אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ב - היה קורא › דף טז.

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ב - היה קורא · דף טז.

דף טו:

גמ' קרא וטעה ואינו יודע כו' בין פרק לפ' יחזור לפרק ראשון כו' ע"כ פירש"י לפ' ראשון להפסק ראשון והיה אם שמוע ע"כ הגם דמשמעות אומרו פ' א' הוי ואהבת עם כל זה לא חש למיטעי דפשיט' דלהפסק ראשון קאמ' דהא כיון שיודע שהתחיל ואהבת ויודע שסיים הפרק הא ודאי שקרא פ' ראשונה ואמאי חוזר פעם שניה לקרותה ש"מ דלהפסק ראשון קאמ' והרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש כתב וז"ל נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע איזו פרשה כו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת כו' עד כאן ודבריו נפלאו למה יחזור לקרות פרשה ראשונה והגם דלישנא דפרק ראשון מוכח כותיה אף על פי כן אין דעת אנוש מקבלת הלכתא בלי טעמא. והרב בעל לחם משנה יישב כי כיון דנעלם ממנו ולא ידע באיזה הפסק הוא זה יורה כי לאו אדעתיה בקריאת הפרשה ואנן בעינן קצת כונה שלא יהיו מצות בזויות עליו וכמו שכתב הרשב"א והביאו בית יוסף ע"כ אין דעתי מקבלת כל כמין דין דלא קאמר הרשב"א דבעינן קצת כונה אלא בההיא דפועלים וצריכין להבטל ממלאכתן בשעת קריאה כתב שלא יהיו מצות בזויות עליו שהוא עושה מלאכה וקורא אבל אם אינו פועל ואבדה כונתו כל עיקר אין צריך לחזור ואפילו ידעינן בודאי שקראה בדרך זה יצא ואצ"ל בנדון דידן דאיכא למימר דמחשבה נזדמנה לו בין פרק לפרק ושכח מקומו איו. וחזיתיה למרן שנתן טעם לדברי רמב"ם דכיון דצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת אם כן איכא לספוקי גם אם יקרא ואהבת ע"כ ולדידי חזי לי דאה"נ שאם נכנס תחת גדר מבוכת טעותו שלא התחיל ואהבת דינא יהיב כדעת עליון אלא דבהיכא דברירא ליה דהתחיל ואהבת תו ליכא למיחש ומעתה צריכין לאוקומי דברי רמב"ם בנסתפק גם אם התחיל ואהבת ואין דבריו מוכיחין הכי ממה דדייק במלתיה ואינו יודע איזו פרשה השלים דמשמע דיודע ודאי דקרא פרשה אחת והיכא כתיבא דפסוק ראשון דשמע ובשכמל"ו נקרא פרשה: ומה שכתב הרב דכיון דצריך להפסיק בין לעולם ועד כו' הא מלתא לא מחליא ליה שם פרשה ומה גם דלרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו הפסק זה כל עיקר: ואולי כי במה שכתב רמב"ם וקורא פ' בשכמל"ו בלחש נקרא הפסק והכי קאמר נעלם ממנו כו' והספק בא לו בדרך זה שאינו יודע מה פרשה קרא הדין הוא דגם התחלת הפרשה דואהבת בכלל כי כיון דלבו בל עמו איכא לספוקי נמי שבקריאת בשכמל"ו שהיא בלחש שקריאתה משונה ממה שלפניה ושלאחריה חשב שהוא בין פרשה לפרשה אף זה מן הטעות לו וצריך עוד לחזור לואהבת:

שם גמ' אמר ליה ר' יוחנן לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם אבל פתח וכו' סירכיה נקיט ואתי ע"כ: פירש רש"י וז"ל סירכיה נקיט אין לטעו' מכאן עד אמת ויציב וכו' פירוש דאם אמר למען ירבו ומצא עצמו באמצע אמת ויציב ונפל לו הספק אם קרא ויאמר לאו ספיקא הוא דודאי שקרא ויאמר דכשיגמור פסוק למען ירבו סירכיה נקיט ואמר ויאמר ולא ידלג ויאמר אמת סמוך ללמען ירבו משא"כ בגמר פרק ואהבת יכול הוא לטעות ולדלג והיה אם שמוע ולא מסרך בפיו אחרי בשעריך והיה אם שמוע ולדרך זה אם אחר שאמר למען ירבו נפל לו ספק אם קרא והיה או טעה בוכתבתם דשמע וסמך ליה למען ירבו צריך לחזור ולקרות והיה. וסברא זו אין דעת חכם מרחקתה בין מאי דאמרינן דאם. נסתפק אם קרא ויאמר דסירכיה נקיט ולא מדלג לומר על הארץ אמת ויציב בין מאי דאמרינן דהגם דאמר למען חיישינן דלמא טעה כשאמר וכתבתם קמא וסמך לה למען ירבו וחזיתיה לרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש שכתב וז"ל היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם דשמע וכו' חוזר לוכתבתם דשמע ואם נסתפק לו אחר שקרא למען כו' אינו חוזר כו' ע"כ מסתברא לי דיודה רמב"ם למציאות דפי' רש"י ז"ל בדברי ר"י דאינו צריך לחזור אלא דרש"י אינו מודה בדברי רמב"ם ז"ל והדעת מכרעא למימר דתליא מלתא באופן הספק אם נסתפק אם אירע לו כזה דטעה וגמר אומר למען ירבו אחר וכתבתם דינא יהיב כדעת רש"י ואי ספקיה הוא בוכתבתם אם היא קמא או בתרא ולא בשגרא דלישנא דבזה כשנחייבהו לחזור לראשון איכא תרי ספיקי ספק קמא וספק זה מתברר בלמען ירבו שקרא אלא צריך אתה לבוא בספק אחר והוא לטעון דילמא טעה בלישניה והו"ל תרי ספיקי וכה"ג לא מחמרינן לדעת רמב"ם ובמציאות זה הוא שכתב דאינו צריך לחזור כו' ולהכי דייק היה קורא וכתבתם ואינו יודע כו' פירש שהספק לא נפל לו אלא בזה אבל אם נפל בשגרא דלישניה צריך לחזור לוכתבתם קמא והבן:

שם גמ' אבל מברכין לאחריו שתים עיין מה שכתבתי בדף מ"ח בד"ה משה תקן להם לישראל ושם ישבתי הענין בס"ד:

שם גמ' ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' ובלכתך בדרך פרט לחתן כו' ע"כ. פשטה הכין הוא דאי הוה עסיק במצוה מקמי דמטי עידן דק"ש ומטי לא ליקרי הגם דליכא שהות למיקרי ק"ש ומבטלה ומסתברא דהגם דאיכא שהות למיעבד הך מצוה וליכא שהות לק"ש כיון דקדם ועסק במצוה לא לפסיק ואי לא הוה עסיק במצוה ומטי זמן ק"ש חמינן אי הויא מצוה עוברת יקדים למצוה אי איכא שהות לק"ש ואי ליכא שהות לק"ש לא הגם דמיבטלא מצוה משום דק"ש אית ביה תרתי ת"ת ומצות ועול מלכות שמים והראיה דפוסקין מת"ת לק"ש אלא דקשה הלא ת"ת עדיף מכל המצות ונדחין המצות מקמיה וכדתנן אין מפסיקין לתפלה הגם דמתבטלת לגמרי ות"ת גופיה נדחה מקמי ק"ש והיכי אמרינן הכא דנדחית ק"ש מקמי שאר מצות ואפילו זמנה עובר ואין זמן שאר המצות עובר מטעמא דהתחיל במצוה. והרמב"ם פ"ד מהל' תפלה כתב וז"ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומק"ש לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מק"ש עד שיבוא עליה ע"כ. משמע מדבריו דסובר דטעם פטור העוסק במצוה הוא משום דמטריד הו"ל כעוסק במלאכה דמיחזי כעראי וכל העוסק במצוה טריד לביה בה זולת מי שהיה לבוש ציצית או תפילין דלא עביד מידי דכבר אנח ליה דכבר הניחו או נתעטף בו ולא מטריד לביה ולדידיה נמי דוקא אם התחיל במצוה אבל אם עדיין לא התחיל אסור להתחיל ולהטריד לביה ויבטל ק"ש דקריאת שמע עדיף מת"ת דעדיף מכל המצות. ומאי דכתב רמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש וז"ל היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא כו' היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור כו' ויקרא אם יש לו עת כו' ע"כ. לא תידוק מהכא דדוקא בצרכי רבים הוא דלא יפסיק משום דחמיר אלא הוא הדין כל מצוה שהתחיל ועסק בה לא יפסיק ומטעמא דכתב שם בפ"ד מה' תפלה וסמך אמאי דפסק בפ"ד מהל' ת"ת וטעמא דדקדק לומר צורכי רבים לפי מה דכתב בפרק ו' מהלכות תפלה דצורכי רבים כתלמוד תורה יש מקום לומר דכי היכי דתלמוד תורה פוסק הכי נמי צורכי רבים דלכל השוה אותם קמ"ל דלהא מלתא לא דמו צורכי רבים לת"ת וטעמא משום דמטריד בצורכי צבור והוה ליה טירדא דמצוה ופטריה רחמנא כיון דהתחיל ודוקא התחיל אבל לא התחיל ת"ת עדיף ואין צריך לומר קריאת שמע:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה