ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק שני · דף לז.
גמ' פת עבה טפח ופירש"י ואפ"ה שרי ב"ה וטפי לא דליכ' ראי' להתיר טפי מלה"פ ובמסקנא מסיק דהאי בי"ט דעלמ' ומשום טרחא ולענין פסח אין אופין אפילו טפח וכדמתקיף לה רב יוסף עש"ע ח"ס ועמ"א שם אות ד' ולא הבינותי מ"ש א"כ יעו"ש. אדרבה מדדחיק לומר פת מרובה פת עבה קרי או בלישה אמאי לא [פי'] פת עבה כפשוטו דב"ה מתירין פת עבה אפילו הרבה טפחים ופסח אשמעינן רבותא וב"ש אוסרין אף בי"ט דעלמ' טרחא שאופה פת עבה הרבה עב טרחא לצורך חול. ומיהו מאידך בריית' דלא הוזכר פסח אלמ' אין חידוש פסח לב"ה. ועכ"ז י"ל דודאי אסור לאפות פת עבה טפח והלכך אין חידוש פסח משאר י"ט:
ע"ש ואמאי קרי פת עבה דנפישא בלישה א"נ כו' הנה מפני שיש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי אשיחה וירוח לי הרי"ף ז"ל כתב תניא אין אופין פת מרובה בי"ט וב"ה מתירין. וה"מ בי"ט אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יותר ממ"ג ביצים כדאמר רבא (לקמן מ"ח א'. ובגירסתינו רב) קבא מלוגנאה לפסחא ועיין רא"ש הקשה ב' קושיות. א' דבריית' לא מיירי אלא באפי' לא בלישה ואפ"ה י"ט ופסח שוין. ועוד דלמיפא אין לו פירוש דאם הוא שיעור חלה יכול לאפות הרבה והר"ן כתב למיפא שגירת לישן הוא. אבל קושיא א' לא תי' דבריית' לא איירי לענין לישה. ומיהו לתי' א' פת עבה דנפישא בלישה א"כ שפיר אמר דבריית' דפת עבה בי"ט דעלמ' דב"ה מתירין. אעפ"י דנפיש' בלישה אבל פסח לא דאסור ללוש יותר משיעור. ומיהו תי' א' דאמר דנפיש' בלישה ותניא י"ט של פסח נמי (ב' ברייתות הן) קשה הא אמר רב קבא מלוגנאה כו'. וזה לפי חכמי צרפת הובא בטור תנ"ו דעבר ולש יותר משיעור אסור משא"כ לדידן דיעבד שרי כמ"ש המחבר בתנ"ו, א"כ ב"ה מחירין אפילו אם עבר ולש יותר משיעור עשרון וב"ש אוסרין מלאפות טרחא שלא לצורך בי"ט דעלמ'. וב"ה מתירין אפילו בפסח אלא דמשמע דרי"ף גורס פת מרובה בי"ט. לא פת עבה. עיין מ"ש ברש"י ד"ה הכי גרסינן (ועיין ביצה כ"ג גרס פת מרובה):
ברש"י ד"ה הכי גרסינן אין אופין פת עבה בי"ט ולא גרסינן בפסח. לכאורה נראה דגרסת הרי"ף באידך בריית' אין אופין פת מרובה בי"ט וב"ה מתירין. ולפ"ז יש לגרוס פסח ומייתי ראי' דהאי פת עבה פת מרובה הוא ופסח לאו דוקא ה"ה שאר יו"ט אלא תנא בפסח קאי והיינו לאי בעית אימ'. משא"כ לתי' קמא דנפיש' בלישה קמ"ל ב"ה מתירין אפילו בפסח. ול"ת כיון דלש יותר מכשיעור ניתסר אפילו דיעבד כדעת י"א הובא בטור תנ"ו קמ"ל דשרי דיעבד עכ"פ. ומיהו עיקר פלוגתייהו לענין טרחא נמי כו'. וכי פריך מ"ש פסח לתי' אי בעית אימ'. ורש"י לא רצה לפרש כן ופירש תנ"ה דלאו דוקא פסח. כמ"ש בד"ה תני' נמי הכי יעו"ש. עיין מ"ש בגמ' מזה. ועיין בטור:
בתוס' ד"ה ובית הלל מתירין טעמ' דב"ה כו'. אבל הטור בחת"ס פירש פתין גדולים וקמ"ל דטרחא יתירא שרי. ואין זה דין דביצה דמערמת אשה ואופה מלא תנור. ועיין ר"ן כאן משום דקשי' ליה דסתמ' תנן אפילו בכירה בלא תנור יעו"ש. ובתק"ז יעו"ש והתוס' גופ' ביצה כ"ב ב' דנפיש' בלישה פירשו כמו הטור דפתין גדולים יעו"ש והקשה על פירש"י דלשם וכאן פירשו כמו שכ' רש"י שם וצ"ע ויבואר אי"ה:
שם תנו רבנן כו'. סוגיא זו עמוקה היא בפרט לאיש כמוני שדרכי החכמה נעלמו ממני. ואפרש בקוצר אולי אזכה לפרשה באורך הרא"ש ור"ן. תנן התם שהיא משנה פ"א דחלה מ"ד. הנה מדומע כתב הר"ש והתוי"ט דלמ"ד תרומה דרבנן דאל"כ לא אתי דימוע דרבנן ומפיק מידי חלה ד"ת. והר"מ ז"ל בפ"ו מביכורים ה"ד [כ'] סתם מדומע פטור ולא חילק בין תרומה ד"ת או דרבנן וצ"ע:
ואמנם ב' דברים הראשונים רש"י פירש איסקריטין רכה מאוד וספוגין פי' הרע"ב רכה (וכ"ה בש"ע י"ד שכ"ט ס"א) והנה יש בכאן הרבה שיטות ואפרש ב' מהן. ר"ת והר"ש מקוצי בפי' המשניות. לר"ת פרט ד' דברים אלו שהם בלילה רכה מסתמ'. ולכך פטורים דלאו עריסותיכם מיקרי. דעיסה משמע עבה גם אח"כ לא אפאו בתנור. אלא בחמה לר"י. ולר"ל באלפס ולכך פטורים הא בלילה עבה אפילו בחמה. או בשלה במים. מגלגול חייבת אפילו הי' דעתו מתחלה בגלגול לבשלה. ולפ"ז הא דתנן פ"א דחלה מ"ה עיסה שתחלתה וסופה סופגנין פטורה מחלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין או תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת היינו בלילה רבה. תחלתה ספוג רכה וסופה בחמה או באלפס. לר"ל פטורה הא תחלתה עיסה עבה וסופה ספוג בחמה כו'. או תחלתה ספוג רכה וסופה בתנור חייב כו' וכ"פ הרע"ב שם (ותמהני שלא הביא פי' הרמז"ל שהוא כפירוש הר"ש) ואמנם הר"ש ז"ל בפי' המשניות כ' וכ"ה דעת הרמז"ל דבעבה אפ"ה תליא מלת' בדעת הלש. אם לש ע"מ לאפות בתנור (או אלפס לר"מ) חייבת אפילו נמלך ובשלה במים. ואם לש אדעת לבשלה פטור. אא"כ נמלך ואפה דוקא באלפס לר"י או בתנור לר"ל. ולפ"ז בבלילה רכה אפילו לש אדעת לאפות בתנור לא מהני אא"כ אפה בתנור. אז חייב בחלה, וטעמ' דמלת' דכתיב ראשית עריסותיכם דמשמע עיסה עבה וכתיב באכלכם מלחם הארץ משמע עיסה שתהא ראוי' ללחם. כדרך העיסה לעשות ממנו לחם והיינו עבה ודעתם ללחם לאפות. אז חייבת בגלגול אף נמלך ובישלה הא רכה דלא עריסותיכם מקרי אין חייבת בגלגול אעפ"י שלש ע"מ לאפות כי נמלך ובשלה פטור אא"כ אפה הרבה בתנור חייב אח"כ ולפ"ז א"ש דפרט ד' דברים הספוגין כו'. דרכה אעפ"י שלש ע"מ לאפות בתנור כי נמלך ובשלה פטור לר"י בחמה ולר"ל באלפס. הא עבה חייב כי דעתו לאפות אעפ"י שנמלך. וכפי דעתי ההדיוטית תראה שבספרי ש"ע דפוס אמשטרדם ופיורדא נפל טעות בשכ"ט סעיף ג' עיסה שבלילתו רכה. ועבה צריך להיות. דרכה אין תלוי בדעת. וז"ש בס"ב עיסה בלילה רכה אם אפה בתנור או באלפס חייב. וכמ"ש רבינו הש"ך ז"ל שם אות ב' דאלו עבה חייבת כו'. והיינו כשדעתו הי' לאפות אעפ"י שלא אפה אח"כ ובסעיף א' פרט ג' דברים דפטורים. היינו רכה. אעפ"י שדעתו הי' לאפות כי הדר בישלה. דאל"כ איזה חילוק יש בין הני לעבה הן אמת שהר"מ ז"ל פ"ו מבכורים הלכה י"ג פירש כר"ש אלא שלא חילק וסתם בין בלילה רכה או עבה ואף את"ל סתמ' כפירושו. מ"מ הי' לבאר ברכה מאי דינה. ולא עוד אלא שהר"ן ז"ל בשמעתין הקשה עיסה תחלתה סופגנין וסופו עיסה (דהיינו אפה אח"כ בתנור) חייבת. ומ"ש מהקדישה וגלגלה ופדאה פטורה. וי"ל דהתם מחוסר מעשה (פדיה) משא"כ כאן דמעשה מוציא מידי מחשבה יעו"ש. והיינו שתחלתה לש עבה ע"מ לבשלה. ואח"כ נמלך ואפה דהוה מעשה (ולפ"ז בש"ע שם ס"ג ונמלך לעשותה לחם. היינו מעשה שאפה דוקא שמעשה מוציא מידי מחשבה לא מחשבה מידי מחשבה). ומ"מ קשה בלילה רכה מה מהני אפיה אח"כ כיון דמחשבה אין מועיל לה אלא ש"מ דברכה נמי מהני מחשבה אם לש רכה ע"מ לאפות חייבת אם לא שנאמר גלגלה בהקדש ופדאה פטורה. היינו כשבישלה אח"כ. ומחשבה תחלה היתה בהקדש הא אפה אח"כ חייבת בפדאה. ואמנם הרמז"ל פ"ח מביכורים ה"ו לא הזכיר כלום אם אפה אח"כ. ובי"ד ש"ל ס"א עיסת גוי פטורה. משמע אפילו אפה הישראל אח"כ כשהי' לאחר הגלגול ברשות ישראל שלקחו מגוי לאחר הגלגול פטורה. ואיך יאמר בשכ"ט ברכה אם אפה אח"כ חייבת כיון דלא מהני בה מחשבה כאמור וכ"ת אה"נ אם קנאו ישראל ואפה חייבת. הא בורכא דהרי הפרישה קרא תגר על נשים שלוקחין (בינק) [בצק] מגוי ואופין דלאו שפיר עבדי ואמאי. וש"מ דאפי' לא מהני. וא"כ לכאורה קשי' משכ"ט לש"ל:
שם חלוט של בעלי בתים ר"ל אמר הללו מעשה אלפס ור"י אמר כו' ר"ל אכל הני ד' קאי כפירש"י וכולן מעשה אלפס הן. וי"ל למה פרט חלת המסרת. ולר"י נמי בחמה הא חלת המסרת מחבת הוא כדמתרגם מחבת מסרת. ואפ"ה פטור דמיירי ע"י מים או משקה דמודה ר"י כמו דמייתי בירושלמי הביאו התוס' ע"ב ד"ה דכולי עלמ'. א"כ לוקמי' כל הד' על ידי משקה. ועיין ר"ש פ"א דחלה מ"ד וה' יעו"ש:
שם במצה הינא ובאלפס. עיין מהרש"א ע"ב תוס' ד"ה דכ"ע לר"ת דלמא בעבה דא"כ הוה מצה עשירה כמ"ש ר"ת דף ל"ו ב' ד"ה פרט לחלוט יעו"ש. אבל הא דסופגנין בלילה רכה הוא. ועוד דעבה אפילו בחמה חייב משעת גלגול. וכן לחמי תודה לענין דהוה לחם. אבל לומר דהוה מצה בכך ואין בא לידי חימוץ עוד פשיט' דבמצת פסח לא בא לידי חימוץ. עא"ח תס"א ומהרש"א כאן: