ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר
פרק ב · דף כא.
גמרא ומי אית ליה לר"ח הואיל כו' לכאורה משמע דה"ה דה"מ למיפרך אפילו אליבא דרבא דאית ליה הואיל דלא מהני לן הואיל אלא שלא ללקות עליו אבל איסור מדרבנן איכא ותדע דמבשל מי"ט לשבת הגם שהוא על צד ההכרח אעפ"כ בעי' עירוב אבל בלא"ה אסיר וטעמא דפריך לר"ח משום דהוי קו' אלימתא טפי ועוד דבדידיה עסקינן להכי מקשה אליביה וכפ"ז למאי דמשני דאית ליה נבילה עסקינן גם לרבא בעי' להאי שינוייא וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט שכתב דין זה ולא התנה דבעינן דאית ליה נבילה אלא כתב סתם וז"ל עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפית בי"ט עכ"ל מוכח דבכל גוונא קאמר ונראה דהרמב"ם דעת אחרת עמו בפירוש דסוגיא דידן דתלמודא לא פריך אלא לרב חסדא אבל לרבה לא קשה וטעמא משום דהגם דלא קאמר רבה אלא לענין מלקות ה"מ כשמבשל להדיא לצורך חול או לצורך שבת שאין צורך יום טוב באמצע אבל למאי דקמן כיון דאיכא צורך רועים באמצע וכל חדא וחדא נדון בה לצורך רועים אופה דזה אפילו לכתחלה שרי ולא אסרינן ליה כיון דעיקר איסור זה אינו אלא מדרבנן ולא קא פריך תלמודא אלא לר"ח דלית ליה הואיל וכיון דכן איסור זה דאורייתא נ"ט זה ולזה לא התנה הרמב"ם בדין זה תנאי דאיכא ליה נבלה כיון דפסק כרבה דאית ליה הואיל:
שם גמרא הני בני באגה דרמו עלייהו וכו' א"ל חזינא וכו' ע"כ פירש רש"י דפליגא אהך דר"ח דאמר עיסה חציה כו' והתוס' משום בטענת שאני הני דבני באגה אי אפשר ליתן פת לתינוק אלא בתר אפיית הפת לבני חיל ולא מקמי הכי ולא דמי לעיסה חציה כו' דאפשר למפליגה ולאפות של ישראל לבד והרמב"ם בפ"א מהי"ט כתב וז"ל בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת בי"ט אם כשנותנו כו' שכל פת ופת ראויה לתינוק ע"כ משמע שדברי רבינו דאפילו יתנו הפת לתינוק בתחלה קודם אפיית הפת אינן מקפידין אעפ"כ מותר דאי לא תימא הכי הו"ל לפלוגי וצ"ל לדעת רבינו מאי שנא מעיסה חציה של גוי דאסיר ופסקה הוא עצמו בתחלת הלכה זו דהרי זה מגיד דסובר דלא פליגי כמו שכתבו התוס'. ונר' בדקדק דברי הרמב"ם אמאי השמיענו הלכה זו בבני החיל לישמועינן בעיסת גוי כו' אם כשנותנין פת לתינוק כו' בשלמא בש"ס אמרינן מעשה שהיה כך היה ובאו ושאלו הלכה למעשה ולעולם אה"נ עיסת גוי. אלא דרמב"ם הו"ל לאשמועינן דין כללי עיסת הגוי כו' והגם דאיכא לדחויי דנקט לישנא דגמרא עכ"ז לאו דבשל דיוקא אמרינן הכי. ותו אמאי איחר לומר תיבת י"ט בסיומא דמלתא ולא אמר על זה הדרך בני החיל שנתנו בי"ט קמח כו' אלא ודאי שבת כוון לומר דמשום אונס והפסד ממון הוא דשרי לזה אמר בני החיל דוקא ואמר לאפות בי"ט ולא לאחריו והא מלתא לא הוה נשמעת אי הוה אמר תיבת בי"ט סמוכה לנתנו ודוק. ודע דכל איסור דאורייתא אם נאנס לעבור עליו לבד מג"ע וע"ז וש"ד הרי זה יעבור ואל יהרג ודוקא מיתה אבל הפסד ממון לא יעבור ויפסיד ממונו ולא יעבור וכדמשמע בסמוך דא"ל ר' יהודה בן בבא לשמעון התימני דלא הו"ל לבשל לבני החיל הגם דהוה חוטפין כל ממונם ודקדק לומ' לו שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים פי' כיון דהוי איסור תורה לא היה להם לעבור מפני הפסד ממון אבל איסור דרבנן יעבור ולא יפסיד ממונו וכן ההיא דאמרינן לקמן דף כ"ב דבעא מניה אביי מרבא מהו לרדות את הכלי בי"ט היכא דאיכא ס' נפשות לא קא מיבעיא כו' כי קא מיבעאי לי משום איבוד ממון וכו' ע"כ ההיא נמי ריבוי איסור תורה הוא אבל איסור דרבנן פשיטא דחיישינן לאיבוד ממון ובמאי דקמן לאפות לבני החיל איכא הפסד ממון ועובדא דשמעון התמני תוכיח להכי חזינן אי יהבי רפתא לינוקא ולא קא קפדי בכי האי גוונא לא הוי איסורא אלא דרבנן וכיון דאיכא חשש הפסד ממון שרינן אבל אי קפדי אם כן הוי איסור דאורייתא דלכם ולא לכותים אמר רחמנא ואסיר דהכא ליכא הואיל. ולפום השתא מאי דקא פריך תלמודא מההוא עובדא דשמעון התמני משו' דהוה ס"ד דהגם דיהבי לינוקא ולא קפדי הוי איסור דאורייתא ועיין דיבור שאח"ז המתחיל ופליגא: