ם דמפרש דמאי דקתני מתני' מפני הכבוד היינו כגון רבו ואביו ומי שגדול ממנו ומהכא משמע אפי' חשוב בעיניו וכדעת הרא"ש. ומכח זה מכריח אני לומר דפירושא דמילתיה דרמב"ם במאי דקאמר בפ"ג דה' חנוכה סתם ימים שהיחיד כו' בין פרק לפרק פוסק פי' אין איסור לפסוק כל עיקר ויכול הוא לשאול בשלום כל אדם שהוא חפץ לשאול בשלומו וכפשט דבריו וכפי' המגיד משנה ודלא כהסוברים בדבריו דכדין ק"ש קאמר וכפי זה פריך הש"ס שפיר לרבינא דלא פסיק לרב בר שבא כיון דאין איסור לפסוק ומשני אינו חשוב בעיניו ולפי שהיה עוסק בהלל לא רצה לפסוק וה"ה אם היה עוסק בתורה לא היה מפסיק לשאול בשלומו וזהו שכתב הפר"ח משום אורח ארעא:
שם גמ' בעי אשיאן כו' השרוי בתענית מהו שיטעום כו' א"ל טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה צריכה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כאן. בפירושא דהאי סוגיא אפליגו בה רבוותא לדברי התוס' ודעמייהו טועם ופולט קאמר אבל טועם ובולע אפילו כל דהו אסור לשרוי בתענית וצריך ברכה ראשונה ומאי דקתני בבריתא מטעמת אינה צריכה ברכה לפי שברכה ראשונה נתקנה על כל הנאה ואפילו אכל כל שהוא ואפי' הריח ריח טוב קמ"ל דבהא לא. ורמב"ם כ' בפ"א מה' ברכות וז"ל ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה עד רביעית ע"כ משמע מדבריו דטועם ובולע קאמר תנא מדדייק במלתיה דלא בעי ברכה לאחריה ש"מ דבולע דאי לא תימא הכי מהיכא תיתי דלבריך כל שלא בלע רביעית וסובר נמי דעד ועד בכלל קאמר תלמודא. ובפ"א מה' תענית כתב וז"ל ומותר לו לטעום התבשיל ואפילו בכדי רביעית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ע"כ מהכא משמע דמפרש טעמא טעימה דקתני מתני' היינו ופולט וקשיא דבריו אדבריו:
ונראה כי רמב"ם ז"ל דייק סוגיין הכין מאי דבעי אשיאן אכילה ושתיה קביל עליה כו' פי' דאי אמרינן אכילה ושתיה קביל עליה נפיק לן דינא דדוק' שיעור רביעית הוא דאסור דכל פחות לא מיקרי שתיה אבל פחות שרי אפי' לבלוע ואי אמרינן הנאה קביל עליה אסיר אפי' לפלוט דהא מיהא הנאה פורתא הויא ומאי דאמר ליה טועם לאו כלום הוא איכא למידק אמאי לא אמ' ליה מעין צדדי הבעיא או הול"ל אכילה ושתיה קביל עליה או הול"ל הנאה קביל עליה ואמאי שינה לומר בלשון זה אלא ודאי דכונתו היא לומ' דהגם דהנאה קביל עליה אעפ"כ טועם ואין בכך כלום. פי' לו יהיה דהנאה קביל עליה טעימה מועטת כהא דפולט לאו כלום ולהכי לא הוי מספיק בשינויא דהנאה קביל עלי' דה"א דאפי' טועם ופולט נמי לא ומתני' דקתני מטעמת אינה טעונה ברכה ממה דקתני אינה טעונה ברכה מוכח דטועם ובולע קתני דאי פולט מהיכ' תיתי דצריכה ברכה דאיצטריך למימ' דאינ' טעונה ברכה ומאי דקתני סיפא והשרוי בתענית טועם וכו' לאו בטעימא דרישא קאי אלא בטועם ופולט ולא אתא תנא לדמותה למטעמת דרישא ממה דדייק ואין בכך כלום הרי זה מורה באצבע דבפולט קמיירי ולאו כלום עבוד ובהכרח לפרושי הכי דאי לא תימא הכי הוי איפכא ממאי דדייקי' מהש"ס דהש"ס קאמר תניא נמי הכי דמשמע דכותיה קיימא מתני'. ולפום האי שיטה נפיק לן דינא דלענין ברכה אפי' טועם דבולע לא בעי ברכה ולענין השרוי בתענית דוקא טועם ופולט הוא דשרי והיינו פסקיה דרמב"ם. אלא דדחיקא לי לפלוגי פירושא דטעימה דסיפא מטעימה דרישא דמטעמת דקתני ברישא היינו ובולע וטעים דסיפא דתענית ופולט דמאן פלג לך לו יהיה דהש"ס נימא דסבר הכי. ותו אי תימא דפלגינן פי' דמטעמת דרישא לפי' דטעים דסיפא א"כ מאי דמסיים תלמודא ואמר עד כמה ר' אמי ור' אסי טעמו עד רביעתא ע"כ לא ידעינן מאי עבידתייהו דר' אמי ור' אסי אי בתעניתייהו קאמר או לענין ברכה קאמר דלא הוו מברכי. והנה פשטא הוי דבתעניתא קאי דאי לענין ברכה העיקר חסר דבעי למימר ולא בריכו אבל אי אמרינן דבתעניתא קיימי עיקר דינא הוי במאי דקאמר טעמו עד רביעתא:
ומהשתא בשלמא אי אמרינן דדין טעימה לענין תענית כדינא לענין ברכה שפיר דאמרינן הגם דהך דר' אמי ור' אסי לענין תענית הוי ומינה לענין ברכה. אלא אי אמרינן דמפלגינן דינייהו וטעימה דלא בעי ברכה אסירא לענין תענית היכי גמרינן דינא דטעימה ובליעה לענין ברכה מדין טעימה ופליט' דבדין תענית דשאני האיך דבלא פליטה להכי טעמו עד רביעית משא"כ טעימה ובליעה אימא דלא וליכא למימר דאה"נ דלא גמרינן והרי רמב"ם ז"ל גופיה השוה בשני הלכות דעד רביעית שפיר דמי בין לענין ברכה בין לענין תענית וליכא לדחוק דתרתי עבוד ר"א ור"ח בתעניתא בלא פליטה ודבליעה בלא ברכה דלא משמע הכין מתלמודא. ומאי דחזי לי לדידי טפי למימר הוא דתלמודא מתפרש הכין ומתפרש הכין מצינן לפרושי דמיירי בבליעה ומצינן לפרושי דמיירי דוקא בפליטה וכ"ש דינא דתענית ל"ש דינא דברכה וכל הנהו דיוקי דדייקינן בסמוך לא מכרחי מידי ויכולין לידחות ברוח מצויה והמשכיל יבין. וטעמו דרמב"ם הוא כיון דהש"ס מתפרש הכין ומתפרש הכין לזה בדין ברכות דקי"ל ספק ברכות להקל והו"ל ספיקא דרבנן דברכות אלו לא הוו אלא דרבנן כדקאמר רמב"ם בסמוך להאי הלכה ומצינן נמי לפרושי מאי דקאמר מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו בבליעה פסקינן הכי ובדין תענית דאיכא ספק דאוריתא דאי אמרינן דלא קאמר מותר אלא בפליטה אבל בבליעה נמצא זה עובר על קבלת תענית שהוא בלא יחל דאוריתא ולהכי פסק דצריך לפלוט. ומילתייהו דר"א ור"א כפשטא דבתענית קיימא ומינה לדין ברכה וחדא מלתא נינהו. אלא לדידן דמספקא לן אי פולט אי בולע קאמר הוא דפלגינן הכי. זו הוא שיטתו דרמב"ם ז"ל ולשיטה זו אם עבר וטעם ובלע כדי רביעית אינו חייב דספיקא הוי:
דף יד:
גמ' תניא רשב"י אומ' בדין הוא שיקדים שמע לוהיה כו' ע"כ. הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש כתב וז"ל ומקדימין לקרות פ' שמע מפני יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר שהכל תלוי בו ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת כל המצות ואח"כ פ' ציצית שגם היא יש בה ציווי זכירת כל המצות ע"כ. רבינו דקדק לומר בפרשת שמע שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו כי הוא זה פי' עול מלכות שמים דקתני במתני' וגם מה שאמר רשב"י שיש בה ללמוד וללמד וכו' ואמר בטעם קדימת והיה אם שמוע שיש בה זכירת וכו' דלא כמתניתין דקתני טעם משום דנוהגת ביום ובלילה והכ"מ ישב מה שישב ואין דבריו נראים הגם שנניח ההגהה שהגיה בדברי רמב"ם שהעיקר חסר בדבריו והנכון בדברי רמב"ם הוא בהקדים לדקדק בדברי תנא דמתני' דקתני טעם לקדימת והיה לויאמר מטעם נוהגת ביום ובלילה הלא עיק' פ' ויאמר הוא בשביל מצות זכרון יצ"מ ומצותה היא ביום ובלילה דכתי' למען תזכור את יום וכו' אלא ודאי דאי משום הא דזכירת יצ"מ לבד ודאי לא תקדים לוהיה הגם שזמנה ביום ובלילה וטעמא הוא משום דוהיה אם שמוע יש בה זכרון ציווי כל המצות ויצ"מ אין בה אלא מצות זכירת יצ"מ ולא הוצרך תנא לטעמא דזו זמנה גם בלילה כו' אלא בשביל זה שכתוב בפ' ציצית וראיתם כו' וזכרתם את כל מצות ה' מעתה הושוו והיה לויאמר לזה נתן טעם התנא בשביל שאין זמן ראית ציצית וזכירה התלויה בה אלא ביום משא"כ והיה והוא מ"ש הרמב"ם והיה אם שמוע שיש ציווי על זכירת כל המצות פי' דזולת זה אם לא היה בה אלא זכירת מצוה אחת לא תקדים לויאמר שקדמה בתורה. ואמר ואח"כ פ' ציצית הנה דקדק לומר פ' ציצית ולא אמ' פ' ויאמר כדרך זכרונה עד עתה בדבריו בזה העירך שמה שמוזכר ג"כ בפ' ויאמר וזכרתם את כל מצות אינו אלא ביום שהוא זמן ציצית שזה כבר הודיע הרב שאין מצותו אלא ביום ותמצא שכתב סמוך לזה ממש וז"ל אע"פ שאין מצות ציצית בלילה כו' ע"כ הרי דמלתא ידיעה היא שאין זמן ציצית בלילה ולהכי לא הוצרך לתת טעם למה לא הקדים פ' ויאמר לוהיה: ומ"ש רמב"ם שגם היא יש בה כו' הוא לתת טעם אעקרא דמלתא למה תקנוה בק"ש בשלמ' ראשונה ושניה משום דאתמר בהו ודברת בם בשכבך ובקומך אלא פ' ציצית למה ואמר לפי שדומה לפ' שניה שיש בה זכרון כל המצות:
דף טו:
גמ' אי אתמר הכי אתמר א"ר יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב ופירש"י בכל המצות בכל הברכות ע"כ. ומדקמייתי תלמודא הא דרב יוסף בסיומא דשמעתא משמע דהכי סבר דבשאר מצות לא בעי שמיעה ומדקתני ר"מ במתני' דלעיל דעל לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים משמע דהגם דלא הוציא בשפתיו כונת הלב מוציאתו ידי חובתו ולא פליגי עליה אלא בק"ש משום דכתיב שמע אבל בשאר ברכות לא. והכי פסק רמב"ם ז"ל וסמ"ג דהגם דלא הוציא בשפתיו שפיר דמי אלא דהרא"ש הכריח שצריך להוציא בשפתיו מיהא משום דדברים שבלב אינם דברים וכן היא ס' רש"י ור' חננאל ורבינו יונה ויכולני לומ' דלא קאמ' ר"מ על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברי' אלא בק"ש דגילה ביה קרא אבל בשאר ברכות קיימי ככללין דדברים שבלב אינם דברים. ולדידי חזי לי בדעת הרא"ש ודעמיה ולמאי דקי"ל ספק ברכות להקל בהיכא דבירך בלבו ולא הוציא בשפתיו כל עיקר אי מחייבינן ליה לחזור לברך או אמרינן ספק ברכות להקל ומכרעא לי מלתא דבברכות דאוריתא כגון ברכת המזון שאם אנו מקילין בברכה נמצא שהוא מבטל מצוה דאוריתא לזה צריך לחזור ולברך ובשאר ברכות שהם מדרבנן אם בירך בלבו הגם שלא הוציא בשפתיו אין לו לחזור ולברך ועיקר ומרן פסק בברכת המזון שצריך לחזור ולברך ואין ללמוד מינה לשאר ברכות שהם מדרבנן:
דף טז.
גמ' קרא וטעה ואינו יודע כו' בין פרק לפ' יחזור לפרק ראשון כו' ע"כ פירש"י לפ' ראשון להפסק ראשון והיה אם שמוע ע"כ הגם דמשמעות אומרו פ' א' הוי ואהבת עם כל זה לא חש למיטעי דפשיט' דלהפסק ראשון קאמ' דהא כיון שיודע שהתחיל ואהבת ויודע שסיים הפרק הא ודאי שקרא פ' ראשונה ואמאי חוזר פעם שניה לקרותה ש"מ דלהפסק ראשון קאמ' והרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש כתב וז"ל נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע איזו פרשה כו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת כו' עד כאן ודבריו נפלאו למה יחזור לקרות פרשה ראשונה והגם דלישנא דפרק ראשון מוכח כותיה אף על פי כן אין דעת אנוש מקבלת הלכתא בלי טעמא. והרב בעל לחם משנה יישב כי כיון דנעלם ממנו ולא ידע באיזה הפסק הוא זה יורה כי לאו אדעתיה בקריאת הפרשה ואנן בעינן קצת כונה שלא יהיו מצות בזויות עליו וכמו שכתב הרשב"א והביאו בית יוסף ע"כ אין דעתי מקבלת כל כמין דין דלא קאמר הרשב"א דבעינן קצת כונה אלא בההיא דפועלים וצריכין להבטל ממלאכתן בשעת קריאה כתב שלא יהיו מצות בזויות עליו שהוא עושה מלאכה וקורא אבל אם אינו פועל ואבדה כונתו כל עיקר אין צריך לחזור ואפילו ידעינן בודאי שקראה בדרך זה יצא ואצ"ל בנדון דידן דאיכא למימר דמחשבה נזדמנה לו בין פרק לפרק ושכח מקומו איו. וחזיתיה למרן שנתן טעם לדברי רמב"ם דכיון דצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת אם כן איכא לספוקי גם אם יקרא ואהבת ע"כ ולדידי חזי לי דאה"נ שאם נכנס תחת גדר מבוכת טעותו שלא התחיל ואהבת דינא יהיב כדעת עליון אלא דבהיכא דברירא ליה דהתחיל ואהבת תו ליכא למיחש ומעתה צריכין לאוקומי דברי רמב"ם בנסתפק גם אם התחיל ואהבת ואין דבריו מוכיחין הכי ממה דדייק במלתיה ואינו יודע איזו פרשה השלים דמשמע דיודע ודאי דקרא פרשה אחת והיכא כתיבא דפסוק ראשון דשמע ובשכמל"ו נקרא פרשה: ומה שכתב הרב דכיון דצריך להפסיק בין לעולם ועד כו' הא מלתא לא מחליא ליה שם פרשה ומה גם דלרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו הפסק זה כל עיקר: ואולי כי במה שכתב רמב"ם וקורא פ' בשכמל"ו בלחש נקרא הפסק והכי קאמר נעלם ממנו כו' והספק בא לו בדרך זה שאינו יודע מה פרשה קרא הדין הוא דגם התחלת הפרשה דואהבת בכלל כי כיון דלבו בל עמו איכא לספוקי נמי שבקריאת בשכמל"ו שהיא בלחש שקריאתה משונה ממה שלפניה ושלאחריה חשב שהוא בין פרשה לפרשה אף זה מן הטעות לו וצריך עוד לחזור לואהבת:
שם גמ' אמר ליה ר' יוחנן לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם אבל פתח וכו' סירכיה נקיט ואתי ע"כ: פירש רש"י וז"ל סירכיה נקיט אין לטעו' מכאן עד אמת ויציב וכו' פירוש דאם אמר למען ירבו ומצא עצמו באמצע אמת ויציב ונפל לו הספק אם קרא ויאמר לאו ספיקא הוא דודאי שקרא ויאמר דכשיגמור פסוק למען ירבו סירכיה נקיט ואמר ויאמר ולא ידלג ויאמר אמת סמוך ללמען ירבו משא"כ בגמר פרק ואהבת יכול הוא לטעות ולדלג והיה אם שמוע ולא מסרך בפיו אחרי בשעריך והיה אם שמוע ולדרך זה אם אחר שאמר למען ירבו נפל לו ספק אם קרא והיה או טעה בוכתבתם דשמע וסמך ליה למען ירבו צריך לחזור ולקרות והיה. וסברא זו אין דעת חכם מרחקתה בין מאי דאמרינן דאם. נסתפק אם קרא ויאמר דסירכיה נקיט ולא מדלג לומר על הארץ אמת ויציב בין מאי דאמרינן דהגם דאמר למען חיישינן דלמא טעה כשאמר וכתבתם קמא וסמך לה למען ירבו וחזיתיה לרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש שכתב וז"ל היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם דשמע וכו' חוזר לוכתבתם דשמע ואם נסתפק לו אחר שקרא למען כו' אינו חוזר כו' ע"כ מסתברא לי דיודה רמב"ם למציאות דפי' רש"י ז"ל בדברי ר"י דאינו צריך לחזור אלא דרש"י אינו מודה בדברי רמב"ם ז"ל והדעת מכרעא למימר דתליא מלתא באופן הספק אם נסתפק אם אירע לו כזה דטעה וגמר אומר למען ירבו אחר וכתבתם דינא יהיב כדעת רש"י ואי ספקיה הוא בוכתבתם אם היא קמא או בתרא ולא בשגרא דלישנא דבזה כשנחייבהו לחזור לראשון איכא תרי ספיקי ספק קמא וספק זה מתברר בלמען ירבו שקרא אלא צריך אתה לבוא בספק אחר והוא לטעון דילמא טעה בלישניה והו"ל תרי ספיקי וכה"ג לא מחמרינן לדעת רמב"ם ובמציאות זה הוא שכתב דאינו צריך לחזור כו' ולהכי דייק היה קורא וכתבתם ואינו יודע כו' פירש שהספק לא נפל לו אלא בזה אבל אם נפל בשגרא דלישניה צריך לחזור לוכתבתם קמא והבן:
שם גמ' אבל מברכין לאחריו שתים עיין מה שכתבתי בדף מ"ח בד"ה משה תקן להם לישראל ושם ישבתי הענין בס"ד:
שם גמ' ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' ובלכתך בדרך פרט לחתן כו' ע"כ. פשטה הכין הוא דאי הוה עסיק במצוה מקמי דמטי עידן דק"ש ומטי לא ליקרי הגם דליכא שהות למיקרי ק"ש ומבטלה ומסתברא דהגם דאיכא שהות למיעבד הך מצוה וליכא שהות לק"ש כיון דקדם ועסק במצוה לא לפסיק ואי לא הוה עסיק במצוה ומטי זמן ק"ש חמינן אי הויא מצוה עוברת יקדים למצוה אי איכא שהות לק"ש ואי ליכא שהות לק"ש לא הגם דמיבטלא מצוה משום דק"ש אית ביה תרתי ת"ת ומצות ועול מלכות שמים והראיה דפוסקין מת"ת לק"ש אלא דקשה הלא ת"ת עדיף מכל המצות ונדחין המצות מקמיה וכדתנן אין מפסיקין לתפלה הגם דמתבטלת לגמרי ות"ת גופיה נדחה מקמי ק"ש והיכי אמרינן הכא דנדחית ק"ש מקמי שאר מצות ואפילו זמנה עובר ואין זמן שאר המצות עובר מטעמא דהתחיל במצוה. והרמב"ם פ"ד מהל' תפלה כתב וז"ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומק"ש לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מק"ש עד שיבוא עליה ע"כ. משמע מדבריו דסובר דטעם פטור העוסק במצוה הוא משום דמטריד הו"ל כעוסק במלאכה דמיחזי כעראי וכל העוסק במצוה טריד לביה בה זולת מי שהיה לבוש ציצית או תפילין דלא עביד מידי דכבר אנח ליה דכבר הניחו או נתעטף בו ולא מטריד לביה ולדידיה נמי דוקא אם התחיל במצוה אבל אם עדיין לא התחיל אסור להתחיל ולהטריד לביה ויבטל ק"ש דקריאת שמע עדיף מת"ת דעדיף מכל המצות. ומאי דכתב רמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש וז"ל היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא כו' היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור כו' ויקרא אם יש לו עת כו' ע"כ. לא תידוק מהכא דדוקא בצרכי רבים הוא דלא יפסיק משום דחמיר אלא הוא הדין כל מצוה שהתחיל ועסק בה לא יפסיק ומטעמא דכתב שם בפ"ד מה' תפלה וסמך אמאי דפסק בפ"ד מהל' ת"ת וטעמא דדקדק לומר צורכי רבים לפי מה דכתב בפרק ו' מהלכות תפלה דצורכי רבים כתלמוד תורה יש מקום לומר דכי היכי דתלמוד תורה פוסק הכי נמי צורכי רבים דלכל השוה אותם קמ"ל דלהא מלתא לא דמו צורכי רבים לת"ת וטעמא משום דמטריד בצורכי צבור והוה ליה טירדא דמצוה ופטריה רחמנא כיון דהתחיל ודוקא התחיל אבל לא התחיל ת"ת עדיף ואין צריך לומר קריאת שמע: