ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר
פרק ב
דף טו:
גמרא רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין כו'. רב אשי פליג אדשמואל דאין טעם העירוב משום כבוד שבת אלא משום כבוד י"ט שלא יזלזלו להכין בו צורכי חול ואף רב חסדא נמי סבר כדעת רב אשי כדקאמרינן בפסחים דף מ"ו וז"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט ורבנן גזרו שמא יאמרו אופין מי"ט ואיסור זה מד"ס שלא יבא לבשל מי"ט לחול ע"כ והר"ן דעת אחרת עמו בפי' הסוגיא יע"ש. ואיכא למידק ס"ס מאי בינייהו דשמואל ורב אשי מה לי אי הוי מהאי טעמא או מהאי טעמא. וי"ל דאיכא בינייהו דלשמואל ס"ל דשבת וי"ט חדא קדושה נינהו ולהכי לא גזרינן דיאפה לחול דלא טעו אינשי דהו"ל כמאן דעביד לי"ט גופיה ולרב אשי ב' קדושות נינהו ובזה הוא דטעו ולר"ח נמי דאמר התם בפסחים דגזרינן דלמא יבשל לחול אינו סובר דחדא קדושה נינהו למאי דכתבו התוס' התם יע"ש ולמאי דנימא דר"ח סובר ב' קדושות ואעפ"כ קאמר דטעמא הוא משום שמא יבשל לחול א"כ אין הכרח מדברי שמואל דסובר קדושה אחת וא"כ הדרא קושיין לדוכתה מאי בינייהו ואולי דאיכא בינייהו דלדעת רבא דמשום כבוד שבת כל שעשה העירוב אפי' קודם שנים או ג' ימים הוי היכר ולא שכח שבת אבל לרב אשי דהוי טעמא שיאמרו י"ט אינו מכין לשבת וכ"ש לחול להאי טעמא בעי שיעשה תבשיל בעי"ט דבהכי הוי היכרא שעושה זה משום שאסור לבשל מי"ט לשבת אבל אם יעשה בריחוק זמן לא מנכרא ליה מלתא להדיא לזכור האיסור דזכרון זה צריך לזוכרו בי"ט עצמו לבל יכין בו לחול משא"כ לטעמ' דלבל ישכח שבת להכין לו כל צרכו דכל שיעשה ההיכר קודם יום טוב לבל ישכחהו אפילו בריחוק זמן יספיק שלא ישכח. והרא"ש ראיתי שנתעורר לבקש מאי בינייהו ואמר בהפך מדברינו יע"ש ודבריו ז"ל דחוקים וכבר הקשה עליו הר"ב יש"ש יע"ש ואחר האמת כל הדברים הנאמרים בענין זה לא מתיישבי שפיר לדעת מאי בינייהו:
שם גמרא ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו בגמ' מסקינן מאי כל שהוא כזית ומדקתני ואם שייר משמע אבל לכתחלה לא מהני כזית אלא בעי טובא ובאכלו דיעבד אנו מתירין לו אם נשתייר כזית והרמב"ם בפ"ו מה' י"ט כתב וז"ל עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית וכו'. משמע דאפילו לכתחלה כשמניח יכול להניח כזית ומדיוקא דמתני' לא משמע הכי ואל תשיבני מדקאמר ר' אבא לקמן סתם עירובי תבשילין צריכין כזית דההיא בשיור אבל לכתחלה לא ותדע דפריך עלה דההיא דר' אבא ממתני' דקתני נשתייר כל שהוא סומך עליו ש"מ דר' אבא בנשתייר מיירי וההיא דשמנונית שעל גבי הסכין ועדשים שבישולי הקדרה נמי דקאמרינן כזית מצינן למימר דמיירי בנשתייר אבל לכתחלה לעולם אימא לך דלא. ונראה דהרמב"ם דייק לה מברייתא דקא מייתי בסמוך וז"ל תחלתו וסופו אין לו שיעור ומפרשי' לה מאי אין לו שיעור למעלה אבל למטה יש שיעור בכזית מדקא משוה תחלתו לסופו ש"מ כי היכי דסופו בכזית תחלתו נמי בכזית. ומהשתא צריך לתת טעם אמתני' דקתני לה בדיעבד. ואולי שנתכוון לומר דאפילו נאבד מה שהכין לעירוב כל שנשתייר כשיעור כזית אעפ"כ מבשל עליו ולא תימא כיון דלדידיה הכין טפי כל שנאבד רובו כאלו נאבד כולו קמ"ל כל שנשתייר כזית ואצ"ל אם מעיקרא לא עירב אלא בכזית:
שם גמרא חלקהו חציו לה' כו' ודאמרי' בתענית ירדו אחר חצות משלימין דמשמע דכבר התענו רוב היום וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תעניות הכא לאו דוקא חציו לה' אלא מעט פחות מחציו והרמב"ם כתב בפ"ו מה' י"ט וז"ל לא יהיה אוכל כל היום כו' אלא בבקר משכימי' לבה"כ ומתפללין וקורין כו' וחוזרין לבתיהם ואוכלים והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום ואחר חצי היום מתפללין מנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות ע"כ. הרמב"ם חש להערתינו ואמר שבחצי הראשון שלה' יאכלו בו סעודה כדי שלא יהיו בו בתעני' חצי השני אחר מנחה יהיה הכל להם וכשאתה בא לצרף מה שמחסרין בחצי שלהם בקריאה ובתפלה יהיה כשיעור מה שאכלו בו מחצי שלה' א"כ צריך שלא להאריך בסעוד' של שחרית שא"כ נמצא גזול מחצי שלה' ב"ה ונראה דגם מאי דקאמ' ר"א או כולו לה' לאו דיתבי בתענית כוליה יומא דהא אסו' להתענו' בי"ט אלא דטעמי מידי אחר תפילה ואחר הדרשא ג"כ בסוף היום היו אוכלים כמו שאמר ר"א גופיה לתלמידיו אחר סיום הדרשא אלא דבעי רוב היום לה' ולזה היה מאריך בדרשא עד סמוך לערב שעה א' או שתים:
שם גמרא מאי לאין נכון לו כו' איכא דאמרי למי שלא כו' קשה אמאי קאמר שלחו מנות לאין נכון לו או משום שלא הכין העירוב הרי תניא לקמן דף י"ז וז"ל מי שלא הניח עירוב כו' כיצד הוא עושה מקנה קמתו לאחרים ואופין ומבשלין לו ע"כ. א"כ ה"נ אמאי ישלחו לו משלהם וי"ל כיון דמקנה להם קמחן וחוזרים הם ונותנים לו במתנה מיקרי שלחו מנות לאין נכון לו. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות י"ט עד שיקנה לו שנמצא זה מבשל שלו ואם רצה יתן אחר כך לזה שלא הניח במתנה ע"כ. הרי דכה"ג חשיב מתנה ולז"א שלחו מנות וכו' שנתכון לומר דינא דברייתא דקמחו אסיר ודוקא אחר שיקנהו למערב ואז יהיה נקרא שלהם לקיים בו שלחו מנות שאם לא יקנהו לא מצי ליאמר עליו שלחו מנות הרי שלהם הוא ואי נמי לא הוה זמן שיכולין לבשל לו בו אעפ"י כן אין צורך שיתנו הם משלהם אלא יקחו חליפתו ממנו ודוק' בתורת מתנה גמורה כדי שמה ששלחו לו הם יוכל להקרא עליו לשון מתנות וכפ"ז לס' איכא דאמרי בתרא מי שלא הניח עירוב בלא אונס אסור לבשל לו קמחו אפי' ע"י תקנתא דמקנה קמח וכו' והשמיט הרמב"ם ז"ל דין זה וכתב סתם וז"ל מי שלא הניח עירוב כו' ואם רצה יתן לו במתנה ע"כ. וטעמו כיון דברייתא קתני מי שלא הניח וכו' משתמעא שפיר כלישנא קמא לזה פסק כלישנא קמא:
דף טז.
גמרא אמר רב דגים קטנים מלותי' אין בהם משום בישולי גוים אר"י ואם צלאן גוי סומך עליהן כו' משמע דוקא צלאן אבל בלא"ה הגם שמלוחין הגם שנאכלין חיין אין סומכין עליהן משום עירובי תבשילין. וקשה לדקתני בברייתא דמייתי תלמודא בע"ב וז"ל תבשיל זה צלי ואפי' כבוש כו'. הרי להדיא דהגם שאינו מבושל ולא צלי סומך עליו ומ"ש מדגים מלוחים וראיתי להטור בסי' תקכ"ז שהשמיט מהלכות כבוש משמע שקושייתנו דחקתו וכתב הב"י דסובר הטור דמדרב יוסף נשמע דלא קי"ל כברייתא דקתני כבוש סומכין עליו וסובר הטור דכבוש במים נמי נקרא כבוש וממאי דקאמר רב יוסף דגים מלוחים בעי צליה כ"ש דכבוש במים בעי בישול או צלי ע"כ משמע מדבריו דאם היה סובר הטור דכבוש הוי דוקא בציר וחומץ הוה מחלק בכבוש דכבוש דהוי טפי ממליח לא בעי בישול אלא לצד שסובר כבוש במים בהכרח דהוי דלא כרב יוסף דהצריך אפילו במליח צליה וקשה לדבריו דהא פסק בש"ע י"ד סי' ק"ה ס"ה וז"ל איסור שנשרה עם ההיתר מעת לעת בצונן מיקרי כבוש והרי הוא כמבושל וכו' ואם הוא כבוש בתוך ציר או חומץ אם שהה כדי שיתננו על האור כו' ע"כ הרי דדעת מרן בפי' כבוש הוא במים א"כ כיון שפסק סי' תקכ"ו ס"ה וז"ל תבשיל זה אפילו צלי כו' ואפי' כבוש כו' ע"כ הרי דכבוש אפילו במים סומך עליו א"כ אמאי גמר אומר שם באותו סעיף וז"ל ועל דגים הקטנים שבשלן ע"כ. מאי אירייא בשלן והלא ק"ו הוא מכבוש שפסק שאין צריך בישול וכמ"ש הוא ז"ל והגם דמצינן לומר דמאי שכתב מרן אינו אלא כדעת הטור שטעמו שהשמיט כבוש משום דסובר דכבוש במים בזה באה לו הסברא לומר דאדחייא ברייתא דקתני כבוש מדמייתי הש"ס הך דר' יוסף דמצריך במליח צלייה אבל לדידן אפילו כבוש במים מערבין בו ולא במליח אלא דסברא מרחקת דבר זה דלפחות להוו שקילי כבוש במים ומליח. והרמב"ם כתב בפ"ו מהל' י"ט וז"ל תבשיל שאמרו לענין עירוב זה אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן כו' אפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן היא בישולן לאכילה עכ"ל פסק כברייתא ומשמע דסובר דמלתיה דרב יוסף דהצריך צלייה בדגים קטנים אדחייא מחמת הברייתא והגם דלא אותיב תלמודא מינה לרב יוסף כללא הוא דכל דהברייתא משתמעא ודאי דלא כוותיה אינו חש הש"ס להקשות דודאי דדחוים דבריו דלא פריך הש"ס אלא אם מסתפק דאיכא לשנויי וכל זה הסכימו אליו בכללי התלמוד ומהשתא כיון דברייתא קתני להדיא כבוש הרי הוא כמליח דסומך עליו אלא דלדברי מרן שפסק בכבוש דסומך עליו והצריך בדגים קטנים שצריך לצלותן צ"ע והנכון בעיני לומר דכיון דמתניתין קתני דבעי תבשיל לעירוב בעינן מידי דהוי מבושל ובברייתא חדית דינא דכבוש הגם דאינו מבושל ע"י אש כיון דאמור רבנן דהוי כמבושל סומך עליו לעירוב ודגים קטנים הגם דמלוחים הם וקי"ל מליח כרותח ה"מ דה"ל מליח כרותח דוקא במליחה דהוי כמליחה דלקדירה דאינו נאכל מחמת מלחו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ להדיא בפ"ט מהלכות מ"א ה' י"ח יע"ש אבל מליחה דדגים קטנים היא מליחה ולא עד מאוד שיעור שממתקת אותן באכילה ואינן מולחין אותן הרבה כל עיקר ולא הוי רותח ובמליחה זו הם נאכלים כמות שהם חיים ומהאי טעמא הוא דאמר רב אין בהם משום בישולי גוים מטעם שנאכלים כמות שהם חיים אבל לענין עירוב כיון שלא נתבשלו ולא היתה להם מליחה גדולה דהוי כרותח הגם שע"י מליחה זו קטנה הוי להו מעט בישול אינו נקרא תבשיל לסמוך עליו בעירובי תבשילין ותדע שכתב הרמב"ם בפ"ז מהמ"א וז"ל דגים קטנים שמלחן ישראל או כותי הרי הם כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן כותי אח"כ מותרים ע"כ. ובהלכה שאחריה כתב וז"ל דג שמלחו כותי ופירות שעשנן עד שהכשירין לאכילה הרי אלו מותרים מליח אינו כרותח בגזירה זו ומעושן אינו כמבושל ע"כ. קשה אחר שכתב הרמב"ם דגים קטנים שמלחן כותי כו' וצלאן כותי דשרי מה צורך להשמיענו במליחת דגים גדולים דלא יאסרו מחמת מליחת כותי אלא ודאי דחידוש גדול השמיענו בהלכה ב' דלא שמעינן במליחת דגים קטנים משום דמליחת דגים קטנים אינה מליחה דכרותח לומר הנה הוא בישול דגזור רבנן בישולי גוים וזה בכלל אלא מליחה קלה ודומה למקצת בישול אבל מליחה גדולה דהוי כרותח והוי בישול ממש אימא דהוי בכלל גזירה דבישולי גוים קמ"ל דג שמלחו כותי דסתמא במליחה גדולה והוי כרותח דהוי מבושל ואעפ"י כן שרי מטעם דלא גזרו אלא בישול דאש ממש ולא מליח ולא מעושן ואפשר דאשמועינן ג"כ הלכה ראשונה דדגים קטנים הגם דלא נמלחו מליחה דכרותח אעפ"י כן אם בשלן גוי שרי דמקצת בישול זה מוציאן מידי איסור בשולי גוים נמצאת אומר דמליחת דגים קטנים אינה כרותח ומהשתא מי הוא זה שידין בהם בכבוש לענין עירובי תבשילין דשאני כבוש משום דהוי כמבושל ואה"נ מליח דנמלח במליחה דהוי כרותח מערבין עליו מידי דהוה כבוש וכפ"ז עולין פסקי מרן על נכון שכתב דכבוש סומכין עליו ודגים קטנים מלוחים צריכין צלייה ופש גבן ליתובי דעתא לדעת הטור שהשמיט כבוש. ונראה דהטור סבר דדגים קטנים לפעמים עושים להם ג"כ מליחה גדולה דהוי כרותח ואעפ"כ מצריך רב יוסף צלאן והגם דבברייתא קתני כבוש סומכין עליו איכא תנא אחר דלא קתני כבוש אלא צלי ושלוק וכן מצאתיה בפרק ב' דתוספתות די"ט וכיון דכן לא חש הש"ס לאותובי לרב יוסף מהברייתא דהא איכא דתני כוותיה ובכגון דא דאיכא פלוגתא דתנאי פסקי' כתנא דסבר רב יוסף כוותיה וכפ"ז למאי דנאמר דמליחת דגים קטנים לא הוי מליחה גדולה דהוי כרותח ובהכי הוא דמיירי דהכי הוא מנהגם ולא חיישינן ללפעמים דמולחין אותן מליחה גדולה כפ"ז יודה הטור לפסק הרמב"ם כדכתיבנא וא"ת כפי דרכינו הוי מלתא מחלוקת במציאות דהטור סובר דהוי מליחת דגים קטנים במליחה גדולה דהוי רותח ולרמב"ם הוי מליחה קטנה דלא הוי כרותח לאו קו' היא דלעולם דרכם הוא במליחה קטנה אלא דסובר הטור דלפעמים מולחים אותן הרבה להתקיים ימים רבים ואעפ"כ קאמר רב יוסף אם צלאן ולהרמב"ם דברי רב יוסף הוא ברגיל ואגב ראיתי לתת לב במאי שפי' מרן בי"ד סי' קי"ג דפירוש דברי הרמב"ם שכתב דג שמלחו כו' היא בדג גדול שמלחו ובשלו גוי דאסיר ודייק ממה שאיחר הרמב"ם דין דג גדול אחר דין מליחת קטנים כו' יע"ש דאחר המחילה מכבודו אין דבריו נראין דהרי כתב הרמב"ם שם באותו פרק ה' י"ד וז"ל ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון בשר ודג תפל כו' יע"ש הרי דאפילו דג גדול אם הוא מליח אין בו משום בשולי גוים אלא ודאי דדג שמלחו אפי' הוא גדול ונאכל ע"י הדחק אם בשלו גוי מותר ואדרבה השמיענו הרמב"ם ז"ל בבישול דגים קטנים דאין בהם בישולי גוים ומכ"ש דגים גדולים שמולחים אותם מליחה גדולה דהוי כרותח כדכתיבנא ועיקר:
דף טז:
גמרא ההוא סמיא כו' סמוך אדידי כו' איכא למידק דמדקאמר ליה שמואל סמוך אדידי ולא קאמר ליה אנא מערבנא אכוליה נהרדעא משמע דהוה ידע דכבר עירב שמואל אכולה נהרדעא ולא הוצרך לומר לו אלא סמוך אדידי א"כ ק' אמאי הוה עציב וזה יכולין לדחוק דלעולם לא הוה ידע דעירב שמואל אכולה) נהרדעא דאין הכרח לומר דמסתמא דבני העיר הוו מערבין אכולה מתא ותדע דאמרינן במכילתין דף ו' דרבינא הוה יתיב קמיה דר' אשי חזייה דהוה עציב משום דלא ערב וא"ל שיעשה ויתנה כו' ומדלא א"ל סמוך אדידי משמע דלא הוו רגילי כולהו לערובי אכולה מתא וה"נ אפשר דלא הוה ידע סמיא דשמואל ערב אכולה נהרדעא ומאי דלא א"ל להדיא אנא מערב אכולה נהרדעא וכו' שמואל חדא דנפקא מחדא א"ל סמוך אדידי וממילא מודיעו דמערב אכולה נהרדעא ותדע מדאמר למעלה מכריז ר' יעקב מי שלא הניח כו' יבא ויסמוך על שלי כו' ולא קאמר להו אנא מערבנא אכולה מתא וממילא ידעו השוכחים לסמוך והא נמי דכוותה והגם דאיכא לחלק שאני התם עכ"ז יכולין לפרש הכי. ומהשתא שמואל דהוה מערב מה הוא מועיל בעירובו כיון דלא הוו ידעי בני מתיה דערב עלייהו ומהראוי הו"ל להכריז כר' יעקב בר אידי וי"ל דלא הוה מכריז מטעמא דגילה דעתו בההיא עובדא דההוא סמיא דא"ל פושע את ולא משתרי ליה בעירובו ופיר' שאין דעתו של שמואל על הפושעים כמו שאבאר בדיבור שאחר זה בס"ד. ולפי זה אם היה מכריז היו נכנסים גם הפושעים בכלל והגם דמצי להכריז ולפ' דוקא מי שאינו פושע עכ"ז מי מפיס ומה גם שתורת כל א' בידו וכל א' יאמר לאו פושע אנא לזה לא הוה מכריז ומהני עירובו אכולה מתא שאם בא אדם ושאלו ויודע שלא פשע יאמר אליו סמוך אדידי וליכא לאקשויי דילמא מעיקרא השוכח עירוב לא יבא לשאול כיון שאינו יודע שעירב דהא כל השוכח עירוב בא אצל חכם לומר לו תקנה היכי ליעביד וכדקתני במתני' בסמוך כיצד הוא עושה מקנה קמחו כו' א"כ כשיבוא אצלו יאמר אליו סמוך אדידי כדקאמר לההוא סמיא שנה אחת שלא היה פושע. אי נמי טעמא שלא היה מכריז משום דהוה ידע דכל דלא מנח עירוב יבא אצלו למחר לומ' לו מה יעשה ודוקא ר' יעקב דאפשר דלא הוה מפורסם באתריה כשמואל להכי הוה בעי לאכרוזי וכפ"ז אה"נ שלא היה חושש שמואל לפושעי' וטעמא דההוא סמיא עיין בדיבור שאחר זה. ודע דמאי דאמרינן דהוי פושע דוקא דלא ידע מעי"ט דאיכא מאן דעירב עליו ופשע ולא עירב זה שאנו קורין עליו פושע אבל כל שמערב י"ט יודע שיש אדם שמערב עליו או על כל בני העיר ודאי דאפילו לכתחילה אם ירצה שלא לערב ולסמוך על המערב כיון שזיכה לו ועירב עליו הרי הוא כשלוחו ודוקא לא אמר שמואל לההוא סמיא פושע את אלא לפי שלא היה יודע ששמואל ערב אכולה מתא וכדכתיבנא דהא לא אשכחן מאן דסבר דהגם דערב עליו אדם אחר וידע ביה מעי"ט אם לא עשה עירוב וסמך על זה שעשה בשבילו שיקרא זה פושע אדרבא נאמר אליו הלכה למעשה אם תרצה סמוך על זה שעשה לך ולא תעשה אתה שום עירוב ופשטא דדברי הש"ס דאמר למעלה אבוה דשמואל שערב אכולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי מערבי אכולה טבריא משמע דהוו מפטרי לבני נהרדעא ובני טבריא מעשות עירוב שהיו רוצים בני העיר שלא לטרוח בעירוב היו הם מערבין עלייהו וסומכים עליהם ולא היו צריכין בני העיר לערב והגם דאיכא לדחויי דה"ק מערב אכולה כו' ונ"מ לשוכח. קושטא דהוינן מפרשי הכי אי הוה קדם לן דאין נכון שיסמכו על המערב כל העיר וצריכין לערב כל א' בפ"ע אז הוינא מפרשי הך דמערבי אכולה כו' בדרך זה הגם דהוי דוחק משא"כ אחר האמת דלא אשכחן מאן אמרה להא מלתא דאין אדם יכול לסמוך על עירוב שעושה אחר עליו אמאי דחקי' פשטא דמלתא נמצינו אומרים ב' הלכות א' דכל דאיכא מאן דמערב אכולה מתא אם הודע לון מעי"ט דאיהו מערב עלייהו מאן דבעי לסמוך עליו יסמוך ואינו צרי' לערב כל עיקר אפילו לכתחילה. ב' אם לא אודע להו מעי"ט חייבים כולן לערב ואם שכח א' מהן הרי זה סומך על המערב עליו כשמודיעו בי"ט ודעת הרמב"ם ז"ל בזה עיין בדיבור שאחר זה:
שם גמרא לשנה חזייה כו' א"ל לכ"ע שרי ולך אסיר פושע את ע"כ. בין בדעת הסמיא בין בדעת שמואל בדעת הסמיא אמאי הוה עציב ולא סמך אדשמואל וזה יכולני לומר דלא ידע דשמואל הוה מערב כל שנה ושנה אכולה מתא וכדכתיבנא לעיל דלא הוה מכריז ולהכי נתעכב כמעשהו אשתקד וכטעמו הראשון אלא שמואל דא"ל לכ"ע שרי ולך אסיר בשלמא מאי דאצטריך למימר לכ"ע שרי נתכוון לומר אליו שערב גם בשנה זו אכולה מתא מה דלא הוה ידע איהו אלא מאי דאסר עליו מ"ט והרי שכחה מצויה היא ומאי פשיעותא איכא. והר"ן כתב וז"ל פושע את דכיון דעציבת גילית אדעתך שאינך רוצה לסמוך על אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי עכ"ל. דברי הרב לכאורה אינן מחוורין לפי דעתי חדא אמאי חושדו לסמיא בהכי דילמא לא הוה ידע דשמואל ערב וכי היכי דהוה עציב בשנה ראשונה ואין הכרח לומר דאם ערב בשנה אחת על כל בני מתא שיעשה כן בכל שנה ולהכי הוה עציב דילמא לא עירב אכולהו לסמוך עליו ב' וכי בשביל שלא רצה לסמוך על שמואל ורצה לערב הוא יקרא פושע מה תאמר שהפשיעה היא ששולל בדעתו שאינו חפץ לצאת בדשמואל הגם שישכח ולא יערב דבר תימה הוא זה אטו בשופטני עסקי' מאי דעתו דסמיא למיעבד כי האי ופשי' דשמואל ג"כ לא יחשדנו בדבר זר כזה שאין אדם עושה דברים זרים ופשעים בלא הנאה וסיבה ראויה לו כזה ג' אמאי אצטריך למימר ליה פושע את מאי אירייא פושע דקאמר ליה בלא טעמא דפושע הרי הוא שולל בדעתו עירובו של אחר וזה אינה עבירה שיקרא עליה פושע וכי מי ששולל בדעתו הנאה מאחר יקרא פושע והר"ן ז"ל הרגיש ליישב ואמר פושעים שאינם רוצים לסמוך עלי ע"כ. משמע שהקפיד שמואל על ששללו מדעתו שלא לסמוך עליו וע"ז קראו פושע ודרך רחוק הוא זה ואפשר דדעת הר"ן היא עז"ה דשמואל הוה ידיע אכוליה מתא דמערב אכולהו ובשנה א' דחזייה דהוה עציב חשיב שמואל דלאו אדעתיה דההוא סמיא דשמואל מערב והעירו שיסמוך עליו. אי נמי שנה ראשונה חשב ההוא סמיא דבעי' דעת מי שהניחו בשבילו וכדבעי בסוגיין אי בעי' דעת מי שהניחו בשבילו או לאו בהא נמי הוה מסופק ההוא סמיא וא"ל שמואל סמוך אדידי פי' ולא בעי' דעת מי שהניחו בשבילו וכפשיטותא דסוגיין אבל בשנה אחרת דחזייה דהוה עציב דן שמואל ביה דלא הוה ניחא ליה למיסמך עליו משום שסובר שאין מהני עירוב שעושים אחרים אלא מה שעושה הוא בעצמו וזה הוא פשע שפשע בדברי חכמים שחכמים סוברים דעירוב שעושים אחרים עליו יוצא בו והוא אינו רוצה לצאת בשל אחרים א"כ אדם כזה ראוי לקנוס דהגם שבדיעבד ירצה לסמוך אסיר והיינו דקאמר ליה לכ"ע שרי ולך אסיר משום שפושע הוא שמורד בדברי חכמים והוא אומרו פושע את וכפ"ז מאי דאמר הר"ן שאינם רוצים לסמוך עלי לאו דוקא עליו אלא בשביל שהוא ערב נקט להא מלתא ביה ואה"נ אם היה מערב אחר נמי יקפיד שמואל על הסמיא ולפום האי פירושא האי סמיא פושע גדול שהמרה בדברי חכמים וראוי הוא לכל קנס וקנסו שמואל כפי הנראה לו לפי שעה ואה"נ אי הוה נראה לו לקונסו באופן אחר והכל לפי ראות עיני הדיין ובזה ליכא לאקשויי למה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה דפושע בשהזכיר הלכות אלו דפושע דהכא הוא שאינו מודה להלכה א' שהורו חכמים והוי כממרא על דברי חכמים ובזה לא קא מיירי הרמב"ם ולעולם כל ששכח לעשות עירוב ואפילו שנה אחר שנה לא נתן דעתו ושכח הרי זה סומך על המערב על כולה מתא ולדרך זה מפרשינן טעמא דשמואל שלא היה מודיע דהוה מערב אכולה מתא כדרך ב' שפירשנו בדיבור שלפני זה. וחוץ מדרכו של הר"ן נראה לומר ששכח שנה אחר שנה ולא היה יודע דשמואל הוה מערב תמיד אכולה מתא לומר שסמך עליו להכי קראו פושע והגם דאמרי' בברכות בדין השוכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית ב' דשוכח אנוס הוא ולא מחלקינן בין שכח פעם א' לשכח יום אחר יום שאני ההיא דהא מאי דאנו אומרים שוכח פושע לאו משום דמחליטין דלא משכחת לה שיאנס בשכחה דזה שיבוש דפשיטא דשכחה מצויה בבני אדם ושלא לדעתו ישכח אלא דמשכחת לה שישכח מחמת הפשיעה שיסלק הדבר מדעתו ולא יחוש לו ומשכחת לה נמי שתאנסהו השכחה לזה בתפלה דהויא מלתא דליכא למיחש שמזלזל בה ואינו חש שישכחנה דבני אדם לא מזלזלי בתפלה וכמ"ש הב"י בישובא דקו' דאמאי בנ"ח אפי' איכא פיתחא אחרינא אנו מצריכין אותו להדליק בשני פתחים משום חשדא והעובר על פתח בה"כ אנו אומרים דלא חשדי ליה דאמרי אחלף באידך פיתחא ואמר דשאני תפלה דלא חשדי ליה אינשי דפושע משום דכ"ע מזדהרי בה יעש"ב. והגם דהך ישובא לא סליק שפיר מטעמא אחרינא סוף סוף בהא מלתא הוי טעם לשבח דלענין תפלה טפי מזדהרי בה אינשי משא"כ מצות עירוב דהוי דרבנן משום היכירא לומר ק"ו מי"ט לחול כו' בהאי מלתא אם שכח ב' פעמים רצופים תלינן למימר דפושע הוא ומצד זלזול דמזלזלי במלתא דרבנן הוא דשכח ולא אנסתו השכחה עוד אפשר לומר שמכירו היה שמואל דפושע היה ומזלזל בדברי חכמים ולזה כשראה שגם שנה שניה לא הניח אמר בודאי שפושע הוא כחזקתו שהיה מחזיקו בה והוא אומרו פושע את פי' בעלמא מכירך אני שאת פושע ולזה לכ"ע שרי פי' אפי' שוכחים דכוותך ואת אסיר ולפום השת' דברי שמואל לדרך שפי' בהר"ן ז"ל נקרא פושע כל מי שאינו מאמין בדברי חכמים שאמרו לסמוך על המערבין לו ולפי דרכינו לדרך הא' נקרא פושע כל מי ששוכח שנה אחר שנה ודוקא במלתא דרבנן כהא דגזרו שמא יטעה. ולדרך הב' דוקא מי שהוא מוחזק בפושע בעניינים אחרים אם שכח ב' פעמים זה אחר זה הגם שהוא אומר שכחתי דיינינן בשכחתו דין פושע. והרמב"ם ז"ל שהשמיט דין דפושע לדרך זה בין אם נאמר דמפרש דמאי דקרי ליה פושע למה שקדם אליו בידיעתו בין למאי דנפרש דקרי ליה פושע בשביל דהוי מלתא דרבנן קנס ליה בשכחתו דהוי פשיעה אין זה אלא הוראת שעה שיכול הדיין לקנוס כמו שיראה בעיניו ולא להוראה הוי הא מלתא ותלמודא דמייתי לה הוא להודיע דמצינן למיקנס אפי' בכה"ג דמיבטיל משמחת י"ט עכ"ז אם יראה בעיניו לקנוס כה"ג הכל כמו שיראה בעיניו למגדר מלתא ולזה לא כתבו הרמב"ם ז"ל דכבר הודיע במקומו דרשות ביד החכם לעשות ככל אשר יראה בעיניו ואת"ל דדעת שמואל היא דכל שפושע בכה"ג ואינו מניח עירוב לא שרינן ליה לסמוך בי"ט על אחרים מדהוה ר' יעקב בר אידי מכריז סתם כל מי ששכח כו' משמע דבכל גוונא יסמכו אדידיה וקיימא מלתא בפלוגתא דאמוראי ופסק כר' יעקב והרמב"ם בפ"ו מהלכות י"ט כתב וז"ל המניח עירובי תבשילין כדי שיזכה לו ולאחרים וכו' ואינו צריך להודיע לאלו שזיכה להם מעי"ט כו' אבל הן צריכין לידע שזיכה להם ועירב להם ואח"כ יסמכו עליו ויבשלו אעפ"י שלא ידעו אלא בי"ט הרי אלו מותרים ע"כ. מ"ש א"צ להודיען כו' פי' כשיערב העירוב אינו צריך להודיע להמערב עליהם אלא מערב סתם הגם שהם אינם יודעים בשעת הנחת העירוב שום דבר ולזה כשהזכיר הרמב"ם ידיעתם של המערב עליהם דקדק לומר צריכין לידע שכבר זיכה להם כו' אמר תיבת כבר לומר שהידיעה היא אחר שכבר עירב לא קודם שזה כבר שלל במ"ש ואין צריך להודיע כו' והיינו מאי דמסיקי' דדעת מי שהניחו לו לא בעינן ומ"ש אבל הן צריכין לידע פי' ואפילו בערב י"ט שיש להם זמן לעשות עירוב אם יודעים שחכם א' עירב להם יסמכו עליו ולא יערבו הם אם ירצו יסמכו על מה שערב להם האחר והיינו מאי דשמעי' מעובדא דאבוה דשמואל ור"א ור' אסי דהוו מערב כו' והיו סומכין עליהן לכתחילה ולא היו מערבין וליכא לפרושי דברי הרמב"ם במאי דכתב יסמכו עליו כו' פי' אם שכחו ולא ערבו מעי"ט וידעו בי"ט יסמכו עליו והוא מה שגמר אומר הרמב"ם אע"פ שלא ידעו אלא בי"ט כו' אבל לעולם מעי"ט כל שיש שהות לערב אין להם לסמוך על המערב להן וכמו שפי' בדעת ר' יעקב בר אידי הא ליתא דממה שדקדק לומר הרמב"ם ז"ל הרי אלו מותרים גילה שאין מאמר אעפ"י נרדף וסמוך אדלעיל מיניה דא"כ אמאי הוצרך לומר הרי אלו מותרים הרי אמר בסמוך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו וכשאמר אעפ"י וכוונתו לומר גומרן של דברים דבהכי מיירי מאי דקאמר ויבשלו ויאפו מה מקום בעולם לומר הרי אלו מותרים אלא ודאי דמלתא אחריתי קאמר מאי דלא השמיענו בתחילת דבריו דבתחילת דבריו השמיענו שיסמוך על המערב עליו אפילו מעי"ט ולא יערב הוא כדכתיבנא ובתר הכי השמיענו חידותא דדינא דאפילו לא ידע בעולם שיש מאן דמערב להו אלא בי"ט שפיר דמי ומותרים לסמוך דדעת מי שהניחו לו בעינן עוד כתב הרמב"ם שם וז"ל ויש לו לאדם לערב על כל העיר וכו' ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי עכ"ל במ"ש ויש לו לאדם וכו' הודיע דמצוה לערב על כל העיר וכדעבדי כל האמוראים דמייתי הש"ס. ואמר לאדם לפי שבזה אין הפרש בין חכם למי שאינו חכם כל שיודע לערב מצוה לערב על כל העיר. ומ"ש למחר מכריז כו' שלל דעת שמואל ואפילו לפום מאי דפי' דסובר דמי שלא הניח שנה אחר שנה וכדומה פושע הוא דמהאי טעמא לא הוה מכריז דהגם דנאמר דכך היא דעת שמואל פסק כר' יעקב דהוה מכריז וטעמו משום דמעשה עדיף ואפי' מי שפשע ולא הניח יבא ויסמוך. וא"ת דהא ההוא עובדא דההוא סמיא נמי נימא ביה מעשה עדיף הא ליתא דבהוראה להיתירא כדעביד ר' יעקב הוי חידוש לומר עליו מעשה עדיף מהוראה לאיסורא דשמואל לההוא סמיא דחומרא היא והגם דאיכא קולא לענין שמחת י"ט הא מצי לתת קמחו ומאכלו במתנה לזולת ויבשל לו ולפום מאי דפרישית דדוקא לא אמר שמואל אלא לההוא סמיא מהטעמים הנז' שפיר השמיט הרמב"ם דין פושע אפילו לשמואל:
וראיתי להרא"ש והאחרונים שכתבו דאם עירוב אדם א' לבני העיר אין רשאים לסמוך עליו לכתחילה ולא יעשו עירוב אלא דוקא אם שכחו בשוגג. ולא ידענא מנין להם דבר זה ואולי שסוברים דר' יעקב שלא היה מכריז אלא בי"ט מוכח שלא היה רוצה שיסמכו עליו אלא בזמן שאין בידם לתקן והיינו בי"ט ושכחו לערב אבל מעי"ט צריכין לעשות ודעת הרמב"ם ז"ל לא כן ואין הוכחה מדברי ר' יעקב וכדכתיבנא:
דף יז.
גמ' ובמוספין כו' ומסיים בשל שבת כו' פי' חותם מקדש השבת וכבית הלל דקאמרי בבריתא שהביא הש"ס למעלה ולהכי לא קאמר רב הלכה כת"ק ואמר לית הלכתא כאותו הזוג וכמ"ש התו' וא"ת והא קי"ל הלכה כב"ה י"ל דרבי דחולק בברייתא ואומר שיאמר מקדש השבת וי"ט והזמנים יאמר דלא אמרו כן ב"ה כל עיקר ומה שראיתי למרן בכ"מ בפ"ב מהלכות תפילה שכתב דדעת הרמב"ם שכתב שם וז"ל שבת שחל בח"ה כו' במוסף מתחיל בברכה אמצעית בשל שבת ומשלים בענין שבת כו' יע"ש. שדעת הרמב"ם דמאי דקתני בברייתא ומסיים בשל שבת לאו אחתימה קאי אלא בענין שבת כגון ישמחו במלכותך יע"ש. פי' זה יוצדק אם היה תנא דברייתא גומר אומר וחותם בשל שבת ור"ח כמו שסיים הרמב"ם ז"ל אבל כיון דאמר ומסיים בשל שבת ותו לא פשיטא דאחתימה קאי גם מההכרחות דכתיבנא לעיל ליתא להאי פי' דמרן בברייתא. והרמב"ם ז"ל לפום דנחת לאשמועינן כל פרטי דינא ונוסחות התפילה להכי השמיענו גם האי פרטא דדינא דישמחו במלכותך ופשוט:
שם גמרא אמר רב מניח אדם עירובי תחומין וכו' אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין ומתנה וכו' הרמב"ם כתב בפ"ו מה' י"ט וז"ל כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין ב' ימים מן הספק לפי שלא היו יודעים יום שקדשו בו בני א"י אבל היום שבא"י סומכין על החשבון כו' אין י"ט שני אלא מנהג בעלמא ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ע"כ. וכתב הר"ן במכילתין על דברי הרמב"ם וז"ל ואין דבריו מחוורי' דרבא דא"ל מסתבר' דלדידיה הוא דקאמר ואע"ג דבקי בקיבועא דירחא כו' ע"כ ואני אומר דהא לאו קו' היא כל עיקר דהא כלום מאימת קבילו עלייהו משום מנהגה הוא מזמן דבטל קידוש החדש ע"פ הראיה אבל כל זמן שהיו מקדשין על פי הראיה כלהו בני גולה על הספק היו עושין ב' ימים ותמצא שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות קידוש החדש וז"ל ומאימתי התחילו כל ישראל לחשוב בחשבון זה מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה א"י ולא נשאר שם ב"ד קבוע אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעות א"י היו סומכין ע"כ. הרי דבימי אביי ורבא על פי קידוש החדש שהיו קובעים בא"י היו סומכין וכיון דכן כל בני הגולה משום ספיקא הוו עבדי ולא משום מנהגא ולהכי קאמר רבא מתנה אדם וכו' ולא קשה מידי וכפ"ז מאי דאמרי' בריש מכילתין דף ד' שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' עליהם כחובה זה היה בימי אמוראי בתראי אחר אביי ורבא אלא אי קשיא הא קשיא מדגרסי' במכילתין דף ו' וז"ל רבינא הוה יתיב קמיה רב אשי בב' י"ט של ר"ה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל ולותיב מר האידנא מי לא לא אמר רבא מניח אדם כו' ומתנה א"ל אימור דאמר רבא בב' י"ט של גליות בר"ה מי אמר ע"כ והרי רבינא ורב אשי בתראי נינהו וקאמר ליה רבינא לרב אשי שיניח ויתנה כרבא ואמאי הא כבר הפסיק קדושת החדש בא"י עפ"י הראיה מימות רבא. וי"ל כיון דעד רבא היו מקדשין על פי ב"ד ורבינא הוה בימיו דרבא כדמשמע בברכות פר' מי שמתו דא"ל רבינא לרבא א"כ בזמן דא"ל רבינא לרב אשי יניח ויתנה עדין הוו מקדשין בא"י ועדין הוה רבא קיים וכל ימיו דרבא היו מקדשין ע"י הראיה בא"י ולא הוה מהני להו מאי דהוו בקיאי בקיבועא דירחא כל דמקדשי בא"י על פי הראיה וא"כ מספק הוו עבדי ובזה מהני תנאה ומאי דאמרי' דף ד' ע"ב שלחו מתם היה אחר שנפטר רבא דמאז פסק קידוש החדש על פי הראיה בא"י כדעת הרמב"ם:
שם גמרא ת"ר אין אופין מי"ט לחבירו וכו' הקשו חכמי הישיבה וכו' למה השמיט הרמב"ם ולא כתב האי דינא דאין אופין מי"ט לחבירו והגם דכתב בפ"א אין אופין מי"ט לחול עכ"ז יש לבעל הדין לחלוק דלי"ט שרי ומה גם למאי דפסק הרמב"ם כדעת רבא דאמרי' הואיל ואי מקלעי כו' וא"כ אין איסור זה אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא מי"ט לחול אסור אבל מי"ט לחבירו לא אסרו ומה גם דמתני' נחתא להכי והודיעה איסור זה דמי"ט לחבירו. וי"ל דכיון דכתב בפ"ו וז"ל י"ט שחל להיות ע"ש אין אופין וכו' בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת עכ"ל. כ"ש הוא מי"ט לחבירו והגם דבההיא התיר לאפות ולבשל ע"י עירוב לא טענינן לו' דנעביד עירוב מעי"ט לבשל מי"ט לחבירו דלא מצינן למגמר מדין י"ט לשבת דדוקא התם כיון דלא מצי לבשל בשבת ולא סגי בלא"ה הוא דאמור רבנן תקנתא אבל י"ט מותר לעשות בו כל צרכי אוכל נפש שצריך וא"כ אתה למד מדברי הרמב"ם ז"ל איסור זה דמי"ט לחבירו כמי"ט לחול. ולמאי דקתני בברייתא נמי אין אופין כו' מי"ט לחבירו גירסא זו לאו גירסת הרי"ף וז"ל גירסת הברייתא שכתב הרי"ף ת"ר אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מיום טוב לחול באמת אמרו ממלאה אשה קדרה כו' ע"כ וזו נמי היתה גי' הרמב"ם מסתמא ובזה לא ק' מידי:
שם גמרא רשב"א אומר ממלאה אשה כל התנור פת וכו' ע"כ פי' רש"י ד"ה ממלאה כו' דבחד טירחא סגי וכן בנחתום כו' ע"כ. משמע דוקא דאינו עושה אלא טורח א' אבל אם הוצרך לב' טירחות אסיר והטור סי' תק"ג כתב דטעם ממלאת הוא שבזה התבשיל מתוקן יותר כו' ע"כ. וכן משמע שהיא דעת הרשב"א והרמב"ם בפ"א מהי"ט כתב וז"ל ממלאה אשה קדרה בשר כו' וממלא נחתום חבית כו' וממלאה אשה תנור שבזמן שהפת מרובה נאפה יפה ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת א' כו' יע"ש ממ"ש דין ממלאה קדרה וממלא נחתום וכו' ולא כתב טעם בהם ובשכתב אח"כ דין תנור של פת כתב טעמו משום שנאפית יפה מוכח דקדרה וחבית מים טעמייהו שוה דהוי מטעם דחדא טורחא סגי להו וכפי' רש"י ולזה כשבא לדין התנור הוצרך לתת בו טעם החדש דליתיה בשני הלכות הקודמות ודין מולח כו' שכתב הרמב"ם אחר דין תנור פת הגם דאין טעמו שוה לשלפניו דהא אינו משביח במליחת חתיכות מרובות ומן הראוי הו"ל להסמיכו עם דין חבית של מים דהיתירא הוי מטעם טירחא אחת והא דכוותא י"ל דלפום מאי דכתיבנא לעיל בדף י"א ע"ב ד"ה אמר שמואל כו' דחידוש קמ"ל דאפי' בבת אחת שרי הגם דאינו צריך אלא חתיכה אחת ומכ"ש גרמא גרמא וכל חד לימא נמלך אני ולזו אני צריך דבזה נמצא שכל א' שמולח לצורכו מולח כפ"ז הכא מתיר הרמב"ם אפי' בבת א' פי' הגם שעושה להדיא ריבוי והוא אינו צריך אלא למועט מן המועט ומחזי כמבשל שלא לצורך אעפ"י כן שרי והוא אומרו בבת אחת פי' בלא הערמה דגרמא גרמא ומכ"ש אם יערים וימלח גרמא גרמא דשרי. ולא חש הרמב"ם לפרש בדבריו דמאי דקא' בבת א' פי' בטירחא אחת דא"כ הו"ל לכותבה לחלוקה זו בהדי ממלא נחתום כו' כדכתי' אלא ודאי דכונתו היא דאפילו מולח כל חתיכה בפ"ע דדכוותה בפת אסור כי לאו מטעם דנאפה הפת יפה הכא שרי למלוח כמה וכמה בבת אחת בלא הערמה מטעם דכל א' יש בה צורך י"ט דילמא בעת האוכל יחפוץ לאכול ממנה והגם שמולח הרבה יש בהן צורך יום טוב ולדרך זה הגם שתיבת בבת אחת היא קצת דחוקה אמרי' דנקט לישנא דגמרא:
שם גמרא איבעיא להו עבר ואפה מאי ת"ש מי שלא הניח כו' איכא לספוקי בכונת הבעיא אי לא מספק' ליה אלא במזיד אבל שוגג פשיטא ליה להתירו או דילמא אפי' בשוגג מבעיא ליה והגם דאמר עבר דמשמע ל' עבירה וכההיא דאמרי' בס"פ כל שעה דף מ"ב דאמרי' התם בדין אין לשין אלא במים שלנו וקאמר עברה ולשה מהו ופי' רש"י ז"ל וז"ל שקרובה למזיד היא ע"כ. משמע דמפרשה בשוגג וכ"כ בב"י סי' תנ"ה יע"ש וא"כ הא נמי דכוותה וליכא למימר דהא לא מצי לספוקי בה דהא אפילו בשבת משנה ערוכה היא המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' א"כ כ"ש הוא מבשל בי"ט הא ליתא דהתם מאי דקתני מתני' יאכל היינו במ"ש אבל ליומו אסיר והכא נמי יש מקום להסתפק אי אסרי ליה לאכול בשבת עד מ"ש א"ד לא קנסינן ליה וכתב הרא"ש ז"ל התם בעברה ולשה וז"ל כתב אבי העזרי דוקא עברה במזיד דומיא דעבר ואפה בפ"ב די"ט וכו' יע"ש. משמע דפשיטא ליה דעבר ואפה הכא לא מיבעיא ליה אלא במזיד ואין אני רואה הכרח דה"נ מצינן לפרושה בשוגג והגם דתלמודא בעי לפשט הבעיא מההיא דקתני ואם הערים אסור ש"מ דבעיא במזיד היא דאי בשוגג שאני מערים דמזיד הוא וערום יערים עכ"ז מצינן למימר לעולם דבשוגג קא בעי ולאו דמזיד פשיטא ליה אלא בתרווייהו מסתפק והש"ס מפשיט ליה דמזיד מיהא אסור ואה"נ דקיימא שוגג עדין בבעיא ודחי רב אשי דאפי' מזיד לא תפשוט ושאני הערמה וס"ד תלמודא למפשט מה מעשר פירותיו והמטביל כליו בשבת דקתני במזיד אסור דאחמור רבנן במלתייהו אפי' איכא עונג שבת והא נמי דכוותא דאסור מיהא במזיד ודחי דהתם מיירי דאינו מבטל עונג שבת דאית ליה פרי ומאני אחריני אלא דבמאי דקאמר הש"ס לא צריכא ק' דהא לא צריכה לא שייך למימר אלא לקו' היתור והפשיטות אבל הכא הול"ל שאני התם כו' ונראה לומר דהך דלדעת הרא"ש דבשוגג פשי' ליה דשרי ולא מיבעיא ליה אלא במזיד א"כ מתני' דקתני בשוגג יאכל תקשי פשיטא ומוכרח אתה לומר דלא צריכא אלא דאית ליה פירי ומאני אחריני ואעפ"כ קיל"ן דבשוגג יאכל וישתמש והיינו דקאמ' הש"ס לא צריכא פי' משנה זו מכח רישא דשוגג יאכל מתוקמא דלא צריכא אלא דאית ליה פירי אחריני ומהשתא לא תפשוט מינה וא"ת א"כ תפשוט לאידך גיסא טעמא דאית ליה פירי אחריני הא לית ליה אפי' מזיד יאכל לא היא דאיכא למימר דמזיד לא יאכל בכל גוונא קאמר ודוקא רישא דשוגג מכח קו' פשיטא אנו מפרשי לה בדאית ליה אבל בסיפא תשאר בסתמ' בכל גוונא וכפ"ז רישא דבשוגג יאכל בכל גוונא וסיפא דמזיד לא יאכל בכל גוונא:
והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' וז"ל עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו ולמה החמירו ואסרו על המערים כו' יע"ש פסק לקולא כיון דהוי ספיקא דרבנן. או אפשר דלפום שינוייא דרב אשי דההיא ברייתא דקתני ואם הערים אסור דהערמה החמירו בה דייקינן מדלא אסר התנא אלא הערמה ש"מ דמזיד אסור ורב אשי נמי אפשיטא ליה מהך ברייתא מדלא קאמר דילמא שאני הערמה ותלמודא דמהדר למפשט בעייא מהמעשר והמטביל והמבשל בשבת הוא לסתור מאי דמשתמע מדברי רב אשי דשרי בעי לאוכוחי דאסיר ודחי תלמודא לכולהו וממילא קיימא מילתיה דרב אשי והגם דרב אשי קאמר למילתיה בכה"ג הערמה קאמרת כו' דמשמע דאינו אלא דוחה לפשיטותא ולא מוכח מידי מהערמה עם כל זה מינה דמפשטה נמי ועיין בדיבור שאחר זה:
דף יז:
גמרא תנן המעשר פירותיו כו' לא צריכא כו'. ק' או' לא צריכא דלא הול"ל אלא הכא במאי עסיקי' דאית ליה פירי אחריני כו' וי"ל דדחיה זו היא רחוקה ואי הוה אמר ההיא דאית ליה פירי אחריני לאו כל כמיניה למי' הכי דסתם קתני מתני להכי נתחכם לומר שינוייא דמתקבל לז"א לא צריכא פי אתה מתחייב לאוקומה בכה"ג וכמו שפי' למעלה בד"ה אבעיא להו ולפום שינוייא דמשני לא אסיר במזיד אלא באית ליה פירי אחריני ואה"נ בי"ט המעשר והמטביל אסירי אי אית ליה פרי אחריני אבל אי לית ליה שרי בין בי"ט בין בשבת ולשינוייא דא"נ דאפשר בשאלה המטביל כליו אפילו לית ליה אחריני אסיר דאפשר בשאלה והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג מהלכות שבת וז"ל המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהם עד מ"ש ע"כ. מאי דלא מחלק בין אית ליה אחריני ללית ליה נוכל לומר דסמך על שינוייא בתרא דקאמר בש"ס אפשר בשאלה וסובר דמסתמא שכיחי לשאול אלא קשה אמאי לא הזכיר אלא שבת ולא השמיענו דין זה גם בי"ט והיה נראה לומר דסובר דלפום מאי דקאמר הש"ס בסיומא דמלתא כדפריך מהמבשל איסורא דשבת שאני הא מלתא בכולהו דיני נמי דאתמרו בשבת לא גמרי' י"ט מיניה והמעשר והמטביל דאסור במזיד דוקא שבת אבל י"ט אפילו אית ליה פירי ומאני אחריני לא אסרינן ליה. אלא דקאמר ממאי דכתב הרמב"ם גופיה שם באותו פרק בדין המעשר ה' ט"ו וז"ל המגביה תרומות ומעשרות בשבת או בי"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל עד מ"ש עכ"ל הרי דהשוה י"ט לשבת במעשר א"כ סובר דכי היכי דקתני מתניתין בשבת במזיד אסור ה"ה בי"ט וא"כ אמאי לא השוה נמי י"ט לשבת בדין המטביל ע"ק אמאי לא התנה באיסור של המזיד בדאית ליה פירי אחריני כדקאמר הש"ס להדיא בדאית ליה פרי אחריני אבל אי לית ליה אפילו במזיד מותר אפילו בשבת והרמב"ם ז"ל כתב סתם בשלמא מאי דלא חלק בדין המטביל נוכל לומר כמ"ש למעלה דסובר מן הסתם שכיח לשאלה משא"כ הכא במעשר פירות:
ונראה לפרש דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דפירש בפרק ד' מהלכות י"ט דטעמא דאסור להטביל כלים מעי"ט הוא מטעם שמא ישהה ובפרק כ"ג מהלכות שבת כתב טעמא דאסור להטביל כלים בשבת הוא מטעם דנראה כמתקן ופירשנו דבריו לקמן דף י"ח יעש"ב וכפ"ז האי שינוייא דמשני הש"ס איסורא דשבת שאני אינה צודקת אלא במבשל בי"ט או מטביל בי"ט דבאלו מתחלק י"ט משבת כאשר אבאר אבל מעשר ותורם לא מצי למימר איסורא דשבת שאני דהא אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכל חוץ מאוכל נפש שוים י"ט לשבת ודוקא במבשל מי"ט לשבת דהיתר גמור הוא ואפילו מדרבנן ליכא איסורא בגוף המעשה שמבשל לשבת אלא דחששו שמא יטעה ויאמר מבשלין מי"ט לחול עבוד ליה רבנן היכירא שיעשה עירוב דבזה לא יטעה ובכה"ג אם לא עשה העירוב ועבר ובישל שרי וכמו כן במטביל כלי בי"ט דמדינא שרי להטביל כלים בי"ט בכל גוונא ואפילו מדרבנן ליכא איסורא כל עיקר בטבילת כלים בי"ט ואפילו נטמאו מעי"ט אלא שגזרו שמא ישהה כליו טמאי' שנטמאו קודם הרגל אבל הגוף המעשה ליכא שום מיחוש איסור ואפילו מדרבנן ולזה אם עבר וטבל לא אסרי' עלויה משא"כ המטביל בשבת והמעשר בשבת דאיסורייהו מחמת גוף המעשה דהוי כמתקן מנא וכמ"ש הרמב"ם שם בפכ"ג מהלכות שבת בטעם איסור הטבלת כלים בשבת וז"ל מפני שהוא כמתקן מנא ע"כ מה שלא כתב כן בטעם איסור טבילת. כלים בי"ט בפ"ד מהי"ט וז"ל כלי שנטמא מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזרה שמא ישהא אותו בטומאתו כו' יע"ש. הרי דלחששת תיקון כלי ליכא דלא גזור רבנן בי"ט איסור זה ולהכי קאמר הש"ס איסורא שאני ולא אמר שאני שבת דחמיר דלאו משום חומרא וקולא נגעו בה אלא בשינוי הטעמים עז"ה שבת דטעם האיסור מחמת איסור שבגוף המעשה דהיינו דמבשל אסור ד"ת וגם המטביל איסורא דרבנן דהוי כמתקן כלי דהוי דומה למלאכה אסרוה רבנן אם עבר במזיד אבל י"ט משונה הוא משבת דמבשל ומטביל מותרים נינהו ואין בגוף המעשה איסור אפי' מדרבנן אלא דאסרו הטבילה משום שמא ישהה כליו טמאים והמבשל שאם לא יעשה היכר העירוב יטעה טעות אחר בעלמא תטעהו דעתו ויחשוב שמותר לבשל בי"ט לחול בכה"ג לא אסרו אם עבר ועשה ולא תלמוד איסור מזיד די"ט מאיסור מזיד דשבת דשאני הא מהא אבל המעשר בי"ט תגמור שפיר מדין מעשר בשבת דחדא טעמא אית להו משום דנראה כמתקן בי"ט ונראה כמתקן בשבת וכדתנן בפרק משילין דף ל"ו וז"ל ואלו הן משום מצוה לא מקדישין כו' ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ע"כ. הרי דאיסור הגבהת תרומות ומעשרות י"ט ושבת כהדדי נינהו וטעם אחד להם וליכא למימר שבת שאני דהא אין בין י"ט לשבת בהא מלתא אתאמרא וכיון דטעמייהו שוה כי היכי דקתני במתני' המעשר בשבת במזיד אסור הוא הדין בי"ט מה שאין כן במטביל דשאני שבת כדכתיבנא ותדע דהמטביל בי"ט מותר להטביל ובשבת אסור אלא דבכלים טמאים מערב יום טוב אסור להטביל מטעם גזירת שיהוי כלים טמאים אבל גוף הטבילה מותר ולזה פסק הרמב"ם בדין המעשר דשבת ויום טוב כהדדי נינהו לאסור מזיד ובדין המטביל דוקא שבת אבל יום טוב אפילו מזיד מותר ומהשתא מתני' דהמעשר מתוקמא כדס"ד תלמודא לומר דה"ה י"ט המעשר במזיד אסור אלא דלא מפשטינן מידי לאסור המבשל בי"ט לשבת מהאי טעמא גופיה ולפ"ז השמיט הרמב"ם חילוק דלית ליה פירי אחריני דאפי' לית ליה אסור ודוק ואל תקשה מה שדקדקנו למעלה במאי דאמר הש"ס לא צריכ' דאתא מכח (ק"ו) רישא דבשוגג יאכל מאי קמ"ל פשיטא דנוכל לומר לפום מאי דכתיבנא דסובר הש"ס כיון דבנדון זה איכא מיחוש האיסור בהטבלה עצמה דהוי כמתקן כלי גזרינן ליה אפי' שוגג אטו מזיד לבל יאמר שוגג אני קמ"ל תו יש ליישב באופן אחר ועכ"פ פסקי הרמב"ם ז"ל יזהירו כזוהר הרקיע:
שם גמ' אמר רבא הלכתא כתנא דידן כו' קשה אמאי אצטריך רבא למימר הלכה פשיטא דסתם במשנה וחולק בברייתא הלכה כסתם משנה. ואפשר לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על רשב"א שאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה כו' ותנא דמתני' לא אשכחן תנא דאמרה להא מלתא דב"ה וב"ש אפליגו בכה"ג תס"ד לומר דלא קיימי הכי קמ"ל דהלכה ותמצא דפריך הש"ס בכל דוכתא מתני' מאי לא כפ' ולא כפ' ומאי קו' דילמא רבי היא דאשכח תנא אחרינא אלא כיון דסדר תנא דברייתא סברות התנאים ולא אמר סברא זאת ש"מ דמשבשתא והא נמי דכוותה דבברייתא לא מתני אלא דברי רשב"א בלא תנא דאמר להיפך וא"כ ס"ד דמתני' ריעא ולא פסקי' כוותה לזה אמר רבא דאעפ"כ פסקי' כתנא דמשנתנו דודאי אשכח תנא בר פלוגתיה דרשב"א ז"ל ואפשר דהיינו נמי טעם הש"ס דקאמר מתני' דלא כי האי תנא ולא ידענא מאי קמ"ל בזה אלא לומר דתנא דמתני' הוא בר פלוגתיה דרשב"א כדכתיבנא ותדע דאמרינן לקמן דף י"ט אמתני' דקתני ב"ש אומרים מביאין שלמים כו' וז"ל אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה וכו' מתיבי אמר רשב"א כו' על מה נחלקו שהן של י"ט כו' רב יוסף אמר תנאי שקלת מעלמא תנאי היא כו' יע"ש ואיכא למידק מי הכריחו לעולא להפך לישנא דברייתא וגם הש"ס הצדיק דבריו בזה ואמאי לימא ברייתא כפשטה ומתני' כברייתא גם למאי דקאמר רב יוסף תנאי שקלת מעלמא מנ"ל לעולא דמתני' כהך תנא ולא כרשב"א ומוכרח לומר דעולא דייק מתני' דקתני בה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן ע"כ ואי מוקמי' למתניתין כרשב"א ומפרשינן שלמים דקתני מתניתין דב"ה שלמים שאינן צורך י"ט נתחייב לפרש ג"כ עולות דקתני בהדה דכוותה וא"כ אפי' כרשב"א לא אתיא להכי הוכרח עולא לפרש דבין עולה בין שלמים דקתני במתני' אינן של י"ט מתירים ב"ה וק' מאי פריך תלמודא לימא ליה מתני' דלא כרשב"א כי היכי דקא' תלמודא עלה דמשנתנו מתני' דלא כהאי תנא דתניא רשב"א אומר וכו' ולא הוה צריך לאפוכי ברייתא אלא ודאי דכיון דבברייתא לא מייתי אלא דברי רשב"א בלא חולק משמע דליכא מאן דפליג וא"כ מתני' ריעא דלא אשכחן מאן אמר האי סברא וכיון דכן הוצרך רבא לומר דלאו ריעא היא והלכתא כוותה. וא"ת מנ"ל לרבא והלא כיון דלא אשכחן בברייתא אלא דברי רשב"א ז"ל אדרבה מותביה מהברייתא וסתרי' מתניתין כי היכי דמקשינן לקמן גבי הבאת קרבנות בי"ט הא לאו קו' היא דכל האמוראי אמרי מלתא בי מדרשא וקיימא מלתייהו כללא הוא דלא פרכינן עלה משום כלל ותדע דהתם דקי"ל הלכה כרבים והלכה כב"ה לגבי ב"ש ואתו אמוראי ואמרי איפכא והכי קיימי' וטעמא או' משום דהכי קבלו מהראשונים או משום דהכריחו מאיזה הכרח עצום וכמו כן במאי דקמן אפשר דהכי קבל רבא מרבותיו א"נ ידע דאיכא תנא דקתני להדיא במתני' ולא הוצרך לאתויי בש"ס ודע דכל דאיכא מימרא דאמורא מוסכמת דש"ס עדיפא לן ממשנה סתמית. עוד נראה לומר דטעמא דהוצרך רבא לומר הלכה כתנא דידן דאפילו דהתנא דהש"ס דקאמר מתני' דלא כי האי תנא אתא לומר דחיישי' לתנא דברייתא וזה שיעור דברי הש"ס אל תסבור דהאי מלתא מוסכמת היא לאו הכי אלא דלא כהאי תנא והכונה דיש לחוש לתנא דברייתא ולפ"ז אתא רבא וחדית איפכא ואמר הלכה כתנא דידן:
שם גמרא התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר פירו' אפי' לא התחיל אלא תבשיל אחד ה"ז עושה כמה תבשילין ואופה וחוזר ואופה כל מה שירצה וטעמא דמלתא כיון דטעמ' דעירוב הוא שידע דלא הותר אלא ע"י עירוב ולא יטעה לומר אופין מי"ט לחול כל שהתחיל לבשל או לאפות ועירובו קיים תו לא אתי לאפות מי"ט לחול וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכו' י"ט התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או נאבד הרי זה גומר עכ"ל ממה שדקדק לומר תיבת או משמע דאפי' לא התחיל אלא באפיה הרי זה גומר ומאי גומר אי עיסתו שהתחיל א"כ מאי חדית לן הרמב"ם ז"ל באומרו או בתבשילו פשיטא דה"ה תבשילו מהיכא יס"ד לומר דאם התחיל בתבשיל לא יגמרנו כמו שאנו אומרים בעסתו אלא ודאי דהכי קאמר התחיל בעסתו לבד הגם שלא התחיל בתבשילו או התחיל בתבשילו לבד הגם שלא התחיל בעיסתו יועיל זה לזה וזה לזה. ועוד אי תימא דלא הותר אלא מה שהתחיל הו"ל להרמב"ם להתנות דלא יגמור אלא מה שהתחיל וממה שכתב סתם משמע דהכל קאמר והגם דהרמב"ם התחיל לומר בתחלת הלכה הנז' וז"ל וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות וכו' היינו דוקא לכתחלה צריך שיהי' העירוב קיים ולא יאכלנו עד שיגמור כל מה שצריך אבל בדיעבד אפי' קודם שעשה אלא קצת אפיה או קצת בישול די גם נתכוון הרמב"ם לומר בזה דינא דקתני בברייתא דאם רצה לאוכלו אחר שאפה ובשל הרי זה אוכלו לזה דקדק לומר שאין חייב בקיום העירוב אפילו לכתחלה אלא עד שיאפה ויבשל כל מה שצריך ומסתברא לי דאפילו עדין לא אפה הפת אלא גלגל עסתו כל שעשה מלאכה אחת בי"ט לצורך שבת והעירוב קיים ה"ז גומר הכל ולזה לא אמר התחיל לאפות לומר דלא בעי אלא אפי' גלגל בעיסה גומר כל שאר מלאכות וטעמא כדכתיבנא לעיל:
דף יח.
גמרא תניא כותיה דרב ביבי כלי שנטמא מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזרה שמא כו' יע"ש. משמע מהש"ס דהגם דברייתא לא קתני אלא בי"ט ל"ש י"ט ל"ש שבת דהא רב ביבי אמתני' דקתני אין מטבילין בשבת קא יהיב טעמא כדמוכח להדיא דכולהו אמוראי קא משנו לדעת הש"ס דקאמר כלים בשבת מאי טעמא לא וא"כ קשה להרמב"ם דפסק בפ"ד מהי"ט וז"ל כלי שנטמא מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזירא שמא ישהא אותו בטומאתו ע"כ הרי דפסק כרב ביבי א"כ אמאי כתב בפכ"ג מהלכות שבת וז"ל אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי וכו' יע"ש דטעם זה הוא לסברת רבא דיהיב טעמא למתניהי' דהוי כמתקן ודלא כרב ביבי וא"כ הרמב"ם זיכה שטרא לבי תרי וי"ל דטעם הרמב"ם הוא משום דהוקשה ליה בש"ס בתר דמייתי הש"ס ברייתא דקתני להדיא כרב ביבי מאי מייתי בתר הכי שינוייא דרבא דאמ' משום דהוי כמתקן וכי מצי רבא לחלוק על התנא דבריית' בשלמא מאי דמייתי תלמודא כל הנהו אוקמתי מצינן למימר דלא ידעו הברייתא וכפי האמת כן הוא מדקא מותיב להו אביי התינח בשבת בי"ט מאי איכא למימ' והוצרכו לשנויי גזירה י"ט אטו שבת ואי איתא דידעו לברייתא לימא דטעמא די"ט הוי שמא ישהא וכן ממה דמותיב להו מברייתא דקתני כלים שנטמאו מעי"ט אין מטבילין בי"ט ושנטמאו בי"ט כו' והוצרכו לשנויי טומאה בי"ט לא שכיחא ש"מ דלא ידעו להו ברייתא ואה"נ אי הוו ידעי לה לא הוו משנו הכי ותלמודא נמי לא הוה ידע לה אלא בתר דמייתי לה תלמודא מה מקו' לאתויי דברי רבא אלא ודאי דה"ק דרב ביבי סבר למימר דל"ש שבת ל"ש י"ט דבכלהו יהבינן טעמא שמא ישהא ותלמודא דקאמר תניא כוותיה פי' דקתני חששת שמא ישהא ונ"מ לרב ביבי מצי לאסתיועי מינה למאי דמוקי מתני' בגזירה זו דהרי גזרי' שמא ישהא ובין שבת ובין י"ט אסור מהאי טעמא ולפ"ז ה"ה נמי בשבת מטבילין כמו שמטבילין בי"ט ואתא רבא ופליג אדרב ביבי ולא אברייתא פליג אלא אדרב ביבי בפי' דמתניתי' דקתני איסור טבילת כלים בשבת וס"ל דלא שנא נטמאו קודם השבת לא שנא נטמאו בשבת והגם דמתני' לא איירי אלא בנטמאו קודם כדקתני כלים לפני השבת דמשמע שנטמאו קודם השבת עכ"ז לפום טעמא דיהיב ידעינן דה"ה אם נטמאו בשבת אסור לטבול בשבת וברייתא דמחלקת בין נטמאו מקודם לנטמאן ביום עצמו לא מחלקת אלא בי"ט דוקא וכפי טעם דשמא ישה' יוצדק חילוק זה אבל לפי טעם דמתקן לא שנא ופסק הרמב"ם כרבא דבתראה הוא וכברייתא. כרבא דטעם איסור שבת וכברייתא טעם איסור י"ט. ודע דלפי שינוייא דרבא כל הנהו מתנייתא בין ההיא דמדלין בכלי טמא והוא טהור בין ההיא דמחלקת בין נטמא בולד הטומאה לנטמא' באב הטומאה בין ההיא דנדה טובלת בבגדיה כולהו דוקא בי"ט אבל בשבת אסו' לדלות בכלי טמא ואפילו נטמא בולד הטומאה ולא נדה טובלת בבגדיה ולזה כתב הרמב"ם שם בפ"ד מהי"ט וז"ל נטמא הכלי במשקין טמאים שהן ולד הטומאה מעי"ט מטבילין בי"ט לפי שהוא טהור מן התור' ומדלין בכלי טמא והוא טהור נדה שאין לה בגדים טובלת בבגדיה עכ"ל הרי דמוקי לכלהו קולי בי"ט אבל בשבת אסור דאיכא איסור דמתקן ודוקא בי"ט דליכא גזרת דילמא ישהא כל דמטהר ע"י שינוי לא גזרינן וכתב טעם היתר כלים שנטמאו בולד הטומאה מטעם דלא הוי טומאתם דאוריתא פי' כיון דגזרת איסור טבילת כלים הוא שמא ישהא לא חששו לשיהוי טומאה אלא בטומאה דאוריתא ולא בטומאה דרבנן ומאי דאמור בש"ס טעמא משום דכהנים זריזים לא קיימא הך שינוייא דהא אנן כאוקמתא דרבא פסקינן ולרבא לא איצטריך למימר האי טעמא. והגם דהאי מלתא דכהנים זריזים כוליה תלמודא מסכים לה בכמה דוכתי הכא שאני דהן אמת דכהנים זריזים אבל איכא נמי אינשי דלאו כהנ' ומשכח' לה כגון האוכלין חוליהם על טהרת תרומה וקדש ולאו זריזים נינהו ככהנים במקדש ותלמודא לפי שנדחק לדעת אמוראי דאמרו די"ט גזרינן אטו שבת להכי הוצרך לשנויי דטעמ' דלא גזרינן טומאה קלה אטו טומאה חמורה משום דכהנים זריזים אבל לפי אוקמתא דרבא דטעמא דמתני משום דמחזי כמתקן וטעמא די"ט משום שמא ישהא כדקתני בברייתא ולא גזרינן גזרה לגזרה בהא מלתא לית אנן צריכין להך שינוייא דקאמר הש"ס ולד הטומאה היכי משכחת לה. ותדע דלא קאמר הש"ס אמלתיה דרבא דפריך ליה אביי כל הנהו פרכי כדקא' אמלתי' דרב יוסף ש"מ דלרבא לא קשה מידי וטעמא דמחלק תנא בי"ט בין טומאה לאוריתא לטומאה דרבנן טעמה בנדה דבדרבנן לא החמירו לגזור שמא ישהא:
תו שבתי לראות דטעמא דהרמב"ם משום דלהך טעמא דהכהנים זריזים קשה מה שהקשו התוספות בד"ה היכי משכחת לה והוכרחו לתרץ דמיירי בכלי מנוקב שאין ראוי לתת בו משקין ותירוץ זה דחוק דסתם קתני מתני' בכל גוונא להכי אמר טעם נכון ואמיתי. וראיתי להוכיח כדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שפירשנו מדמסקינן לקמן ע"ב דבריתא בי"ט ומתניתין בשבת דבי"ט מותר להטביל כלי אגב מימיו ובשבת אסור הרי דמפלגינן בין שבת לי"ט בהטבלת כלים ותליא מלתא כפום טעם האיסור בי"ט דאיסור שמא ישהא כל דאסרינן ליה להטביל להדיא בזה לא אתי לשהויי. שבת דאיסורו משום מתקן אסור ואפילו ע"י מימיו ואפילו ע"י דלי ואפילו נדה בבגדיה לא שרי אלא דוקא בי"ט וכדכתיבנא לעיל מדלא כתב הרמב"ם כל הני שריות דדלי ודנידה בגדיה אלא בי"ט ולא בשבת ותו לא מידי והרי"ף כתב בהלכות שינוייא דרב יוסף דמשום סחיטה ושינוייא דרב ביבי ותניא כותיה דרב ביבי והשמיט שינוייא דרבא ולכאורה קשה אם כונת הרי"ף לפסוק כרב ביבי אמאי מייתי שינוייא דרב יוסף ותו אמאי לא פסק כרבא דבתראה הוא ומאריה דתלמוד' ועוד דשקיל וטרי תלמו' אליביה.:
ונראה דהרי"ף מפרש מאי דקאמר הש"ס תניא כותיה דרב ביבי כפשטה דהברייתא מסייעא לרב ביבי בשינוייא דמתני' דטעמא דמתני' נמי הוי שמא ישהא ולא כמו שפירשנוה לסברת הרמב"ם דלא קא מייתי תלמוד' תניא כותיה דרב ביבי אלא לומר דאיכא חששת שמא ישהא וכיון דתלמודא מסייע אוקמתא דרב ביבי מהבריתא דטעמא דמתניתי' שמא ישהא הכי נקטינן בין בי"ט בין בשבת והגם דרבא בתרא' הוא ומאריה דתלמודא טפי מרב ביבי עכ"ז כיון דאיכא ברייתא דקאי כותיה וסתמא דתלמודא דהוי בתראה מרבא קא' תניא כוותיה דרב ביבי הכי הלכתא. וטעמא דתלמודא דמייתי רבא בתר דקאמר תניא כותיה דרב ביבי גם דשקיל וטרי במלתיה לאו משום דפוסק כותיה דהא ליתא דהא כבר אמר תני' כותיה דרב ביבי ולא חש על למיטעי בהכי אלא היינו טעמא משום דמכח האי מימרא דהכא דרבא אנו מגלים דעת רבא דאית ליה הואיל ונ"מ לסתור הך שינוייא דמשני רבא גבי ההיא דהחוש בשיניו וכו' דמההיא מוכח דסובר דלא אמרינן הואיל ומכח משא ומתן דעביד הש"ס הכא הכריח וסתר למאי דמשתמע התם ואמר חזר בו רבא מההיא דמסיק מכח מימר' דהכא דסובר רבא דאמרינן הואיל והגם דמאי דאמ' רבא הכא הואיל הוא לפום מאי דמפרש למתני' דטעמא דאסור להטביל כלים בי"ט הוא משום דמתקן מנא וא"כ למאי דסתרינן האי טעמא נעקרה ג"כ סברת הואיל לאו מלתא היא דהא ס' רבא דאמרינן הואיל אי לאו דקאי דעתיה הכי לא הוה ממציא ס' זו מכח מתני' אלא ודאי דלפום מאי דסבר מעצמו דאמרי' הואיל מפרש למתני' הכי וכשיפול הפי' מכח ברייתא או מאיזה טעם שיהיה לא מפני זה יסתור סברתו דאמרינן הואיל ודוק וא"כ כל עיקר מאי דמייתי הש"ס מלתיה דרבא הוא למעבד הך משא ומתן ולאסוקי דאית ליה הואיל ולסתור הך שינויא דהתם דהחושש בשיניו ומאי דמייתי תלמודא מלתיה דרבא באחרו' משום דעבד ביה הך שקלא וטריא דהוי חוץ מההלכה דקיימי' בה דהיינו הך מלתא דהואיל להכי הקדים מלתיה דרב ביבי כדי שלא יפסוק בענין משא ומתן דהואיל בתוך הענין ופשוט ומאי דמייתי הרי"ף מלתיה דרב יוסף לאו משום דפסיק כותיה במאי דקמן אלא לומר דלא אתא רב ביבי לשנויי טע' דאיסור טבילת כלים אלא בכלים דלאו בני סחיטה נינהו אבל כלי' דבני סחיטה נינהו אסור להטביל בלאו טעמא דשמא ישהא ונ"מ לאסור אפילו כלים שנטמאו בי"ט כל דבני סחיטה נינהו אסור גזירא שמא יסחוט והא מלתא הלכתא היא ואפילו הרמב"ם ז"ל מסתברא דמודה בזה לאסור כל כלים דבני סחיטה נינהו ואפילו נטמאו בי"ט מטעמא דרב יוסף. ותדע דכל זה לדעת הרי"ף אבל לדעת הרמב"ם לא כן היא אלא כדפירשנו לעיל ואל תתמה לפום מאי דפסקינן כרבא לדעת הרמב"ם וכר' ביבי כהרי"ף אמאי לא פסקינן כרבא דיהיב טעמא דדילמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר דאשכחן דכוליה תלמודא מסכי' להאי חששא דאמטו להכי גזרו מקרא מגילה ותקיעת שופר ונטילת לולב בשבת שחל ביום מצותן ודבר זה מוסכם בש"ס י"ל דלא אמרינן דילמא יעבירנו ארבע אמות אלא בשופר וכדומה דהוי דבר מצוה ואדם בהול טפי לקיים מצות חובת היום בין בנטילת לולב בין בתקיע' שופר בין במקר' מגילה אבל להטבלת כלים אינו בהול להטביל כליו בי"ט ואם לא ימצא מקוה לפניו או במקום שאין בו חשש איסור לא יטבילנו ואפילו בהיכ' דלית ליה כלים אחרים אעפ"כ לא הוי בהול דהא אפשר בשאלה כדקאמר הש"ס בסוגיין אמתני' דהמטביל בי"ט כו' דאפשר בשאל' משא"כ מיחוש לולב ושופר ומגילה דחובת המצוה ביום זה עליו ומצוה עוברת היא וחששו חכמים דלמא ילך אצל בקי ויעבירנו כו' ולזה לא הסכימו אמוראי הכא לדעת רבא לומר דטעמא דמתני' משום דילמא יעבירנו ארבע אמו' ברה"ר ודלא כהרא"ש יעש"ד:
שם גמרא אדם נראה כמיקר הא תינח מים יפים וכו' הרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ג מה' שבת וז"ל אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר עכ"ל. איכא למידק אמאי לא פירש הרמב"ם מים שאינם יפים וימות הגשמי' דלית בהו טעמא דמיקר דאסור נמי כדקאמר הש"ס לפעמים אדם בא מן השדה כו' ולפעמים אדם בא מן השדה מלוכלך כו'. וי"ל דלפום מאי דמסיק הש"ס דאמרינן הואיל והותרה טבילה כו' תו לא אצטריך להנהו שינויי דחיקי דפעמים אדם בא וכו' אלא אמרינן הואיל ובימות החמה מותרים לא שנא בימות הגשמים והואיל ושרי לטבול במים היפים גם במים שאינם יפים נמי שרי וכפי זה לא הוצרך הרמב"ם לפרש ולומר דשרי לטבול אפילו במים דלא מיחזי כמיקר דסמך על מ"ש בפ"ג מהלכות שביתת עשור וז"ל כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ ע"כ וכיון דיוה"כ ליכא מיחזי כמיקר ואעפ"כ שרי מינה אתה למד דלא נחלק נמי בימי הגשמים ודכותה:
דף יח:
גמ' לא ס"ד דתנן כל חייבי טבילות כו' הקשו התוס' דלמא הדר ביה מטעמא דאמר במתני' דמחזי כמתקן ותירצו יעש"ד. ולע"ד שני הדרכים שכתבו דחוקים ביותר והנכון בעיני דטעמא דתלמודא דדוקא בהואיל הוא דתלינן החזרה משום דאנן קא חזי' דסבר בה דעת הפוכה פעם אמר אמרינן הואיל כדקאמר בהדיא איהו גופיה הואיל ובשבת שרי והתם בגמיעת החומץ לא אמר הואיל ובזה מצי תלמודא לומר דחזר בדעת זו דהואיל דהא ודאי שאין לו דעת שלימה בסברא זו דהואיל אבל בטעמא דאמר במתני' דהוי מטעם דמחזי כמתקן לא אשכחן ליה הפכיות סברא בזה כל עיקר להכי לא מצינן למימר דהדר ביה ממתקן:
דף יט.
גמרא ת"ר כלי שנטמא מעי"ט כו'. משמע דבין ת"ק ובין ר"ש שזורי מודים דאין מטבילין בין השמשות של י"ט. וקשה אמאי השמיט הרמב"ם דין זה מהלכותיו דהו"ל לאשמועינן חידותא דדינא דשמעינן תנא דגזרו אפילו בין השמשות וי"ל דלפום מאי דפסקינן דטעמא דאיסור הטבילה הוא משום שמא ישהא פי' יניח כליו טמאים עד י"ט שהוא פנוי כו' כפי זה אין מתחלק בין השמשות מי"ט עצמו דגם בין השמשו' הוא זמן שהוא פנוי דהרי הוא זמן דאסור במלאכ' וישנה לגזירה. דהן אמת אי הוה טעמא דאיסור טבילה משום איסור המעשה בי"ט אה"נ דהוי חידותא דדינא דבין השמשות דהוי ספק משא"כ השתא דהוי שמא ישהא שוה הוא השמשות לי"ט גופיה ותנא דברייתא דקתני כלי שנטמ' כו' כל עצמו לא אתא אלא לאפוקי ר"ש שזורי והן אמת דאם לא אתא אלא לאפוקי מר"ש שזורי הכי הול"ל מטבילין כלים ב"ה אלא דכן דרך התנא כל דמצי למימר מלתא דמשתמע מינה תרתי הגם דחד מינייהו לא אצריך קתני ליה באגב וכדאית' בתוס' בריש ברכות כעין זה. ובין השמשות של שבת קתני מתני' להדיא ספק חשיכה ספק כו' אין מטבילין את הכלים וכו' והגם דאמרינן דף ל"ד רבי אומר כל שהוא משום שבות אין אוסרין אותו בין השמשות ופסקה הרמב"ם בפכ"ד מה' שבת כבר חילק הרמב"ם שם דלא אמרי' כל שהוא משום שבות לא גזרו ביה אלא במקום מצוה כגון להביא לולב או שופר וכדומה אבל שאר דברים אסור ואפילו אין איסורן אלא מדרבנן כגון לעשר הודאי אסורים בין השמשות וה"ה טבילת כלים בין השמשות דשבת דאסור כדקתני מתני' ולא הוצרך הרמב"ם ז"ל לאומרה נשמעת היא מן הכלל שכתב וכפי זה איסור טבילת כלים בין השמשות אסור בין בשבת בין בי"ט בשבת הכי איתא להדיא בדברי הרמב"ם ובי"ט לא הוצרך לפרש מטעמא דכתיב לעיל ואפשר לנו לומר דכיון דלא אשכחן דכתב הרמב"ם להתיר בי"ט סמך לדון הכי בי"ט מאמרו ולהטביל כלי שנטמא בולד הטומאה בבין השמשות של שבת אפשר לצדד בה ולומר דדמי לעישור דמאי דקתני במתני' דהו"ל דרבנן טומאת הכלי דרבנן והטבלתו בשבת דרבנן ובין השמשות דרבנן או אפשר לומר מדלא מפליג תנא בה כי היכי דמפליג במעשרין דקתני בסיפא אבל מעשרין את הדמאי כו' ולא קתני ג"כ אבל מטבילין את כלי שנטמא בולד הטומאה משמע דבהטבלת כלים לא מפלגי' וכן נראה עיקר וטעמא דסוף סוף מתקן כלי הוא ודוקא עשור דמאי מטעמא דרוב עמי הארץ מעשרין הוא כדקאמר הש"ס בכמה דוכתי והרמב"ם נמי ממה שלא חלק אלא בדמאי דרוב עמי הארץ מעשרין מינה אנו למדים דטבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דלא דמיא לה ואסיר וכל זה בשבת אבל בי"ט כלי שנטמא בולד הטומאה אפילו בי"ט עצמו מותר להטבילו כמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"ד מהי"ט הלכה ח':
ופש גבן לתת טעם להרמב"ם דפסק כרבי דאמר כל דאסור משום שבות לא גזרו בין השמשות וחילק דדוקא בהיכא דאיכא משום מצוה או בשעת הדחק כגון שהיה טרוד אבל בר מן דין לא שרי בין השמשות ולא חילק הרמב"ם בין עירובי תחומין לעירובי חצרות והש"ס לא משמע כן דקאמר בישובא דמתני' דקתני התם בשבת שלשה דברים צריך אדם לומר בע"ש קודם חשיכה ערבתם כו' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה כו' אבל מערבין כו' והקשה הש"ס רישא לסיפא דמרישא משמע קודם חשיכה אין אבל ספק חשיכה אין מערבין ומסיפא משמע דס' חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות ע"כ והרמב"ם לא חלק בין שני עירובין אלו. ונראה לומר דמפרשה על זה האופן רישא דקתני אסור בערובי חצרות כיון דלית ביה מצוה אסיר ופשטה נמי הכי משמע דאין אדם אומר בכל ע"ש בביתו ערבתם על ערובי תחומין אלא על ערובי חצרות וסיפא דקתני ספק חשיכה מערבין מיירי בעירובי תחומין כיון דאית ביה מצוה דהא אין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה וכיון דהוי לדבר מצוה מותר בין השמשות ובזה מרויחין נמי מנא ליה להרמב"ם דלדבר מצוה הוא דשרי אלא דכלהו רבוותא לא מפרשי לה הכי וגם הרמב"ם בפירוש פירשה דרישא דאסיר הוא בעירובי תחומין והיה נראה לומר דבתר דאשכחינן ההיא דעירובין דאמר רבי דכל דאיכא משום שבות מותר בין השמשות ואשכחן נמי רבינא התם דטרח לישב הך משנה דנתנו בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ כו' דאתיא כרבי ש"מ דהלכתא כותיה ומהשתא אי מפרשי' הכא דבעירובי תחומין אסור הויא מתני' דלא כרבי ולהכי מפרשינן כדפירשנו ברישא בעירובי חצרות דלית בהו מצוה וסיפא בעירובי תחומין דאית בהו מצוה מן הסתם:
אלא דמצאתי להרמב"ם גופיה כתב בפ"ו ומהלכות עירובין הלכה י"ב וז"ל וספק העירוב כשר אעפ"י כן ספק חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ואם עירב הרי זה עירוב ע"כ. דברי רבינו מוכרחים הם דמיירי אפילו בעירובי תחומין שהם לדבר מצוה דאי מיירי בעירובין שאינן לצורך מצוה מאי איריא ספק חשיכה דנקט אפילו מבעוד יום נמי אסור לערב עירובי תחומין לכתחילה אם לא לצורך מצוה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל עצמו בפרק הנז' הלכה ו' וז"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כו' ואם עירב וכו' אלא לדבר הרשות הרי זה עירוב עכ"ל. אלא ודאי דאפילו לדבר מצוה קאמר הרמב"ם ז"ל דאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות מהשתא בהכרח דמפרש מאי דאמר בש"ס דקאמר כאן בעירובי תחומין פי' רישא דאסר כאן בעירובי חצירות בסיפא דשרי וכמו שפירש בפירוש המשנה ועיקרי והגם דפסק הרמב"ם כרבי דכל שהוא משום שבות מותר בין השמשות במקום שיש מצוה אעפ"י כן פסק בעירובי תחומין אפילו משום מצוה אין מערבין משום דשאני עירובי תחומין דאית ליה סמך מדאורייתא החמירו בו לכתחילה דאי לא תימא הכי קשה סתמא דהכא עם סתמא דעירובין דקתני נתנו בבור כו' הרי זה עירוב ואוקמוה התם בעירובין דף ל"ד כרבי דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות והכא סתם לן בעירובי תחומין דאפילו לצורך מצוה לא' לזה בהכרח לומר דהא נמי אתייא אפילו אליבא דרבי ומטעם הנ'. ומאי דהצריך הרמב"ם בהתר השבות בין השמשות צורך מצוה משום דרבי דאמרה להא מלתא דאין שבות בין השמשות בעירובי תחומין אמרה וקי"ל אין עושין עירובי תחומין אלא לצורך מצוה כדאמר רב יוסף שם בעירובין ופסקה רבינו בפ"ו הלכה ו' א"כ מנא לן להתיר שלא במקום מצוה ודן הרמב"ם שעת הדחק דכוותה דכיון דלא הוי בהא מלתא איסור כל דאניס לא אסרינן ליה ומאי דמסקינן בש"ס סיפא דהך מתני' דקתני אבל מערבין דמיירי בעירובי חצרות ומשמע דליכא מצוה ואפילו הכי שרי ולהרמב"ם ז"ל לא שרינן אלא במקום דאיכא מצוה כבר כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות עירובין הלכה כ"א וז"ל ומערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות בין השמשות אע"פ שהוא ספק כו' יע"ש הרי דכתב התר ערובי חצרות ואפילו ליכא מצוה והוא מאי דאוקימנא בש"ס סיפא דמתני' בערובי חצרות ואפילו ליכא מצוה ובזה מודו כ"ע ואפילו רבנן דפליגי עליה דרבי דקיל טפי ערובי חצרות כאו' ז"ל ושבות זה דאסרו רבנן לעשות עירובי חצרות בשבת קיל מכל שאר השבותים דאסרו חז"ל כגון לשוט ולעלות באילן ולהטביל כלים ולהגביה תרומות ומעשרות ולזה כל שאר השבותים לא הותרו בין השמשות אלא במקום מצוה ושבות זה דעירובי חצרות הותר בין השמשות אפילו אין בו צורך מצוה ולא שעת הדחק אעפ"כ שרי נמצינו אומרים ג' חילוקי דינים בבין השמשות עירובי תחומין אפילו לצורך מצוה אין לעשות לכתחלה. כל שאר השבותים חוץ מעירובי חצרות לדבר מצוה מותרים בב"ה. עירובי חצרות מותר אפילו אין בו צורך מצוה וראיתי להרב כ"מ שכתב בשם ה"ר אברהם בנו של הרמב"ם דהרמב"ם למד לומר דשעת הדחק הוי כבמקום מצוה מההיא דקתני במתני' אבל מערבין וטומנין כו' ומוקמינן ליה בעירובי חצרות וערובי חצרות לית בהו מצוה ואעפ"כ שרי הא ודאי דמיירי בשעת הדחק כו' יע"ש ודבריו קשים דלדבריו ז"ל עירובי חצרות דקא שרי במתני' היינו דוקא בהיכא דהוי טרוד והודחק א"כ אמאי מחלק בש"ס דרישא דמתני איירי בעירובי תחומין כו' לימא רישא וסיפא תרוייהו בערובי חצרות אלא דרישא מיירי שלא בשעת הדחק וסיפא מיירי בשעת הדחק אלא ודאי דליתא. ותו בר מן דין וכי הרמב"ם יעשה אוקמתות במשניות מה שלא הוזכרו ולא נרמזו בש"ס אלא ודאי דליתא. ותדע עוד דכשכתב הרמב"ם בפ"א דין היתר עירובי חצרות לא התנה בו דדוקא בשעת הדחק ומשמע ודאי דבכל גוונא מתיר אלא ודאי כדכתי' עיקר:
שם גמרא מטבילין מגב כו'. פי' רש"י הבא להחמיר על עצמו ולהטביל כו' יע"ש והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות י"ט וז"ל מי שהיה טהור לתרומה ורוצה ולהטביל לקודש מותר כו' וכן פי' בפי' המשנה ומסתברא לומר שזו היא ג"כ דעת רש"י ומה שפי' הבא להחמיר פי' ולאכול על טהרת קדש דאי לא תימא הכי ק' פשיטא דשרי הא לא מטהר מידי בטבילה זו ותו חומרת טבילה זו היכא כתיבא אלא דק' לי לדברי הרמב"ם דפי' האי קולא דמגב לגב כו' בי"ט ולא כתבה בשבת דמש' דבשבת אסור ק' השתא כלי שנטמא בולד הטומאה מעי"ט מותר להטבילו בי"ט כמ"ש רבינו שם בהלכה שלפניה כלי שהיה טהור לגמרי אלא לטובלו משום מעלה שעשו חכמים בטהרות מיבעיא וי"ל דאצטריך למימר דלא תימא דוקא כלי שנטמא בולד הטומאה מותר מפני שהוא צריך להטבילו להשתמש בו בי"ט התירו לו להטביל אבל כלי זה שהוא טהור והוא נמלך בי"ט להטבילו להוסיף טהרה על טהרתו להשתמש בו במעלה אחרת אימא דלא משום דאין בזה שום צורך י"ט והו"ל טרחא שלא לצורך קמ"ל ולהכי נתחכם הרמב"ם והקדים לומר דין התר מטבילין כלי שהיה טהור לתרומה כדי להשתמש בו קודש ובתר הכי כתב דין כלי שנטמא מעי"ט בולד הטומאה וכתב הטעם לפי שהוא טהור מן התורה לומר דבזה אני צריך לתת לך טעם לפי שהוא טהור מן התורה אבל בהלכה שלפניה אין צריך לתת טעם זה והוצרך להשמיענו לאו משום שלא תטעה דאסור שמא ישהה אלא לבל תאמר טירחא שלא לצורך הוי קמ"ל. אלא דפש גבן ליתובי דעתא לדעת הרמב"ם בישוב דברי הברייתא דקתני כיצד מגב כו' הרוצה לעשות בתו ע"ג כדו כו' עושה כיצד מחבורה כו' היה אוכל בחבורה כו' וא"כ לדברי הרמב"ם הכי פירושה אמר גתו במקום מעלה ראשונה וכדו במקום מעלה שלמעלה ממנה וידוע הכונה ואמר מחבורה לחבורה פי' אפילו כבר הטביל דהיינו למעשר דנימא דכבר יש להם מעלת טהרה אחרת לא נתיר לו לטרוח בשביל מעלה אחרת ורישא דהתיר לו מיירי דאין לו שום מעלה דהטבלת כליו אלא טהרת חולין התרנו לו להטביל למעשר לעשות מעלת טהרה א' בי"ט אבל אם כבר יש לו טהרת י"ט מעשר לא קמ"ל ודרך הרמב"ם במשנה אינו כדרכו ביד:
שם גמרא אמר עולא כו' כל הסוגיא פי' למעלה בגמרא דף י"ז ע"ב ד"ה אמר רבא הלכתא כו' יע"ש:
דף יט:
גמ' ר"ש אומר הרי הוא אומר כו' עיין מ"ש בחגיגה דף י"ז:
שם גמרא ומאי שנא חג הסוכות כו' לומר שזה אחרון ע"כ הקשה החכם השלם כמה"ר חיים יאודה אמזאלה ה"י א' מבני הישיבה ה"י א"כ נימא היינו דאיכא בין ר"א בר' שמעון לת"ק ולעולם לכ"ע אין קריבין בי"ט וחג הסוכות דקתני היינו בחה"מ ותרצתי לו דאם כן הו"ל לפרושי דמדקתני סתם משמע אפילו בי"ט בשלמא ת"ק פי' למלתיה מדקאמר ולא בעצרת מפני שהוא י"ט דזה הוי כאלו פי' להדיא דבח"מ איירי משא"כ ר"א בר"ש דקתני סתם ומה גם שקדם לו דברי ת"ק דאסר בעצרת משום י"ט ולא חש הוא לומר חג הסוכות סתם דמש' אפילו בי"ט ש"מ דאפילו בי"ט והש"ס נתחכם להכריח דבי"ט איירי מקמי דיוק מ"ש חג הסוכות דנקט דבהכי מכריח טפי ואה"נ אי פרכי' בתר דדייקינן מ"ש חג הסוכות דנקט ומשנינן לומר לומר שזה גורם משנינן הכי וכל זה דרך דחוק בש"ס והנכון לומר הוא דטעמא דש"ס הוא דאי תימא דכל עצמו דר"א בר"ש לא אתא אלא לפלוגי לומר דזה גורם לא הו"ל למימר כה"ג מביא אדם בחג הסוכות דמיחזי דשריותא קמ"ל אלא הכי הול"ל חייב אדם להביא כו' ואז שמעי' שפיר דלא אתא אלא לומר דזה גורם ומדקאמר מביא אדם כו' משמע דשריותא הוא דקמ"ל ולזה דייק הש"ס אימת אלימא בח"ה ואתא לאשמועינן דנדרים ונדבות קריבין בח"ה היינו ת"ק דקאמר אבל מביא בחג הסוכות ופירשנהו בתה"מ דמותר להביאם ומשני אלא ודאי בי"ט קמ"ל ר"א בר' שמעון דנדרים ונדבות קריבין בי"ט ובתר הכי קאמר ש"ס מ"ש דנקט האי שריותא בי"ט דסוכות ולא בשאר י"ט ומשני לטעמיה כו' פי' למאי דסבר דזה מעכב להכי נקט למלתיה בחג שחייב להביא בו עכ"פ:
דף כ.
גמרא נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' ההוא גברא כו' פי' רש"י ותו' דטעמא דתנאו שהתנה בטל הוא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כו' וכי הדר אמר כו' לאו מלתא היא ע"כ. לכאורה קשה מההיא דתנן בפ"ב דנזיר האומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן כו' ונולדה לו בת. אינו נזיר ע"כ ואמאי נימא כיון דאמר הריני נזיר כו' נתחייב ובשאמר לכשיהיה לי בן כו' הגם שנולדה לו בת כבר נתחייב וי"ל דלא אמרינן הכי אלא במתנה על מה שכתוב בתורה כגון הכא דאומר הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר או תודה ואצא בה י"ח כו' בזה הוא דאנו אומרים דכבר נתחייב אבל כל שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה לא אמרינן הכי. ומדברי רש"י ותו' מוכח דהכא עסיקי' אפילו אמר על מנת שאגלח ממעות מעשר ועל מנת שאצא בה י"ח חגיגה אעפ"י כן חייב בנזירות ובתודה ואינו מגלח ממעשרות ואינו יוצא י"ח חגיגה ותמיהא לי טובא אמאי מחייבינן ליה בנדרו כיון דס"ס גילה דבריו שאינו נודר אלא בתנאי זה. וראיתי להתו' שהעירו על זה בכתובות דף נ"ו ד"ה הרי זו מקודשת ותירצו וז"ל והשתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד כו'. ודע דמאי דאנו למידים משפטי התנאים מתנאי בני גד ובני ראובן והם ארבעה א' להיות תנאי כפול ב' הן קודם ללאו. ג' תנאי קודם למעשה. ד' שיהיה התנאי אפשר לקיימו העלה הראב"ד והסכים לו הרמב"ן והרשב"א בחידושיו במכילתין דלא אמרינן הכי אלא בהיכא דהמעשה נעשה מידי כגון נתינת יד וחליצת יבם וכמו כן המקדש האשה אלא בהיכא דהמעשה נעשה מיד בזה הוא דאנו צריכין לכל חוקות משפטי פרטי הדינים האמורים במעשה בני גד ובני ראובן אבל כל המדבר דברים בעלמא אין צורך לא בכפל התנאי ולא בהקדמה כו' אלא כל דהתנה התנאי מעכב על הדבר. וכן דייקתי ג"כ מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' אישות שכתב וז"ל אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי וכו' תהיה מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ויתן בידה כו' יע"ש. הרי דהעקר הוא בשביל שעשה כבר מעשה וכדעת הראב"ד ז"ל וכן הוכיח הרמב"ן ז"ל מהירושלמי להדיא וכפ"ז במאי דקמן במקדיש הרי עשה מעשה וגם באומרו הריני נזיר ע"מ שאשתה יין אמירתו בנדרים כמעשה חשיבא וכאלו עשה מעשה ולזה אנו צריכין שיהיה התנאי דומה לתנאים האמורים שם בבני גד ובני ראובן ושם לא היו התנאים הפך ד"ת תו הקשו התם התו' על זה מההיא דאמרינן בסוף מסכת מנחות האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרשינן ליה בש"ס האי גברא לצעורי נפשיה נתכוון אי סגי בטרחא דבית חוניו טרחא טפי לא מצינא לאצטעורי כו' יע"ש. ואמאי הרי מתנה על מ"ש בתורה ותי' דלא אמרינן מתנה כו' אלא היכא דנתכון לעקור מ"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור ואית לן למילף מתנאי בני גד ובני ראובן ע"כ. לפי זה מאי דאמרינן דהוי מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל דוקא בנתכון לעקור והמקדש אשה יודע דחייב מן התורה בשאר כסו' ועונה ולו יהיה דימצא מאן דלא ידע אזלינן בתר רובא דעלמא אלא דקשה ואמאי לא נימא הכי נמי בהאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין דסובר דזה מותר וטועה בדין ואינו עוקר ד"ת ובמסכת נזיר דף נ"א תירצו התו' באופן אחר שכתבו בד"ה דהוי מתנה כו' וז"ל וא"ת הא אמרינן הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו כו' ואם גלח בבית חוניו יצא ואמאי הא הו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה וי"ל דמשמעות לשונו סובל שני דברים משמע מקדש ואם גלח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין אלא לצעורי נפשיה ואם גלח בבית חוניו יצא ובמקדש הוי חולין לעזרה ונזירות מיתלא תלי וקאי אי מגלח במקדש גלי מלתא דלנזירות מעלייתא נתכון וע"מ דקאמר לאו כלום הוא ואם גלח בחוניו גלי מלתא דלצעורי מכוין ע"כ וקשה אמאי לא אמרינן נמי באומר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין דלצעורי נפשיה קא מיכוין: