אור ברסלב

ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר

פרק א

דף ב.

גמרא דלמא בית שמאי לית להו מוקצה התוס' הקשו ממתני' דקתני במכילתין דף ד' לא יטול אלא א"כ נענע וכו' וחלקו דמוקצה דב"ח חמיר ומודים בו ב"ש פירוש דב"ח דהתם דהיינו יוני שובך משום דרגילים מגדלי יונים להניח בריכה ראשונה להיות צוותא לאמה כמו שפי' רש"י התם ולהכי מסח להו מדעתיה ובהכי הוא דקאמרי ב"ש צריך שינענע וכדקאמר הש"ס התם דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בבריכה ראשונה כו' והגם דמסיים התם אבל שניה דברי הכל באומ' זה וזה כו' הא מלתא הוי לפי מסקנת הש"ס אבל לפי קס"ד וגם למסקנת ר"נ דמוקי מתני' משום מוקצה מצי למימר דלא קאמרי ב"ש אלא בבריכה ראשונה ומטעם האמור מה שאין כן בריכה שניה דלא בעי לומר אפי' זה וזה וכו' וה"ה תרנגולת העומדת לגדל ביצים דמסתמא לא מסח אינש דעתיה מינה. וק"ל תרתי להאי ישובא חדא למאי דמסיק הש"ס מילתיה דר"נ בקושיא וטעמא דלא פליגי ב"ש וב"ה בתרנגולת היא וביצתה אמאי לא מצי למימר והיינו טעמא משום דסו' דגם ב"ח כה"ג מסח איניש דעתיה מיניה ולכ"ע התרנגולת מוקצה ולא פליגי אלא בביצתה ומי הכריחנו לומר דלא סברי ב"ש מוקצה בב"ח אלא ביוני שובך ולא בתרנגו' כי היכי דתקשה לר"י דלמא דלא שנא ולהכי לא נחלקו בתרנגולת והגם דכפי האמת איכא חילוק בין יוני שובך לתרנגולת כדכתי' ולא מדמינן להו אהדדי עכ"ז מכח קושיא אמרינן דסברי ב"ש גם בתרנגולת ותו האי תרנגולת העומדת לגדל ביצים במאי עסקינן אי לגדל ביצים לאכילה אמאי חיישינן בהו משום מוקצה הרי דעתיה דאיניש עילוייהו מאתמול ובהכרח לומר דהני ביצים קיימי להוציא אפרוחים וכדברי המאור ז"ל מהשתא אנן סהדי דטפי חייס איניש עלייהו ממה דחייס איוני שובך ופשיטא דמסח דעתיה מאכילה וטפי חזי לי למימר דקס"ד תלמודא דהך מתני' דמנענע מבעוד יום לאו משום מוקצה קאמרי לה ב"ש אלא משום דלמא נמנע משמחת י"ט וכחד מטעמי דקאמר הש"ס התם. ובהא מלתא דכתיבנא בעומדת לגדל בצים דקאמר היינו להוציא אפרוחים כמו שכתב המאור ז"ל, ק' לי אדמחלק תלמודא בצדדי הבעיא בתרנגולת העומדת לאכילה ולגדל ביצים לפלוג בעומדת לגדל ביצים ולימא אי בעומדת לגדל ביצים לאכילה דעתיה עילוייהו ואי בעומדת לגדל ביצים להוציא אפרוחים מוקצים נינהו אלא ודאי דכל העומדת לגדל ביצים ואפי' לאכילה מוקצים נינהו וטעמא דכל דלא הוי בעולם מוקצה הוא ודלא כהרב המאור ז"ל גם מדברי התוס' שכתבו בד"ה קס"ד וז"ל ותימא והא ר"ש דשרי במוקצה שם שרי בנולד וי"ל כו' ע"כ קשה מאי קא מקשו שאני נולד דביצה דלאו לאכילה קיימא מנולד דשברים דלהסקה קיימי אלא ודאי דלא סברי כדעת הרב המאור:

עוד ראיתי להוכיח דלא כסברת המאור מדגרסי' במכלתין בפסקת המשנה דקתני אפר כירה מוכן הוא ואמרינן בש"ס דדוקא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור ע"כ והא עדיפא מביצה דיש בידו להסיק ולעשות אפר משא"כ הביצה אין בידו ואעפ"כ אמרינן דכיון דאינו במציאות הוי מוקצה וכפ"ז אשכחנא פתרי לדברי רבינו עמוד העולם הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות י"ט וז"ל כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים כו' וכן שור העומד לחרישה וכיוצא בהם מוקצים הם וכו' וכשם שמוקצה אסור בי"ט כך הנולד אסור עכ"ל לכאורא ק' דאדרבה מסוגיין משמע דנולד חמיר טפי ממוקצה דקא' אפילו מאן דשרי במוקצה אסר בנולד ואפילו לרב נחמן במדרגה חדא נינהו ומדברי רבינו משמע דנולד גרע ממוקצה מדקאמר וכשם כו' ולמאי דאסיקנא א"ש דאצטריכא ליה להרמב"ם לאשמועינן הגם דאיכא נולד דלאו מוקצה וכגון עגל שנולד מפרה דקיימא לחרישה או לילד דלא קיימא לאכילה ועגל זה לא הקצה אותו והאי דמי לביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים לאכילה וסד"א דלא מקצי איניש מאי דחזי לי' והאי חזי ליה קמל"ן דאעפ"כ כיון שלא היה בעולם והשתא הוא דאתיליד מטעם זה הוי דינו כמוקצה ודלא כהרב המאור. אלא דצריכינן ליישב סוף סוף תלמודא דקאמר אפילו מאן דשרי במוקצה אסר בנולד. ונראה דכיון דבהאי נולד דביצה איכא תרי גווני חד דידע מאתמול דמילדא בי"ט וחד דלא ידע בה כל עיקר ובערך האיך דידע בה והאיך דלא ידע בה כלל הוי עדיפא ממוקצה וכיון דמתני' קתני סתם ביצה שנולדה בי"ט ב"ש אומרים תאכל משמע בכל גוונא ואפילו לא ידע מקמי הכי דליהוי דעתיה עלויה ואהא קאמר דאפילו מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ואסיר כה"ג והרמב"ם דחדית לן דינא דאסור בנולד אפילו הוה דעתיה עלויה דבזה גרע ממוקצה כדכתיבנא. ואולי שנתכוון ג"כ הרמב"ם במאי דכתב ונולד דינו כמוקצה לומר וכי היכי דמוקצה אינו אסור אלא בי"ט ולא בשבת כדקאמר התם הכא נולד דלא חמיר אלא בי"ט:

שם גמרא גבי שבת דחמיר כו' וא"ת כיון דמתני' דהכא קתני בהדיא דב"ה מחמירין בי"ט ובהך דמגביהין עצמות קתני ב"ה לקולא לפום אפכותא דרב נחמן א"כ קשי' ב"ה אב"ה וב"ש אב"ש דב"ש סברי איסור מוקצה דשבת משום דחמיר ולא בי"ט משום דקיל וב"ה סברי אדרבה י"ט דקיל מחמרינן ולא בשבת דלא אתי לזלזולי ופסק רבינו הקדוש כב"ה מטעם עצמו. וא"ת לר' יהודה דפליג בהדיא במחתכין את הנבילה וקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש דמחמיר אפילו בשבת א"כ הוי כב"ש ושביק ב"ה ואמר ב"ש דאיכא למימר דסובר ר' יהודה דמוקצה כה"ג חמיר טפי ומודים אפילו ב"ה דאסיר וכדומה לזה כתבו התוספות בד"ה דלמא למאי דקאמר הש"ס ב"ש לית להו מוקצה הקשו מההיא דמנענע ביוני שובך ואמרו דמודים ב"ש בכה"ג דהוי מוקצה כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט וז"ל ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור בי"ט ומותר בשבת מפני שי"ט קיל משבת אסרו כו' שמא יבואו לזלזל כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה כו' ופירות המוכנים לסחורה כו' כל אלו מוקצין הן כו' אבל בשבת הכל מזומן אצל שבת כו' חול מכין לשבת כו' אבל אין י"ט מכין לשבת ולא שבת מכין לי"ט כו' ואע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין לי"ט ואסורה בכל י"ט גזירה משום י"ט אחר השבת כו' ע"כ לכאורה רמב"ם מזכה שטרא לבי תרי פסק כאוקמתא דרב נחמן וכאוקמתא דרבה דוהכינו. ונראה דסובר הרמב"ם דמכח הנהו תרי סתמי דסתם רבינו הקדוש בהכרח לחלק כרב נחמן ומה גם דמייתי תלמודא ישובא כרב נחמן ולא מייתי חולק עליו בהא מלתא דישובא דתרתי סתמי מוכח מהש"ס דהכי מסיק בהו וליכא מאן דפליג ומאי דפליגי אמוראי עליה לא הוי אלא בישובא דמתני' דידן דמפרש לה בעומדת לגדל ביצים דוקא וליכא לאקשויי בשלמא לרב נחמן דמפרש למתני' דב"ש אומרים תאכל במוקצה שפיר יהבין טעמא להך סתמא דאין מבקעי' עצים כב"ה דאסרי מוקצה בי"ט אלא השתא דמוקמינן למתניתין בעומדת לאכילה וטעמא אחרינא קאמרי אמוראי מנא ליה לאסור ר' מוקצה בי"ט כיון דב"ה שרו ליה בשבת כדקתני ההיא דמגביהין לפום אפכותא דר"נ א"כ דלמא בשבת שרו ומכל שכן בי"ט. ב' תשובות בדבר חדא כיון דב"ה לא שרו להדיא בי"ט מצי רבינו הקדוש למיגזר מדידיה ועוד דמההיא פלוגתא דיוני שובך דב"ש סברי לא יטול אא"כ נענע וכו' מוכח דסברי ב"ה איסור מוקצה בי"ט והגם דדחי' בדבור הקודם לזה דאין זו ראיה היינו לסברת רב נחמן אבל לשאר אימוראי ל"ש להו. ומהשתא שפיר סתם ר' לאסור מוקצה בי"ט כב"ה ומתני' דידן דביצה לאו מטעם מוקצה היא. וטעם רמב"ם דפסק כאוקמתא דרבה דוהכינו הגם דתלמודא קאמר כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו וא"כ רבים פליגי עליה טעמו ז"ל מההיא דאמרי' לקמן דף ד' וז"ל אתמר שבת וי"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ומסיק בגמ' דפלוגתייהו בהכנה דרבה רב אית ליה הכנה דרבה ור"י לית ליה כו' וקאמרינן התם אמר רבא הלכתא כרב כו' ע"כ. וליכא לאקשויי מההיא דפרק חבית דאמר רב חסדא חולב אדם עז וכו' אמאי לא אמרינן לאסור התם בי"ט אחר השבת מיהא משום הכנה בהיכא דחולבין את העז בי"ט שאחר השבת חלב שנתקבץ בדדיה בשבת דהא הוכן בשבת. דלפום מאי דכתב הר"ן לחלק בבצים גמורות מטעם דהוו כגופה של תרנגולת הכי נמי דכוותה הוי כגופה וכשחולב אותה אז הוא דהוי מוכן. ואה"נ אם חלב בי"ט דאסור בשיבת שאחריו מטעם הכנה ואם הבהמה עומדת לחליבה אפי' חלבו ביום טוב דעלמא אסור אפי' לאוכלו באותו יום עצמו כמ"ש בהגהות אשירי ריש מכילתין דההיא דחולב אדם עז לתוך הקדרה מיירי בעומדת לאכילה דאי בעי שחיט לה. א"נ לפום מאי דמחלק הרמב"ם בחי' ביצים הנמצאים בתוך תרנגולת ה"נ נחלק במה שלפנינו דדוקא בהיכא דכל ההכנה באה מעצמה משבת או מי"ט כהא דביצה שנולדה אבל החלב אינו בא מעצמו אלא על ידי חליבה ונמצאת הכנתו בא גומרה על ידי האדם לא מיקרי הכנה זו של שבת:

דף ב:

גמרא אמר רבה בתרנגולת העומדת לאכילה ובי"ט אחר השבת ומשום הכנה וכו' ורבה לטעמיה ע"כ פרש"י וז"ל לטעמיה דאמר בפסחים ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא עכ"ל משמע דסובר רש"י דעיקר טעם איסור ההכנה הוא מדין המוקצה דזולת זה מה איסור איכא. וליכא למימר דאיסור הכנה הוי בידים ממ"נ קשה אם בשבת תיפוק ליה דאפילו לעצמו אסור להכין ואי בי"ט הרי רבה גופיה סבר דשרי לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת הגם דסובר דב' קדושות הם אעפ"י כן שרי מטעם הואיל וא"כ מה הוא איסור זה שאסרה תורה לעשות מזה לזה אלא ודאי דאיסור זה הוי איסור מוקצה כל דהוי שלא מן המוכן והוכן בי"ט אסור בשבת וכן להפך וכן בכלל זה הוי ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ואפילו הוכנה בידי שמים דסוף סוף לא היתה במציאות ושבת הכינה ולזה אסורה ולא תקשה לאו ק"ו הוא ומה מלאכות גמורות שאנו עושים בי"ט והכנה גדולה אנו מתירים בשבת הכנה כזו בידי שמים אסור לא קושיא היא דהלא י"ט לעצמו אנו מתירים אפייה ובישול ואנו אוסרים מוקצה לכ"ע מדרבנן מיהא וטעמא הוי דההכנה בעי' שתהיה מקודם וא"כ למאן דאמר דאורייתא נמי לא תיקשי וא"ת סוף סוף מאי מוקצה איכא בביצה שנולדה בשבת אחר י"ט מתרנגולת העומדת לאכילה הלא מוכנת היא תמיד בי"ט כל אימת דבעי שחיט לה הא נמי לאו קושיא היא דכיון דקסבר רבה כל דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה שמעינן דכוליה יומא דאתמול בכלל גמר דידה דהא לא מפלגינן בין נולד בסוף היום לנולדה בתחילת היום בכולהו אנו אומרים מאתמול א"כ לא תליא מלתא בזמן קצר או ארוך אלא באתמול וכל חלק מאתמול בכלל המעשה אם כן כל אימת דשחיט לה בי"ט אינה גמורה לפניו ואפי' שחיט לה בסוף י"ט סוף סוף שפיר מצינן למימר לא נגמרה כיון דלא הוי כוליה יומא. ומהשתא נמצאת אינה בידו לשחטה ולמצוא הביצה גמורה כמות שהיא כשנולדה בשבת שאחר י"ט וכל שאין בידו מוקצה הוא והוצרך רש"י ז"ל לומר דאורייתא דאי דרבנן ודרשת והכינו אסמכתא בעלמא לא הוה מצי למימר דגזרינן י"ט דעלמא ושבת דעלמא והר"ן ז"ל פירש דמאי דהוצרך רש"י ז"ל לומר הכי משום דהך דרשא דאין י"ט מכין לשבת כו' לא משמע אפי' הכנה בידי שמים ומצי' לאוקומה בהכנה בידי אדם להכי אמר לטעמיה דסובר מוקצה דאורייתא וכיון דאיסור מוקצה דאורייתא אסר אפי' הכנה דבידי שמים וכבר הקשו עליו דהא הדר ביה רבה התם בפרק אלו עוברים ע"כ ובעירובין כתבו התוס' קושיא הנז' על רש"י ולע"ד אין ראיה מפסחים דהדר ביה רבה והא לך סוגיית פסחים גרסינן התם דף ע"ז גבי הך פלוגתא דרבה ור"ח אי אמרינן הואיל וז"ל איתיביה המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט כו' לוקה כו' משום מבשל ולוקה משום הבערה ואי אמרינן הואיל אהבערה לא מחייב הואיל דחזי ליה לצורכו כו' א"ל אפיק הבערה ועייל עצים מוקצה ומוקצה דאורייתא א"ל אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואזהרתיה מהכא לא תעשה כל מלאכה א"ל והא את אמרת לן בעאי מיניה מר"ה הביא שה מאפר ושחטו תמיד מהו שיקרב ואמר לי עלה שה ולא בכור אחד ולא מעשר כו' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמר' מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם יצא שאיסור דבר אחר גרם ואי אמר' שאיסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ועוד הא את אמרת לן אין חילוק מלאכות לענין י"ט אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ע"כ. משמע לכאורה דהדר ביה רבה גם ממה שאמר מוקצה דאורייתא מכח הך דממשקה ישראל וזו היא דעת התוס' אלא דמדברי רבה מדקבעי בתמיד שנשחט מוכח בבירור דסובר דמוקצה דאורייתא דאי דרבנן מי איכא ספקא שלא יקרב ומה גם אחר שנשחט מי שרפינן קדשים משום איסורא דרבנן גם מתשובת ר"ה מהברייתא דמייתי לא מוכח מידי דסובר אפילו ר"ה דמוקצה דרבנן ומצינן למימר דהגם דמוקצה אסור מדאורייתא סובר דאין לנו למעט אלא איסור בגופו דמאיס טפי מאיסורו מחמת דבר אחר וחילוק זה מורגש הוא. ובר מן דין איכא למידק לרבה הא מלתא דהכנה בפלוגתא דתנאי קיימא דלב"ה אית להו הכנה ולב"ש לית להו הכנה ואמאי קבלה מר"ה תשוב' בעייא דאיהו ודאי בעי מיניה למאן דאית להו הכנה דאורייתא ולרבה איסור הכנה משום מוקצה הוא דזולת זה מאי איסור איכא וזו היא דעת רש"י א"כ לימא ליה דלמא מתני' ב"ש היא דלא דרשי והכינו אלא ודאי דפשיטא ליה אפילו למאן דאמר דאורייתא ובזה אדרבה מתדייקא שפיר תשובת ר"ה ממה שאמר יכול אפילו מן המוקצה ת"ל כו' קשה מאי יכול האיך יעלה על הדעת לומר דגם מן המוקצה אם אין איסורו אלא מדרבנן ומה גם דאיכא למעוטיה מחמת שאין איסורו מגופו תיפוק ליה דאסור מדרבנן ואפילו דהוה איסורו מגופו שרי אלא ודאי דהגם דאמרינן מוקצה דאורייתא אפילו הכי קא פשיט ליה דשרי ממה שדקדק לומר טבל דאית ביה תרתי אסור מדאורייתא ואיסורו מגופו ודוק. ומהשתא לא הדר ביה רבה ודאי ואמר אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשרה אלא מכח פירכת ואת אמרת אין חילוק מלאכות בי"ט דהוי פירכא אלימתא אבל קמייתא לא חש לאתבותיה פתגם עלה והמקשה עלה סמיך וגילה דלדעתיה מיהא גם קמייתא פרכא משום דהוא סובר דאי הוה מוקצה דאורייתא תנא הוה תני נמי מוקצה ולא הוה ממעט ליה והגם דמדבעי רבה בתמיד מוכח דסובר דאורייתא עכ"ז מפשיט ליה דלא הוי אלא מדרבנן ודחיית דלמא הא מני ב"ש דלית להו הכנה דרך הש"ס להקשות אפילו הגם דידע דמצי למימר הא מני וכו' הא מיהא דאין לומר דרבה הדר ביה ממ"ש מוקצה דאורייתא והיא דעת רש"י שאמר רבה אית ליה מוקצה דאורייתא. ואית לן למיקם עלה דמלתא איסור מוקצה דאמר רבה דהוי דאורייתא הכי דמי אי אפילו לטלטל קשה והלא משנה ערוכה מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואפילו נתנבלה בשבת דהוי מוקצה גמור ואי תימא דמוקצה דאורייתא היכי שרינן ליה בשבת והו"ל תלמודא לאותוביה לרבה מסתם משנה אלא ודאי דמאי דאמר מוקצה דאורייתא היינו בענין הכנה בדברים הצריכין לסעודת שבת או י"ט והכי מתדייקי דברי רש"י שכתב במכילתין דף ד' ד"ה הכנה דרבה וז"ל דאמר רבה הכנה בידי שמים כו' דסעודת שבת בעי הזמנה מיום חול גזירת הכתוב ע"כ ובפסחים גם כן כתב וז"ל במזומן שמזמן כל צורכו ע"כ. א"כ הקפדת איסור מוקצה האמור שם דאסרה תורה היינו לעשות צורכי י"ט כגון עצי מוקצה שלא להבעירם לבשל בהם לצורכי י"ט ביצה שלא לאוכלה ואפילו לגומעה חיה בשר שלא לשחוט בהמה מאפר וכדומה לזה. וכפי זה הדרך מתפרש שפיר מה שפירש רש"י ז"ל בסוגיית פסחים שכתבנו למעלה כשהקשה לרבה התם מדקתני חייב משום הבערה ולא אמרינן הואיל ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופרש"י בד"ה ועייל עצי מוקצה דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש בעצי מוקצה בי"ט עכ"ל משמע לכאורה מדבריו ז"ל דחיובו הוי על מלאכת הבערה לבד אלא דכשאתה בא לפוטרו מדין הואיל אנו אומרים הכא ליכא הואיל דהא לא חזי ליה:

וכפי דרך זה מאי דקאמר אפיק הבערה הכי פירושה אפיק הבערה סתם ועייל הבערה בעצי מוקצה. גם מאי דקאמר ליה ואיסור מוקצה דאורייתא הכי פירושו דאי לאו דאורייתא הגם דאיכא איסור מוקצה דרבנן ולא חזי ליה וליכא הואיל כיון דמדאורייתא מיהא הוה חזי ליה לא הוה לקי על ההבערה ולהכי הוצרך לומר מוקצה דאורייתא ותמה עליו מנא ליה הא ומשני אין דכתיב והכינו ומאי דגמר אומר ואזהרתיה מהכא דכתיב לא תעשה כל מלאכה צריך לדחוק דאין זה אלא אסמכתא דסמכו על ריבוי דכל מלאכה ולעולם אין לאו על ההכנה ללקות עליו ולהכי לא כתב רש"י ז"ל שחייב מלקות על המוקצה אלא על ההבערה כמ"ש דאי הוה חייב על המוקצה מלקות הכי הו"ל לרש"י למימר וחייב על טלטול מוקצה של גיד עצמו ושל עצי מוקצה ולדרך זה עלה פי' דסוגיא דחוק ולפי מה שפירשתי דאיסור מוקצה הוא דוקא לעשות צורכיו במוקצה יעלה פי' דסוגייא על נכון. דמאי דקאמר אפיק הבערה פי' לא לקי על ההבערה דהא אמרינן הואיל ועייל עצי מוקצה פי' דלקי על שעשה צרכיו בי"ט בעצי מוקצה ופירש"י דאיסור זה דעשה צרכיו בעצי מוקצה לית ביה הואיל דהא לא חזי ליה דהא אסור להשתמש באותם עצים של מוקצה שהבעיר ולזה תמה עליו וכי מוקצה דאורייתא ומשני אין דכתיב והכינו ולפי דמפסוק והכינו לא משמע אלא לאו הבא מכלל עשה ואינו אלא עשה להכי גמר אומר ואזהרתיה מהכא לא תעשה כל מלאכה כפשטיה ולהכי לקי על שנשתמש בעצי מוקצה. וא"ת סוף סוף האיכא נמי הבערה וא"כ לילקי גם עלה וליתני תנא לוקה ששה מלקיות לאו קושיא היא כיון דעל הבערה בשאר עצים לא לקי לזה ה"נ לא לילקי עלה דמאי דאנו אומרים לקי היינו משום דעל כל חד וחד מתחייב עליו בפני עצמו גם בלא צירוף חבירו משא"כ הבערה דבפני עצמה לא לקי והכא לא מחייב אלא משום שנשתמש בעצי מוקצה אין אנו יכולין להפריד לאו דהבערה לחייבו עליו ג"כ והבן מסקינן דלדעת רש"י ז"ל לסברת רבה כל דבר שאינו מן המוכן בין בי"ט בין בשבת אסור לעשות בו צרכיו ולא זו אף זו אפילו הוכן מאתמול אם הוא שבת לפני י"ט או י"ט לפני שבת אעפ"כ אסור לעשות בו צרכיו פי' לאוכלו או לשורפו לצורכו או לנסכו ע"ג המזבח למאי דס"ד רבה לאסור אפי' במקדש ואיסור הכנה דדרשינן מוהכינו הוא משום מוקצה דבעי' כל צורכי י"ט יעשה אותם מהמוכן. אבל לטלטלו ממקום למקום אפי' לצורך עצמו וליקח אותו בידו אין בו איסור דאורייתא כל עיקר אלא רבנן הוא דאסרוהו ולהכי לא אסרו אלא בי"ט ולא בשבת כמובן מסתמי' דמתני' דסתם לן רבי:

ומהשתא אסורה נא ואראה את המראה הגדול דברי הר"ן שפירש טעם דברי רש"י ז"ל הוא משום דאיסור הכנה לא משמע אפילו בידי שמים ומצינן לאוקומה בידי אדם כו' קשה היכי יס"ד לאוקומה בידי אדם בשלמא מאי דקתני ולא מיום טוב לשבת יוצדק לומר דקאי על הכנת ידי אדם הגם דעלה נמי אני דן כאשר אבאר אלא משבת לי"ט היכי משכחת לה בידי אדם דהא כל המלאכות אסורות אפילו לעצמו ומכ"ש לי"ט וכי מיירי על ידי גוי שמים וגוי בהא מלתא שוין הם דלא מפקד מה תאמר דמיירי בהכנות שיכול לעשות בשבת כגון עניני הכנה באוכלין המותרים א"כ מאי קא עביד וכי תימא סוף סוף קא עביד מלתא דהכנה הגם דמותר' ליומה אסורה לי"ט שלאחריו א"כ קשה ע"ז תרתי חדא דכפי זה דברי רש"י שאמר דרבה אזיל לטעמיה דאמר מוקצה דאורייתא נפקא לן מינה קולא דהא אי הוה מוקמינן לאיסור זה בהכנה בידי אדם הוה אסרינן אפילו מלתא דלית בה מוקצה כל עיקר כגון לקנב ירק ולערוך שולחן וכדומה ולמאי דמסיק אי' מחמת מוקצה אינו אסור אלא דברים שהיו מוקצים ואין בידו. ותו איך תיסק אדעתין דמן התורה אסור להכין בשבת ליום טוב הכנות שאין בהם שום מיחוש מלאכה. ותו קשיא אפילו מיום טוב לשבת נמי הכנה בידי אדם דחש עלי רש"י ז"ל דנוקי בה דרשת והכינו היכי משכחת לה אם באפיה ובישול אדרבה שרי להו רבה להדיא בפסחים דקאמר ליה רבה לר"ח לדידך דלא אמרת הואיל היאך מבשלין ואופין ביו"ט לשבת ע"כ מוכח דלדידיה ניחא ואמאי תיפוק ליה משום והכינו ואין יום טוב מכין לשבת אפילו תימא דליכא איסור במלאכה זו משום הואיל אעפ"כ הא איכא הכנה מי"ט לשבת ואנו אומרים דאיסור הכנה מיום קדש ליום קדש כה"ג אסורה אפילו אין בה שום מיחוש מלאכה וכדמשמע מדקאמר ולא שבת מכינה לי"ט ודו"ק. ותמצא דהר"ן גופיה חיפש לאוקומי איסור הכנה היכי מצי קאי ולא אשכח אלא כה"ג דביצה ועיין בדבריו וסעד לפירושו בדברי רש"י ז"ל והעיקר בדברי רש"י כדכתיבנא ועיין מ"ש בדברי התוס' ד"ה והיה ביום הששי. והרמב"ם דעת אחרת אתו שכתב בפירוש המשנה ז"ל הכנה שהיא ההכנה הטבעית אסורה משום גזירה מדרבנן ובה חולקים ב"ש ומתירים אותה אבל אם ההכנה היא במלאכה מי"ט לשבת הרי זה אסורה לדברי הכל ע"כ. הנה הרב ז"ל מפרש דדרשת והכינו אינה אלא אסמכתא בעלמא והגם דגזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כיון דכ"כ איכא למיטעי ולא מחלק גזרו גם עליו הגם די"ט אחר השבת אינה אלא אסמכתא ומאי דקאמר רבה לטעמיה פירוש דדרש והכינו ואסמך עלה הכנה טבעית לזה מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בהכי והגם דבפסחים קאמר דמוקצה דאורייתא לא קיימא הכי מטעם דלא קאמר רבה התם דמוקצה דאורייתא אלא מכח פירכת לוקה משום הבערה אבל למפרע כד מוקי לה בעצי אשרה אין לנו הכרח למימר הכי ומסתבר לי גם כן למימר דהך דהתם לאו היינו רבה אלא רבא באל"ף איהו ס"ד למימר מכח הפירכא הכי וראיה לזה דקאמר ליה אביי התם את הוא דאמרת לן כו' ואי איתא דרבה בה"א מי מצי למימר ליה בהאי לישנא והלא רבו הוא והול"ל והא מר הוא דאמר לן וכו':

תו תמצא בהך מימרא דאין חילוק מלאכות בי"ט רבא הוא דקאמר לה במכלתין להדיא והגם דהתם לא איירי רבא כל עיקר אלא רבה מ"מ מדברי אביי נשמע דגם רבא הכין סביר ואותביה אביי ולא קאי הך שינוייא דמוקצה דאוריי' משום דמשמע דבכוליה תלמודא לא סבר הכין. ועיקר טעמו של הרמב"ם הוא דאי איסור הכנה דאורייתא היכי מבשלינן מי"ט לשבת וטעמא דהואיל לא מהני דהא ביצה בידי שמים גמורה ואסרינן לה כדכתיבנא לעיל ולא מסתבר ליה למימר דאפיה ובישול לא חשיב הכנה כביצה. גם טעם רש"י דהוי מוקצה מכח הך דפסחים לא קיימא דאם כן אמאי לא אתאמרא במסכת שבת מלאכה זו בכלל מלאכות שבת כיון דאזהרתיה מלא תעשה כל מלאכה אלא ודאי דהך דפסחים לא קיימא ואי גרסינן רבה בה"א אמרינן שפיר דרבה לחדודי לאביי קא מכוין בהך שינוייא דמוקצה כדאמר הש"ס בכוליה תלמודא כד פריך ורבה לחדודי לאביי קא מכוין. ואל תקשה מדקאמר תלמודא בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספקא דאורייתא כו' הרי דלאו אסכמתא י"ל דה"ק בשלמא לרבה מצינן למימר דטעמא הוא משום דסובר דדרשא גמורה היא והוי דאורייתא כי היכי דלא תיקשי ליה מהברייתא והגם דאיכא לאותובי מאופן אחר הא מיהא לא תיקשי ליה ואחר האמת דמתוקמא ברייתא אפילו למ"ד דרבנן כדמסיק רב אשי מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין לרבה נמי מוקמינן דמדרבנן הוא דקאמר ושפיר א"נ אפשר לומר דסובר הש"ס כיון דאסמכוה אקרא עבוד ביה דרבנן חומרא בדאורייתא לאסור ספיקא ותדע דלר"ג לא פריך הש"ס הגם דאיהו מוקי לה במוקצה דרבנן. ותי' בתוס' ישנים דהוי מטעם דמוקצה חמיר ואשכחן דאסרו ספקא הכא נמי דכוותה ולעולם לא הוי אלא מדרבנן ולזה פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות יום טוב וז"ל יש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו' שמא יבאו לזלזל בו כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים כו' ופירות העומדים לסחורה כו' אסור לאכול מהם בי"ט כו' אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ע"כ. הרי דלא פסק כההיא דאמר רבה בפסחים איסור מוקצה דאורייתא דאי דאורייתא אפילו בשבת אסור מד"ת במכ"ש די"ט גם ממ"ש בפ"ה מה' איסורי מזבח וז"ל אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל כו' מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה וכו' ומביאין נסכים מן המוקצה בי"ט ע"כ. מוכח דסבר דאתקפתא דאביי הטעם דמביאין מן המוקצה הוא מטעם דהוי דרבנן מדקאמר מן המוקצה בי"ט ואי תימא דמוקצה דאורייתא כדרבה מה לי י"ט מה לי שבת. גם מדיהיב טעמא מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה ואי מוקצה דאורייתא גם מן המוקצה אסור והול"ל מפני שאיסורייהו מגופו. אלא דחש לומר כן שלא תטעה דמוקצה דשרי מטעם דאיסורו אינו מחמת עצמו ושרי הגם דהוי איסור תורה וכדפרישנא לעיל לדעת רבה אמת דאי לאו דבריו בפירוש המשנה בביצה שנולדה בי"ט בפלוגתא דב"ש וב"ה שכתב שאיסורו מדרבנן הוה אמינא דסובר דהכנה מיהא בביצה הוי איסור דאורייתא וכשיטת התוס' ז"ל ועיין מ"ש בסמוך ד"ה אמר ר"י. והוא ז"ל טרקיה דשא באפיה קושיא דאי אמרינן הכנה דאורייתא לא הוה שרינן לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת ולא הוה מהני הואיל להתיר הכנה וכדכתיבנא ועיין מ"ש בפירוש התוס' ד"ה והיה:

גמרא ובי"ט שאחר השבת. הגם דכפי האמת מסיק דאפילו י"ט דעלמא אסיר מ"מ דייק לאוקומי מתניתין בי"ט אחר השבת לומר דב"ש וב"ה פליגי בעיקר דינא דהכנה דלא תימא דפליגי בגזי' י"ט דעלמא ולפום האי אוקמתא מתדייקא מתניתין דקתני תאכל ולא תאכל ולא קתני אוסרין ומתירין משום דמאי דגמרינן מוהכינו הוי לענין אכילה ולא לענין טלטול דטלטול בכל גוונא לא הוי אלא מדרבנן והבן וענין מש"ל בדבור שלפני זה וגם לדברי הרמב"ם דדרשא זו אינה אלא אסמכתא לא אסמכוה אלא אאכילה בלי טלטול:

תוספות ד"ה והיה ביום הששי תימא הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת. ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאמר הואיל וכו' ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה מעיקרא כלל כו' יע"ש. ואיכא למידק מה שהוצרכו לתת טעם לדידן ממ"נ קיימי' כרבה הא איכא הואיל ואי לא קי"ל כרבה דאית ליה הואיל אלא כר"ח דפליג עליה התם בפסחים הא ר"ח גופיה משני להא מלתא דצורכי שבת נעשים בי"ט ד"ת אלא דרבנן הוא דגזור וכי עביד עירובי תבשילין הא איכא היכירא ולא טעו לעשות צורכי חול בי"ט והיה נראה לומר דלדידן פי' למאי דפסקי' הלכה כרבה לאסור הכנה ולא קי"ל כוותיה בדינא דהואיל ותו דמסקי' התם בפסחים דר"א ור' יאושע פליגי בהואיל מ"ס אמרי' הואיל ומ"ס לא אמרינן הואיל ואמרינן התם דר' אמר הלכה כר"א וקי"ל הלכה כר' מחבירו א"כ אמרי' הואיל והיכי מסקי התו' לומר דלית לן הואיל והתם בפסחים כתבו התו' ד"ה ר' אומר כו' וז"ל הר' יוסף פסק כר' דקי"ל הלכה כר' מחבירו וכן מנהג. ור"י דוחה דשמא לא אמרי' הכא הלכה כר' מחבירו דהא איפליגו רבה ור"ח בהכי והא דהלכה כר' מחבירו היינו היכא דליכא פלוגתא דאמוראי עכ"ל הרי דנהגו הואיל כרבי ואפי' ר"י שדוחה אינו אלא בדרך שמא והיכי אמרי הכא התוס' בפשיטות לדידן דמשמע דהכי מסקי תו איכא למידק אמאי לא תירצו התו' ז"ל תי' זה דאפויי ובשולי לאו הכנה גמורה מתחילה ולא הוו דחקי דרך יש ליישב דהא משמע דתי' דאפיה ליכא הכנה תי' נכון מתי' א' מדאפקיה בהאי לישנא וקאמר ניחא ולפחות הו"ל למימר א"נ דאפיה ובשול לא שייך ביה הכנה ואם רצו לומר דניחא לדידהו הול"ל לבסוף ובזה גם לדידן ניחא. תו איכא למידק בדבריהם שכתבו דיש ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה אמאי אמרו לה בדרך ויש ליישב והרי רבה להדיא אמר הכי דמאי דשרינן לבשולי מי"ט לשבת הוי מטעם הואיל דקאמר לר"א וז"ל א"ל רבא לר"ח ולדידך דלא אמרת הואיל היאך אופין מי"ט לשבת כו' וא"כ אמאי אמרי לה בדרך ויש ליישב תו איכא למידק או' רבה גופיה אמאי הוצרכו לומר גופיה דלא הול"ל אלא וי"ל דרבה אזיל לטעמיה וע"ק אי אמרי' דהתו' לית להו הואיל ק' היאך מחללין י"ט ומבשלין לצורך שבת ואע"ג דהכנה שהיא ד"ת עכ"ז מלאכה שלא לצורך י"ט אסורה והיינו דהקשה רבה לר"ח בפסחים ובהכרח לומר כמו שתי' התם ר"ח לרבה דצורכי שבת נעשים בי"ט פי' דחדא קדושה נינהו א"כ בהכרח לומר דהכנה שריא דמיום טוב לשבת דמי"ט לי"ט גופיה כיון דחדא קדושה נינהו וא"ת דהתו' אזלי לשיטתייהו שכתבו בד"ה ואי אמרת שפי' דטעמו של ר"ח לא הוי כמו שפי' רש"י דהוי מטעם דחשיב להו קדושה א' ופירשו הם וז"ל כלו' הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די"ט עכ"ל ולפי זה או' ולדידן פי' דקי"ל הכנה דרבה ולית לן הואיל ואנו מתירין אפיה מטעמו דר"ח ק' דאי נקטי להך טעמא דר"ח לענין היתר אפיה יתחייבו בהכרח להתיר הכנה דהא כל מאי דעביד י"ט לשבת חשיב כאלו לעצמו הוא דעבוד א"כ גם ביצה דדבר חדש בעולם כמו שתרצו אעפ"כ יתחייבו להתיר ולא משכחת לה איסור הכנה מי"ט לשבת דהא הכל חשיב כאלו אוכל נפש דיו"ט ואם יודו בהכנה דרבה בהכרח להכחיש בהך סברא דהכנת י"ט לשבת לא חשיב אוכל נפש די"ט שוב ראיתי להרב בעל מאיר עיני חכמים ז"ל שישב כן דלדידן דקאמרי פי' דלית להו הואיל ותמיהני איך נעלמו מעיני איש חי מה שהקשינו לדרך זה. גם ראיתי בספר חכמת שלמה שפי' וז"ל פירו' לדידן שאין לנו בזמן הזה אורחין שיבואו בי"ט כמו שהיו בימיהם ע"כ ובעיני נפלאי' הדברים דמי אמר דבימי התוס' לא היו אורחים ותו הכי הול"ל והאידנא לדידן. ותו ק' לדבריו מאי מקשה ריב"ם שכתבו בתוס' בפסחים דף מ"ו היכי משכחת לה איסור הכנה אי אמרינן הואיל וכו' והוצרכו לתרץ תי' דחוק כאשר אבאר בסיומא דמלתא ואמאי לימא אצטריך לדידן דלית לן אורחים אלא ודאי דליתא להאי ישובא דרש"ל. ולהבין דברי התו' איכא למידק במלתייהו א' אומ' הקושי בלשון תימה דמשמע דתמהו לרוב עוצם הקושי ואפי' תינוק בן יומו לא יחוש אפי' להקשות קו' קלה כזו ואצ"ל לתמוה כיון דרבה גופיה תריץ למלתיה להדיא התם ומכיפיה מבריך ואם כל עצמן לא באו אלא לומר ולדידן לא הול"ל אלא בדרך וא"ת תו ק' או' ויש ליישב דמשמע דמולידים ישוב מדעתם והלא רבא להדיא קאמר ליה:

אכן כונת דבריהם ז"ל היא עז"ה תימה הואיל והכנה דאו' כו' פי' בשלמא אי הוה אמינא דהכנה דרבנן הגם דלא שרי רחמנא לאפויי ולבשולי אלא לצורך י"ט אבל שלא לצורך י"ט אסור ד"ת עכ"ז הא אמר רבה דאמרי' הואיל ושפיר דמי אלא למאי דאמינא דהכנה אסורה ד"ת האיך אופין ומבשלין מה שצריך לשבת בי"ט ואפי' תימא דליכא איסור במעשה שאינו קרוי מחלל י"ט ס"ס מטעם שאין י"ט מכין לשבת אסור והלא ביצה אין איסור בעשייתה וגומרה בשבת הוא בידי שמים נעשית וכמו כן ביצה שנולדה בי"ט דאנו אוסרים אותה בשבת שאחר י"ט משום הכנה דרבה כדלקמן הגם דמותרת לבו ביום אי לא הוה משום גזירה די"ט אחר השבת הגם דכבר הוכנה בי"ט לעצמו ולא נעשית בשום איסור בהכנתה אפ"ה אנו אוסרים משום הכנה דרבה וא"כ מאי מועיל הואיל ותי' ז"ל תירוץ דחוק ואמרו ויש ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה פי' כיון דאיהו גופיה אזיל לטעמיה וחזינן ליה דאמר הואיל בהאי מלתא דהכנה ואיהו גופיה דאסר הכנה מי"ט לשבת הכא ועכ"ז אמר אופין מי"ט לשבת מטעם הואיל ש"מ דמהני טעם זה אפי' לענין הכנה ודוקא מטעם דרבה גופיה דאית ליה הכנה אמר הואיל במלתא דאיכא הכנה אבל אי הוה אמורא אחרינא דאסר הכנה לא מצינן לתרוצי דטעם דשרי מטעם הואיל ומהטעמים הנז' וישוב הדברים הן דכיון דבהיתר נעשית אין בו איסור הכנה משא"כ ביצה דאין בידינו לעשות ולא אמרינן אינו מוכן אלא אם אינו בידינו לעשות או מצד איסור או מצד מניעה ודרך זה אינו דרך ברור וצח אלא דרך ישוב. ואמרו עוד ואפילו לדידן ניחא כו' פי' לא דייקי' התר להכנת י"ט לשבת ממלתיה דרבה דבלאו האי דיוקא ניחא פי' לא קשה דכל דהוי אפויי ובשולי כו' והגם דלא הוה אמ' רבה דין הואיל אית לן טעמא אחרינא לשרויי הכנה ולא אצטריכנא לטעמא דהואיל אלא לענין איסור מלאכה מצד עצמה. אי נמי נראה לפרש דברי התו' ז"ל עז"ה שלא אמרו כאן אלא תי' א' והכי פירושו תימה כיון דהכנה דאו' כו' ויש ליישב דרבה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל לענין התר מלאכה בי"ט שלא לצורך ולטעם זה אפי' לדידן פי' לנדון דידן דאנן קיימי ביה השתא יסבור רבה מעין הואיל עז"ה דהאי דאופין ומבשלין הואיל ומעיקרא נמי חזי ליה מאי דאופה ומבשל לא הוי הכנה אלא תיקון בעלמא ודרך זה אינו אלא לדרכו של רבה דאמר הואיל התם יסבור גם כאן ולהכי אמרי' רבה גופיה אבל למאן דלית ליה הואיל לא מצינן לשנויי דלא חשיב אפיה ובישול תיקון מטעם דמעיקרא נמי חזי ליה ובזה מתדייק כל מה שדייקנו בדברי התו' ודרך זה דאפיה ובישול אין בו דין איסור הכנה הוא מכוון למה שהעלתי לס' רש"י בדבר שלפני זה אבל לא מטעמים שכתבתי דאינהו סבור דליכא איסור מוקצה מן התורה כל עיקר ורבה חזר בו משא"כ לדרכו של רש"י. שמעי' מיהא דבישול ואפיה בי"ט לשבת אינו אסור מדין אין י"ט מכין לשבת מהשתא קו' ריב"ם ז"ל שכתבו התוס' בפסחים דף מ"ו ד"ה רבה אמר שכתבו וז"ל וא"ת דאמרי' בהמצניע הרודה חלת דבש כו' הזיד בי"ט לוקה מ' וכו' אמאי לוקה לימא הואיל ומקלעי ליה אורחים כו' וי"ל כו' אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפי' יבואו האורחים אין שהות ביום לאכלו ובהאי שינוייא אתי שפיר מה שהק' ריב"ם דשמעי' ליה לרבה דאית ליה הכנה כו' דאמר אין י"ט מכין לשבת אי אמרינן הואיל היכי משכחת לה דאין י"ט מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ע"כ קושית ריב"ם ז"ל מעיקרא לא הבנתי כלל דמה מעלה ומוריד טעם לאיסור הכנה וכדכתי' ועוד לתי' התוס' התם נפקא לן איסורא דאסור לבשל ביום טוב לשבת סמוך לשקיעת החמה גם אסור לבשל דבר שלא יגמר בישולו בי"ט לפחות כמאכל בן דרוסאי ויהיה שהות ביום לאכול ממנו האורחים דמה בכך אם יש שהות ביום לביאת האורחים ואין שהות לתבשיל להתבשל להיות ראוי להם ולא אשכחנא מאן דמזדהרי אהאי איסורא ופשיטא דלא הוו מעלימין עין מאיסור תורה וכ"ע לא מזדהרי ביה ואופין ומבשלין כל י"ט עד זמן שהוא ספק שבת הגם דליכא שהות לגמור חצי בישול בי"ט אפילו של מאכל בן דרוסאי אלא ודאי דמה שכתבו התוס' ז"ל הכא עיקר וכוליה יומא טבא שרי לאפויי ולבשולי בכל גוונא והקושיא מעיקרא ליתא דלא אמר אין י"ט מכין לשבת וכו' אלא בדין ההכנה פי' דבר המוקצה או לא היה בעולם או שהיה ולא היה ראוי ונראה דזה אסור בזה אבל המלאכות שמותרות ביום טוב לצורך יום טוב עצמו הגם שעשאם לצורך שבת שלמחר לגבי מלאכות אלו חול גמור הוא והגם דביצה שנגמרה בשבת שלפני י"ט ליכא איסורא בגמרה שהרי בידי שמים נאסרה עכ"ז אודי לי מיהת דשבת גמרה והמציא אותה בעולם ואין זה מכין לזה ודרך התו' ז"ל צ"ע דא"כ אסור ד"ת לאפות ולבשל בי"ט לשבת אלא אי איכא שיעור דלקלעו אורחים ויאכלו מהאפוי והמבושל והא מלתא ליתא וכדכתיבנא ותירוצם התם אזדא ליה דהאי אפיה ובישול לא אסרי מטעם הכנה ואפילו בין השמשות שפיר דמי מדין הכנה אם כן הכנה דאסר רחמנא מי"ט לשבת היכי דמי בהכרח לומר דדוקא ביצה כדברי התו' הכא או דבר מוקצה כגון קורה שנשברה בשבת אסור להשתמש בה בי"ט דאין שבת מכין לי"ט וכדומה ובתר דסלקא לן שמעתא תריצא לדעת רש"י ז"ל אל זה אביט מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט וז"ל ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה אסור בי"ט ומותר בשבת מפני שי"ט קיל משבת אסרו בו כו' כיצד תרנגלות העומדת לגדל ביצים ויוני שובך כו' אסור לאכול מהם בי"ט כו' ע"כ מוכח מדבריו ז"ל דהגם דלא הוו מוכנים מאתמול מותר להשתמש ליהנות מהם בי"ט ד"ת אלא משום די"ט קיל החמירו רבנן והנה ממה דלא נקט הרמב"ם פירות שבמחובר מוכח דמוקצה כה"ג אפילו בשבת אסור אלא דממה דגמר אומר וכשם שהמוקצה אסור כך הנולד אסור משמע דה"ה בנולד מפלגינן בין י"ט לשבת דבשבת שרי וכפ"ז דעת הרמב"ם ז"ל כדעת התוס' דליכא אלא איסור הכנה דדוקא בביצה דהויא כבריה חדשה הוא דאסור משום הכנה אבל איסור מוקצה ליכא וחזר בו רבה מההיא:

דף ג:

גמרא וספקא אסורה כו' כבר פירשתי בס' פר"ת י"ד סי' ק"י כל זאת הסוגיא יע"ש:

דף ד.

גמרא רב אשי אמר כו' מריהטא דלישנא דרב אשי משמע דספקא עצמה אם נתערבה באלף אסורה אבל מעומקא דהלכה לא מצינן למימר הכי דהא כיון דתלמודא הוה ס"ל שלא לאסור אפי' ס' פי' ואפילו חדא וחדא הגם דאתא רב אשי ואמר מכח פירכת הש"ס בדבר שיש לו מתירין אמרינן אפילו באיסור דרבנן לא בטיל אפילו באלף לא לוסיף עלה תרי ספיקי דהיינו שהביצה עצמה שהיא ספק י"ט אם נתערבה אפילו באלף לא בטיל לו יהיה דאמר לה רב אשי להדיא לא שמעינן לה מיניה דמנ"ל האי ואי מכח פירכת מתני' מצינן לפרושה דה"ק וספקא אסור' פי' ס' י"ט ס' חול ואם נתערבה פי' ביצה שנולדה בי"ט ואשמועי' תרי הלכות חד דספקא וחד נתערבה באלף פי' ודאי ולא זו אף זו קתני. ומדברי רש"י מוכח להדיא הכי שכתב וז"ל וכי היכי דבביטולה מחמרינן מהאי טעמא בספקא נמי מחמרינן ודוק וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות י"ט וז"ל וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה ואפילו נתערבה באלף כלן אסורות שהרי למחר יותרו כולן ע"כ מוכח מדבריו ז"ל דלא אסר תערובת אחר מדהשמיט ספקא גילה דתנא קתני לה בדרך לא זו אף זו כדפרישנא ולהכי לא כתב הוא אלא חלוק' המחודשת דאי לא תימא הכי הו"ל למימר וספקא אסורה ואם נתערבה כדקתני בברייתא. ואי נמי חש עלי להבין דקאי ואם נתערבה אספקא דגופה דהיינו ס' י"ט ס' חול לימא להדיא ואם נתערבה ביצה שנולדה בי"ט כו' וראיתי להרב בעל לח"מ שכתב שיותר היא חומרת איסור ספקא מחומרת אפילו באלף לא בטיל והוכיח כן מדלא פריך הש"ס אלא מדקתני וספקא אסורה ולא פריך מדקתני אפילו באלף לא בטיל ש"מ דניחא ליה מטעמא דהוי דבר שיש לו מתירין כו' אין דברים אלו מחוורין דודאי דתלמודא דקא פריך מספקא פי' אפילו מספקא פריך ומכ"ש מסיפא דקתני אפילו באלף לא בטיל וס"ד דלא אמרי' דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אלא בדאורייתא ולא בדרבנן וחדית ליה רב אשי דאפילו בדרבנן נמי אמרינן האי חומרא ולהכי תמצא דקאמר הש"ס בסמוך ולרב אשי דאמר דביל"מ אפי' בדרבנן כו' ולדברי הרב לח"מ קשה מאי מתרץ רב אשי הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו בדרבנן כו' הלא גם המקשה ידע וניחא ליה מה דקתני אפילו באלף כו' הגם דמוקי לה בדרבנן ולא קא קשה ליה אלא ספקא. גם מאי דקאמר תלמודא לקמן ולרב אשי דאמר אפילו בדרבנן כו' מוכח דהאי דינא לא חדית ליה אלא רב אשי אלא ודאי דדברי הרב לח"מ דחוקים ודברי ה"ה שכתב התם עיקר:

שם גמרא תניא אחרים אומרי' כו' לא ידענא אמאי מייתי תלמודא האי מתני' ומאי דאתמר עלה. תו ק' מאי מקשה תלמודא דלמא ר"א כב"ש ומיירי בתרנגו' העומדת לגדל ביצים ונקט האי לישנא כדרך שברר הש"ס לעיל כשהקש' לר"נ לפלגו בתרנגולת היא וביצתה ע"כ והם דברי ר"א והגם דדברי הש"ס הם לחידוש למאן דאסר דאפילו בתרנגולת אסר עכ"ז אמרינן דנקט הכי ר"א משום בר פלוגתיה דפליג אפילו בתרנגולת אסר וא"כ מאי פריך הש"ס במאי עסקינן ומה דפי' רש"י דהא שמעינן ליה לר"א דאמר עומד אדם על המוקצה ע"ש כו' אלמא אית ליה מוקצה קשיא לי תרתי חדא דלמא בשבת דחמיר הוא דאית ליה מוקצה אבל י"ט דקיל לא וכאפכותא דר"נ ע"כ נראה דתלמודא דקא מייתי האי ברייתא לא קא מייתי לה אלא לפרכא דאמוראי דמעיקרא אותבינהו מברייתא דאחד ביצה שנולדה כו' ובתר דישבה רב אשי הדר תלמודא לאותבינהו מהאי מתני' דאחרים דלדידהו דלא מוקמו למתני' דפלוגתא דב"ש וב"ה בביצה משום מוקצה א"כ ס"ל דב"ש אוסרים בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכדס"ד נמי בש"ס בריש מכלתין דאמר אי בעומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דב"ש והגם דלא פריך אלא אביצה דהויא נולד ולא אתרנגולת היינו משום דחייש דלמא ב"ש לית להו מוקצה משמע דאי לאו דחית דלמא דן הש"ס בתרנגלות עצמה לתמוה אמאי לא אסרו בית שמאי ודכוותה קא פריך הכא דר' אליעזר לס' האמוראי' דנדו מישובא דר"נ דמשמע דכדעת המקשה דהתם פריך תניא אחרים אומ' כו' במאי עסקינן אי לימא בעומדת לאכילה פשיטא פי' פשיטא דאמה שריא אבל ביצתה יכול הוא לומר דאתא למימר דלא גזרינן הכנה דרבה או משום משקין שזבו או משום פירות הנושרים אלא תרנגולת עצמה פשיטא ואי בעומדת לגדל בצים היא ואמה אסורה דהא לאמוראי סוברים דב"ש לא שרו מוקצ' והגם דקושית תרנגולת היא קצת רפופה דמצי לשנויי כדמשני בריש מכלתין דלמא ר"א לית ליה מוקצה הא מיהא קשי' דהא אפילו מאן דשרי במוקצה אסר בנולד ומשני כו' ואל תטעה לומר דלא פליגי אמוראי אמלתיה דר"ן בס' ב"ש דסוברים נולד שרי אלא פליגי עליה בישובא דמתני' מחמת קושית הש"ס דסוף כל סוף כיון דלא מפרשי פלוגתייהו בהכי מסתמא קאי בס' הש"ס מקמי שינוייא דר"נ ואי אמרי' מהך דאחרים דלר"א דשמותי סובר דמוקצה שרי אפילו בנולד ותרנגולת העומדת לגדל בצים שריא היא וביצתה פשיטא דהוה מוקמינן לפלוגתייהו דב"ש וב"ה דביצה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים כאוקמתא דר"ן והך פירכא דלפלגו בתרווייהו לאו פירכא אלימתא היא להוליד גזרה חדשה ולאוקומי פלוגתייהו בה:

שם גמרא נשחטה הובררה. האי דינא לא נ"ל מידי הכא אלא למאי דנימא יש ברירה בדרבנן וחשבי' להא דרבנן גם הכא יש ברירה ולמאי דנימא דאיסור הכנה דאורייתא ה"נ ליכא ברירה:

שם גמרא רב אית ליה הכנה כו' פירוש מ"ס כרבה ומר לית ליה דרבה כל עיקר וליכא למימר דאית ליה נמי הכנה אלא דמין הכנה זו דלידה לא חשיב' ליה לאסרה מדרבה כה"ג נמי מתפרש או' כתנאי דמ"ס הכנה אסורה ומ"ס שריא דדוחק לומר דפליגי אי לידה מקריא הכנה או לא. ותו דא"כ הו"ל לתלמודא למפרך למאן דלית ליה הכנה דרבה דהא לכ"ע אית להו הכנה דביצה שנולדה בי"ט אחר השבת מטעם דמאמש גמרה לה ולא פליגי אבל אם נאמר דמר לית ליה הכנה מצי' לאוקומי אמוראי כחד תנא. וא"ת סוף סוף הא איכא תנא דאית ליה הכנה דרבה ולא צריכין לשינוייא דרב אשי דאפי' בדרבנן אמרינן אפילו באלף לא בטיל וכי תימא אה"נ הא ליתא דהא כל הפוסקים סברי להא דרב אשי לאסור אפילו באלף איסור דרבנן ולדברי רמב"ם שפסק דהכנה זו דרבה אינה אלא אסמכתא ניחא סוף סוף דרבנן הויא:

דף ד:

גמרא אמר ר"י עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן בי"ט כו' ולדעת רב ממ"נ אי אמרינן דהא דמיא לביצה שנולדה בשבת אסורה בי"ט ואי נמי אמרי' דדוקא ביצה דהוי כדבר חדש שלא היה בעולם וכמ"ש התוס' בד"ה והיה עכ"ז כיון דלא אשכחן דפליג רבה עליה דר"י בהא מלתא פסקינן כוותיה אלא דלא ראיתי להרמב"ם דפסק להא מלתא בהלכות לאסור בי"ט עצים שנשרו בשבת ובספ"א מהי"ט וז"ל שבת הסמוכה לי"ט ונולדה ביצה בא' מהם אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה ע"כ וכתב ה"ה וז"ל וכן הדין לאפרוח ולדבר שנעקר בזה אסור בזה ע"כ לדברי ה"ה הרי פסק הרמב"ם האי דינא דאשמועינן ר"י וממה דמדמה לה לביצה ש"מ דלאו מטעמיה דר"י אלא מדין הכנה וא"כ ל"ש ביצה ול"ש עצים שנשרו מן הדקל דין הכנה אית להו וממ"ש הרמב"ם בפ"ב הי"ט וז"ל עצים שנשרו מן הדקל בי"ט אסור להסיקן מפני שהם נולד ואם נשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים ע"כ משמע דוקא שנשרו בי"ט הוא שמתיר להרבות עליהם אבל בנשרו בשבת לתוך התנור אין להרבות עליהם בי"ט מפני שהוכנו בשבת ואין שבת מכין לי"ט וכן משמע מדברי הרי"ף שכתב אם נשרו בשבת אסור להסיקן בי"ט משום הכנה ואה נשרו בי"ט אסור להסיקן בפני עצמן כו' משום נולד ע"כ. הרי דאינו מקל להרבות אלא באיסור נולד ולא באיסור הכנה משבת לי"ט וטעמא משום דאיסור הכנה הגם דמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה מוכח דלא הוי איסור אלא מדרבנן עכ"ז החמירו באיסור הכנה דהא גזרו י"ט דעלמא משום לתא די"ט אחר השבת וכן שבת דעלמא משום לתא דשבת אחר י"ט א"כ דנו באיסור זה כשל תורה:

שם גמרא והא קא מבטל איסור לכתחלה ותנן כו' והגם דמאי דקמן איסור דרבנן גם ההיא דתרומה דתנן בה אין מבטלין איסור לכתחלה הוי איסור דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ולא סבר לחלק בין דרבנן לדרבנן וחדית ליה דלא אמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה אלא היכא דהתערובת הוא איסור תורה והגם דנתערב בששים שנתבטל מדאורייתא אספיקא מחמרי' לומר דאין מבטלין וכו' משא"כ בהיכא דהאיסור מדרבנן מעיקרו. ולמאי דמסיק דנ"ד שניא משום דמיקלא קלי שיעוריה מצינן למימר בהא נמי דמקילין לומר מרבה עליו ומבטלו היינו דוקא בהיכא דמיקלא קלי כנ"ד דהא איתחדת דינא למימר מבטלין איסור אבל כל בר מן דין בשאר איסורים דאין מבטלין איסור לכתחלה כדס"ד תלמודא מעיקרא למימר כשהקשה והא אין מבטלין איסור והבן ולדרך זה ל"ק מה שהקשו התוס' מהך דליטרא קציעות אמאי לא אמרינן שירבה בכלי דהתם לאו מיקלא קלי ואנן בעינן דוקא בהיכא דמיקלא קלי ואפילו בדבר שאין לו מתירין וזהו דרכו של הרא"ש שכתב דאפילו באיסור שאין לו מתירין בעינן מיקלא קלי האיסור ואז הוא דשריין להרבות עליו לבטלו ואף על גב דהוא איסור דרבנן יעש"ד במכילתין. אלא דהרמב"ם ממ"ש בפט"ו מהמ"א הלכה כ"ה וז"ל אסור לבטל איסור של תורה לכתחלה כו' אבל באיסור של דבריהם מבטלין איסור לכתחלה כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם ע"כ. הרי דהגם דלאו מקליא שיעוריה וגם שאיסור זה הוא משום סרך איסור דאורייתא אעפ"כ כתב דמבטלין ודלא כהרא"ש ונראה דטעמו ז"ל דכיון דמשני תלמודא בהאי לישנא ה"מ בדאורייתא כו' משמע דקא פסיקא ליה מלתא דכל דלאו דאורייתא מבטלין איסור ל"ש קלי ל"ש לא קלי ולא חדית לן תלמודא האי דמיקלא קלי אלא להיותו דבר שיש לו מתירין. וא"ת לדברי הרמב"ם קשה עיגול של דבילה דלא קלי כבר גלה דעתו בסוף פ"ב מהלכות תרומות דתרומת תאנים דאורייתא יעש"ד להדיא ודע דדעת רבינו היא דכל דאין האיסור דאורייתא אלא בטולו הוי מדרבנן חשיב דרבנן. ודברי הרמב"ם אזדי כדעת הרי"ף ג"כ שכתב וז"ל ואע"ג דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ איסור דאורייתא אבל איסור דרבנן מבטלין ליה לכתחילה ואע"ג דקי"ל כרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואפילו בדרבנן כו' ה"מ היכא דאיתיה לאיסורה בעיניה אבל הכא מקלא קלי כו' הרי דלא הוצרך לתת טעם דמקלא קלי אלא לחומרת דבר שיש לו מתירין אבל לאיסור אין מבטלין איסור לכתחלה דהוי דרבנן לא אסרינן והיא דעת הרמב"ם ודקדק לומר איסורא דאורייתא דהוי כגון תרומה שאסורה ד"ת מחמרינן הגם דאיכא שיעור המבטלו מן התורה. נמצאת אומר דכל דאין האיסור מן התורה אלא מדרבנן הגם דמאי דאסרוהו רבנן הוי משום דררא דאורייתא אעפ"כ מבטלין אותו לכתחילה ומאי דכתבו התוס' מההיא דהך חצי זית אליבא דרבה אין הוכחה דמאן דסבר לשעוריה בשלשים חצאי זיתים ס"ד להקל כ"כ ולא אצטריך לרבויי עליה ומאן דדחי אפשר דהכי דחי ליה לא תזלזל באיסורא דרבנן כולי האי דאפילו רביא לא בעית לבטוליה וזה לדידך דסברת דהוי דרבנן ועוד דהא קי"ל דחצי שיעור הוי איסורו מדאורייתא:

שם גמרא בראשונה היו מקבלים וכו' פעם א' וכו'. במ' ר"ה דף ל' גרסינן עלה דהאי משנה וז"ל מאי קלקול איכא הכא תרגמה שלא אמרו שירה כל עיקר רבי זירא אמר שאמרו שירה של חול ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות קידוש החדש כתב וז"ל בראשונה היו מקבלין וכו' פעם א' וכו' מלבא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקרב מוסף היום אחרי תמיד של בין הערבים עמדו ב"ד והתקינו וכו' יע"ש לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל הם אזלי בתר איפכא דמתני' ודגמרא. ונראה דהרמב"ם ז"ל הוקשה לו במ"ש ונתקלקלו בשיר והלא זמן השיר הוא עם הקרבת נסכים שלאחר הקרבת התמיד וא"כ הו"ל למימר שקלקלו בתמיד ששחטוהו וקודם הקרבת המוספין או קלקלו במוספין שקדמו להם תמיד של בין הערבים ואינם יכולין להקריבו וכבר העירו בזה התוס' דלפום פי' דמאי קלקלו שלא אמרו שירה ק' כשהקריבו תמיד של בין הערבים מאי הוה דעתייהו ודאי שלא הקריבוהו אלא לחשבם שלא יבואו העדים עוד א"כ אחר שהקריבו ונתאחר עוד הזמן מכ"ש ששערו בדעתם שלא יבואו עוד א"כ אמאי לא אמרו שירה של חול מה תאמר שבאו העדים בין הקרבה לנסכים ממ"נ מאי עבוד ב"ד בהכרח שלא קדשו ר"ח אלא עד למחר א"כ יאמרו שירה של חול וא"נ אמרת דקדשוהו לאותו יום ובתר הכי הוא דתקון דלא יקבלו וכו' ומשם והלאה ולעולם הקריבו אותו יום מוסף ודחה עשה דרבים לעשה דהשלמה כמ"ש התוס' סוף סוף יאמרו שיר של חול כיון שכבר הקריבוהו ומה גם דלגבי נסכים ושיר אין איסור להקדים דלא קפיד קרא על ההשלמה אלא על הקרבן ומה גם דמצי לעבודי נסכים עד אחר הקרבת המוסף ולומר שיר הצריך ומה קלקול איכא לזה פירש הרב ז"ל שהקלקול הוא שלא ידעו מה לעשות ולא עשו דבר עד שתקנו ב"ד התקנה וטעם שתלה התנא הקלקול בשיר לפי שממנה באה המניעה שלא יכלו לעשות שום דבר דאל"כ בזה השיר היו יכו' להקריב תמיד של בין הערבים על תנאי שאם לא יבאו העדים ה"ז תמיד של בין הערבים ואם יבואו יהיה כבש א' מכבשי מוסף היום ואין כאן קלקול ולא נתקלקלו אלא מצד השיר שמשונה שיר של מוסף משיר של תמיד ולזה אמר נתקלקלו ולא ידעו מה לעשות ודוק. ופסק רבינו כתרגמא דבני בבל דלא אמרינן שיר כל עיקר. אלא דצריך ליתובי לדעתו ז"ל מאי קאמר הש"ס בסמוך דף יו"ד נהרדעי אמרי אף בביצה דמאי דעתיך דלמא מעברי ליה לאלול הא אמר רב כו' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. ולפי דברי רבינו שאמר תקנו באותו יום א"כ הרי מצינו אלול מעובר אחר עזרא ורש"י ז"ל נשמר מזה ואמר ואותה הפעם עדיין לא נתקנה תקנה ע"כ אלא לרמב"ם קשיא לאו קושיא היא דרמב"ם אינו מפרש לה לאותה קלקלה בראש השנה אלא בר"ח אחר דעלמא וכדמוכח מפשט דבריו ומעתה לק"מ דלעולם לא נמצא אלול מעובר מימות עזרא:

דף ה.

גמרא נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' קידוש החדש וז"ל כשמעברין החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים היו עולים למקום מוכן ועושים בו סעודה וכו' ממה שדקדק לומר כל יום שלשים משמע שנתכוון לומר דאם באו יום ל' הגם שהוא מעובר לא היו עושים סעודה האמורה וטעמא דלא הוו עבדי משום דכיון דכפי האמת כבר באו עדים אתמול ואמרו דאין מקבלין אותם כשלא באו מקודם בזה חשיב כאלו כבר עיברוהו בתקנה זו כשלא רצו לקבל וצריך להתיישב בדבריו דאולי דתיבת כל לאו דוקא נכתבה:

שם גמרא מתקנת ריב"ז וכו' דמהכא ומההיא דבסמוך דא"ל לר"א כבר נמנו חביריך והתירו היה נראה דהתם בב"ד תקון אין מקבלין העדות מן המנחה ולמעלה כדתקו' עיבור ירושלים יום אחד לכל צד היו גדולים מריב"ז עם כ"ז נמנה וביטל אשר גזרו ראשונים וטעמא דמלתא משום דאינהו נמי דגזור יודו לסברת ריב"ז דביטל בזמנו דהם לא תיקנו אלא משום תורת הבית וכשאין בית יחזור הדבר לקדמותו ומן הדין שלא היה צריך מנין אלא מעצמו היה הדבר ניתר אלא למיחוש מאי דאסרה תורה צריך מנין אחר לזה הוא דהוצרך ריב"ז והא דבעינן שיהיה גדול מב"ד דקודם היינו אם חולק עמו בעיקר הגזירה ונמנה לבטלה הגם שטעמו של הראשון עדיין קיים ותדע דהתם בע"ז דף ל"ו תנן רבי וב"ד התירו את השמן ופרכינן בגמרא והתנן אין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול וכו' משני מה טעם כו' שמן לא פשט איסורו בכל ישראל כו' וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג וראב"ץ שאמר אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ע"כ. הרי עיקרא דהאי מלתא דאין ביד כו' מיירי כשב"ד האחרון חולק ומבטל סברא של ב"ד הראשון כהא דמבטל גזרת השמן הגם דעדיין טעמו של ב"ד הראשון שגזר קיים ודייקינן נמי מהאי סוגיא מדקא מסיק שמן לא פשט איסורו כו' ואעפ"כ קתני מתני' שר' יאודה נמנה עליו להתירו הרי דהוצרך להמנות עליו להתיר והך מנין אינו עולה ממנין האוסרים לא בחכמה ולא במנין כדמשמע התם ואעפ"כ חשיב מנין והכא נמי דכוותה דכיון דאיכא טעם נכון לבטל התקנה דאנן סהדי דאלו הוו קיימי קמאי אינהו גופייהו הוו מבטלי לה יספיק מנין אפילו אינו גדול מהגוזרים ראשונים. אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות ממרים וז"ל ב"ד שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו כו' ועמד אחריהם ב"ד אחר לבקש לבטל כו' אינו יכול עד שיהיה גדול מהראשונים בחכמה ובמנין היה גדול בחכמה ולא במנין אינו יכול לבטל את דבריו אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים אין האחרונים יכולין לבטל כו' והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א כו' יע"ש וקשה לי לדבריו ז"ל היאך ביטל ריב"ז תקנת קבלת העדים מן המנחה ולמעלה ועיטור שוקי ירושלם לו יהיה שנאמר שהיה גדול מן הראשונים בחכמה עכ"ז במנין מיהא לדברי הרמב"ם דאמר היאך יהיו גדולים במנין קשה. וראיתי להרב התי"ט שכתב בפ"ה דמ"ש אמתני' דמייתי הש"ס הכא כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום א' כו' דמינה למד רבינו דין זה והא לך לשון המשנה כרם רבעי היה הולך לירושלם מהלך יום א' כו' משרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו חזור הדבר לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה וכתב הרב תי"ט ותנאי היה הדבר כו' פי' הרמב"ם וכ"ש שאם נתמעטו הפירות ולא סגי בביטול טעם האיסור ונ"ל טעמא כדמסקי' בפ"ק די"ט דכל דבר שבמנין וכו' יעש"ד באורך ואני שמעתי ולא אבין מאי קאמר הרב ז"ל בריש כל מראי"ן אל זה אביט קושית הרב ז"ל דלא סגי בביטול טעם האיסור מאי קאמר בפירושא דמתני' דודאי פירושא דמתניתין הכי הוא כי מתחלה עשו גזירה שיעלו הפירות יום א' לירושלם מהטעם האמור בירוש' שלא היו ענבים מצויים לעשות יין לנסכים בטהרה אח"כ כשרבו הפירות עמדו ובטלו גזירה זו אבל לא ביטלוה לגמרי אלא לפי שעה שהיו פירות מרובין לא הטריחו לישראל בגזירה זו ללא צורך והתנו שכשירצו תהיה הגזרה הראשונה עומדת במקומה שיעלו יום א' הפירות וזולת תנאי זה אף אם יתמעטו הפירות כל א' יפדה פירותיו ותשאר ירושלם חסרה מה שצריכה ולזה לא רצו לבטל הגזירה הא' כל עיקר. מעתה מה מקום לדברי הרב תי"ט שכתב ולא סגי בביטול וכו' ואם כונת הרב לומר ולמה הוצרכו לו' להם משרבו הפירות שיפדו ומעצמן היו פודין ולא מעלין כיון דבטל טעם הגזרה אין צריכין להעלות אם לא נתכוון זו אינה קושיא דכיון דגזרו לא יעברו על גזירת חכמים שגזרו להעלות לזה צריכין הם לומר להם לא תעלו כשנסתלק הטעם דמעצמן לא יעברו על גזירת חכמים שגזרו להעלות ועוד לומר להם קולא בדבר דאפילו סמוך לחומה יפדה אלא דהרב בנה קושיתו לפי פירושו דמסיק דמאי דאמרו משרבו הפירות שיעלו אפילו סמוך לחומה פירושו הוא דאסור להעלות אפילו אם ירצו ודייק תיבת תיקנו ותקנה זו היתה בשביל הזלת שער הפירות וכסברת רבי יאודה דאסר לחנוני לחלק קליות. ולדרך זה הקשה שפיר למה הוצרכו להתנות ולא סגי בביטול טעם האיסור שאסרו להם להעלות ואפילו מסמוך לחומה ולזה תירץ דטעמא משום דחששו שמא לא ימצאו ב"ד להתיר אח"כ כו' יעש"ד. הנה העמוד דתלה ביה הרב זייניה ליישב הוא פסקיה דהרמב"ם והא לך לשון הרמב"ם בפירוש משנה זו וז"ל מה שנתחייב להעלות פירות כו' כדי לעטר ירושלם בפירות וכאשר רבו הפירות בירו' התקינו שיוכלו לפדותו אפי' סמוך לחומה ע"כ הרי בפי' בדברי רמב"ם הפך פירוש הרב דלא גזרו שלא להעלותו לירושלם אם ירצו אלא שיוכלו לפדותו ואה"נ אם ירצו להעלותו ש"ד. ומה שדקדק הר' תיבת התקינו דקתני במתני' הכי פירושו לפי שלא בטלו גזירה הראשונה כל עיקר ולא העמידוה לגמרי אלא שהתירו כל זמן שהפירות מרובות והעמידוה כשיראו שנתמעטו הפירות בירו' והיינו בשירצו לזה התקינו ותו דאפילו תימא שנצדיק עיונו ודבריו ז"ל שהתקינו דקתני היינו שיהיה נפדה ולא יעלוהו ואפילו ירצה להעלותו גם לזאת קשה לעולם אם יבאו ב"ד אחר אפילו קטון ממנו יכול לבטל גזירה זו דיפדה אפילו סמוך לחומה כיון דבטל הטעם ומה שהצריכו לומר ותנאי היה הדבר משום גזירה א' דצריכין להעלותו יום א' לכל צד לירושלם כמו שפירשנו נתכוונו בזה שלא תהיה גזרתם ראשונה בטלה כל עיקר ומאי מוכח ממתניתין ותו קשה דבריו ז"ל שהחששא שחששו לה שהוצרכו לומר ותנאי הוא הדבר היא דלמא לא יהיה ב"ד של הזמן שיבנה בהמ"ק גדולים כמותם שהרי בנין בהמ"ק קודם למלכות ב"ד דהא הרמב"ם דבעדו מליץ הרב ז"ל כתב בפירוש בהלכות מלכים פי"א וז"ל המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות ב"ד ליושנה ובונה בהמ"ק ומקבץ נדחי ישראל כו' הרי להדיא שמלך המשיח נזר ישראל וקדושו הוא הבונה א"כ איך יחושו לשמא לא יהיה ב"ד גדול ואנן ליתובי דעתא דהרמב"ם הוה מיתבינן במלתא דהוי הפך דבריו אתמהא. והנכון בעיני לומר דטעמא דהרמב"ם הוא מההיא דגרסינן בגטין דף ל"ו וז"ל איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדידיה או לדרי עלמא כו' ת"ש דאמר שמואל האי פרוזבול עלבונא דדיינא הוא אי איישר חילי אבטליניה ופרכינן אבטליניה והא אין ב"ד יכול לבטל כו' הכי קאמר אי איישר חילי יותר מהלל כו' יע"ש והתם משמע אפילו בטל הטעם שבשבילו תקן הלל פרוזבול כדקתני התם כיון שראו שהיו נמנעים העם מלהלוות וכו' הגם דאכשו' דרי שלא יהיו נמנעי' כו' וכמו שפי' רש"י ז"ל התם בד"ה אבטליניה וז"ל להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות וכו' ע"כ הרי דלהאי טעמא נמי מהדר תלמודא בתר ב"ד גדול וזהו טעמיה דהר"מ ז"ל וראיה זו אינה צריכה לפנים ומהשתא מאי דאשכחן דריב"ז ביטל גזירת עליית פירות לירושלים איכא למימר כדאמרי' במ"ק דף ג' דגרסינן התם עלה דההיא דאין חורשין בשדה הלבן עד הפסח וכו' ר"ג וב"ד נמנו על שני פרקין הללו ובטלום א"ל ר"ז וכו' לר"י ר"ג וב"ד היכי מצו לבטולי תקנתא דב"ש וב"ה והתנן אין ב"ד יכול וכו' אשתומם כשעה וא"ל אימור כך התנו וכו' כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע"כ. ומינה דכל דאשכחן דאתא ב"ד וביטל גזירת ב"ד חבירו שלפניו ולא אשכחן פירוקא אמרינן דהכי התנו ביניהם ולהכי אשתומם ר"י כשעה חדא ואהדר לשנויי ולא אשכח שינוייא אז אמור הכי התנו וכו' וטעמא דתלמודא דלא פריך התם גבי תקנתא דריב"ז כדפריך גבי תקנתא דר"ג דשביעית משום דהתם גבי תקנתא דריב"ז הוי מלתא דמוכחא מעצמה דהתנו בתקנתא בדליכא הך טעמא דעיטור וכגון דנתרבו פירות אמאי תהוי הך תקנתא ולהכי כד חזינן דריב"ז ביטל אמרינן מן הסתם ודאי התנו משא"כ ההיא דשביעית דליכא טעמא דיחושו עליה להתנות לבטל הבא אחריהם ולהכי הקשה והוכרח לשנויי אימור כך התנו ונתנו התוס' ז"ל טעמא למלתא בד"ה כל הרוצה וז"ל שמא יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין תבואה וכו' ע"כ והאי מלתא לאו אדעתיה דמקשה דמלתא כהאי יתנו לב עליה הגוזרים גזירה להתנות ולהכי הקשה משא"כ הך דעליית פירות דאיכא טעם נגלה דיתנו לב עליו ולהכי לא הוצרך להקשות. וההיא דתקון נמי שלא לקבל עדות החדש כל היום לא מצינן למימר הך שינוייא דמ"ק דאימור הכי תקון משום דהך טעמא דבשבילו תקון לא בטיל לעלמין אלא אי חריב בהמ"ק ודבר זר לומר שהתנו אי חריב בהמ"ק ח"ו ואיכא לשנויי דאפשר דב"ד דתקון הך תקנתא הוה ב"ד נמי דריב"ז דהא ריב"ז לימד מ' שנה בפני הבית ויכולני לומר דבאותן מ' שנה נתקנה תקנה זו ואיהו גופיה תקן ראשונה ושניה ואת"ל שלא נהג ריב"ז נשיאות בפני הבית עכ"ז אפשר דאיהו אמרה ואיסתבר טעמיה לב"ד כדאמרינן במסכת ר"ה דף ל"א דהגם דתלמיד הוה יושב לפני רבותיו אמר מלתא דמסתבר בהך תקנתא של לשון של זהורית והסכימו עלה והכא דכוותה הות וכיון דאיהו הוא דאמרה ועל פיו נתקנה אי בטיל טעמא מצי לבטלה הגם דלא הוי גדול מב"ד שלפניו. אי נמי בי דינא דתקון קמייתא הוו קיימי והדרו בהו והסכימו בהדי ריב"ז ובטלו לתקנה קמייתא כדגרסינן במ"ק דף ח' וז"ל המשנה לא יעורר אדם על מתו קודם לרגל שלשים יום. בגמרא אמרינן מ"ש ל' יום אמר רב מעשה באדם אחד שכינס ממון לעלות לירושלים ובא ספדן אחד ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע האיש ההוא ולא עלה לרגל באותה שעה אמרו לא יעורר על מתו וכו' ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום מאי בינייהו דקא עבד בחנם ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל התם כתב הר"י גיאת ז"ל וכיון דטעמא משום עליית הרגל האידנא שרי והקשה עליו הוא ז"ל א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה אלא אף בזמן הזה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עליית הרגל וכו' ע"כ קשיא לי לדעת הרי"ץ גיאת היכי מצי למימר דכיון דטעמא משום עליית הרגל שרי דמשמע דלא בעי מנין להתירו כל עיקר והרי התם דגזרו לעלות פירות רבעי לירושלם מהלך ליום אחד משום עיטור ירושלים ואעפ"כ הוצרך ריב"ז לימנות עליו להתירו וכדקאמרו ליה תלמידיו לר' אליעזר דרצה לפדותו אי לאו דאמרו לו נמנה עליו ריב"ז וכו' וי"ל בהעיר במאי דקאמר הש"ס איכא בינייהו היכא דעבד בחנם. קשה סוף סוף צריך מנין אחר להתירו דהא עיקרא דהאי דינא דדבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו מאיסור ההר והתם נאמר להדיא טעם האיסור מחמת השראת שכינה ואע"ג דנסתלקה שכינה אעפ"כ הוצרך להתי' וה"נ דכוותה דהגם דעבדי בחנם ונסתלק הטעם שבשבילו גזור אעפ"כ צריך מנין אחר להתירו ונראה לומר דכל כי האי גזירות הוו מדברי להדיא טעם התקנה והיו אומרים בשעת התקנה שהם גוזרים גזירה זו בשביל טעם זה ובכה"ג לא בעי מנין אחר להתירו דהוי כאלו התנו שבהבטל הטעם תבטל התקנה ודוגמא לזה כתבו התוס' ז"ל בד"ה מכדי כתיב גם הצאן וכו' וז"ל ועוד קשה כיון דמההוא משתמע התר להדיא כדפי' א"כ אין צריך מנין להתירו ע"כ והא דאומר להדיא בשעת התקנה בשביל טעם פלוני עדיף מהך דההוא דלא משתמע שפיר להדיא ואפי' רש"י אפשר דיודה ולדרך זה נמי נאמר דהך דאמרי לקמן דהאידנא דאיכא חברי חיישינן ולא קברינן מת בי"ט שני ע"י ישראל ולא אשכחן דאימנו על תקנה זו וביטלוה ואעפ"כ קברי האידנא ישראל בי"ט ב' וכמו כן בהך דגזרו משום גילוי דהא חזי' דהאידנא דבטל הטעם אין חוששין ולא הוצרכו למנין ב' כולם הוו כה"ג דפרשו הטעם בשעת הגזירה וכל כי האי גוונא לא בעי מנין אחר להתירו ומהשתא נוכל לומר דטעמיה דהרי"ץ גיאת ז"ל נמי הוי מהאי טעמא והמקשים עליו ז"ל מחלקים לומר בשלמא מאי דמחלק הש"ס להיכא דעבדי בחנם הוי מלתא דס"ד דמוקים תקנה לומר הטעם משום דנפקא מינה בהעדר הטעם תבטל התקנה אלא הא מלתא דחורבן הבית לאו מילתא דסלקי לה בדעתייהו ח"ו לחוש לאותו זמן ונסתייעו המקשים בדבר מדלא קאמר הש"ס איכא בינייהו בזמן הזה. ולהרי"ץ גיאת ז"ל לאו קושיא דאין ה"נ דלא יתנו אם יחרב וכו' אלא מלתא דאתאמרא בתקנתא הכי הות דגזרו משום כדי שלא יבטלו מעליית הרגל וכמעשה שהיה וממילא משתמעא מילתא דבהבטל הטעם בטלה תקנתא ומאי דלא קאמר הש"ס איכא בינייהו בזמן הזה חדית דאיכא נפקותא אפי' בזמן הבית:

דף ו.

גמרא אמר רבא מת בי"ט ראשון כו'. קשה אמאי לא אמרו כן בשבת להתיר שבות דגוי משום כבוד הבריות ונראה דדוקא שבות די"ט דאיסורא דמחמתיה גזרו לא הוי אלא איסור לאו הוא דהתירו אבל שבות דשבת דאיסוריה בסקילה לא התירו וזה למאי דנימא דאפי' בדבר דאיסורו בלאו גזרו אמירה לגוי אעפ"כ הא מיהא חמור. ולמאי דגרסינן בהשוכר את הפועלים דף צ' וז"ל איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודש בה מי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאי' סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא ולא איפשיטא. וכתבו התוס' התם בד"ה אבל הכא וז"ל ואע"ג דבמ"ק אמרינן דבי"ט וחולו של מועד אסור אמירה לגוי התם משום דשבת וי"ט חדא מלתא וגזרו אטו שבת ע"כ לדבריהם ז"ל שבות די"ט משום שבות דשבת הוא דגזור דהא לא אפשיטא באיסורי לאוין אי איכא שבות א"כ שבות די"ט קיל טפי ולהכי שרו ליה לגבי מת משא"כ שבות דשבת דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ודוקא שבות דאמירה לגוי הוא דשרו אבל איסור טלטול אסיר הגם דלא הוי איסורו אלא מדרבנן לא יזוז בו אבר דהא לא אשכחן דשרו ליה רבנן. ובמכלתין דף כ' וז"ל איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט עבר ושחט מהו רבא אמר זורק הדם להתיר הבשר ורבה בר רב הונא אמר זורק הדם להקטיר אמורים לערב מאי בינייהו נטמא הבשר או נאבד כו' מתיבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' אם זרק אין לכתחלה לא בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא. ואב"א שאני שבות דשבת משבות די"ט עכ"ל לפום האי שינוייא דשאני שבת מי"ט משמע דאפילו שאר שבות לבד אמירה לגוי אפשר דיש להחמיר בשבת מי"ט מ"מ לענין הלכה נראה דאסור דהא לא אשכחן שהקלו בטלטול המת בי"ט ראשון:

וראיתי למרן בשלחנו הטהור סי' תקכ"ו ס"א שכתב וז"ל מת המוטל לקברו אם הוא בי"ט הראשון יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום ואפילו אם יכולין להשהותו שלא יסריח וכל זה בעשיית ארון ותכריכין אבל להלבישו כו' ולהוציא ולשומו בקבר על ידי ישראל עכ"ל מרן ז"ל נטה דעתו הקדוש אחר סברת הרא"ש שכתב להדיא דאמירה לגוי חמירא לפי דעביד איסורא דאורייתא ומכשרינן ליה בי"ט כ"ש דשרינן לישר' למעבד טלטול ועיין מ"ש הרא"ש במסכת מ"ק גבי הך דאין חופרין כוכין במועד ומ"ש בסוגיין. ולדעתי טפי איכא חומרא במעשה אשר יעשה האדם הגם דהוי דרבנן מאמירה לגוי הגם דהוי דאורייתא ותדע דהא אשכחן דכל איסורין דאורייתא בין איסורי סקילה בין איסורי לאוין דעבוד בהו רבנן גדרים וסייגות כגון בשר בחלב דאסרו חלב מתה ואסרו שלא כדרך בישול וכן אסרו שומן הגיד הגם שאין בב"ח והגיד אלא משום לאו ואעפ"כ קבעו תלמודא התם במסכת מציעא דף צ' וז"ל מי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא כו' ע"כ וסלקא בעיא ולא איפשיטא ואי תימא דאמירה לגוי דעיקר האיסור חמיר ממעשה ישראל דשבות דרבנן מאי בעי והא אשכחן דכל איסורי לאוין דעבוד רבנן שבות דידהו ותפשוט מק"ו מדגזרו בהו שבות מכ"ש אמירה לגוי בעיקר האיסור. שוב בא לידי ספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל וז"ל יש מי שאומר כיון שמצינו בכל מקום אמירה לגוי קלה ממלאכת שבות ע"י ישראל כדאמרן לענין חולה שאין בו סכנה ש"מ טעמא דשבת כו' ע"כ הרי דבפשיטות קאמר דשבות דאמירה לגוי קלה משבות דקא עביד ישראל בידים והגם דכתב לה בשם יש מי שאומר לאו אהאי דאמירה לגוי קלה קאי אלא אמאי דקא מסיים בה התם יעש"ד אבל בהא מלתא דאמירה לגוי קלה בפשיטות קאמר לה. נקטינן לענין הלכה דלא התירו בי"ט אלא אמירה לגוי דלא עביד ישר' שום מעשה אבל טלטול וכיוצא בו מאיסור שבות אסור. והרמב"ם בפ"א מהי"ט הלכה כ"ג כתב וז"ל כיצד המת בי"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים ובי"ט שני יתעסקו בו ישראל כו' ע"כ יש שרצו לדייק מדברי הרמב"ם דדוקא קבורתו דהוי איסור תורה הוא דהצריך ע"י כותים אבל שאר דברים שאינם איסור תורה מותר לישראל לעשותן אפילו ביום טוב ראשון ורצו להסתייע מזה להשוותו לדעת הרא"ש שפסקו מרן והטור ז"ל ואני אומר לא היא ודיוקייהו בדברי הרמב"ם מר בר רב אשי חתים עליה אבל לא לזאת הכונה נתכוון וה"ק דמאי דשרי' לומר לגוי לא שרו אלא בדבר הצריך לקבורתו אבל דברים שאינן צרכי קבורתו אסור לומר לגוי לעשותן ומסתברא דלא נחת לאסור אלא דברים שהן אסורין ד"ת וכגון למיגז ליה אסא מן המחובר וכדומה אבל איסורא דרבנן הוי שבות דשבות ואפילו אינן צרכי קבורה אלא כבודו של מת לא אסיר ובי"ט ב' דשרי' ע"י ישראל שרי אפילו למיגז ליה אסא ישראל בעצמו וטעמו של הרמב"ם דמחלק בהכי הוא מהש"ס מדקאמר רב אשי וז"ל י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה אסא כו' משמע דלא שרינן כל כי האי אלא משום דכחול שוייוה אבל בי"ט ראשון דלא הוי הכי לא שרינן אלא מלתא דאצטריכא לקבורה. ולעולם ע"י ישראל פשיטא דאסור. אלא מיהא אמינא ולא מסתפינא דאי הוו צריכין לטלטלו ממקום למקום יטלטלהו אפילו ישראל על ידי ככר ותינוק וכההיא דאמרינן במ' שבת דשלח להו שלמה לבי מדרשא אבא מת מוטל בחמה כו' ואמרו לו הניח עליו ככר או תינוק וטלטלו ע"כ הרי דלכבוד המת מותר לטלטלו על ידי ככר ותינוק ואע"ג דהתם היה יכול שלמה לטלטלו ע"י עבדיו אשר לא מבני ישראל המה והגם דמצווה על שביתת עבדו ושפחתו הכנעניים ה"מ מלאכות דאורייתא אבל כגון האי דאסרו חז"ל מוקצה בטלטול שרי להו וגדולה מזו כתב מרן בב"י דאפילו מלאכות גמורות מותרין להם לעשות לעצמן דלא אסר קרא אלא לעשות מלאכת ישראל ומהשתא אמאי לא אמרו לשלמה המלך ע"ה לטלטלו על ידי גוים אלא ודאי דאיכא קצת גנאי למת ישראל להתעסק בו גוים לזה כשיש התר גמור לטלטלו ע"י ככר ותינוק התירו ע"י ישראל א"נ דטלטול ע"י ככר ותינוק התר גמור הוא ואין בו שום מיחוש לאהדורי בתר גוי. ומה מאד תמהני על מרן ז"ל שפסק להתיר טלטול להדיא ומדברי הר"ן מוכח דהמתירין טלטול ביום טוב ראשון על ידי ככר ותינוק הוא דהתירו שכתב וז"ל והא דאמרי' יתעסקו בו עממין איכא מ"ד דדוקא בקבורתו אבל טלטולו מותר על ידי ככר או תינוק כו' ע"כ מוכח דדוקא ע"י ככר או תינוק ומדברי מרן לא משמע דצריך ליה ככר. וגם מדברי הרשב"א מוכח להדיא דדוקא ע"י ככר וכו' הוא דשרי ולענין הוצאה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והתשב"ץ וא"ח ז"ל כלם בדעת אחת לאסור הגם דלא הוי אלא שבות ולפום מאי דדייקנא מדברי הרמב"ם ז"ל הכין סביר ועיקר ודלא כהרא"ש והטור ז"ל:

שם גמרא אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור שמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר ע"כ הרי"ף הביא בהלכותיו לשון המחלוקת ולא הכריע הלכתא כמאן וכתב הר"ן דמחמת דנסתפק בהא מלתא משום דאי נימא דבר פלוגתיה דרב הוא שמואל הלכתא כרב ואסיר ואי נימא דהוי ר' יוחנן הוי הלכתא כר"י ולא ידע מה לעשות ע"כ. והדבר רחוק בעיני דנימא דאיהו לא ידע לפסוק א"כ אנן מה נעביד. ותו דס"ס ספקא הוי הו"ל לפסוק הלכתא כדין הספק והיה נראה לומר דסמך עלי לומר כיון דסליק בספקא עבדינן לקולא כדקי"ל ספיקא דרבנן לקולא אלא שראיתי להרא"ש שכתב וז"ל והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרב אלפסי דאזלינן לחומרא ולהכי לא הזכיר פסק כו' ע"כ. וקשה לי דאדרבה ממה שלא הזכיר פסקא דדינא הוי ספקא לקולא בדרבנן דהא איסור מוקצה דרבנן הוא ואולי דטעמו של הרא"ש הוא מדקי"ל ספק מוכן אסור ומה גם למאי דתניא בברייתא וספקא אסורה וכדיהיב טעמא רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין יע"ש מ"ש למעלה בענין זה הרי דהחמירו רבנן בספק מוכן אנן נמי הכי נימא בהאי פסקא ומהשתא לא מכרעא מלתא בדברי הרי"ף דאיכא למימר כדברי הרא"ש ואיכא למימר דספקא כהאי לא אשכחן דאחמור ביה רבנן וכמו שכתבו רבוותא שהביא הר"ן ועל מי סמך עלי הרי"ף להבין כונתו מה היא. והנכון בעיני לומר דהרי"ף ז"ל גילה דעתו בהדיא דפסק כרב מדכתב בתר פלוגתייהו דרב ושמואל ואי תימא רבי יוחנן עגל שנולד בי"ט מותר מפני שהוא מוכן אגב אמו ה"ז גילה דעתו דבעגל הוא דפסק להיתרא ולא באפרוח דאלת"ה מאי אירייא עגל הא אפילו אפרוח שרי בשלמא מאי דקתני בהך ברייתא עגל שנולד בי"ט מותר אפרוח כו' מותר מצינן למימר לא זו אף זו אלא בדברי הרי"ף לא מצינן למימר הכי מכמה טעמי ומה גם דקא מייתי ליה לבסוף ומה גם למ"ש הרז"ה דעגל אית ביה תרתי מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמיה ע"כ א"כ כשכתב הרי"ף בסיומא דמלתא שריותא דעגל ה"ז מגיד דאפרוח אסיר ועיקר. והרמב"ם בפ"ב מהי"ט כתב וז"ל אפרוח שנולד בי"ט אסור עגל שנולד בי"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן אגב אמו ע"כ בשיטת רבו הרי"ף קאי לפום מאי דפריש' במלתיה וטעמו ז"ל משום דהגם דהוי ספק אסרינן ומטעמא דכתיבנא בפי' דברי הרא"ש ז"ל. וראיתי להרשב"א בס' עבודת הקדש גם בחדושיו למסכת י"ט שכתב שהגאונים פסקו כרב לחומרא וסיים שלדברי הגאונים שומעין ואסיר והגם שבחי' למס' חולין דעתו להקל עכ"ז בחידושיו למ' י"ט ובספרו עבודת הקדש בפסקיו פסק להדיא כהגאונים ז"ל. ומסתברא לי דגם הר"ן דפסק לקולא אי הוה ידע לפסקי הגאונים ז"ל הוה פסיק ותני להחמיר ותדע שלא הביא דעת הגאונים בהדי רבוואתא שכתב בחיבורו ומעתה כיון דהגאונים שלפני הרי"ף ז"ל כתבו להחמיר גם הרמב"ם תלמידו כתב להחמיר מן הסתם יתאמת דרכינו בדברי הרי"ף שגם הוא להחמיר נתכוון וכיון דהגאונים והרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל כתבו להחמיר כל הדן הפך ה"ז דן דלא כהלכתא. תו נראה להוכיח דאזלינן לחומרא מהך דת"ר אפרוח שנולד בי"ט אסור ראב"י אומר אף בחול אסור כו' וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דתני בלשון רבים הגם דאשכחן הך ברייתא דשריא עכ"ז הך חד תנא תני לה בשלמא הך דתניא שרי מצינן למימר תרי תנאי פליגי חד תני הך וחד תני הך אבל בברייתא זו דתני לשון רבים עדיפא למיפסק הלכתא כוותייהו והגם דדברי הגאונים ז"ל א"צ חיזוק עם כל זה כתבתי לתוספת טובה:

וראיתי להרב ים של שלמה שהאריך בטעמים לומר דהרי"ף להקל נתכוון והוכיח כן מכמה הוכחות חדא דהא ברוב דוכתין רגיל הרי"ף ז"ל למיזל בתר לישנא בתרא והכא ואי תימא ר' יוחנן הוי לישנא בתרא והלכה כר' יוחנן לקולא. ב' במלתא דרבנן אזלינן בספקא לקולא. ג' דהכא ליכא תרי לישני דאמור תרווייהו קושטא קאמרי אלא איכא דשמעו משמואל ואיכא דשמעו מר"י ד' דהא רב כהנא ור"א הקשו עליה ושתיק ומ"מ חולקים הם עליו והגם דרבה ור"י תי' עליו לא קאמרי אלא אמאי לא תירץ להם הכי ולעולם לדידהו לא ס"ל הכי ואת"ל דסברי הכי הלא רב כהנא ורב אסי גדולים מהם וקי"ל הלכתא כגדול מחברו עד אביי ורבא דמשם והלאה הלכה כבתראי וכו' ועוד דרבה ור"י אינן אלא כמתמיהין מ"ט שתיק להו רב הלא היה יכול להשיב מוכן אגב אמו לכלבים אבל אין זו תשובה נצחת להתיר העגל מחמת כן ע"כ הרב ז"ל לא נשא עיניו למרום דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דהנה מאי דכתב דברוב דוכתין רגיל למיזל בתר לישנא בתרא מסתברא לי אי הוו תרי אמוראי אבל אמורא חד שנסתפק ממי שמע אדרבה מאי דאמר ברישא עדיף ליה טפי על הרוב דמיניה הוא דשמע והכי משמע דחד הוא שנסתפק בתרווייהו דאם לא כן הול"ל ואיכא דאמרי או ואית דאמרי לה משם ר"י אלא ודאי דמאן דאמר משם שמואל איהו גופיה נסתפק בר"י וכפ"ז אדחי ליה מאי דאמר תרווייהו הוו דאי תימא דנכנס בדרך הספק דבר זה דמתרווייהו שמע הול"ל ואי תימא שמואל ור"י ומדלא קאמר הכי ש"מ דהא מלתא לא נכנסה תחת הספק כלל ומאי דאמר דהוי מלתא דרבנן כבר כתבתי למעלה דספקא בהא מלתא אדרבה אזלינן לחומרא. ומאי דאמר דרב כהנא וכו' הקשו עליה ושתיק מי יימר דלא הקשו אלא להבין טעמו ודבריו ולא חש להשיבם ואינהו נמי אסברו בהא מלתא וחזרו מעצמן מחמת הטעם עצמו דקאמרי בתר הכי רבה ור"י דהוי מלתא דסברא נכונה וראויה היא טפי מהך טעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה ומאי דקאמר דהלכה כרב כהנא ור"א לגבי רבה ור"י הן אמת אי הוו פליגי להדיא אבל הכא אעיקרא דדינא אמינא דלא פליגי כמ"ש כללא דמלתא דפסקא דרמב"ם סלקא מחוורתא:

דף ו:

ראב"י אומר אף בחול כו' כמאן אזלא כו' הרמב"ם כתב פ"ג מהמ"א וז"ל ביצת עוף טהור שהתחיל להתרקם ואכלה מכין אותו מכת מרדות כו' אפרוח שנולד אע"פ שלא נתפתחו עיניו מותר לאכלו ע"כ רבינו ז"ל נפקא ליה איסו' דבתוך הביצה מדאמרינן במכלתין דף ד' וז"ל ע"כ לא פליגי רבנן עליה דראב"י אלא היכי דיצא אבל היכי דלא יצא לאויר העולם לא פליגי ע"כ ולא יצא דלא אסיר אלא מדרבנן מדגרסינן במסכת חולין דף ס"ה אהך דתניא חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ וקאמר הש"ס וז"ל למאי הלכתא אמר רבא שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ ופרכינן אי הכי מאי אירייא דטמאה אפילו דטהורה נמי דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם ומשנינן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"כ מדקמשני עלה דרקמה מוכח דאפילו רקמה לא אסיר אלא מדרבנן. והרי"ף והרשב"א והר"ן גרסי בהך מתני' דברי ראב"י והתוס' לא גרסי לה והכריחו למוחקה מסוגיין דפריך כמאן אזלא ולדעת הרי"ף אפשר דתלמודא אשכח בתר הכי מאן דתני לה להדיא משמיה דראב"י דכוותה הרבה בש"ס לבקיאים. אלא דאיכא למידק מאי בעי תלמודא הכא כמאן אזלא הלא מוכחא מלתא מפלוגתא דאפרוח שנולד בי"ט וכו' דלא אסר שלא נתפתחו עיניו אלא ראב"י ואולי דנסתפק לו' דרבנן דאסרו ביום טוב מיירי דנתפתחו עיניו וכמו דאוקמו התוס' דברי שמואל ור"י דשרו אפרוח שנולד בי"ט והגם דסתם קאמרי הכא נמי נימא דרבנן דשרו בי"ט בנתפתחו עיניו ובאיסור שרץ לא מיירי ואתא ראב"י וחדית דינא דמשום שרץ ולעולם אפשר דת"ק לא פליג ומתני' דכל השרץ אתיא ככ"ע זהו צד ספקו וחדית ליה כמאן כראב"י בפשיטות והמעיין בחדרי הכונה ישקיף דהוי גילוי דעת הש"ס דלית הלכתא כראב"י וכדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה