ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ב - היה קורא · דף טו:
גמ' אי אתמר הכי אתמר א"ר יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב ופירש"י בכל המצות בכל הברכות ע"כ. ומדקמייתי תלמודא הא דרב יוסף בסיומא דשמעתא משמע דהכי סבר דבשאר מצות לא בעי שמיעה ומדקתני ר"מ במתני' דלעיל דעל לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים משמע דהגם דלא הוציא בשפתיו כונת הלב מוציאתו ידי חובתו ולא פליגי עליה אלא בק"ש משום דכתיב שמע אבל בשאר ברכות לא. והכי פסק רמב"ם ז"ל וסמ"ג דהגם דלא הוציא בשפתיו שפיר דמי אלא דהרא"ש הכריח שצריך להוציא בשפתיו מיהא משום דדברים שבלב אינם דברים וכן היא ס' רש"י ור' חננאל ורבינו יונה ויכולני לומ' דלא קאמ' ר"מ על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברי' אלא בק"ש דגילה ביה קרא אבל בשאר ברכות קיימי ככללין דדברים שבלב אינם דברים. ולדידי חזי לי בדעת הרא"ש ודעמיה ולמאי דקי"ל ספק ברכות להקל בהיכא דבירך בלבו ולא הוציא בשפתיו כל עיקר אי מחייבינן ליה לחזור לברך או אמרינן ספק ברכות להקל ומכרעא לי מלתא דבברכות דאוריתא כגון ברכת המזון שאם אנו מקילין בברכה נמצא שהוא מבטל מצוה דאוריתא לזה צריך לחזור ולברך ובשאר ברכות שהם מדרבנן אם בירך בלבו הגם שלא הוציא בשפתיו אין לו לחזור ולברך ועיקר ומרן פסק בברכת המזון שצריך לחזור ולברך ואין ללמוד מינה לשאר ברכות שהם מדרבנן: