ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק א - מאימתי
דף ב.
משעה שהכהנים וכו' רש"י כתב דהשתא דנהיגי לקרותה בציבור מקמי הכי בעוד היום הוא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ועיקר מצותה שאנו יוצאי' י"ח בה היא מה שאנו קורין על המטה פ' ראשונה ע"כ והתוס' לא נראה להם להלכה שיוצאין בפרשה ראשונה לבד וכתבו שסומכין על דעת ר' יהודה דאמר זמן תפלת מנחה עד פלג המנחה וממילא מאז מתחיל זמן ערבית והראיה דאשכחן דקאמ' תלמודא בפרק תפלת השחר בפיסקת תפלת המנחה עד הערב ר"י אומר עד פלג המנחה וז"ל א"ל ר"ח לר' יצחק התם אמר רב כהנא הלכה כר"י כו' הכא מאי וא"ל מדרב מצלי של שבת בע"ש כו' שמע מינה הלכה כר' יהודה כו' ע"כ. שמעינן מינה דמאן דסבר כר' יהודה דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה מצי לצלויי תפלת ערבית דמסתמא חשיב ליה ערב והגם דלא הוי זמן שכיבה דהא לא דריש בשכבך ובקומך וכמו שכתבו התוס' בע"ב ד"ה א"ל יע"ש. שוב דחו התוספות הך דכר"י עבוד משום דמצלו מנחה ג"כ סמוך לחשיכה והוי כתרי קולי דסתרן והעלו דעיקר סמיכתן הוא ככל הנהו תנאי דבסמוך דמיקרי זמנה קודם צאת הכוכבים והוכיחו מרב דהוה מצלי דשבת בערב שבת ע"כ. דבריהם תמוהים היכי מוכיחו מההיא דרב דההיא קאמר הש"ס דכרבי יהודה ס"ל ולפי מה שכתבו דהוי תרתי דסתרן ממילא רב לא הוי מצלי מנחה סמוך לחשיכה ותו רב דמצלי מצלי בעוד השמש כדמשמע להדיא התם בפ' תפלת השחר ולהנהו תנאי ליכא בהו מאן דמתיר לקרותה בעוד השמש כדמוכח להדיא דהא מאן הוא בכולהו הנהו תנאי דמקדים זמנה ר' אליעזר דאמר משקדש היום דהוא בין השמשות אבל בעוד היום ואצ"ל שעה ורביע ליכא מאן אמרה וכ"כ הטור להדיא. ואין דברי התוס' מיושבים אצלי וישוב דבריהם הוא כדרך שכתב הרא"ש שהביא הך דרב דצלי של שבת בע"ש לדרך קמא דכרבי יהודה עבדי אבל למה דאמר דכהנהו תנאי עבדי לא מצי לצלויי אלא בין השמשות כתנא דמקדים בכולהו אבל מקמי הכי לא יצא ידי חובתו ודחה הרא"ש הך דרב דצלי וכו' משום דאפשר דהוה קרי קריאת שמע בתר הכי בזמנה. ולדעתי דברי רש"י עיקר דבק"ש שעל המטה נפקי דהא ממ"נ אי כר"י ס"ל קשה תרתי חדא משום תרתי דסתרן. ועוד אי שמעת ליה לר"י דאמר לאו זמן מנחה לילה מי שמעת ליה דאמר וההיא דרב הא דחה ליה הרא"ש ברוח מצויה. ואי כהנהו תנאי מאן שמעת ליה דמקדים בכולהו ר"א בין השמשות אמר מקמי הכי לא אמר ואינהו צלו בעוד היום. והרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות תפלה וז"ל ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת בע"ש וכן יתפלל של מוצאי שבת כו' ובלבד שיקרא קרית שמע בזמנה אחר צאת הככבים ע"כ. גילה דעתו דהך דרב הוה מיהדר וקרי קרית שמע בזמנה. וז"ל בפרק א' מה' ק"ש איזהו זמן ק"ש בלילה מצותה משעת יציאת הככבים כו' ואמר מצותה לגבי עד חצי הלילה והגאונים והרי"ף גם כן פסקו דדוקא מצאת הככבים. ולענין הלכה נרא' לי דאם צבור מצלו בין השמשות מצלי בהדייהו כיון דאיכא מסמך גאולה לתפלה דהוי עת רצון ומצינן למיסמך אדרבי אליעזר אבל מקמי הכי ליצלי ביחיד:
שם גמ' תנא אקרא קאי מהכא דייקינן דתנא דמתני' סובר קרית שמע דאוריתא דאי כמאן דאמר קרית שמע דרבנן וקרא דבשכבך כו' בתלמוד תורה מאי אקרא קאי ולדברי שמואל דאמר דרבנן לא משנינן הכי אלא חסורי מחסרא והכי קתני חייב אדם לקרות קרית שמע שחרית וערבית מאימתי קורין כו' ומשום דלאו קושיא אלימתא היא לא טרח תלמודא למימר הניחא כו' אלא לשמואל כו' והגם דלא אמרינן חסורי מחסרא בתחילת המשנה הכא שאני דהא משתמעת נמי דצריכי לקרות מדקתני מאימתי קורין ק"ש. איכא למידק אמאי אין מברכין על קרית שמע אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע. וראיתי להרב אבודרהם דיהיב טעמא כיון דעיקר טעם הברכה הוי לקבל עליו עול מלכות שמים קודם לעשית המצוה. בקריאת הא איכא שם ומלכות בפסוק ראשון ע"כ ולמאי דחמיתיה לרב עמרם גאון שהביא דברי הרא"ש דהאידנא דקורין בציבור קרית שמע מבעוד יום שאין אנו יוצאין ידי חובתינו אלא בק"ש שעל המטה וצריך לברך עליה אקב"ו לקרות קרית שמע ע"כ. לדבריו ז"ל אינו צודק טעם אבודרהם ואולי כי דוקא בקרית שמע שעל המטה תקנו ברכה זו כיון דלא קרו לה אלא משום מזיקין בהיכא דצריכין למיפק בה ידי חובת מצות קרית שמע בעי לברוכי כי היכי דמנכרא מלתא דלחובה קרי לה:
דף ב:
תוס' א"ל ר"י תימא וכו' וי"ל וכו' דלא דריש כו' ע"כ. האי שינוייא הוי למאי דלא קיימא לן כוותיה לענין דין זמן ק"ש אבל למאי דדייקו התוס' בדיבור א' שאחורי הדף דעליה סמכינן האידנא דמצלינן בעוד היום לא מצינן למימר הכי דהא דרשת בשכבך ובקומך הלכתא נינהו ועיקר תירוצא להאי קושיא הוי הכי לדידהו דחכמים קאמר להו ר"י לדידכו דסוברים כחכמים דפליגי עלי בזמן תפילת המנחה ואומרים עד הערב כו' ועיין בדברי הרא"ש כי כן הדברים:
דף ד.
גמ' וחכ"א עד חצות חכמים כמאן ס"ל אי כר' אליעזר כו' לעולם כרבן גמליאל והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם כו' ע"כ. משמע דגם במשמעות דברי חכמים מחייבי הכי דלא תימא דר"ג איהו הוא דמשוה דעת חכמים לדעתו ולא כן תנאי דמסברי להו אלא לכ"ע ת"ק לא קאמר אלא למיגדר מלתא וקשה במאי פליגי ת"ק ור"ג וליכא למימר דלא פליגי דהא קאמר תלמודא בדף ח' וז"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג כו' מכלל דפליגי רבנן עליה ואפשר דת"ק סובר דקנסינן לעובר מחצות ואילך ואינו שכר זמן ק"ש בעונתה ור"ג סובר דעובר על דברי חכמים הוי אבל שכר ק"ש בזמנה קרי. או אפשר דר"ג לא ס"ל הך תקנה דעד חצות ואי שהי ולא קרא לא עבר אדרבנן. והרמב"ם פסק בפ"א מהל' ק"ש וז"ל איזהו זמן ק"ש כו' עד חצי הלילה ואם עבר יצא שלא אמרו כו' אלא להרחיק כו' ע"כ וכתב הכ"מ דפסק כחכמים ע"כ. משמע מדבריו דסובר דר"ג פליג בתקנתא וקשה חדא דהרי פסקי' בש"ס אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכמו כן בפירוש המשנה כתב הרמב"ם והלכה כר"ג. על כן נראה דסובר רמב"ם ז"ל דפלוגתייהו היא אם עבר חצות לילה ולא קרא לת"ק פקע כליליה וקרינן עליה מעוות לא יוכל לתקון ור"ג סבר דלא קנסינן ליה כולי האי וכדרך הראשון שכתבנו כדקאמר בש"ס וכדבריו בפי' המשנה ופי' האי פלוגתא דת"ק ור"ג לפום מאי דכתיבנא הכי היא דרבנן סבור קנסינן ליה הכי כי היכי דידע דבתר האי זמנא לא מקיים מצות ק"ש בעונתה ובהכי יזרז ולא ליפשע בה כל ימיו ור"ג סבר דכולי האי לא קנסי' ליה דילמא איתרמי ליה ופשע ולא קרא עד חצות וכיון דידע דלא מקיים בתר הכי מצות ק"ש לפשע ולא לקרא ופסק רמב"ם כר"ג דקאמר ישנו לזמנה בתר הכי ואמר יצא י"ח וכדקאמר הש"ס הלכה כר"ג והם דבריו בפי' המשנה:
דף ח.
גמ' אמר אביי מריש כו'. עיין מה שכתבתי במגילה דף נ"ט ד"ה אמר אביי ע"ש:
דף ח:
גמרא תניא רשב"י אומר פעמים וכו' איכא דמתני כו' ועיין מ"ש התוס' בד"ה לא לעולם ליליא ובד"ה לעולם יממא הוא כו' עיין בדבריהם הנה לדבריהם ז"ל חולק רשב"י אדר' עקיבא דלרשב"י אינו יוצא י"ח של ערבית אחר ע"ה ולר' עקיבא לתירוצא קמא אינו יוצא משעלה ע"ה אלא של ערבית ולא של שחרית ולתירוץ אי נמי יוצא בה בין של ערבית בין של שחרית ותירוצם ז"ל ראשון גם שני לא נהירי. תירוצא קמא כבר הרגישו בקושית ר' עקיבא אר' עקיבא ומה שתירצו תרי תנאי אליבא דר' עקיבא לאו תירוצא הוא. ומה גם דהך דר' עקיבא דקתני משיכיר בין חמור לערוד לא מתנייא בשם תנא אחרינא ותירוץ בתרא קשה דמהיכא יס"ד שיצא י"ח ק"ש של ערבית אחר הנץ החמה דאיצטריך ר' עקיבא לחוש לה. תו קשה ליתני כה"ג פעמים שאדם קורא ק"ש קודם הנץ החמה ויוצא בה ק"ש של לילה ופעמים שאדם קורא ק"ש באותו זמן ויוצא בה י"ח ק"ש של יום ובדרך זה שמעינן נמי דלא נפיק בשל לילה אחר הנץ החמה ממה דדייק קודם הנץ ודוק:
ולדידי חזי לי דטפי מצינן לתרוצי בהך דרשב"י דאחת קודם שיעלה ע"ה כו' דאתא לאשמועינן דאינו יוצא בשל יום קודם שיעלה ע"ה הגם דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא והא חידותא הוי טפי מהך דכתבו הם ז"ל דאשמועינן דלא נפיק בשל לילה אחר הנץ החמה דזו אינה צריכה לפנים וכפי זה לא פליגי הך דרשב"י אהך דרשב"י משום רבי עקיבא וזמן עלות השחר עד הנץ החמה ישנו זמן ק"ש של שחרית ושל ערבית דהא איכא דגנו ביה ואיכא דקיימי ביה. אי נמי טפי מיסתבר לי למימר דטעמא דלא אמר רשב"י בהך דמדנפשיה פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים משיעלה ע"ה הוא לפי הקדמתו הך דרביה דכבר אמר דיוצא בשל ערבית משיעלה ע"ה ולא אתא אלא לחידותא דדינא דיוצא בשל שחרית נמי משיעלה עמוד השחר להכי לא איצטריך ואדרבא אי הוי תני לה איכא למיפרך והרי אמרה חדא זימנא וטעמא דר' עקיבא דלא תני הך דיוצא בשל שחרית משעלה ע"ה דאשמועינן רשב"י מצינן למימר דפשיטא ליה דמשיעלה ע"ה יממא הוא ככללא דדינא כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום כו' וכולן שעשאן משעלה ע"ה יצא הרי דיממא הוי ובשעת הצורך יוצא ודאי דר' עקיבא נמי בעת הצורך איירי כדדייק פעמים כו' פי' אם נצרך. אלא דרשב"י חש למאן דטעי במילתיה דרבי עקיבא דדוקא קתני דמשעלה ע"ה לענין ק"ש לא הוי יממא ותני דה"ה דנפיק בשל שחרית ואורחייהו דרבנן דבתראי חיישי ומפרשי מאי דקמאי לא חשו ליה. אלא דמשמע דלדעת רשב"י כל דהוצרך מצי למיקרי ק"ש של ערבית משעלה ע"ה והגם דשגג ואישתלי ולא קרא עד ההוא זמנא הרי זה קורא אבל לענין הלכה מדקאמר תלמודא דההוא עובדא דההוא זוגא דרבנן דאשתכור כו' דאניסי נינהו וקאמר ריב"ל כדאי הוא רשב"י למיסמך עליה בשעת הדחק משמע דלא פסקי' הלכה כותיה אלא בשעת הדחק כהך עובדא דאשתכור כו' או שעת הדחק דדמי לאניס. הגם דאיהו אמרה למלתיה בכל גוונא ובזה נמי מאי דקאמר הש"ס אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג דמשמע אכולה מלתא דקתני עד שיעלה ע"ה מצי למיקרי ותו לא נמי לא מפלגא אהא הלכתא דה"ק עד שיעלה ותו לא כל דלא אניס דבאניס לא איירי ומאי דקא' להו לבניו אם לא עלה כו' דמשמע דאם עלה פטירי ה"ק אם לא עלה הוי מלתא דפסיקא דחייבין אתם לקרות אבל אם עלה איכא למיבחן בטעם עכבת קריאתם אם שוגגים אם אנוסים אם שוגגים לא ליקרו אם אנוסים יקראו ומשכחת לה דאם אנוסים הוו הגם דעלה ע"ה הורה להם לקרו' אי נמי שוגגים ואיתרמי ועדיין לא עלה ע"ה ואית לן למימר נמי דפליג ר"ג וסובר אפי' אנוס משעל' ע"ה לא הוי זמן ק"ש אלא דאנן בהאי פרטא דדינא לא פסקי' אלא כרשב"י אבל כל דלא אניס הלכה כר"ג דדוקא עד שיעלה ע"ה דלא כרשב"י אלא דחזיתיה להרי"ף בהלכות דכתב אהנהו תרי מתניתות דרשב"י ודרשב"י משום רבי עקיבא הלכתא נינהו. ונראה דסובר בפירושא דמלתא דקא' ריב"ל בשעת הדחק קאי אמלתיה דרשב"י פי' דרשב"י בשעת הדחק אמרה למילתיה דנפיק בק"ש של ערבית משעלה ע"ה תו חזיתיה דעביד חילוקא דדינא בין קריאת שמע של ערבית אחר ע"ה לק"ש של שחרית אחר ע"ה דק"ש של שחרית הגם דלא אניס אלא דהיה משכים לצאת לדרך או בדיעבד משא"כ של ערבית דוקא אניס כדדייק הרי"ף אניס או חלה ע"כ. ולדרכו אורח צדיקים כאור נוגה מאי דלא תנא רשב"י פעמים שאדם קורא ק"ש משעלה ע"ה ויוצא כו' גם בהך דמשם ר' עקיבא נמי משום דההיא דרשב"י איירי הגם דלא אניס והגם דשגג ולהכי דוקא קודם שיעלה ע"ה הוא דנפיק בשל ערבית והך דמשם ר' עקיבא איירי דוקא בדאניס להכי לא תני אלא של שחרית אבל של ערבית לא תני כי היכי דלא תטעה להשוותם וכפי האמת שאני פעמים דקתני בהך דרשב"י מפעמים דקתני בהך דרבי עקיבא ודוק:
ופש גבן למידק בהני תרי מתנייתא בשלמא הך דרשב"י דקתני אחת קודם ע"ה אמרינן דאתא לאשמועינן דלא כרבנן דפליגי עליה דר"ג ואמרי עד חצות. אלא הך דמשם ר' עקיבא אמאי אצטריך למיתני אחת אחר הנץ החמה פשיטא מי איכא דסלקא דעתיה למטעי דאחר הנץ החמה לאו יממא הוא והוה נראה לי לומר דתנאי קבעי תרי הלכתות לב' בני אדם עז"ה לחד למיקרי ק"ש של לילה קודם ע"ה ושל יום אפילו משיעלה ולחד למיקרי של לילה אחר עלות ושל יום אחר הנץ והיינו מי שדרכו לקום משעלה ע"ה אם כן לדידיה זמן קימה הוא משעלה ע"ה האי לא מצי למיפק י"ח ק"ש של ערבית משעלה אלא דוקא קודם ע"ה אבל אחר ע"ה זמן ק"ש של שחרית הוא דקרינן ביה ובקומך והיינו ברייתא דרשב"י. ומי שדרכו לקום אחר הנץ החמה דלגבי דידיה משעלה ע"ה זמן שכיבה הוא לגבי דידיה לזה מצי לקרות של ערבי' באותו זמן ולא של שחרית דלא זמן קימה הוא לגבי דידיה ואינו יוצא י"ח אלא דוקא אחר הנץ החמה והני מילי דמפלגינן לומר מאן דגני למאן דלא גני אלא דוקא בזמן זה דמשעלה ע"ה עד הנץ החמה אבל מקמי ע"ה ואחר הנץ החמה פשיטא דהגם דאשכחן דאיכא מאן דגני אחר הנץ החמה ומאן דקאים קודם ע"ה בטלה דעתייהו דלא מפלגינן ביה דכל קודם ע"ה ליליא ודאי וכל מהנץ החמה יממא ודאי ומהשתא מתדייקי מתנייתא שפיר עז"ה פעמים שאדם קורא ק"ש פעם אחת קודם שיעלה ע"ה דוקא לזה הוא דקאמינא לך שקורא ק"ש של שחרית משעלה ופעמים שאדם קורא ק"ש משיעלה ע"ה לזה האיש לא שרינן ליה לקרות ק"ש של שחרית אלא אחר הנץ דלא מזכינן שטרא לבי תרי דלא שרינן לאדם אחד לקרות בזמן זה של ע"ה של ערבית ושל שחרית דהוי כחוכא ואטלולא ולא יקשה בעיניך לומר היכי מיחשיב ע"ה ליליא לאדם זה בשביל דאיהו גני ולאדם זה יממא בשביל דקאים דהא כיון דקושטא הוא דאיכא אינשי דקיימי בהך שעתא כדקאמר הש"ס וקושטא הוא דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא מאן דקאים דאמינא ליה דהוי יממא אית ליה כמה בני אדם דכותיה וכן מאן דגני ומלתא דסברא הוא דרחמנא אמר בשכבך ובקומך האי קרי ק"ש של ערבית משעלה ע"ה דהך שעתא גני בה איהו וכמה דכותיה והאי קרי ביה של שחרית משום דקאים בההיא שעת' איהו וכמה בני אדם דכותיה אלא דלא חזינא לרבוותא דאתערו בהאי חילוקא דדינא ומשמע דסבור דלא מפלגינן באינשי ולדידהו נראה לי מיהא לומר דמאי דהוצרך ר' עקיבא למיתני אחת אחר הנץ לאשמועינן מיהא דמאן דקרי ק"ש של ערבית משעלה ע"ה לא שרינן ליה למיקרי סמוך לה של שחרית אלא דוקא אחר הנץ החמה ולפחות כל דליכא אונס גמור כגון מי שהשכים לצאת לדרך לא שרינן ליה ומחייבינן ליה להמתין עד הנץ החמה משום דמיחזי כתרתי דסתרן והכי נמי הך דרשב"י דתנא א' קודם ע"ה אתא למימר דלא שרינן למיקרי של יום משעלה ע"ה דלא אניס מיהא אלא אי קרי של לילה קודם ע"ה אבל אי קרי של לילה אחר ע"ה לא מצי למיקרי בזמן עצמו של לילה משום דהוי תרי דסתרן וכתיב דרכיה דרכי נועם. והן הנה כללי דפסקי דינין דנפקי לן בהאי דינא. ק"ש של לילה מצוה מן המובחר עד חצות דהא מודה ר"ג דפליגי רבנן עליה ועבדי סייג ובהא הלכתא כוותייהו ודאי ואסיר למיכל משחשכה עד דקרי ק"ש כדמשמע מבריתא דמייתי בש"ס דקתני אדם בא כו' נכנס לבית הכנסת כו' ע"כ. וכמו כן דייקי התו' התם ובהא אפילו ר"ג מודה בסייג ובדיעבד ואפילו מזיד מצי לקרותה עד שיעלה ע"ה דהא פסקינן הלכה כר"ג דקתני עד ע"ה מצי לקרות ומשמע בין שוגג בין אנוס כדמוכח מן הש"ס דמשעלה אינו זמן ק"ש של לילה למי שהזיד ולא קרא ואפילו דיעבד והיינו פעמים דקתני רשב"י ואם נאנס יכול לקרות' גם משעל' ע"ה והיינו פעמים דקתני רשב"י משם ר' עקיבא קרית שמע של שחרית זמנה אם נדחק יכול לקרותה משעלה ע"ה ודוקא שקרא ק"ש של ערבית קודם ע"ה אבל אם נאנס וקרא ק"ש של ערבית משעלה ע"ה לא מצי לקרות של שחרית באותו זמן הגם שנדחק לא שרינן ליה לקרות אלא עד הנץ החמה ואם עבר והזיד וקרא אפשר לומר דלא עשה כלום ואפשר דיצא דיעבד בשעת הדחק. זה הכלל דלא מצי למיקרי קרית שמע של ערבית ושחרית יחד בזמן א':
דף ט.
גמ' הקטר חלבים כו' ואלו אכילת פסח לא קתני ורמינהי ק"ש והלל ואכילת פסחים עד שיעלה ע"ה. אמר ר' יוסף לא קשיא הא ר' אליעזר הא ר' עקיבא דתניא כו' ע"ש. כתב הרמב"ם פ"ח מה' קרבן פסח וז"ל כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ודין תורה שיאכל כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר ע"כ. קשה מנ"ל להרמב"ם לומר עד חצות היכא אשכחן דעבוד רבנן תקנתא באכילת פסחים. ונראה דדייק לה מתלמודא דמוקי לר"ג כר"א כדקאמ' הא ר"א הא ר' עקיבא ואמאי אפילו אם ת"ל דר' עקיבא היא לא קתני אלא מלתא דאמור רבנן עד חצות כדי להרחיק כו' אבל בפסח דלא עבוד רבנן תקנה לא קתני אלא ודאי דסובר הש"ס דאי הוה ס"ל ר' עקיבא עד שיעלה ע"ה הוה תני לה דבה נמי עבוד רבנן תקנתא ותמצא דגם הקטר חלבים כתב הרמב"ם דמצותו עד חצות ונראה כי טעמו של הרמב"ם הוא לפסוק הלכה עד שיעלה ע"ה הגם דאיכא סתמא דש"ס דקתני עד חצות חדא הך דקתני הפסח אחר חצות מטמא את הידים ואידך הך דקתני בפרק איזהו מקומן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ודייק תלמודא דמדאורייתא קאמר מדדייק אינו נאכל אלא כו' ע"כ א"כ דסתם לן תנא כר"א הא איכא סתמא אחריתי במס' מגילה וז"ל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה וגרסי' עלה לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר"א וכו' ע"כ הרי סתם לן תנא כר"ע ומעתה ליכא למפס' דינא על פי סתמ' דמתני' והגם דסתם בתרתי כר"א ובחדא כר"ע הא אמרי' בש"ס מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי וליכא למשמע מינה והדרינן לכללין דר' עקיבא ור"א הלכה כר' עקיבא מחברו רבי יהושע ור"א הלכה כר' יהושע וא"ת אמאי לא סמכינן אר"ג דמתני' דמוקמינן ליה כר"א והוו להו ראב"ע ור"א ור"ג ורבי עקיבא ור' יהושע תרי והלכה כרבים ואין הלכה כר' עקיבא מחבריו הא ליתא דכיון דלא מסיימא מלתא בודאי לומר דר"ג כר"א ס"ל דאיכא למימר דר"ג בפלוגתא לא קא מיירי כדמשנינן בכמה דוכתי ככללין קיימא לן ועיקר. וליכא לאקשויי מהא דגרסינן בפסחים דף ע"א וז"ל מנין לאימורי חגיגת חמשה עשר דנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית למימרא דהאי בקר בקר ראשון: מתקיף לה רב יוסף טעמא דכתיב ראשית הא לא כו' הוה אמינא בקר שני מי איכא מידי דבשר אפסיל מאורתא ואמורין עד צפרא אמר אביי אלמא לא והרי פסח לראב"ע דבשר אפסיל מחצות ואמורין עד צפרא אמר רבא הכי פריך מי איכא כו' דתניא כו' לא ילין כו' לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א' או אינו אלא ליום ולילה כשהוא אומר ביום הראשון לבקר הרי בקר ב' כו' טעמא דכתיב ביום הראשון לבקר הא כל היכא דכתיב בקר סתמא בקר ראשון אע"ג דלא כתיב ראשית ע"כ ליכא לאוכוחי ממה דקאמר אביי והרי פסח לר"א ש"מ דכוותיה קאי דהא אפי' לר' עקיבא לא פליג עליה דר"א מהך טעמא אלא מטעם קרא דבחפזון וממילא אתה למד דאי לאו הכי לא מרחקא מלתא לומר דבשר איפסיל מחצות ואימורין עד צפרא. וממאי דמסיק נמי הש"ס כל היכא דכתיב בוקר סתמא בוקר ראשון ליכא לאוכוחי דסו' הש"ס כר' אלעזר דאי כרבי עקיבא הא אמר בהדיא דהוה אמינא בקר בקר ב' הא בורכא היא דהא אי תימא דמתני' דהכא לא אתיא אלא כר"א מי מצי רב יוסף להקשות אדרב כהנא דמצריך ראשית מדברי ר"א ולימא מי איכא מידי כו' דלימא ליה והלא רבי עקיבא דאמר בקר בקר שני ומאי אולמיה אלא ודאי דמתניתא דהכא אתיא נמי כר' עקיבא דכל בקר ראשון משמע כדקתני הכא והך בקר דקרבן פסח דסבר הכא רבי עקיבא למימר בקר שני הוא משום דהוה ס"ד למילף משלמים דידהו דהיינו שלמי י"ד והגם דכתיב בקר סמך עלן קרא למילף משלמים דשוים הם ת"ל בקר והיינו נמי דדייק הכא תלמודא כל היכא דכתי' בקר סתמא בקר ראשון פי' מן הסתם מפרשינן ליה זולת אי איכא גילוי דמלתא או איזה טעם לפרש ליה ב' אה"נ דמפרשינן ליה ב' וכדברי ר' עקיבא בבקר דפסח דקס"ד אי לאו דקאמר קרא הזה ולדרכנו נתישבה תמיהת התוס' התם:
וליכא לאקשויי נמי ממה דגרסינן בפ"ק דר"ה דף ב' דגרסי' התם וז"ל אמר מר צריך שיהיה לילה ויום מן החדש מנלן ר' יוחנן אמר מערב עד ערב ר"ל אמר עד יום האחד ועשרים לחדש בערב מאי בנייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בנייהו רבא אמר חצות לילה איכא בנייהו כו' ע"כ ומשמע דכר' אלעזר סברי דאמר עד חצות לאו מלתא היא דה"ק מאן דגמר מעד יום האחד נכנס זה בגדר המחלוקת דר"א ורבי עקיבא ונפקא מינה לר"א מחצות ואילך ומאן דגמר מערב עד ערב לא נפקא פלוגתא בהא מילתא ובין לר"א בין לר' עקיבא מתחילת הלילה הולך אחר היום ותו כד דייקינן מ"ט לא קאמר אביי כרבא דהא בהך מלתא לא מצי למכחש מעד יום כו' חצי לילה לא הוי בכלל וכמו שפי' רש"י שם משא"כ מאן דמפיק לה מערב עד ערב אלא ודאי דסובר אביי דמ"ד מעד יום כו' לא מפליג חצי לילה הראשונה מחצי לילה האחרונה הגם דהך חובה והך רשות וכי היכי דאשכחן דסמכינהו קרא דאמר שבעת ימים תאכל מצות דחצי לילה ראשונה בכלל ז' ימים הויא ולהכי אמר דליכא בינייהו אלא משמעותא דקראי וכפ"ז בין לר"י בין לר"ל לא משמע כל הלילה דהא מערב עד ערב בהכרח מתחלת הלילה וכיון דהיינו נמי דשמעי' מעד יום וכו' א"כ דלא מפליג זמן חובה מזמן רשות ומצית לאוקומינהו כר"א ומצית לאוקמינהו כר' עקיבא והגם דקי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא ה"מ בפלוגתא דאיפליגו בסברתם אבל כל דפליגי בפירושא דמלתא דקמאי לית לן האי כללא. ועיין מ"ש במס' מגילה סוף פ"ב ותו אפילו לאוקמתא דרבא איכא למי' כדדייקי' במלתיה דר' יוחנן אמאי לא גמר מעד יום האחד מאי אולמיה דהאי קרא מהאי קרא וליגמר מהאי וליפוק חצי לילה קמא אלא דטעמו הוא דסובר כרבי עקיבא דכל הלילה וכד פלגינן זמן חובה מזמן רשות א"כ ליכא לילה קודם ליום ואמר מר צריך לילה ויום והלכה כר' יוחנן. מסקינן דליכא לאוכוחי מהאי סוגיא דסובר תלמודא הלכה כר' אלעזר:
דף ט:
גמ' וגומרה עד הנץ החמה כו' פירו' עד הנץ החמה לכתחילה ומאי דקתני סיפא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד קאי אכולהו תנאי דמתני'. ופי' מכאן ואילך היינו כוליה יומא וטעמא דמלתא דכי היכי דק"ש של ערבית זמנה כל הלילה דפירוש ובשכבך הוא כל זמן שכיבה ה"נ ק"ש של יום זמנה כל היום דפי' ובקומך כל זמן שאתה עומד וליכא פלוגתא בין ר"א לר"י אלא לכתחילה ואפילו לסב' ר' האיי גאון דמפרש מכאן ואילך היינו שעה ד' לבד לא פליג ר"א במהנץ החמה עד סוף שעה ד' שהוא זמן ק"ש של שחרית. ולענין הלכה נראה דפשטא דמלתא דכוליה יומא קרי ק"ש בברכותיה כדמשמע מתלמודא דקאמר מאי לא הפסיד לא הפסיד ברכות אלא דלא קרא ק"ש בעונתה דאמור רבנן בפי' ביה והגם דגאון פי' בהדיא מכאן ואילך שעה ד' הא איכא בה"ג דלא פי' הכי ואמר מכאן ואילך סתם דמשמע כוליה יומא גם מדברי הרי"ף דקאמר סתם מכאן ואילך לא הפסיד ולא מפליג בין שעה ד' ש"מ דכוליה יומא וכפסק הרמב"ם וסמ"ג ז"ל וכן עיקר. וכל זה לענין ברכות אבל לענין ק"ש עצמה חייב כל היום מצותה מדאורייתא ואם נסתפק אם קרא חייב לקרותה ד"ת כל דאיכא שהות ביום. ולס' האחרונים שרצו לדייק תיבת ובקומך שעת קימה וליכא מאן דשכיב טפי מהך שיעורא אין דבריהם מוכרחים ומה גם למאי דקאמר תלמודא פרק מי שמתו ההוא בד"ת כתיב. ודייקו חכמי הישיבה ה' ישמרם מהכא דלא כוותייהו דא"כ גם בד"ת חיובא הוא בקומו ולא כן הוא ומינה למאי דמוקי לה בק"ש דמסתמא לא פליגי בהכי:
דף יב.
גמ' פשיטא היכא דנקיט וכו' בפירושא דהאי סוגיא נשתנו דעות גדולי דעה ולדידי חזי לי דישובא דסוגייא כשיטת רש"י דבעיא הכי היא אם התחיל ובירך בא"י אמ"ה וכונתו היתה שהיה כוסו מלא חמרא וסיים בדשכרא פי' במקום שיאמר בפה"ג אמר שהכל אבל לא שחזר מכונתו שבירך אדעתא דחמרא ועקרה כשאמר שהנ"ב אלא שגמר הברכה בל' היפוך דעת כונת ברכתו הגם שידע אח"כ הפך מה שהיה חושב דאם נתכוון כשאמר שהנ"ב ועקר לכונת ברכתו אפילו גמר כל הברכה ואמר בפה"ג וחזר ואמר שהנ"ב תוך כדי דבור כדיבור דמי ויצא הגם שכולה ברכה בכונ' בפה"ג היתה ולדרך זה לא קשה קושית הרמב"ן במלחמות שהקשה לדרכו של רש"י ודחה דבריו דודאי מודה רש"י כל דהוי תוך כדי דיבור דכדיבור דמי ודוקא אי הדר בדעתיה מכונה ראשונה ועקר ולדרכו של רש"י ידוייק מאי דקאמר בתר עקר ברכה שהוא בא"י אמ"ה כו' ומסתברא דלרש"י ה"ה דהוי בעיא אי גמר בפה"ג וחזר ואמר שהנ"ב על דרך הראשון שכתבנו אי בתר עיקר ברכה אזלינן כו'. והרמב"ם כתב בפ"ח מה' ברכות וז"ל לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה ע"מ לומר שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו כו' הואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות ואע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו ע"כ. ולפי טעם זה אם לקח כסא דשכרא וחשב דהוי חמרא ובירך אדעתא דחמרא וגמר אומר שהנ"ב לא יצא ולדברי רבי' פי' דבעיין כפי' רש"י והטעות הוי בכונה כשבירך בא"י אמ"ה וסובר דאיפשיט' בעיין ממה דקאמר הש"ס שאני התם דיצא הגם דפתח במעריב הוא משום דחתים יוצר המאורות וכמו כן נמי טעמא דרישא דקאמר לא יצא הגם דאמר עיקר הברכה יוצר אור משום דחתם המעריב ערבים ובעי למחתם ביוצר המאורות אבל בלאו האי וכגון בשאר ברכות דלית להו חתימא הגם דלא אמר אלא בא"י אמ"ה בכוונה הצריכה יצא דקי"ל בירך בלבו יצא ובעיקר ברכה היה בלבו על האמת והדר פריך הש"ס השתא דטעמא דיצא הוא משום החתימה דיוצר המאורות אבל עקר הברכה לאו מידי הוא הניחא לרב דאמר כל ברכה כו' אלא לר"י וכו' ומשני כיון דאמר רב כו' פי' לאו דסתר מאי דקאמר כיון דאמר יוצר המאורות אלא תירוצא חדא הוא דהא המתרץ מעיקרא פשיטא דידע דלר' יוחנן לא מצי קאי הך תירוצא ואהא סמך וכל הא לאו דיחויא הוא ומינה דבתר עיקר ברכה אזלינן והיינו פסקיה דהרמב"ם בפ"ח מה' ברכות ומאי דכתב בפ"א מהלכות ק"ש וז"ל בשחרית פתח ביוצר וסיים במעריב לא יצא פתח במעריב וסיים ביוצר יצא כו' שכל הברכות כו' ע"כ פי' כיון דעיקר הברכה ישנה על מדת יום ומדת לילה אלא דבעי להכיר של שחרית משל ערבית ובזה אזלינן בתר החתימה אם חתם בשחרית המעריב לא יצא וכן להפך:
שוב ראיתי להרב כסף משנה שבחר לו דרך חיים אלא דאייתי שאלת חכמי לוניל להרמב"ם ותשובתו להם וז"ל השאלה יורינו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא ומרנא ורבנא אלפס ז"ל הולך על זה הדרך וחתרנו למצוא היבשה ולא יכולנו שהרי פירות השכר אינם יוצאים מהגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דלא יצא הראנו אתה רבי' את האור כי טוב. תשובה יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מהגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין וכשיבא אדם לטעות ויפתח ע"מ שהוא שכר ויסיים בפה"ג אבל בשכר שעורי וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח בידו תמרא ופתח אדעתא לברך בפה"ע וסיים המוציא לחמ"ה יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן כו' עכ"ל. שאלה ותשובה זו לית נגר דיפרקינה כי מלבד דהתשובה מוסתרת מפסקי הרמב"ם עוד לה דמוסתרת רישא לסיפא והב"י פנה והלך לו מפי'. ומאי דניחא לי למימר בה הוא דבין חכמי לוניל בין רמב"ם סוברים בפשיטות דכל דעיקר הברכה הולך ע"כ בתר עיקר הברכה אזלינן בין לקולא בין לחומרא ושאילו חכמי לוניל על מאי דבעי תלמודא דהיכא דנקט כסא דשכרא וסבר דחמרא ובירך אדעתא דחמרא וכו' דפשיטא דלא יצא וגדלה תמיהתם על הרי"ף דפסק דיצא ומאי דאמרו ודמי לפתח במעריב ערבים כו' צריך להגיה דדמי לפתח במעריב כו' דיצא דהיינו רישא דמתני' והדעת מחייבת הכי דאי לא יצא קאמרי אמאי לא הוכיחו מרישא דמתניתין דקתני פתח ביוצר והוכיחו מסיפא ופי' הכי הוי והלא השכר לא נפיק מגפן דנימא דדמי לפתח במעריב דיצא מטעם גופיה דקאמר תלמודא כדי להזכיר מדת יום כו' ודוק והשיבם הרמב"ם דמלתא דפשיטא דלא יצא ובזה נמי גילה דעתיה אמאי לא הביא בהלכותיו האי דינא דנקט כסא דשכרא וסבר דחמרא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא דלא יצא דהוי מלתא דפשיטא אלא דמאי דבעי בש"ס דפסק בה הרי"ף דיצא הוי בשכרא דנפיק מגפן דמשך שייך פה האי ברכתא וסובר הרמב"ם דהיינו נמי בעיית הש"ס והכי פירושא היכא דנקט כסא דשכרא כו' וטעה בו דהוי חמרא משום דדמי ליה והוא אומר שאין אדם רואה בכוס כו' פי' אינו מכיר בהם משום דדמו אהדדי וימשך האדם בזה לטעות שיחשוב שהוא יין ויסיים בפה"ג בעי הש"ס כיון שמין גפן הוא וכשבירך הגם דכונתו היה על הגפן לא הפליג מין זה של שכר מדעתיה בחושבו גפן כי גם זה מגפן הוי ומישך שייכא גם עיקר הברכה ואזלינן בתר חתימה במסיים בדשכרא או דלמא בתר עיקר ברכה ולא הזכיר אלא חמרא ופשיט ליה כו' דהא דמיא לסיים ביוצר אור דמישך שייך מעריב בשחרית ויוצר אור בערבית אלא דבעי לומר עיקר הברכה דשחרית יוצר אור ועיקר הברכה דערבית מעריב ערבים וסתמא דש"ס לא הוה ידע להא מלתא מעיקרא אלא דסתמא דתלמודא בתרא:
ופירושא דמפשיט הכי הוא ת"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב לא יצא פתח במעריב וסיים ביוצר אור יצא הרי כיון דסיים ביוצר הגם דאמר בתחילה מעריב ערבים יצא ה"נ דכוותה הגם דפתח בדחמרא כיון דסיים בדשכרא יצא ותרוייהו בין הך דפתח בדחמרא אכסא דשכרא בין הך דפתח במעריב בשחרית מישך שייכי גם בעיקר הברכה רמז הענין שמברך עליו ברכת מעריב בשחרית קאי בה נמי יוצר מהך דרבה בר עולא להזכיר מדת יום בלילה וכו' ברכת בפה"ג אשכרא מחמרא מחשיב נמי כגפן ואפשר דהמפשיט ידע מעיקרא נמי להאי דלהזכיר מדת יום אלא דסתמא דתלמודא מפרש ליה בסיומא דמלתא לגבי דידן דלא ידעינן ודחי לעולם דלא יצא הגם דסיים בדשכרא והגם דרוב שכרא מגפן קאתי וטעמא דיצא בסיים ביוצר אור בשחרית הוא משום דקאמר ברכה בחתימה ברוך יוצר המאורות וכגון דא אמרי' שפיר דכיון דמישך שייכא בתחילת הברכה יוצר אור יצא מה שאין כן בהיכא דפתח בדחמרא אכסא דשכרא הגם דסיום בדשכרא כיון דבסיומא ליכא ברכה כל עיקר לא מהני מאי דמישך שייכא שכרא בהיותו מהגפן למיפק י"ח ברכת שכרא כדרכה הגם דסיים בדשכרא ובהא פסק הרב האלפסי דנפק ודוקא בשכרא דנפיק מגפנא דמישך שייך. ומה שאמר בסוף התשובה וכי יש מי שאומר כו' לקח בידו תמרא כו' טעות הוא דבכה"ג יצא ודאי כדכתב הרב ז"ל גופיה בפ"ח מה' ברכות. ותו דלא דמי למאי דשאילו ליה חכמי לוניל ואין הנדון דומה לראיה אלא דבמקום תמרא צריך לומר נהמא והוי מציאות גופיה דשאילו ליה חכמי לוניל עז"ה לקח בידו נהמא ופתח אדעתא לברך בפ"הע שאינו ברכתו דהוי מציאות עצמו דלקח בידו כסא דשכרא ופתח אדעתא לברך בפה"ג וסיים ואמר המוציא לחם מן הארץ ודאי דלא יצא וכמו כן הגם דסיים בדשכרא אשכרא דלא יצא אטו בשופטני עסקינן דסבור דינא כהאי פי' ולהכי לא חש הרי"ף לפרושי למלתיה דלא מיירי בהכי דפשיטא דליכא למיטעי. ומאי דקאמר תלמודא בסיומא דסוגייא גבי מאי דבעי לפרושי זה הכלל כו' לאתויי בעיין ודחי לאתויי נהמא ותמרי ובעי למימר דאכל נהמא וקסבר תמרי וקאמר עלה היינו בעיין התם נמי דמי לשכרא דגפן ויין ולברכות ק"ש דהא כיון דבברכה שלאחריו עסקינן מישך שייכא ברכה ג' לנהמא דהא מזכיר בה תנובת השדה ואפי' למאן דסובר מהפוסקים דלא אמרי' תנובת השדה אלא בברכת על המחיה ולא בכל ברכה מעין ג' עכ"ז הרי הוא אומר בה מעין ג' ולהכי הוא דס"ד דנפיק אם טעה והתחיל אדעתא דתמרי בברכה אחרונה וסיים בדנהמא אבל בברכה ראשונה לא יצא ודאי דקרא לסוברים כן שופטני והש"ס מסייעו ממה דלא קא מוקי הא דנהמא ותמרי בכה"ג כגון דלקח בידו נהמא וסבר תמרא ובירך אדעתא דתמרא והאי דינא דהרי"ף משמע מדברי הרמב"ם דלא יצא מדיהיב טעמא בהך דפתח ביוצר אור כו' שכל הברכות כו' אחר חתימתן פי' חתימתן היינו ברכת החתימה כשישנה כראוי יצא ודוקא במאי דקמן כיון דבעי להזכיר מדת יום במדת לילה וכו' ומטע' ברכת החתימה אבל מלת החתימה כההיא דנקט כסא דשכרא ובירך אדעת' דחמרא הגם דהוי שכר לא יצא וכדכתיבנא לעיל בישובא דדברי הרמב"ם. ולפום האי פירושא הוי הרמב"ם דלא כהרי"ף בהך דינא. וא"ת להרמב"ם אמאי אם פתח בשחרית ביוצר אור וסיים במעריב לא יצא י"ל דטעמא הוא משום דבעי בה חתימה ואי לא חתם לא יצא י"ח כמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש וז"ל מקום שהתקינו לחתום אינו רשאי שלא לחתום כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא וחוזר ומברך כמטבע ומאי דנפק הגם דאמ' מעריב ערבי' בשחרי' משום דכלל בה מדת יום נמי אלא דלא מפרשא להדי' וכיון דחתים בה לבסוף הרי היכירא לפתיחה דקאי נמי אדיממא ועיקר ההיכר הוי בחתימה אבל אי ליכא חתימה בתר דעת עיקר הברכה אזלינן ולפום האי פירוש' מאי דפסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות דאם עיקר הברכה על נכון הגם דסיים הברכה בטעות יצא טעמא הוי משום דאזיל לשיטתו דכתב בפ"א מה' ברכות בירך בלבו יצא אפי' לא הוציא הברכה בפיו ה"נ כיון דעיקר הברכה היתה בכונה הצריכה לו יהיה דלא גמר הא נפק ליה במאי דאיכוין בעיקר ברכתו וכל זה דוקא אם לא נתכוון בסוף ברכה הבא בטעות לעקור כונת הברכה אבל אם נתכוון לעקור כונת עקר הברכה לא יצא: