אור ברסלב
ראשון לציון על ביצה פרק ב › דף כב.

ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר

פרק ב · דף כב.

דף כא:

גמ' בעי מיניה אבא בר מרתא כו' ע"כ. טעמיה דאביי דא"ל הכי אפשר בבית אחר כו' ולא אמר ליה להדיא אסור משום דלא ליטעי ויחשוב דלא אסר ליה אלא משום דמן הסתם פשיטא דמצי לעשות רצונו בלאו הכי כגון שידחוק עצמו וילך לבית אחר או לעשות מחיצה או לכפות כלי על הנר דמן הסתם אין לך אדם שיהיה חסר אחד משלוש אלה. אבל אה"נ אי לא אפשר בחד מינייהו כגון דלית ליה יכבה הנר וכדתניא ואם בשביל שלא יתעשן הבית וכו' להכי נתחכם אביי ואמר לו אפשר בבית אחר כו' עד דאמר להדייא דלית ליה שום תיקון ואעפ"כ אסר. והתוס' הקשו דקי"ל כר"י דאמר לכם לכל צרככם ותירצו דמסי' הלכה ואין מורין כן. אי נמי דלא אמרי' לכם לכל צרכיכם אלא בדבר שהוא אוכל נפש אבל דבר אחר ועישון הקדרה לא ע"כ וק"ל לדבריהם ראשונים דאי אביי סובר הלכה כר' יהודה אלא דאין מורין כן אמאי א"ל לאבא בר מרתא אסיר דהא מאי דקיל"ן אין מורין כן היינו למדרשא בפירקא לפרסומי היתירה בפני ע"ה אבל לחכם הבא לישאל אמאי יאמרו לו הלכה הפך האמת. וההיא דבשלהי אין צדין דהעלים רבה ולא רצה לומר לו לרב נחמיה דלחדדה קא מכוין משום דחש עליה דרב נחמיה דלדרשא בפרקא אבל לא אמר ליה דאסור לחדדה ולא אורי ליה לא איסורא ולא התירא ותדע דהא ודאי דידע רבה דרב נחמיה ירגיש בו מה שהרגיש בו אחר האמת ואעפ"י כן לא נמנע רבה מעשו' מעשה לפניו דהגם דירגיש דלחדדה לית לן בה ובמה שאמר להעביר שמנוניתה הוא דעביד ידע ממילא דלא למדרישה בפירקא ולעולם אי שאיל חכם אורויי אורינן ליה להתירא כהלכה ולא אמרינן אין מורין אלא לומר בפני, ע"ה ועיין בדברי רמב"ן במלחמות ותמצא דברינו עצמן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד גבי ההיא דאין מורין כן דר"י וז"ל אין משחיזין כו' אבל מחדדה כו' ואין מורין דבר זה לרבים כו' ע"כ. הרי דמאי דאנו אומרים אין מורין כן הוי דוקא לרבים ואולי כי גם במאי דקמן היתה השאלה קמי ע"ה ולזה העלימו ההלכה מחשש ע"ה דהוו קיימי בהדי שואל ועיין מ"ש בפ' אין צדין דף כ"ח.:

וראיתי לרמ"א בהג"ה סי' שט"ו סעיף א' שאסר לעשות מחיצה בשבת בפני הנר לשמש מיטתו וכת' דלא שרינן אלא בי"ט ונתן ה' המג"ן בסי' תקי"ד ס"ק ב' טעם לדברי רמ"א דלא התיר אביי לאבא בר מרתא לעשות מחיצה אלא משום דלאו תיקון גמור הוא דהא הלכה כר"י ושרי לכבות אלא משום שאין מורין כן אסר ליה ובכה"ג הוא דשרא ליה מחיצה דהא לא עביד תיקון במחיצה זו אבל בשבת דאסור לכבות והמחיצה עביד תיקון אסור ע"כ דבריו ז"ל צודקים לדרך ראשון של התוס' אבל לדרך שני שכתבו התוס' דלא אמרי' הלכה כר"י דנדון זה הוי איסור כיבוי הנר בי"ט כבשבת ליתא לדבריו ז"ל וכיון דכן דכיבוי הנר בשביל דבר אחד והוי אסור דבר תורה ואעפ"י כן קאמר ליה דלעביד מחיצה מינה נשמע ג"כ לשל שבת דשרי וכד דייקינן שפיר מתירוץ ב' של התוס' נשמע לדרך הראשון דלאו מחמת דליכא תיקון כ"כ הוא דשרא ליה מחיצה דמן הסתם לא נשנית דעת התוס' בין דרך ראשון לשני לענין האי פרטא דדינא ואי הוו סברי דלא שרינן מחיצה בי"ט אלא מטעם דליכא איסור כיבוי בי"ט לא מצי לשנויי תירוץ ב' אלא ודאי דליתא ודוק. וא"ת סוף סוף הא הויא ליה מחיצה המתרת שעל ידי מחיצה זו מתיר לשמש לאו קושיא היא דמאי דאמרי' מחיצה המתרת אסורה היינו דוקא כגון מחיצה המתרת לענין שבת דאסור לעשות מחיצה לטלטל על ידה זו היא הנקראת מתרת א"נ לעשות מחיצה להתיר סוכה וכדומה שצריך הוא לגופא של מחיצה. אבל מחיצה זו אינה לגופה של מחיצה אלא בשביל הנר ואם היה לו כלי לכפות עליה או מקום לסלק הנר שם לא היה צריך לגוף מחיצה זו לא מיקרי כה"ג מחיצה המתרת וכדאיתא להדיא בדברי ר"ת דאיהו מאריה דהאי דינ' דאילו לרש"י כבר העלה הר"ן בדבריו דאפי' מחיצה המתרת מותרת בשבת וז"ל רמב"ם בפ"ד מה' י"ט ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אלא כופה עליו כלי או עושה מחיצה בינו לבין הנר כו' ואם אינו יכול לעשות א' מכל אלו ה"ז אסור לכבות כו' ע"כ. הרי דדעת רמב"ם בהכרח שהיה כפי' שני שכתבו התוס' דלא אמרינן בכיבוי הנר משום דבר אחר הלכה כר"י ואין מורין כך אלא אסור גמור ואעפ"י כן התיר המחיצה בי"ט וכן הרי"ף מוכח מדבריו דמאי דאמר אביי עלה דההיא דאין מכבין את הבקעת ההיא ר"י היא כו' פירושא הוא ולית הלכתא כותיה דהך משנה ולא משום דאין מורין כן כמו שכתבו התוס' בתירוצם ראשון ואעפ"י כן כתב בהלכות התר עשיות המחיצה בי"ט בפני הנר לשמש מטתו הגם דאסור גמור הוא. ורמב"ן והסכימו עמו הר"ן והרשב"א ז"ל ג"כ סובר דמאי דאסר אביי לאבא בר מרתא לכבות הוא משום דבזה לא פסקינן הלכה כר' יהודה ולא דמי לההיא דהשחזת סכין דאמרו בה הלכה כר"י ואין מורין כן נמצינו אומרים לדעת הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן והרשב"א והר"ן הגם דאיסור גמור לכבות הנר בי"ט אעפ"י כן התירו מחיצה בפני הנר לשמש מיטתו ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו והגם דהתוס' אמרו בדרך ראשון דדעת אביי היא הלכה ואין מורין כן. וכמו כן הרז"ה פי' כדעת זו עכ"ז אין להוכיח מזה דאי הוה איסור גמור הוה אסרינן עשית מחיצה ופשוט וכיון דפשטה דסוגייא וכולהו רבוותא פסקו להתיר מאן הוא דלא חש לקמחיה לאסור:

וראיתי להרב מגן אברהם בסי' הנז' שאמר דמה דהתור אביי לעשות מחיצה היינו מערב יום טוב אבל בי"ט גופיה לא שרי ודבריו ז"ל אינם צודקים בדברי רמב"ם ז"ל מיהא דדברי רמב"ם בי"ט נינהו ופשוט. קושטא דהמרדכי כתב דמעשה במהר"ם ז"ל בחדר שהיו לו בו ספרים והיה ישן בו היה תולה מחיצה בפני ספרים בלילה ובליל שבת היה תולה אותה מע"ש לפי שבשבת אסור לעשות מחיצה כל שאינה אלא לצניעות כו' ע"כ. דעת זו אין לה יסוד מהגמ' ומה לנו לחוש לה כנגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים והש"ס רהיט כוותייהו ולענין הלכה אין לחוש לאסור כל עיקר אלא אוריי מורינן להתיר ומשמיא מיהב יהבי לשרויי כל מין דין ועיין מ"ש בס"ד בדף כ"ח:

שם גמרא אבל מר עמיץ ופתח א"ל וכו' מסייע אין בו ממש ע"כ ק' מההיא דאמרינן דאם המגלח מסייע הרי זה לוקה ואמאי והא אמרי' דמסייע אין בו ממש ובשיטה המקובצת כתב בשם הריטב"א ז"ל דשאני מסייע דמגלח ממסייע דשבת וכחילת עין דמסייע דגבי שבת אינו צריך למסייע אבל מסייע דכחילת עיין הגם דצריך לעמיץ ופתח עכ"ז כיון דלא מינכר דלהכי מכוין דדרכם של בני אדם למעבד הכי לזה שרי אבל המתגלח צריך לסיוע זה וגם מיחזי דלהכי מכוין דמקרב לו השער לגלחו לזה אסור ואין דבריו נראים דהא אדרבא המנענע ראשו לכאן ולכאן טפי אית לן לומר דלאו להכי מכוין ודרך בני אדם לנענע ראשם הילך והילך מלומר בעמיץ ופתח דדרכם של בני אדם להכי ומחזי ודאי דלמכחל מכוין דאי לא תימא הכי אמאי עמיץ ופתח בדרך זה דפתח ותקף הדר עמיץ והנראה לי לומר הוא דהא דאמרינן מסייע אין בו ממש דוקא כשאתה בא לחייבו על המעשה כגון העושה מלאכה בשבת או הכוחל עין דכשאתה מחשיב מעשהו ה"ז עבר אבל המתגלח דהגם דלא עשה מעשה כל עיקר הנה הוא עבר על לאו דלא תקיף ולא תשחית אלא שאתה בא לפוטרו ממלקות מטעם לאו שאין בו מעשה אבל הלאו ודאי שעבר עליו בזה הוא דאמור רבנן כל שהוא שעשה מהמעשה ואפילו מסייע חייב דמהני לן בזה שלא לחוש בו לאו שאין בו מעשה. ותדע דהא לר"י סובר דלוקה אפילו על לאו שאין בו מעשה כל עיקר די לן לומר לרבנן דפליגי עליה דמהני האי מעשה ולא עבדינן להו דפליגי בקצוות ודכוותה אשכחן דאמרי' במציעא חסמה בקול ר"י אומר לוקה מ"ט משום דעקימת שפתיו הוי מעשה ע"כ פי' כיון דעכ"פ הנה חסם פרתו ואינה אוכלת מחמ' גערתו ועבר לאזהרת לא תחסום כו' אלא דחסר לן מעשה ללקות עליו מדין כל לאו שאין בו מעשה וכו' לזה קאמר ר"י דאהני עקימת שפתיו בזה לחייבו מלקות אבל במקום דלא עבר אלא אם נחשיב המעשה מעשה כזה בעינן מעשה גמור ולא מהני מסייע ולא עקימת שפתיים:

שם גמרא מחלוקת להריח אבל לגמר דברי הכל אסור אבעיא להו מהו לעשן וכו' א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר כו'. כתב רמב"ם בפ"ד מהל' י"ט וז"ל אין מעשינין בקטורת בי"ט מפני שהוא מכבה ואפי' להריח בה וא"צ לומר לגמר הבית והכלים שהוא אסור ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיכשרו לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש עכ"ל לדבריו ז"ל נראה לכאורה נר חרס שהסקו מותר להניח עליו בשמים כדי להריח דהא לא אסר אלא מטעם שהוא מכבה דון מינה כל שאינו מכבה מותר. הגם דאיכא אולודי ריחא בחרס עכ"ז רמב"ם השמיט דין איסור אולודי ריחא ולא כתב הך דרבה ור' יוסף דאסרי סחופי כסא אשיראי משום מוליד ריחא וה' המגיד כתב דרמב"ם רמז לאיסור זה במאי שאמר דלגמר הכלים אסור עכ"ל. ואין דבריו נראין בזה דהא מאי דאסר הרמב"ם גימור בית וכלים סמכו לאיסור להריח וכתב טעם איסור משום מכבה אבל משום מוליד ריחא לא אסר כל עיקר. גם הרי"ף בהלכותיו השמיט מימרא דסחופי כסא אשראי ומאי דאתמר עלה מוכח דסובר דלאו הלכתא נינהו ואולדי ריחא שרי ולא מבעיא בהיכא דמעשן פירות דהוי צורכו אוכל נפש ולא קפדינן ביה לא לכבויי ולא לאולודי ריחא אלא אפי' בהיכא דליכא צורכי אוכל נפש כגון לעבורי כסא אשראי אף על פי כן שרי מדהשמיט הרי"ף והרמב"ם אלא דקשה לי דמאן אשכחן דפליג עלייהו דרבה ורב יוסף דהא מלתא דאעבורי כסא אשיראי ואדרבא מהש"ס משמע דתלמודא שקיל וטרי אלבייהו וטרח לישב ההיא דתניא מוללו כו' משמע דסובר דהכי הלכתא והגם דקא' אמימר מאי קטורא אי לעשן הרי מוליד ריחא וקאמר רב אשי לעולם לעשן ומידי דהוה בישרא אגומרי דמשמע דדחה הך דמוליד ריחא שאני התם דלעשן ובלעשן פירות לא קפדינן לא לכבות ולא לאולודי ריחא אבל בלאו הכי מנ"ל לשרויי.

ונראה דסובר רמב"ם דרבה ורב יוסף דאסרי בההיא דסחופי כסא אשיראי לפום הך סברא יצא להו לאסור כל עשן פירי אפי' על גבי חרס ושורת הדין הכי נותנת דכיון דאסרי הנאה אפי' בדרך זה דסחופי כסא מזה יצא להו להחמיר אפי' בלעשן פירות הגם דהוי מידי דאוכל נפש כיון דאינו כ"כ שוה לכל אדם אסיר אבל אי הוו סברי סחופי כסא שרי לא הוו מחמירי לאסור לעשן אפי' ע"י חרס הגם דאיכא מבעיר הו"ל מבעיר כלאחר יד ושרי מדאו' וידיעת ההפכי' שוה מאן דסבר דעל גבי חרס שרי ואצ"ל מאן דשרי אפי' ע"ג גחלים כ"ש דשרי סחופי כסא אשיראי כיון דלא עביד מלאכה דאינו לא מבעיר ולא מכבה דשרי דלא גזור רבנן גזירת כהני לבטל עונג י"ט וראיה לדבר מדקאמר הש"ס עלה דההיא דאמר רבא ע"ג חרס נמי אסור רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי אסור ע"כ. ואי תימא דהא מלתא מודים בה כולי עלמא אמאי מייתי לה אמילתא דקיימא בפלוגתא דמשמע דאינהו הוא דאמרי הכי משום דאזלי לטעמייהו דוק מינה דלא כ"ע קיימי בשיטייהו בהך דכסא אשיראי אלא ודאי דהכין הוא דמאן דמקיל בלעשן ושרי בשביל שמחת י"ט פשיטא דקיל טפי ולא יאסור אולודי ריחא כל דליכא איסור תורה מכבה ומבעיר וטעמא דפסקי' להתיר לעשן הגם דרב אסר וקיל"ן כרב באיסורי הכא שאני משום דרבא דהוא בתראה פסק כשמואל דשרי וגם רב אשי סבר כרבה מפשטה דברייתא דמייתי הש"ס בסמוך דאמר ר"א בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג כו' מביאין ערדסקאו' ומעשינין אותם מעי"ט ופוקקין נקביהן מערב י"ט למחר כשהאורחין נכנסי' פוקקין את נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו אמר' א"כ אף בשבת מותר לעשות כן ע"כ והא הכא דכשמתעשן הבית מתעשינין כלי הבית וגוף הבית ואעפ"י כן אמרו לו אף בשבת מותר לעשות כן שרי הגם דאיכא אולודי ריחא והגם דאיכא לשנויי שאני התם דלא מכוין להכי אלא להריח עכ"ז מדקתני ונמצא הבית מתגמר מוכח דאפי' מכוין לכל הבית שפיר דמי והגם דאין להכריח כן עכ"ז מסתייעין אנו לומר דהלכה כרבא ורב אשי דפשטא דברייתא נמי קאי כוותייהו. והרא"ש ג"כ השמיט הך דרבה ורב יוסף משמע דקאי בשיטת הרי"ף והרמב"ם וגם הטור השמיט מהלכו' הך דרבה ורב יוסף משמע דקאי בשיטת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש אלא דבכה"ג השמיט אוקמתא דרבא והך דרב אשי שכתב וז"ל אבעיא להו מהו לעשן ר' ירמיה וכו' אמר אסור ושמואל אמר מותר אמר ר"ה אסור לעשן מפני שהוא מכבה כו' א"ר יהודה ע"ג גחלת אסור ע"ג חרס מותר רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אפי' ע"ג חרס אסור משום דקא מוליד ריחא רב ור"י תרווייהו כו' מסחף כסא כו' אסור משום וכו' ע"כ. הנה מדלא כתב בהלכותיו אלא אוקמתא דרבה ורב יוסף והשמיט מימרא דרבא ורב גביהה ומאי דאמר עלה רב אשי ה"ז מגיד דפסק כרבה ור' יוסף ודלא כרבא ורב אשי. וק' לי בדברי גאון היכי שביק לרבה ורב אשי דבתראי נינהו והתירו אפי' על גבי גחלים ופסק כרבה ורב יוסף והא קי"לן דהלכה כבתראי. וי"ל דסובר הגאון דהגם דאיכא רבה דבתרא הא איכא אמימר דבתראה טפי מרבה וקאמר אהך דדרש רב גביהא קטורא שרי מאי קטורא וכו' ואי לעשן אסיר ע"כ. הרי דדעת אמימר לאסור הגם דידע דרבה שרי קאמר ליה בפשיטות לעשן אסיר ש"מ דהכי הלכתא וגם רב אשי דאמר ליה לאמימר אנא אמריתה נהליה מדלא קא מתמה אדמימר אמאי אסיר והא אמר רבא וכו' משמע דלדידיה נמי לאו הכין הלכתא אלא דמשני אדרב גביהא דמאי דדרש בפתחא דנשיאה לאו דעת עצמו אלא איהו אמר ליה הך שמועה ולא אמרה ניהליה הלכה פשוטה אלא משמיה דגברא רבה ואיהו כיון דשמעה משם גברא רבא לא חש לשנותה בסתם ולא הוצרך רבא אשי למימר לאמימר מנו גברא רבא משום דבמאי דאמר ליה מידי דהוה בשרא אגומרי בזה ידע אמימר מרה דהאי שמעתא דכבר הוה ידיע לכולהו מלתיה דרבה ולעולם דרב אשי נמי לא פסיק הלכתא כרבה וכיון דכן הדרן למפסק הלכתא ככללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכרבה ור' יוסף דאסרו אפי' ע"ג חרס משום מוליד ריחא. והרשב"א בס' עבודת הקודש בשער הג' כתב וז"ל אין עושין מוגמר בי"ט שאין זה שוה לכל נפש והרי זה מוליד ריח שלא לצורך נפש ואיסור כלי שנתגמר לא ירפה אותו ע"ג בגדים כדי שיקלטו הריח שהרי מוליד הריח בבגדים עכ"ל פסק כרבא ור"י דאסרי סחופי כסא אשיראי ומשמע דדעתו בדין זה היה כדעת בה"ג. אלא דכתב הרב הנז' בסוף שער שלפני זה וז"ל מעשינין את הפירו' בבשמים כדי שילקטו הבושם ואע"פ שנותן הבשמים ע"ג הבשמי' ומכבה ומבעיר ומוליד ריח שזה כצולה בשר ע"ג גחלים וכו' ע"כ מוכח דפוסק כרבא ורב אשי לשרויי אפי' ע"ג גחלים ואעפ"י כן פסק ואולודי ריחא אסור וס' זו לא כרמב"ם ולא כבה"ג לבה"ג אסור לעשן אפי' ע"ג חרס ולרמב"ם מותר אולודי ריחא ונר' דהרשב"א סובר כדהוה ס"ד מעיקר' כשהקשתי לדעת רמב"ם והוא דלעשן כיון דאוכל נפש הוא שרי אפי' אגומרי ואולודי ריחא דאסרי רבא ור"י כיון דלאו במלתא דאכילה היה הגם דליכא הבערה וכיבוי אסיר מטעם אולודי ריחא ואפשר דרבה ורב אשי יודו בזה ולא סבר מה שדייקנו לעיל לדעת רמב"ם ורי"ף. נמצינו אומרים ג' סברות הגאון פוסק כרב וכרבה ור"י דאסרי אפילו לעשן ע"ג חרס: והרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור פוסקים כרבה ורב אשי דאפי' על גבי גחלים מותר לעשן ואולודי ריחא בהיכא דליכא כיבוי שרי אבל אם מכבה אסור אפי' להריח דהוי טפי קצת צרכי הנפש מעישן הכלים ואצ"ל בעישון הבית והכלים, והרשב"א כדעת הרי"ף וסיעתו בעישון פירות ואוסר באולודי ריחא אפי' ליכא לא הבערה ולא כיבוי ולענין הלכה נר' להתיר אולודי ריחא דהא גדולי המורים לא חששו לאיסור זה ומה גם דהוי מלתא דרבנן דכל כי האי אזלינן לקולא ומרן בשולחנו הטהור פסק אולודי ריחא אסור וגילה דעתו בב"י שנמשך אחר דברי הרב המגיד במ"ש ע"ד רמב"ם וכבר כתבתי למעלה שאין נראה כן מדברי הרמב"ם. והעולם הורו כדעת מרן וכיון דכן לית אנן יכולים לשרויי הא מלתא מידי דהוה דבר התר שנהגו בו איסור ומה גם דנהגו איסור בהוראת חכם שסמך על קצת מהראשונים דאסרי ומהשתא גם אנן אורינן להתירא אלא הא מלתא כל דאיכא צד ספק בדבר מקלינן בכל גוונא ושרי לתת תבלין על אוכלין בשבת אפי' תבלין שמולידין ריח במאכל וכמו כן לערב מים של ורדין ביין או במים ודלא כדעת הרב המגן שאסר והוא ז"ל אסר לחושבו דהא מלתא הוי מלתא דפשיטא דאולודי ריחא אסור ואלו עמד בסודינו לא היה פוסק לאסור:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה