אור ברסלב

ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים

פרק שני

פרק ראשון

כל שעה שמותר לאכול מאכיל מבנין פיעל יוצא לשלישי וביו"ד נחה. ועיין מ"ש לקמן ע"ב גמרא פשיטא וברש"י ד"ה כל שעה:

בד"ה כל שעה דתידוק כו' בזרע יצחק פירוש לסתום כר"ג. ועיין פי' הר"מ ז"ל. ולכאורה משמע מדבריו במ"ש דזה אמת ולא כתב שאין הלכה כזאת המשנה. אלא דאפשר דאתיא כר' יהודא וכ"ש שמותר מ"ה אלא התלמודא אומר טפי ניחא לר"ג מכח קושיות רש"י הא איכא שש ואינו צורך. ולי נראה לפרש אעפ"י שפירש"י ע"ב ל"ג פשיטא דדרך התנא ליכפל מ"מ צריך רישא לגלוי אדיוקא דעבר זמנו היינו שש דאל"ה ה"א עבר זמנו זמן תורה ושבע קאמר. ועיין מהרש"א ובאמת לכאורה קושיא עצומה היא. ובלישנא דגמרא למה לי בהמה ולמה לי חיה יורה דעל שניהן קשה למה כלל כקושיות רש"י ומסיק דה"א דגרע מאכילת אדם ועיין ברא"ש שמפרש שעומד עליהם ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן משמע מלשונו דצריכא אגב גררא הוא הא עיקר דינא לדיוקא ואגב מפרש בהמה וחיה ואין להאריך:

בד"ה כל שעה שאוכל כו'. בתרי לישנא פירוש אוכל ומאכיל הוא פועל יוצא לשני ולשלישי. משא"כ מותר אינו פועל ומאכיל פועל. ועיין מהרש"א:

בד"ה ולאו אדעתי' דליבטלי' דבזמן התלמוד היו מבטלין רק פ"א בלילה וביום היו נזהרין עוד שלא יפורר מהחמץ שזוכה (ועיין בדף יו"ד א' בתו' ד"ה על ובדק ובמהרש"ל שם) ומש"ה שפיר אמר דעובר בל יראה כו':

בתוס' בד"ה כל שעה ואסור למכור ואם מכר מותר כו'. התנא אמר אסור בהנאה ולא אמר עבר זמנו אסור למכור דה"א הנאה מותר. דמכירה שם בעליו עליו. אבל בכלל הנאה מכירה נמי. ואם מכר מותר הדמים. עיין בחולין ה' ב'. ולמחליף עצמו י"א מדרבנן אסור וע"ז והקדש ושביעית תופסין דמיהן ע"ז הכל אפילו אלף. הקדש יצא זה ונכנס זה ושביעית ראשון ואחרון. ועיין בפוסקים אין כאן מקומו:

בד"ה ואי אשמעינן כו'. כיון שא"י היכן הוא וכ"מ לעיל. וכי משכחת כו'. נראה מכאן שסוברים דלא אמרינן מידי דהוה אמי שאכל חלב שוגג. ולעיל בדף וי"ו ב' בתוס' ד"ה ודעתי' פירשנו שסוברים כרא"ש ואולי כאן תו' אחרים הם ולרא"ש שם צ"ל דה"ק כיון שעומד עליהם כמ"ש הרא"ש כאן וחיה תרי חששא שמא ילך מהם וישכח מלבטל. משא"כ בהמה חד חששא שמא ילך מהם. וא"נ מבטל יחזור ויזכה בפסח. כמ"ש הר"ן פ"ק שביטול תלוי במחשבתן של בני אדם וה"ה דהמ"ל דלמא יאכל מיני':

דף כא:

ברש"י ד"ה שלשים יום כו'. שחל חובת הביעור לכאורה יראה דלאו ממש כב"ש. וג' מחלוקת לב"ש מ"ה מצווה לבערו מן העולם. אף קודם שלשים. ולר"י ב"ב מדרבנן דוקא תוך שלשים. הא קודם שלשים אף שיודע שלא יכלה קודם פסח שרי. וכותח אורחא נקיט שמשהה זמן רב. וי"ל עוד דר"י ב"ב כב"ש ממש. וכותח עשוי לשלשים יום. ומ"ה אסור ולר"ת דכותח ליכא ב"י ליכא לפרש כן. ומש"ה פירשו התו' בד"ה ריב"ב בע"א וע"ש מהרש"א:

בתוספת בד"ה חרכו כו'. דומיא דפת שעיפשה בדפוס ציין לעיל זיי"ן. וט"ס לכאורה אלא ט"ו ב' הפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה נשרפת כו'. והכלל כל שחרכו קודם איסור ונפסל לכלב מותר לאחר זמן. משא"כ אם חל שם איסור חמץ הוה מנקברין. וא"נ לר' יהודא מ"מ גחלת מדרבנן לכתחלה אסור כמ"ש בישלה דיעבד. עיין תוס' דף ה' א' ד"ה ואומר יע"ש. ויש לנו אריכות דברים בהא דחמץ נשתנה מאיסורין שבתורה לענין שלכ"א והארכתי בפריי לא"ח ה"פ וכאן אין להאריך:

בד"ה עבר זמנו כו', דרך התנא ליכפל כו'. דלא משני שפיר. יש לראות דרישא לא צריך אלא לדיוקא. א"כ מש"ה הסיפא מיותר ועמ"ש לעיל ברש"י ד"ה לדיוקא כו'. ומלת שפיר די"ל דמותר לאו דיוק גמור הוא. כמ"ש התוס' דף י"ג ד"ה רבן גמליאל. ועיין מהרש"א כאן ועמ"ש התוס' דף כ"ח ב' ד"ה רבי שמעון למה שורפין לר"ש (היינו מתני' שורפין תרומה טהורה עם הטמאה מוקי לר"ש כדרך שעולם רגילין לשרוף. או בלא"ה ר"ש לא פליג על מתניתין דשורפין בתחלת שש) ותירצו דגזרינן שמא יאכלנו יע"ש ואין להאריך:

בד"ה בהדי דשריף לר"י אפרן מותר. והגחלים מדרבנן לכתחלה אסורים. ועיין תוס' דף ה' ד"ה ואומר יעוין שם:

בד"ה כל מקום כו'. לימא דאיכא בינייהו הא. ויש לראות דלר"מ משמע דלא יאכל לישני' משמע בין אכילה והנאה מנבילה. וכמ"ש ר"א מחד אכילה והנאה במשמע משא"כ לר' יהודא דמאותו יליף לה. והוה לאו הבא מכלל עשה. ומש"ה פסק הרמז"ל דאין לוקין על הנאה ועיין פני יהושע. א"כ לר' יהודא פשיטא דאין לחייב כרת מאותו דלאו הבא מכלל עשה הוה איסור לא כרת ולקמן בעי לומר נ"מ אליבא דהלכתא לר' יהודא וצ"ע ועיין חולין ק"כ בהעור ורוטב נפש לרבות השותה ועיין בספר זרע ברוך:

גמרא לשעות דרבנן דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן המקדש משש כו'. ולעיל ז' א' הגירסא רב חייא בר' יוסי אמר רב יע"ש ויש לעיין לפיר"ת לעיל ו' ב' ד"ה משש דסוף שש קאמר וחוטי קורדנייתא נוקשה הוא מה ראי' מייתי לשעות דרבנן. גם ממשנה אוכלין כל ד' ותולין כל חמש לא אוכלין ולא שורפין משמע הא שישית אסור בהנאה וטפי הוה לאתויי הך מתניתין וצ"ע:

שם אמר חזקי' מנין לחמ"פ שאסור בהנאה שנא' לא יאכל יראה פירושו מדהוה לומר לא תאכל או יאכל בחולם שהוא אזהרה על הפועל לא על הפעול לחמץ לכן דרוש בי' כל הנאה המביא לידי אכילה ובכל צד לא יהא נאכל:

שם ופליגא דר' אבוהו כו'. במשמע עד שיפרוט כמו בנבילה ר"א לר"מ אמרה למלתי' והיינו משמעות לא יאכל משמע הנאה נמי משא"כ לר' יהודא אותו לאו הבא מכלל עשה הוא ומדאמר עד שיפרוט כדרך שפרט בנבלה. היינו דמדאצטריך היתר הנאה בי' דאי לדוגמא נקיט הא איכא כמה דברים ולא פרט בפירוש. ואפ"ה מותר מק"ו או מדרשא כמו לכם תרומתכם וכדומה. והקשה הרב המופלג מוהר"ר חיים במוהר"ר דוד טולציש ז"ל מלבוב מנלן דפליג דלמא כר"א סובר חזקי' וצריך למכתב לא יאכל בצירי דלא נטעה לומר דחמץ יצא מן הכלל דהא חסרה תורה בב"י. וכתיב שלך אתה רואה. ולפיכך פרט לא יאכל בציר"י וע"כ גזרת הכתוב ועשאן כאלו ברשותו עד כאן דבריו ז"ל. והנה הקשה זה לי בעודו בחיים חיותו זה זמן רב בילדותי בבית המדרש פה לבוב ת"ה. ולא עניתי אותו דבר כי היו נראה בעיני קושיא עצומה. ועתה חיים שבק לנו עד מאה שנים ולכל ישראל ראיתי ונזכרתי קושייתו ז"ל, ולדידי איפכא קשיא לי דודאי הא דאמר ופליגא דר"א שפיר קאמר דאי ס"ד כר"א סובר ומאותו לר' יהודא דהלכתא כוותי'. וחולין בעזרה לאו דאורייתא. א"כ באמת למה לי' לחזקי' אותו ללמוד שאר איסורין דהא ליכא כ"א חמץ ושור הנסקל ובתרוייהו כתיב לא יאכל בצירי, כדמסיק לקמן דף כ"ג ב'. ולפני זמנו ולאחר זמנו סברא הוא דאין לחלק. כמ"ש התוס' שם. וודאי פליג אר"א כו'. וחולין בעזרה ד"ת ור"א אין ה"נ דלא שני לי' בין לא יאכל בחולם ובין בציר"י. אבל לר"א קשיא מנ"ל דחמץ אסור בהנאה ולומר גזרת הכתוב הוא אימא דאותו לשור הנסקל וחמ"פ שרי ולא גזרת הכתוב. דלדידי' אין חילוק בין לא יאכל בחולם או בציר"י ולכאורה יאמר דלר"א, ש"הנ מבעל השור נקי נפקא לי' הנאה ועורו מאת או בעל השור נקי לח"כ ואת לעורו. וממילא שאר הנאות דעור נמי הנאה הוא וכפי הנראה דאנו דורשין את. וא"כ לא צריך רק לחמ"פ וא"ש. הן אמת שרש"י כ"ג ב' ד"ה איסור הנאה כ' וקשיא לחזקי' וכ"ש לר"א ולפי מ"ש לר"א לא קשיא לי' ויבואר שם אי"ה וכאן אין להאריך:

בפירש"י בד"ה משש. ע"כ מתחלת שש דאל"כ פשיטא ר"ל דאפי' תאמר משש משמע מסוף שש. כמ"ש ר"ת בדף ו' ב'. ע"כ דחיק ומוקי אנפשי' מתחלת שש. ומ"ש פשיטא יש לעיין דלר' יהודא הוה מן הנשרפין ואפרן מותר. עמ"ש התוס' בדף כ"ט ב' ד"ה אין פודין יע"ש. גם קשה הא לר"ש לפני זמנו שרי בהנאה עד הלילה ע"ש בתוס' כ"ח ב' יע"ש. וצ"ע ויבואר אי"ה לקמן בדף כ"ח. ובפריי לא"ח אבאר שיטת בעל המאור וכאן אין להאריך:

ד"ה עד שיפרוט כו'. והוצרך להתירה. בימי חורפי כתבתי (והוא בספרי בפורת יוסף) דלגופי' לא צריך קרא להתיר בהנאה דמוכח מקרא דכי יכרה איש בור כו'. והמת יהי' לו. דא"ל בבן פקועה כמ"ש התוס' בב"ק מ"א א'. דלר"מ בן ט' אין ניתר בשחיטת אמו יע"ש. ומרש"י משמע דלגופי' צריך להתירה בהנאה. ואי הוה אמרינן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא דרך הנאתן הא שלא כדרך הנאה ליכא איסור תורה כ"א איסור דרבנן. אין ראי' מהמת יהיו לו דראוי עכ"פ שלא כדרך הנאתן. ועיין לקמן כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך הנאתן ופירש"י שם ובתוס' כ"ט ב' ד"ה אין פודין ובמ"ל פ"ה מיסודי התורה. ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר דינו של כ"א באורך וכאן אין להאריך:

בד"ה דברים ככתבן כך מצותה כו'. ולא ימכרנה לגר רמז במצותה כמ"ש התוס' ע"ז כ' א'. ד"ה ור"מ דנבלה דבר מועט הוא לישראל ולגר שוה הרבה משא"כ שאר חפצים לא עדיף מישראל. ומ"ש לא ימכור לגר הרמז"ל פ"ג ה"א מזכי' ומתנה כתב בפירוש דגר בין נתינה ומכירה שרי יע"ש. ובעכו"ם (פי') [פ"י] לא סיים כן ועלח"מ בזכי' יע"ש. ובע"ז כ' א' (וחולין קי"ד ע"ש תוס' ד"ה ר' יהודא) ציין רש"י לנכרי במכירה נתינה אסור יע"ש:

בתוספת ד"ה בשלמא כו' הוה ידעינן מסברא כו' שאין צריך להקדים וצריך נמי נתינה כו'. הנה לכאורה יאמר דר"מ ור' יהודא בהא פליגי לר"מ ע"כ לא יאכל הנאה נמי משמע דאל"כ לשחוק מכל הקרא. ולהקדים סברא חיצונה. וע"כ קרא צריך ללא יאכל הנאה במשמע וצריך נמי או דאי לאו ה"א להשוותן דעדיף טפי. מלומר סברא חדשה לא יאכל הנאה במשמע. משא"כ לר' יהודא אותו לשאר איסורין א"כ ע"כ או לחלק. דאל"כ לשתוק מכל ולהקדים סברא ונבלה גופא דשרי בהנאה מנפל שמה שור והמת יהי' לו (כמ"ש בספר פורת יוסף). ואמנם עתה ראיתי במ"ש רש"י כאן וחולין קי"ד דהוצרך בנבלה לגופא וכ"מ הגמרא למשרי נבלה כו'. וא"כ לר' יהודא אה"נ דאותו לשאר איסורין שבתורה. וע"כ או לחלק דלהקדים לשתוק מאו ומהיכי תיתי להשוותן. דהא צריך קרא לגופא להיתר הנאה בנבלה שלא תאסור מאותו. ואי קשיא לר"מ איהו נמי יליף מאותו לחשנ"ב והיינו דאי לשאר איסורין לשתוק מאותו ומנבלה מוכח דאל"כ לשתוק מכל הקרא ומ"מ קשיא או למה לי דלהקדים סברא הוא ואי דה"א להשוותן. מהיכי תיתי הא ודאי צריך קרא לגופי' שלא תאמר אותו לשאר איסורין האמורין בהן לאו (כמ"ש רש"י דף כ"ב א' ד"ה ור"מ והכי משמע כו' הנאסר משום מחיצה כו'. הא לא"ה ודאי דגם שאר איסורין האמור בהן לאו פשיטא דיש לאסור מאותו) וא"כ אכתי או למה לי. וי"ל דאי לאו או ה"א חשנ"ב לאו דאוריית' אלא לשאר איסורין. ואי דמנבלה מוכח ה"א להשוותן ממה דנימא דבר חדש ללא יאכל אכילה והנאה. ואי דא"כ למה לי היתר בנבלה הא צריך לגופא דה"א נבלה אסור בהנאה. וא"כ שפיר כתב רש"י כאן ובחולין מדהוצרך דהיינו לגופא בנבלה. דלא נפקא מהמת יהי' לו דאימא שלא כדרך הנאתן. וזהו מה שרצינו לבאר (דאל"כ אכתי או לר"מ למה לי) וכאמור:

ומ"ש התוס' וצריך גר ונכרי הקישור הוא פשוט דכיון דלהקדים סברא לר"מ לכתוב נתינה דגר לחודי' וידעינן לא יאכל הנאה דאל"כ למה לי כלל ע"ז תירצו דהא למעט חברי'. ועיין מהרש"א כאן ותוס' פכ"ה קי"ד ב' ד"ה עד. ול"ק לכתוב מכירה דגר. דה"א למעט נתינה דגר (שיתגייר). ודע דכאן יאמר דנתינה דגוי ודאי מצי למכתב לחוד דלא גרע גר מגוי לענין זה כמ"ש מהרש"א ז"ל. וכתב יתור קרא גר וגוי ללמד לא יאכל אכילה והנאה דאי נתינה דגוי לחודי' ה"א לגופי' להוציא מפשטי' דלא תחנם דמשמע אסור ליתן מתנת חנם. והשתא ע"כ מוקמינן לא תחנם לדרשא אחריתא. בע"ז כ' א'. ולכך כתב יתור גר וגוי להורות הא כ"מ דכתיב לא יאכל הנאה נמי במשמע והבן. ועיין ברש"י חולין קי"ד ב' דלר"מ לכתוב גר באמצע בין נתינה למכירה יע"ש. ואין להאריך:

דף כב.

גמרא. היא וחלבה וגידה הותרה אגב גררא אמר ג"כ חלב וכר"ע לקמן דהלכתא כוותי' כדי למיהוי מיותר יעשה לכל מלאכה לטומאה וטהרה יע"ש. ועמ"ש לקמן:

הניחא כו'. אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל הרמז"ל פסק אין בגידין בנ"ט. ואפ"ה האוכל ג"ה של נבלה. לוקה ב'. הואיל ואחשבי' רחמנא לאכילת גיד ה"ה לענין נבלה יהי' הקושיא דתתננה ואכלה כתיב הנך דבני אכילה לא ג"ה שאין ראוי לאכול ורש"י פירש כפשוטו דסובר כיון דאין בנ"ט לא הוה בכלל לאו דנבלה ולא בכלל היתר הנאה ולהר"מ כמ"ש. ועיין פני יהושע כאן ור"ש דפוטר בג"ה של טמאה דג"ה של טמאה לא אחשבי' ולגמרי פוטר כמ"ש רש"י כאן:

רש"י בד"ה אותו אתה משליך כו'. כל איסורין שנאמר בהן לא תאכל כגון זה למעוטי חולין בעזרה דלא כתיב בהו לאו ומסתבר לאוקמי' איסורין דכתיב בהו לאו. ועמ"ש בד"ה ור"מ. ומ"ש מגופא דקרא כו', ומיהו הו"מ לומר כן אלא דר"א בהכרח סובר הך דרשא דאין מקפח וחשנ"ב לאו דאוריית' דאל"כ במאי פליגי:

בד"ה ור' מאיר כו'. פרט היתר לגופא אצטריך. לרווחא כתב כן דהא כבר כתב דאין מקפח כו'. ומיהו מקרא דחלב נבלה וטרפה יעשה לכל מלאכה אלמא דשרי בהנאה. די"ל דחלב נבלה קיל מנבלה עצמה ואימא נבלה וטרפה אסורים בהנאה וחלב מותר דלענין טומאה נמי אין בכלל נבלה כר"ע לקמן. וז"ש רש"י והכי משמע כו'. דלא בא הכתוב לסתום ולדרוש מיני' דוקא חשנ"ב. כתב דמשתמע שפיר משום איסור מחיצה:

בתוספת בד"ה אותו כו'. עובר שהוציא את ידו יש לראות אמאי לא טרפה גופא להתיר בהנאה דלא נקיש מקדשים דאתיא מני'. ועיין לקמן בסוגיא דאיסי דטרפה כתיב בשמות כ"ב פסוק שלשים ויליף מיני' בב"ח מקודש קודש ואין להאריך:

בתוספת ד"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' כו'. משמע לגמרי מה שיש לעיין בדבור תוספת כתבנו בספר פורת יוסף יע"ש. גם מ"ש מהא דת"כ יבואר בספרי ראש יוסף על חולין קי"ד בזה וכאן אין להאריך:

בד"ה ור"ש כו'. שכינו מותר ל"ד. אלא ה"ה מכירו. עי"ד סימן קנ"א, ומ"ש מלא תחנם. עיין מהרש"א. ולכאורה מההוא דדברים ככתבן י"ל להיפוך. לגר דוקא בנתינה לא במכירה אבל גוי אף נתינה שרי שהרי להר"מ פ"ג מה' זכי' הוא להיפוך לגר בין נתינה ומכירה לכך הוצרכו לההוא דע"ז. ומ"ש דהא לא נישנית בסיני כפי הנראה הוא תירץ אחר. חדא דגם קודם מ"ת לא נאסר אלא לבני יעקב. ועוד דא"נ לכל בני נח. הא לא נישנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לבני נח. כמ"ש בסנהדרין נ"ז א'. יע"ש וצ"ע:

בא"ד וא"ת תקשי לחזקי' מר"ש כו'. דלא שייכא בי' אכילה כו' דלכאורה לא אתי כר"מ. כוונתם דר"ש סובר בקדושין נ"ח א' דחשנ"ב דאוריית' וע"כ מאותו וג"ה אסור בהנאה ע"כ סובר כר' מאיר ויליף מנבלה כר"א ולהקדים סברא וקשיא לחזקי' מר"מ ור"ש. משא"כ מר"מ לחודי' לאו קושיא דחזקי' יסבור דלר"מ להקדים צריך קרא. משא"כ מדר"ש נשמע לר"מ וקשיא. ואהא תירצו דאין בנ"ט סברא דבהנאה נמי אסור. ולכאורה משום דכ"ש אם אכילה דהוה שלכ"א כלל דעץ הוא אסור כ"ש הנאה. אבל ממ"ש דלא שייכא בי' אכילה לא משמע הכי. גם ליכא לפרש כן. אלא ה"פ דלא הוה למכתב בלשון אכילה דלא שייכא בי' לשון זה והוה למכתב בלשון אחר וש"מ דלא יאכלו הנאה המביא לידי אכילה. ומיהו הא ל"ק לכתוב הנאה. ה"א אכילה שלכ"א כי הא לשתרי לגמרי ועוד כתבו דחזקי' לא אתי כר"ש. דכר"מ נמי לא אתי דלא כפירש"י לקמן. דכר"מ אתיא דלהקדים אצטריך דאין זה סברא ועיין מהרש"א:

ברש"י ד"ה אלו ואלו כו'. יסוד מערבי כו'. דכי פגע בהיכל ביסוד מערבי פוגע וחיצונות בדרום בכבש שהי' בדרום עיין זבחים מזה:

ד"ה ויוצאין כו'. כמו לנחל איתן עמו"ק כו'. הרמז"ל מפרש בעגלה ערופה. נחל שוטף מים. איתן קשה. בחזקה. ורש"י מפרש כמשמעו נחל מקום עמוק בלי מים כן נחל קדרון מקום עמוק בלי מים וצ"ע כפי הנראה מים הוא:

ד"ה ומועלין כלומר אסור כו'. עשה כלומר כי אין בו מעילה. כמ"ש התוספת ד"ה ומועלין בהן ורק מדרבנן אסור ליהנות בלא דמים מהם. ומ"ש ומ"מ דם מותר בהנאה הוא ממה דמזבלין בהם (דנמכרין הדמי להקדש) [לא ממה דנמכרין והדמים להקדש עפ"י] ועיין תוס' כ"ח א' ד"ה ותנן בחמ"פ מותר לזרות לרוח דזוז"ג ושלכ"ה שרי יע"ש. היינו דחששא רחוקה היא שמא יעלה זבל. משא"כ כאן למכור להדיא לגננין אי דם אסור

בהנאה האיך שרי לזבל בהן מדרבנן עכ"פ ויבואר:

בתוספת בד"ה הרי דם כו'. דם לא הוה בכלל בהמ"ה כו'. דאי הוה בכלל נבלה. איסור חל על איסור בכולל והוא בכלל נבלה כמו ג"ה וחלב. אעפ"י דקל על חמור הוא (עיין ביבמות ול"ו ובס' פורת יוסף שם) אפשר חלב הותר מכללו קיל מנבלה. ולר"ש דאין איסור חע"א קאמר בפשיטות דאין בגידין בנ"ט. ועיין מהרש"א ועיין מעילה י"א א' ברש"י ותו' ה"ג ע"כ לא פליגי אר"ש מבואר דאברייתא קאי ואפשר שהוגה פירוש זה. ולמהרש"א אין בו הגי':

בד"ה ומה מים כו'. דדם קדשים לא הוקש למים כו'. היינו ממ"ש לעיל פ"ק י"ו ב'. דם שאין נשפך כמים כו'. ויש לראות דבמעילה י"א א'. מסיק אמר ר' יוחנן ואני נתתיו לכם לכפר שלכם יהא ואחולין פריך דאדרבא ב' לאוין הם ומשני חולין מהיקשא ודם קדשים כתיב היתר הנאה בגופי' וצ"ע:

ד"ה ואימא כו'. כלומר מהכא ל"מ למילף דשרי בהנאה כיון דהיקשא צריך שאין דם בהמה טעון כסוי ודם קדשים אין מכשיר. אלא שאין היקש למחצה. וא"כ מהיקשא אפשר דהוקש למים האסורין. ועיקר כפירוש מהרש"א. דא"נ א"צ היקשא אלא להך מלתא פריך שפיר מקרא גופא. איך שייך היקשא בדבר דמים גופא יש שאסורין ומשני כמים הנשפכין (ועיין בספר צוהר התיבה):

דף כב:

גמרא ולחזקי' כו'. י"ל הא צריך נמי לדם חולין שאין טעון כסוי. וי"ל חדא מינייהו נקיט. ולר"א היתר בנבלה ללמד לכ"מ. הא מכאן מוכח. די"ל דלר"א נמי צריך לדברים אחרים. ומיהו מלכם דשרצים מוכח. וי"ל דה"א דוקא לא יאכל בציר"י וכבר כתבנו דצריך לנבלה גופא. דה"א דאסור בהנאה:

ע"ש ולפני עור הא לכלבים שרי במקום אחר הארכתי. ועיין בפריי לי"ד סימן ס"ב בא"מה אי ח"ש אסור לב"נ ה"ה הנאה אסור. בח"ש יע"ש. ומיהו יש לעיין לדידן דלא יאכל אכילה משמע בכזית. וכ"ש הנאה דוקא בכזית. מנלן הנאה בכ"ש דח"ש אסור מ"ה מהלמ"מ או חזי לאצטרופי והיינו כזית כא"פ וזה ל"ש בהנאה. וי"ל לר"מ אה"נ ולר"י מאותו נפקא משמע אפי' כל שהוא. אי אתה משליך לכלב. וח"ש כי הא אף לר"ל אסור מ"ה ובלא יאכל דאסור באכילה לחוד פליגי ר"י ור"ל בח"ש אי הוה מ"ה או מדרבנן. ומ"מ יש לעיין דאותו קאי אלאו האסור באכילה. ע"ז קאמר דרשאי להשליך לכלב ואימא דוקא בכזית. ועיין מ"ל פי"ד מה' אבל. ועמ"ש בספר גינת ורדים בענין זה בפתיחה שם כל הסוגיא דכאן בשור הנסקל:

ע"ש ולהנך תנאי כו'. הנאת עורו מנא להו. אבל אי בעל השור נקי להנאת בשר א"ש דהנך תנאי כר"מ סבירא להו ומנבלה נפקא להו לא יאכל הנאה. ומפקי לבעל השור נקי לח"כ ולדמי ולדות. ותנא דברייתא סובר כר"י דברים ככתבן וחשנ"ב סובר דאוריית'. וכפי הנראה פלוגתא דתנאי הוא בקדושין נ"ח א' יע"ש. ובחולין פ"ה. משא"כ לחזקי' דלא יאכל בציר"י דכ"ע הכין סבירא להו קשיא שפיר ועיין מ"ש ברש"י ד"ה איסור הנאה לא משמע יע"ש:

ברש"י ד"ה למאי הלכתא ולחזקי' מנבלה להקדים כו'. ולא סברא הוא לר"מ אליב' דחזקי' ועיין תוס' לעיל ד"ה ורבי שמעון יע"ש:

ד"ה איסור הנאה לא משמע וקשיא לחזקי'. וכ"ש לר"א כבר כתבנו בדף כ"א ב'. דאפשר לר"מ ל"ק דצריך בהש"נ ומיותר אותו לחמ"בפ דלא נימא דחמ"בפ שרי דלא ליהוי גזרת הכתוב. גם לר"א י"ל דהאי תנא דבריית' כר"י וחשנ"ב דאוריית'. משא"כ לחזקי' קשיא שפיר וצ"ע. ועיין ב"ק מאן הם הני תנאי דדרשי לח"כ ולדמי ולדות יע"ש:

ד"ה את לא דריש כו'. פירש מכולן. לא כפשוטו פירש מאת זה לחוד דא"כ מלת כיון לא יצדק. גם מלת פירש הי' לו לומר כיון שהגיע לאת ה' כו' לא דריש. פירש משמע שפירש מכולן והדר בהו:

בתוס' בד"ה ואבר מן החי לבני נח כו'. כיון דבאמ"ה של עכו"ם מיירי עיין מהרש"א וכוונתו מפשיטת דבריהם משמע דאמ"ה של גוי זה מיירי. וזה לא מוכח התם. אלא דקאי בתרי עברי דנהרא ויכול להיות שאמ"ה במקילין יש ואלו הי' הגוי כאן. הי' יוכל ליקח מעצמו ול"ש לפני עור. משא"כ בעבר השני אבל לא ש"ג זה:

בד"ה סלקא דעתך כו'. לשתוק מעורו ומבשרו כו'. לכאורה דהתוס' סוברים כר"מ ז"ל בפ"ח ופי"ד מהמ"א. דעל הנאה היכי דנפקא מלא יאכל. אין לוקה עלי' (עיין מ"ל פ"ה מיסודי התורה באורך) דאל"כ הא מיעט בשרו דעור לא לילקי עלי' דלא להוי בכלל לא יאכל. ובהש"נ להנאת עורו ללאו הבא מכלל עשה עשה. ואמנם כפי הנראה מתו' כ"א ב'. ד"ה כל מקום ובסוגי' דאיסי משמע דסוברים דלוקה על הנאה ובדף כ"ד ב'. בהא דאמר ר' יוחנן כל איסורים יע"ש וצ"ע:

בד"ה לכם כו'. הקשה הר"י מקורביי"ל כו'. ואין לומר דהוה אסרינן צביעה והדלקה כו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א וכלל כוונת מהרש"ל דקושיות הר"י מקורביי"ל הוא דא"ל חד ערלים כתיב ולכם. ע"כ לכם לנטוע. דאי להתיר צביעה (דלא נטעה ב' פסוקים כתיב לא יאכל הנאה וחד ערלים. וכן ב' ערלים ולכם דלכם להדלקה דלא נטעה ג' פסוקים כתיב לא יאכל הנאה וב' ערלים לצביעה והדלקה) לא לכתוב כלל ערלים. ולא לכם וה"ה ב' ערלים ולכם. ע"כ לכם לנטוע דאי להתיר הדלקה לא לכתוב רק חד ערלים. ולא לכם. וע"ז כתב רש"ל דאי הוה כתיב ב' ערלים אה"נ דלכם לנטוע. וע"מ הייתי אומר דהדלקה שרי דאין קרא לאסור ואי (דא"נ) [דא"כ] לכתוב רק חד ערלים לצביעה ולכם לנטוע ה"א לכם לנטוע וערלים להנאה. וצביעה אין קרא לאסור. ואי דלא לכתוב כלל ערילים ה"א לכם להתיר הנאה. ומהרש"א ז"ל חידש רק סברא אחת דמ"מ כיון דאי כתיב חד ערלים. ע"כ לכם לנטוע תו אית לן מסברא ג' פסוקים לא יאכל הנאה וב' ערלים צביעה והדלקה יע"ש. ומכל מקום לא זכיתי [להבין] ד"ה [ר"ת דבריהם הקדושים] במ"ש דאם צביעה והדלקה בכלל הנאה הוה מתורץ קושיית הר"י מקורביי"ל דאי נמי דאי הוה כתיב חד ערלים ולכם הוה אמינ' דלכם לנטוע וערילים לשום דרשא בהכרח (אף דאין סברא כ"כ לשום דרשא. מ"מ מההכרח הוה מוקמינן לשום דרשא) דאי לגופי' לאסור צביעה לא צריך דבכלל הנאה הוא לפום סברא דהשתא ואין לומר דכאן גילה התורה לסתור סברא חיצונה דלא ליהוי בכלל הנאה כדי להתיר הדלקה. זה דוחק לומר דערילים אין חוזר לגופו לאסור רק להתיר הדלקה וע"כ יותר הייתי אומר ערילים לשום דרשא ומש"ה כתיבי ב' ערילים דב' דרשות ליכא ומדחד לאו לשום דרשא ה"ה אידך. וא"כ הייתי אומר הדלקה מותר. קשה הא ע"כ אי ב' ערילים ולכם. ע"כ לכם לנטוע דאי להתיר הדלקה למה לכם: מב' ערילים ידעינן להתיר הדלקה דלגופייהו לא צריך דבכלל הנאה. וע"כ להתיר הדלקה דב' דרשות ליכא. וא"כ למה לכם וע"כ לנטוע ותו איכ' ג' פסוקים כמ"ש מהרש"א גופא. וגם לרש"ל יקשה מה תיקן בזה לתרץ קושייתו כאמור ואי דכיון דב' ערלים מיעוטים נינהו ליכא ג"פ. הא ליתא כיון דכתיב לכם תו ליכא מיעוטא דצריכי לגופייהו. דאי לא הוה כתיב כלל ה"א לכם להתיר הנאה. סוף דבר ד"ה בכאן עם מהרש"א נעלמו ממני כוונתם ומה אעשה שעונותי גרמו כל זה שלא יכולתי להבינם:

ומה שכתב מהרש"ל לחזקי' כו'. לכאורה ה"ק דלא יאכל בציר"י ודאי שינוי גמור הוא. וא"א לומר לכם קאי להתיר הנאה דהא שינה קרא וכתב בציר"י. וא"כ בפשיטות על הגמר' קשה דלא משני דכתיב לכם והא כתיב בציר"י ולדידי י"ל דאפשר לכם להתיר הנאה ובצירי לשום דרשא אלא דא"כ לכתוב לא יאכל בחולם ולאסור לכם. וע"כ לכם לנטוע לרבים וכיון שכן תו אית' ג' פסוקים לא יאכל בצירי. וב' ערילים:

גם קושיות הר"י מקורביי"ל יש לכוין קצת במ"ש השתא דכתיבי הנך קראי לכם למה לי והא המקשה לא הקשה למה לי כלל ערלים דהא צביעה והדלקה ע"כ לא נפקא מכלל הנאה דצביעה אמר חזותא הוא בב"ק וממילא הדלקה נמי לאו בכלל הנאה דהא תלמודא נקיט סדרא שלא יהנה ויצבע וידליק משמע דהדלקה גרע אפי' מצביעה כו' וא"כ קושיות המקשן רק דלכתוב לב' ערלים דלהנאה לא צריך. וא"כ איך קאמר והשתא דכתיבי הנך ג' קראי לכם למ"ל דמשמע דאי הוה ב' ערלים הוה לכם להתיר וזה א"א דאפי' חד ערילים ע"כ לכם לנטוע כאמור ואין להאריך יותר:

מ"ש התו' דאי צביעה והדלקה בכלל והוה מוקמינן בע"כ לשום דרשא דלגופי' לא צריך ולהוציא מלאו לעשה כבר כתבנו דהתוס' סוברים כן דלא יאכל לוקה על הנאה. מ"מ אין זה לגופי' אלא למעט מלאו לעשה זה דוחק והוה מוקמינן טפי לשום דרשא:

בד"ה מניין כו'. אמאי צריך לאסור צביעה והדלקה. ואע"ג שכתבו בד"ה לכם דאי צביעה והדלקה בכלל הוה א"ש ול"ק נמי קושיות הר"י מקורביי"ל דלא נטעה דלכם כתיב. וצ"ל דקושייתם למקשן דלא ידע מלכם. איך הונח לו דא"נ לא יאכל אכילה לחוד ג' ערלים למה לי דבחד סגי על הנאה. וצביעה והדלקה בכלל הם. ואהא תירצו צביעה חזותא והדלקה ה"א ערלה מנשרפין ואפרן מותר. וה"ה גחלים רק מדרבנן כמ"ש התוס' דף ה' א' ד"ה ואומר וקמ"ל כשאבוקה כנגדו הוה כבעין ולמ"ד אפי' אבוקה נגדו שרי מן התורה הכא שמן אשמעינן קרא דהוה בעין ולא נשרפין ומכאן מוכח דערלה מ"ה בשריפה דאי דרבנן הוה מנקברין אפרן אסור. ועיין סוף תמורה אלו הנשרפין יע"ש ובתו' ובמקום אחר הארכנו בזה:

בא"ד וא"ת אמאי אצטריך בתרומה כו'. צ"ע דא"נ סברא חיצונה הוא דהדלקה אסור היינו באיסורי הנאה כמו ערלה משא"כ תרומה טמאה שרי בהנאה [שאינה] של כילוי דטהורה נמי שרי בהנאה [שאינה] של כילוי ועיין תו' דף ט' א' ד"ה כדי שני יע"ש ובמהרש"א שם. ול"ד ד"ה מחמין כו' גם משמע דוקא ערלה דגלי ולא בשאר מקומות א"כ מנלן בקשין של כלאי הכרם דיש שבח עצים בפת. עיין לקמן דף כ"ו ב' יע"ש:

דף כג.

גמרא תרומתכם שלך תהא עיין תוס' ד"ה קצירכם א"כ קשה כאן דלכתוב תרומתך. וי"ל כל היכי דאיכ' למדרש דרשינן ואי לא לא וא"ש כאן:

ע"ש קוצר לשחת ומאכיל לבהמה חטים גמורים כפירש"י ותוס'. וא"נ שחת שלכד"ה נמי איסור תורה או איסור דרבנן לכל הפחות וה"ה ישראל בתרומה ולנזיר ביין. אעפ"י שלכ"ה הוא מ"מ איסור' אית בי':

בפירוש רש"י בד"ה לרבים לצורך רבים באם הדרך הנה יש ג' חלוקת ברה"י לצורך רבים. וברה"י לצורך יחיד וברה"ר לצורך רבים וסובר רש"י ז"ל דת"ק ור"י פליגי ברה"ר לצורך רבים. אבל ברה"י לצורך רבים מודה ר"י דחייב. וה"ה ברה"ר לצורך יחיד. מודה ר"י דחייב וז"ש בפ"ק דערלה הנטוע לרבים ר"י פוטר ברה"ר לצורך רבים. והדר תנן הנוטע ברה"ר היינו לצורך יחיד חייב. וכמ"ש הרע"ב שם ומודה נמי ר"י דחייב. ומה שהכריחו לפרש כן אבאר ברש"י ד"ה ונטעתם ליחיד משמע ומיהו בירושלמי ותוספת' מבואר כמ"ש התוס' דוקא ברה"י לצורך רבים חייב וכ"פ הרמז"ל. פ"י מה מ"ש ונ"ר. ובי"ד סימן רצ"ד סעיף כ"ה דוקא ברה"י לצורך רבים חייב. ועיין באר הגולה שם אות ס"א. ומ"ש שם אח"כ ברה"ר היינו לצורך יחיד ועיין בר"מ ור"ש פ"ק דערלה ויבואר ברש"י ד"ה ונטעתם ותו' ד"ה נטוע לרבים יע"ש:

ד"ה ונטעתם ליחיד משמע שאין דרך רבים לנטוע הוקשה לו הא ונטעתם ודאי משמע אף רבים במ"ם הרבים לכן אמר מסברא מיירי קרא ביחיד דאין דרך רבים לנטוע ונטעתם כל חד בפ"ע. וממילא לא הוה מרבינן בנטוע לרבים לכן כתיב לכם לרבות אף הנטוע לרבים ומדכתב רש"י שאין דרך רבים לנטוע ולא כתב שאין דרך לנטוע לרבים משמע דדרך יחיד לנטוע ברה"י לצורך רבים ומתרבי מן ונטעתם אלא שאין דרך רבים לנטוע להם ברה"ר באם הדרך כי מי עסקן לזה והלכך ברה"י לצורך רבים אף ר"י מודה דחייב. וכי פליג ברה"ר לצורך רבים. לרבנן ונטעתם לא מתרבי ברה"ר לצורך רבים ואתא לכם לרבות אף ברה"ר לצורך רבים. ור"י סובר ונטעתם משמע בין יחיד לצורך רבים ובין רבים ברה"ר לצורכם ולכם ג"כ כן. ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ואי קשיא לא לכתוב כלל רבוי. י"ל דנטעתם צריך לרה"י לצורך רבים. ויהי' זה בנוי על מ"ש הליכות עולם הביאו התוי"ט פ"ק דערלה דרבוי אחר רבוי מיעוט אחר מיעוט לרבות מקצת ולמעט מקצת יע"ש היטב. אבל התוס' לא פירשו כן. ועמ"ש בתוס' ד"ה נטוע לרבים יע"ש:

ד"ה מערבין כו'. מיתשיל ותרומה מינה ובה. ויש בה כשיעור. ועיין מהרש"א. דלרבנן אע"ג דלא יכול לאיתשולי כמו תרומה ביד כהן אפ"ה הואיל וחזי לכהן ולסומכס אמר בעירובין דף למ"ד ב' דהואיל בנזיר [ס"ל] ובתרומה אוסר דסובר גזרו משום שבות בין השמשות ואסור להפריש בין השמשות תרומה ומיהו י"ל לרבנן הטעם משום הואיל ולא גזרו על שבות ביה"ש (אף שלא במקום מצוה דאי במקום מצוה לא הוה פריך דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש התוס' ד"ה מערבין ויבואר שם). ובגמ' דעירובין לא מצאתי כעת שיאמר בפירוש לרבנן הואיל וחזי לאחריני אלא ממ"ש בהלכה שם מערבין לגדול ביוה"כ מוכח כן דחזי לאחריני שפיר דמי. וי"ל דתנא דמתני' אין סובר כן. דאל"כ אמאי לא השמיענו רבותא דגדול ביוה"כ ודוקא נזיר ותרומה דהואיל ומיתשל בלא בא ליד כהן עדיין הא בבא ליד כהן לא ומטעמא דמתני' משום מיתשל דוקא וכאמור ויבואר וגדול ביוה"כ משום סעודה (הרמ"ה בב"ש) [הראוי' כב"ש] ועמ"ש בתו' ד"ה ועוד:

ד"ה ומאכיל חטין גמורים ומותר בהנאה. עיין תוס' ד"ה וקוצר לשחת דמקוצר לשחת אין קושיא דתבואה גמורה אסרה תורה בחדש:

בתוספת ד"ה נטוע לרבים כו'. ש"מ תרי מילי נינהו לא יכולתי להלום כוונתם נקטו בלשונם תרי בבי ש"מ תרי מילי נינהו אי לומר דסיפ' ברה"ר חייב נמי רבנן ולא ר"י (דלא כמ"ש הרע"ב ור"ש שם דברה"ר אף לצורך יחיד הוה כמו לצורך רבים דהפקר הוא ודאי פוטר ר"י כן הוא סברתם) א"כ חזינן לרבנן דברה"ר לצורך רבים נמי מחייבי רבנן. א"כ קושטא קאמר רש"י דלרבנן הכין הוא ואי סיפא ברה"ר לצורך יחיד. ומודה ר"י דחייב וכמ"ש הרע"ב ור"ש שם. א"כ אין קושיא דרישא ברה"ר לצורך רבים מחייבי רבנן ור"י פוטר כו'. וי"ל כיון דסתם כולי האי בסיפא ברה"ר חייב נהי דמיירי לצורך יחיד. מ"מ אי רישא ברה"ר ג"כ מיירי לא הוה למסתם כאן כולי האי אלא ש"מ רישא דוקא נטוע לרבים וגוף הנטיעה ברה"י קאי ומיהו בירושלמי מבואר דוקא לרבנן ברה"י לצורך רבים. ואפשר ירושלמי לשטתי'. הביאו הר"ש שם שסובר דלא כבבלי. אבל למ"ש בבבלי דנטעתם ליחיד משמע היינו שאין דרך רבים לנטוע הא יחיד בשביל רבים דרך הוא והבן:

והוי יודע שהרמז"ל פ"י מה' מ"ש ונ"ר. כתב נטוע לרבים ברה"י לצורך רבים חייב שנאמר ונטעתם בין יחיד ורבים ובגמ' לא אמרו כן. ועיין כ"מ נתעורר בזה. ולומר דפסק כר"י ונטעתם בין יחיד ורבים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ברה"ר לצורך רבים ולרבות עכ"פ ברה"י לצורך רבים. כמ"ש כאן לפירש"י בד"ה לרבים וד"ה ונטעתם אלא דדוחק דלפסוק כר"י ולא כת"ק דהלכת' בכ"מ כת"ק ואי"ה יבואר וכאן אין הזמן גורם:

בד"ה מערבין בפ' בכל מערבין מפרש כו' לא מצאתיו כעת בפירוש אלא לב"ה מערבין לגדול ביוה"כ כו'. וב"ש סעודה הראוי' דמתני' לא נקיט יוה"כ דסובר כב"ש. וגם נדר בככר ע"ד רבים אין לו הפרה. אמאי לא נקיט דמערבין דהוה רבותא. ועיין א"ח שפ"ו הב"י הביא לשון הרא"ש. וסתם משנה דכלאים. ומ"ש רב הונא סובר כת"ק לא ידענא. דהא שבועה ונדר יכול לאתשולי ואולי סתם קאמר אפי' ע"ד רבים. ועמג"א שם אות ט'. וכוונתו דהואיל בעינן ראוי לשום אדם בלא הואיל. עיין תו' עירובין למ"ד ב'. יע"ש. וא"כ יש לראות לאיזה צורך הביא המחבר זה והמג"א הראה לתכ"ה. וט"ס וצ"ל תנ"ז בחלה נ"מ האידנ' דאף למ"ש שאין מאכילין לשום כהן אפשר לכהן קטן מאכילין ונ"מ שפיר. ואין להאריך כאן ואי"ה יבואר:

בא"ד דלמצוה לאו להנות נתנו היינו אף מצוה דרבנן ומחלוקת הפוסקים הוא:

ועיין עירובין ל"א א' מבואר שם אף בדרבנן מצות לאו ליהנות נתנו. ועיין ר"ן בר"ה בזה. ויש לראות דפריך מתרומה ואח"כ מנזיר. ולכאורה אי שבות דמצוה בין השמשות לא גזרו לכ"ע ורבי ורבנן דפליגי בעירובין ל"ב ב' ושבת ח' היינו באין מצוה וכפי הנראה זה שיטת התוס' קצת עירובין למ"ד ב' ד"ה ולפרוש. דלא כשיטת הרמז"ל פכ"ד משבת וטור שמ"ב. ועיין ב"י שם. א"כ מקדים תרומה דפליג סומכס וע"כ דסובר מערבין לרשות דאל"כ אמאי אין מערבין תרומה דשבות דמצוה אף לרבנן לא גזרו ואפ"ה מערבין ביין פריך שפיר ולסומכס ויבואר:

בד"ה נזרו ואין מגלח על נזירות אביו. אם מדיר בנו בנזיר אין מגלח יע"ש:

בד"ה קצירכם וי"ל קצירך עיין מהרש"א והגמ' רשמתי מסברא דנפשאי:

גמרא והרי שרצים דכתיב לא יאכל כו'. לכם כו'. יהיו כו' (ויקרא י"א פ' שמיני) פריך מחי' ועופות ודגים מקרא דלא יאכל בציר"י דכתיב בשרצים דכל הפרשה כחדא חשיב ואכולהו קאי לא יאכל בציר"י. ויהיו ולכם כתיב בדגים טמאים (ומה) [ומ"ה] פריך אי הכי לכתחלה משא"כ אי לא יאכל אכילה. י"ל דלכתחלה מדרבנן אסור. משא"כ לכם היתר מפורש. אין כח בחז"ל לגזור מה שמפורש בתורה להיתר כ"כ הט"ז בי"ד קי"ו. ועיין פר"ח שם. ועמ"ש בתוס' ד"ה אמר קרא יע"ש. ועיין לעיל בערלה לחזקי'. איך ס"ד לכם להיתר הנאה לא לכתוב בצירי וכמ"ש מהרש"ל שם. י"ל דבציר"י לאסור לכתחלה ולכם דיעבד (ויצויר לקנות מגוי דערלה נוהג בש"ג עפ"ק דערלה) והיינו אי הא דאין עושין סחורה מדרבנן. משא"כ אי ד"ת ודאי יליף הכל במה מצינו משרצים ואף מה דלא כתיב בהאי פרשתא:

ע"ש ולחזקי' לכתוב לא יאכל בחולם ולא בעי לכם. עיין מהרש"ל וקישור דבריו יש לכוין דאי יהיו אסמכת' (עי"ד קי"ו יע"ש) א"כ לחזקי' דלמא מש"ה כתיב בצירי לאסור לכתחלה מן התורה ומשני יהיו דרשא גמורה. וע"ז הקשה א"כ איצטריך לכם משום דרשא דיהיו דה"א דיעבד ומשני כו'. וה"ה דה"מ להקשות לחזקי' לכתוב לא יאכל בציר"י ולכם ולמה לי יהיו. וע"כ דלכתחלה אסור. דאל"כ לכתוב בחולם ולא בעי לכם והתוס' יתיישב דה"א לכתחלה שרי ובציר"י ולכם להורות כ"מ שנאמר בציר"י הנאה במשמע. ומהרש"א הקשה ב' קושיות א' דאי בחולם ויהיו. ה"א דיעבד אסור ואי דלכתוב בציר"י. ה"א דלוקה על הנאה ויהי' רק עשה. ועוד באמת מנ"ל לחזקי' כו' וזה לתו' דלוקה על הנאה ואפשר לחזקי' להר"מ נמי לוקה. והגמ' לקמן דפריך מאי בינייהו הו"מ לומר מלקות על הנאה. ומיהו הא ל"ק דחי בחולם ויהיו ה"א אף שלכ"ה אסור מ"ה ולא יאכל בצירי דוקא דרך הנאה. י"ל דאיסור תורה אף שלא כדרך הנאה י"א דאיכ'. וגם לחזקי' מלא יאכל בצירי כ"ע אפשר מודים דיש איסור תורה שלכ"ה ודוקא ר"א בשם ר' יוחנן מלא תאכל עיין פני יהושע שם:

והוי יודע דקשיא לי בילדותי לר"א למה לי' אותו וחשנ"ב לאו דאוריית' (מזה עיקר פלוגתא בין חזקי' ור"א) והא ליכא כ"א ש"ה וחמב"פ ובהו כתיב בציר"י ולא יאכל עכ"פ ידעינן משרצים כמ"ש חזקי'. ואי דר"א סובר יהיו משמע אף דיעבד מלבד הדוחק הגדול. א"כ מה פריך לחזקי' אימא גם הוא יסבור כן. וע"כ דלאו סברא כלל וכלל. וא"כ קשיא לר' אבוהו ויבואר אי"ה:

בתוספת ד"ה אמר קרא כו'. מדאוריית' כו' אין לגדלם. עיין י"ד קי"ז י"א מדרבנן אסור ועפר"ח שם ומ"ש דחזירים אסור לגדלם משמע שאר דברים נזדמנו שרי לשהות אצלו שיהיו שמנים וע"יוד שם בהג"ה אוסר להשהות ומתוס' כאן משמע דשרי. ועיין פ' מרובה וכאן אין להאריך:

בד"ה שאני התם כו'. לחזקי' עיין מהרש"א. ועיין תוס' דף כ"ב א' ור"ש. כתבו דלכאורה לא אתי חזקי' כר"מ ולא כתבו דודאי לא אתי כר"י הגלילי. ועמ"ש לקמן ע"ב אפשר חזקי' סובר כר"י הגלילי וכאן אין להאריך ועמ"ש רש"י ד"ה לימא כתנאי:

גמרא והרי חמץ ותניא ר"י הגלילי כו'. י"ל הא רבנן פליגי עלי' והם לרבנן אמרי. וי"ל דה"א לרבנן ילפי מק"ו דערלה שלא נעבדה עברה. ור"י הגלילי סובר מה להנך שכן בשרפה. עיין חולין קי"ד או מה להנך שכן יש היתר לאחר זמן ורבנן סוברים כר' יהודה דלאחר זמן אסור אבל לר"א וחזקי' קשיא שפיר:

ברש"י ד"ה לימא כתנאי. לא תאכל דר"א לכאורה דלחזקי' ודאי תנאי באמת ולר"א לימא כו' או יאמר דאדרב' חזקי' ודאי כר"ע. ולר"י הגלילי צריך להתיר סחורה לכתחלה. ולר"א הוא דאמר לימא. ועיין ר"מ פ"ח ממ"א הט"ו. ובי"ד קי"ז שם דבחלב מותר להסתחר מיעשה לכל מלאכה כו'. ונאמר איסור סחורה ע"ה כמ"ש התוס' ד"ה אמר קרא. הן אמת שלישנא דר"י הגלילי למלאכת הדיוט יהא אסור אין סובל זה. ועיין תוס' ד"ה שאני התם ומהרש"א ז"ל שם יע"ש:

דף כג:

גמרא. ר"ע כשהותרה נבילה כו'. קשיא לי להרמז"ל אכתי הא צריך קרא להתיר סחורה מיעשה לכל מלאכה. ואפשר מלת לכל קשיא. ואין להאריך ויבואר אי"ה. וכאן אין להאריך. ועיין תוס' ד"ה ומה חלב ומהרש"א שם:

ע"ש אב"ע אה"נ דאסור עיין בחה"ר חולין ק"א א' דר"י הגלילי מודה בשל עולה והא גיד אסור בהנאה יע"ש וי"ל דאי גיד אסור בהנאה פליג בנבלה דקל על חמור הוא ומודה בעולה דשווין המה וע"ש בהא דטומאת בשר חמירא. ומיהו הא קשה איך אמר דמייתי בק"ו. הא גיד אין בכלל נבלה דשם אמר דאין נבלה חל על ג"ה. ונהי חלב בכלל נבלה דהתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על חלב (עיין זבחים ע' א') יע"ש. גיד לא. וקשה למ"ש התוס' ד"ה ומה חלב דהק"ו שיהא בכלל נבלה יע"ש. ושוב ראיתי שאין זה קושיא. דאין איסור חע"א ללקות שתיים אבל תרין איסורין רביע עלה. עיין יבמות ל"ג. ובפריי לי"ד בפתיחה לתערובת הנקראת שער התערובת ביארתי זה דנ"מ טובא לדידן. א"כ שפיר הוה בכלל לא תאכלו כל נבלה. גיד הנשה דודאי איסור נבלה רביע על ג"ה. ומה בכך שאין לוקה שתיים ויבואר עוד בתוס' ד"ה ומה חלב.

ד"ה חלבה וגידה כו' דחלב לאו בכלל בשר. יש לראות א"כ בחולין ק"א דמוקי חכמים ר"י הגלילי אמאי בשל עולה חייב שתיים דגיד לאו בכלל בשר הוא. לא הוה בכלל נבלה ולא בכלל בשר עולה. אם לא דהתם סובר. ר"י כחזקי' נמי סבר ויבואר וכאן אין להאריך:

בא"ד כו'. נמי לאו חלב במשמע כמ"ש לעיל. ור"י הגלילי לטומאה וטהרה ל"צ קרא דלא כתוס' ד"ה ומה חלב ולתו' צריך לומר דעכשיו הדר בי' וניחא לי' לאוקמי' להנאה כמ"ש מהרש"א:

ד"ה איכ' בינייהו כו'. והכי משמע כו'. וד"ה חולין בעזרה ור"א אליב' דר"מ אמר למלתי' דאיסור הנאה משמע כו'. לכאור' דלר"מ לא יאכל משמעותי' הנאה ולוקה על הנאה ולר"י מאותו הוה עשה לחוד. א"כ קשה לימא דא"ב אי ללקות על הנאה לחזקי' לוקה. ולר"א לר"י הוי עשה אלא דנקיט נ"מ הקודם דהיינו חשנ"ב ויבואר:

בתוספת ד"ה ומה חלב כו'. שיהא בכלל היתר נבלה כו' לא מצי למיעבד ק"ו מדם כו'. ר"ל דמסברא אית לומר דלא הותר יותר ממה שהותר בטהורה. אבל כיון דחזינן דחלב מותר בהנאה ותתננה אחלב נמי קאי ה"ה ג"ה מק"ו דתתננה אג"ה נמי קאי. וא"ש דלא עביד ק"ו מדם. ואף דקאי בחלב. מ"מ תקשה לר"ש. אמאי לא יליף מדם דליכ' פירכא שכן הותר מכללו כו'. וי"ל לר"ש מה פריך הגמ' הא לדידי' ג"ה לאו בכלל נבלה הוה. ואיכ' למימר שאר איסורי הנאה תוכיח. וי"ל בדוחק דנאמר דתוס' סוברים כר"מ ז"ל. דג"ה של נבלה חייב ב' הואיל ואחשבי' רחמנ' לאכילת גיד (כמ"ש לעיל דף כ"ב א' יע"ש) וממלת ואכלה יש למעט ג"ה דלאו בר אכילה הוא ומק"ו דחלב יש לרבות שיהא שפיר בכלל תתננה דקאי אכל הנבלה. אף ג"ה ולא למעט מואכלה. ודוחק ומ"ש התוס' כדפרישית לעיל. דף כ"ב א' ד"ה והרי דם יע"ש:

בא"ד דאדרב' לטהרו מידי נבלה מצריך קרא. עיין מהרש"ל ולפ"ד לא הדר ממה דאמר לר"י הגלילי לטהרה לא צריך קרא. היינו מלת לכל דכיון דטיהר בהדיוט ה"ה גבוה דמה"ת לחלק (משא"כ היתר הנאה. דלגבוה הותר אכילת מזבח כמ"ש רש"י לעיל) ולמהרש"א ז"ל מעיקרא הוה ס"ד. דלר"י הגלילי לטהרה ל"צ קרא ובמסקנא לא קאי הכי אלא דצריך ולית לי' וניחא לאוקמי' אהיתר הנאה דפשטי' דקרא מורה להיתר הנאה יעשה למלאכה. ואה"נ לר"י הגלילי חלב נבלה טמא. ובין לרש"ל ומהרש"א מלת דאדרב' הדלי"ת ל"ד וכאלו כתוב ואדרב"א שאין זו ראי' לדבריהם. כמ"ש מהרש"א דמר"ע לא נשמע לר"י הגלילי ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך:

בד"ה מאי בינייהו כו'. תערובת ונוקשה כו'. א"כ כרת נמי ליחייב באלו עוברין דריש כי כל אוכל חמץ למעט עירובו וע"ש מהרש"א ומשמע דלאו מיעוטא הוה אלא ממשמעות ממעטינן ושפיר כתבו כאן. ועיין דף כ"ח ב' בתו' ד"ה וחד לפני זמנו ומהרש"א שם:

גמרא יתיב ההוא מרבנן כו'. מניין לחמ"בפ וש"ה כו'. עיין מהרש"א וכבר הקשינו לעיל זה לר"א ולא ידענ' אמאי ל"ק לי' לר"א ואמנם יאמר כי המכירה והנתינה לגוי ולגר הוא דרך הנאה וזה מבואר מנבילה. (עמ"ל פ"ה מיסודי התורה) אבל נתינת טרפה לכלב אפשר הוה שלא כדרך הנאה כי טרפה ראוי לגוי. ויתן דמים מרובים בעדה יותר מנבלה. וגם מלת לכלב תשליכון אותו. ואי אתה משליך שאר איסורין משמע אפי' כלבים של הפקר. (עיין בירושלמי פסחים ובא"ח ה"פ בב"י מזה) לכן לר"א מאותו ל"ק מידי דצריך שלכד"ה דליהוי איסור תורה עכ"פ דאי מלא יאכל בשרצים ה"א דוקא דרך אכילה והנאה הא שלכ"א והנאה אפי' איסור תורה אין בו קמ"ל. א"נ לכלבים של הפקר כאמור והא דפריך לעיל ור' מאיר ופירש"י אותו למה לי הא צריך לשלא כדרך הנאה. י"ל איפכ' בנבילה למה. לי ורש"י ה"נ קאמר אותו למה לי דע"כ ללימוד אחר דאי להכי למה לי בנבלה. ואי דה"א נבלה אסור בהנאה הא מכי יכרה איש בור והמת יהי' לו נפקא דשרי נבלה דאי לשלא כדרך הנאה הא מאותו אימעט שלכ"ה דאיסור תורה עכ"פ אית בי'. ומשני לחשנ"ב כו'. ולקמן דאמר כל איסורין אין לוקין אלא דרך הנאה ומאותו לר' יהודא דהלכתא כוותי'. וא"כ שלכ"ה אמאי אין לוקה וי"ל דאותו משמע מיעוטא כאן פרט היתר הא כ"מ שלא פרט היתר לא יאכל הנאה במשמע ולוקה על הנאה וכדרך הנאה. דלא יאכל הכין משמע. ומ"מ שלכ"ה איסור תורה עכ"פ יש מאותו גופא והבן זה. ולקמן בהא דכל איסורין יבואר:

בפירש"י בד"ה קא סבר האי תנא ריב"ל לאו תנא הוה ולפעמים הי' שונה ברייתות כדאשכחן בכמה דוכתין והאי תנא לאו דוקא:

ד"ה חולין כו'. ומבעיא לי' קרא אחרינ' לשאר איסורין אפשר דאי לאו קרא אחרינ' ה"א אותו לשאר איסורין או מוקמינן לחשנ"ב דמסתבר טפי דאותו שנאסר מחמת חוץ למחיצה מותר ולא חשנ"ב. כמ"ש רש"י לעיל:

ד"ה לכל איסורין כו'. כתיב פרטא להיתרא. לכאורה מיותר דכבר אמר לעיל ומאי ניהו חמ"פ וש"ה ולערלה אם נאמר דשרפה מדרבנן (עיין סוף תמורה) הא מסיק לקמן בקודש באש תשרף ולא שאר איסורין ומיהו יש לעיין בזה:

תוספת ד"ה דכתיב כו'. אשעיר דר"ח וכ"פ רש"י בחומש גופא דמכולן לא נשרף אלא זה דר"ח ופסוק עון העדה פי' כן יע"ש ברא"ם ז"ל:

ד"ה דהא כתיב כו'. דקיי"ל כל שפסולו בקודש בשרפה וחטאת דאהרן מעשה שהי' ר"ל בכיצד צולין פ"ב ב' מסיק דהלמ"מ כל שפסולו בקודש בשרפה וחטאת דאהרן (שעיר ר"ח) דפרט והנה שורף מעשה שהי' משתעי קרא עיין רש"י שם. ול"ג דכתיב והנה שורף ולפירש"י דגריס לה. ל"ק אמאי לא אמר לא תאכל מיותר דכתיב הן לא הובא הא הובא שפיר עביד דלא אכלוה. י"ל דה"א איסור עשה ולכך כתיב לא תאכל ללאו ועיין לקמן:

דף כד.

גמ' אמר קרא בקודש באש תשרף. עיין רש"ל שזה הפסוק בהך גופא וכל חטאת אשר יובא מדמה ויקר' ו' והנה שורף ויקר' י' יע"ש:

בפירש"י בד"ה ואם אינו ענין כו'. דהא איסור אכילה בגופייהו כתיב מכאן לכאורה מוכח דשלכ"ה איסור תורה יש. דאל"כ אימ' לשאר איסורין לאיסור תורה שלכ"א. ש"מ מלא יאכל שלכ"א איסור תורה עכ"פ יש. ועמ"ל בפ"ה מה' יסודי התורה. ויבואר אי"ה בזה. ועיין מ"ש מהרש"ל על דברי רש"י יע"ש:

בתוספת בד"ה הא אין לוקין כו'. והא לאו שבכללות היינו אי אפי' חדא לא לקי. עיין לקמן מ"א ב' ובמנין המצות להרמז"ל וברמב"ן שהאריכו בזה לפרש לאו שבכללות ובספר ג"ו דברנו קצת בענין לאו שבכללות:

בד"ה אם אינו ענין כו'. לרביעי בקודש כו'. לעיל אמר ולמדנו שלישי מן התורה ותוס' שם פירשו לרווחא קאמר ואולי לשיטת רש"י שם כתבו זה ורביעי לאו דוק' אלא כלומר שלישי. ואפשר בדוחק לר"ע כתבו זה יע"ש:

בד"ה היקש' כו'. לאיסור שיהא בלאו כו'. בשמן קודש שנטמא אלא ממעשר. מ"ש בלאו. עיין מהרש"א. ומיהו היקש' ממעשר ומעשר גופא ידעינן לאו מלא ביערתי ולאו שלילה הוא. ועיין תוס' יבמות ע"ג ב' ד"ה והיכן מוזהר. מבואר דסוגי' דהכא חולקת על יבמות מדאמר וכ"ת אין מזהירין וכו' יע"ש. ולרש"י כאן קשה ושם יבואר ומ"ש בשמן קודש ממעשר. אף דקודש טעון שרפה מ"מ אפשר בשעת ביעורו לתהני מיני' ועיין דף כ"ב ב' ד"ה מניין שלא יצבע הקשינו שם. ועיין שבת כ"ה. ויבמות ע"ג יש ליישב ואין להאריך:

בד"ה דכתיב לא תוכל האי לא חשוב לאו שבכללות כו'. לפי מ"ש בד"ה היקש' דכאן סוברת הסוגי' דלא בערתי לאו הוא. א"כ מה ענין לאו שבכללות מלא תוכל, וי"ל בדוחק דה"נ קאמרי אי ס"ד לא בערתי לאו הוא למה לי לא תוכל. אי ללקות שתיים הא לאו שבכללות ואהא תירצו דלא הוה לאו שבכללות ולוקה על אכילת מעשר בטומאה שתיים ועל הנאה אחת מלא בערתי ועדיין צ"ע:

בפירש"י בד"ה לא בערתי אזהרה נפקא לן ביה ביבמות בפ' הערל. ר"ל לא בערתי ווידוי דברים הם ואזהרה דנפק' לן ביה במעשר ביבמות הוא מלא תוכל כמ"ש רש"י לקמן:

בד"ה היקש' הוא כו' ואע"ג דוידוי דברים כו' נפקא מלא תוכל. וסובר דהאי סוגי' נמי הכי סביר' לי' ואין חולקת על ההוא דיבמות וא"כ קשה קושיות התוס' ד"ה הי קשא הוא דלמה לן היקש' הא לא תוכל קאי נמי אנדרים ונדבות דכתיבי בהאי קרא. ויש ליישב קצת דאימ' לגופי' באם אינו ענין להנאה לאיסור' לא למלקות דמאש תשרף לא ידעינן איסור הנאה. דאימ' בשעת ביעורו ליתהני מני'. ומיהו אי באם אינו ענין אין לוקין על לאו באם אינו ענין עלח"מ פ"ט מה' מ"א (ובספר פורף זף בכללים ובס' ג"ו) ולכך אמר היקשא הוא. ולא בערתי משתמע עכ"פ איסור הנאה וצ"ע:

גמרא אין מזהירין מן הדין היקשא הוא. למ"ש הרמז"ל בשרצים הביאו המ"מ בפ"ב מה' מ"א דהיכי שנאסר בביאור יש להביא מלקות מק"ו. א"כ קשה כאן וכבר הקשה כן בספר גופי הלכות ושאר ספרי בעלי הכללים עמ"ש בספר ג"ו מזה וכאן אין להאריך:

דף כד:

גמ' צירעא לוקה שש יש להרמז"ל דרך עמוק בפירוש הגמ' כאן דלא כשיטת רש"י, עיין עליו במנין המצות באורך:

שם אמר ר' אבוהו. אר"י כל איסורין שבתורה כו'. כל ל"ד דהא איכ' בב"ח וכ"ה. ועי"ד קנ"ה ס"ג. ואפשר כל איסורין שגירת לישן הוא אחמ"בפ וש"ה כמו לעיל ההוא מרבנן כל איסורין חמ"פ וש"ה וז"ש למעוטי חלב. ובל"ב חלב ש"ה שלא תטעה חמ"פ דהוא לוקה שלכ"א ושלכ"ה דהא שאור אין ראוי לאכילת כלב, וכן פת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם חייב לבער ולהטור בתמ"ב איסור דרבנן אין חייב לבער ושלכ"א והנאה משמע דאיסור דרבנן הוה. ואפי' אם נאמר דאיסור תורה יש. מ"מ משמע להדיא בא"ח תמ"ב ובר"מ ה"פ. ובר"ן בפ' אלו עוברין דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם לוקה מן התורה על אכילה וחייב לבער מן התורה ועובר בב"י וכמ"ש הר"ן בפ' אלו עוברין הטעם דראוי לחמץ בה עיסות אחרות. ועיין בפ"א מחו"מ. ופי"ד מהמ"א. ובפריי לא"ח ה"פ בפתיחה בראש הספר ובסימן תמ"ב הארכתי וכאן אין להאריך:

והוי יודע דל"ק מחמיר ול"ב מיקל. ולפירש"י וכ"מ מתוספת דשלא כדרך הנאה פטור הא כדרך הנאה לוקה שפיר ולהר"מ פי"ד ממ"א ופ"ח שם שיטה אחרת לל"ב כל הנאה הוה שלכ"ה וכל מאכל האסור באכילה. אם נהנה אין לוקה עליו. ול"ב מיקל ג"כ מל"ק. ועיין פ"ה מיסודי התורה במ"ל. וכמדומה שפני יהושע כתב דזה לר' אבוהו דהנאה ממשמעות לא יאכל. ולהכי שלכד"ה פטור הא לחזקי' דבצירי אף שלכ"ה חייב וקשה לימא א"ב הא וזה י"ל דנקיט נ"מ הקודמת. ומ"מ הרא"ש פסק כאן כחזקי' ובחולין פג"ה ואפ"ה פסק שלכ"ה לית מלקות דהביא מימרא דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה:

ע"ש אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא כו'. יראה לי שהבדל יש בין לימא מסייע לי' שהוא סייעת' ממש. ובין אף אנן נמי תנינא שהוא [מכח] קושיא (עיין כתובת ט' ב') וזה יאמר כאן כי בל"ב אמר כל שהוא אוכל חלב חי שהוא בכח כ"ש. אבל אוכל שלכד"א דהיינו בישל אגוזים שראוין למאכל אדם אלא שטוב יותר חיין ממבושלין לוקה דאין כ"ש מהנאה והרי שם מוכח דשותה מי רמונים ותאנים שנהנה גרונו טעם יפה. אפ"ה הואיל ואין עומד לכך אין לוקה וכ"ש הנאה שלכד"ה דאין לוקה. וערש"י ד"ה בשלמ'. וד"ה שפיר. ועמ"ש שם ודאי התם זיעא דלאו פרי הוא. והתורה בערלה פרי אסרה לא זיעא כו', ומיהו אף לל"ק אמר למעוטי חלב חי הא אוכל ונהנה אלא שהוא שלכ"א שאין עומד לכך חייב ול"ב מיקל ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה. ודע דמכאן משמע חלב חי שאין דרך אכילה כלל לאדם. הא אכילה ע"י הדחק שפיר לוקה ובעבודה זרה משמע נבלה שאין ראוי' לגר אין לוקה עלי', וי"ל לעיל לר"א נפקא מנבלה הא צריך לנבלה שאין ראוי' לגר דפטור או לנ"ט לפגם ויבואר ואין להאריך:

ברש"י ד"ה בשלמ' כו'. שבישל אגוזים כו' היינו דמייתי סייעת' אפי' אם אכל ונהנה אלא שאין עומד לכך וכמ"ש בגמ':

ד"ה שפיר כו' דאין לוקין אלא דרך אכילתן היינו כל שאין עומד לכך אפי' שנהנה חיכו וגרונו והוה קשיא שפיר אף לל"ב דקאמר כ"ש אוכל חלב חי הא נהנה באכילתו אף שאין עומד לכך חייב ודוקא הנאה פטור כל שאין עומד לכך והכין הלכת' דכל שראוי לאכילה ונהנה אף שאין עומד לכך חייב ולוקה מן התורה וממשנה מוכח כן דאל"כ לאשמעינן רבות' פרי גופא וכדאמרן:

בתוספת בד"ה אלא הכא כו'. דבהעור ורוטב כו'. עיין פני יהושע בקו"א בקדושין ובספרי לפסק חדש אי"ה אאריך בזה בפרשת דרכים וכאן אין להאריך. ומ"ש טעם כעיקר דאוריית' זה לשיטתם בחולין צ"ח משא"כ לרש"י שם דטעם כעיקר דרבנן מר' יוחנן גופא בע"ז ס"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. וא"כ שפיר לר' יוחנן דזיעא בעלמ' ולמ"ד טעכ"ע ד"ת מתניתין דאין סופגין משום ג"ש דפירי מבכורים כמ"ש התוס' ואימעיט שאר משקין:

ע"ש אמר אביי ה"מ בכ"ה שלכ"ה לכאורה דאביי פליג על ר' יוחנן כדדחי לעיל זיעא כו'. ואמר אפי' ר"י מודה כאן. ולמ"ש לעיל אדרב' אביי משני לר"י דוקא שלכ"ה הא שלכ"א ונהנה חייב. ואם נאמר דחזקי' פליג נמי א"ש. והוי יודע דאביי דוקא שלכ"ה מחייב בכ"ה. הא שלכ"א כמו חלב חי אפי' בכ"ה ובב"ח פטור שאין נהנה כלל ומזיק לו וגרע משלכ"ה שנהנה קצת. וכן מורין דברי הרמז"ל פי"ד ממ"א ה"י וי"א שתחלה נקיט הפסיד מאוכל אדם. ואח"כ נקיט בכ"ה ובב"ח עירב דברים המרים שנהנה קצת הא הפסיד מאוכל אדם לגמרי אף כ"ה ובב"ח שרי מ"ה. ועיין בפריי לי"ד וכאן אין להאריך:

בתוספת בד"ה אמרת ק"ו כו'. אלים ק"ו כו'. משמע אף דג"ש צריך על אכילה אפ"ה אין ג"ש למחצה עוקר הק"ו. ועיין בבא מציע' קט"ו בתוס' לא משמע כן. ושוב ראיתי בחולין ק"ו א' תו' ד"ה מה להלן תירצו כן דאהני ג"ש ואהני ק"ו כו'. כיון שאין מתנגדי' המה. ועיין בס' ג"ו ואי"ה בש"ה אבאר עוד:

בדרך פלפול ר"ש הוא דסובר בחולין דבב"ח שרי בהנאה דאיכ' למפרך שכן לוקין שלכ"א ולהכי לא כתיב אכילה בגופה דה"א הנאה נמי דר"ש כר"א סובר מדאסר ג"ה בהנאה. כמ"ש התוס' דף כ"ב א' ד"ה ור"ש יע"ש. משא"כ איסי כחזקי' סובר דלדברים ככתבן. וחשנ"ב ד"ת. ושפיר אמר להכי לא כתיב אכילה בגופה וכאן אמר הכל מודים ר' אבוהו בדין זה. ולפי מ"ש פני יהושע דלחזקי' מלא יאכל בציר"י לוקה בכל איסורין שלכ"ה. א"כ מה מקשה מאיסי הא איהו ע"כ כחזקי'. וא"כ אין קושיא דכל איסורין כן. ואין להאריך. ומיהו זה טעות דמטרפה ושם לא יאכל דווקא דרך אכילה כאמור:

והוי יודע שמהרש"ל ומהרש"א בשבועות כ"ג ב'. ד"ה דמוקי העירו לר"ש אי שלכ"ה חייב דכ"ש למכות. ואפי' למהרש"ל שם. י"ל דשאני כ"ה דלוקין אפי' שלכ"א ממש שנפסד מאוכל אדם ושלכ"א דכתב רש"ל היינו שאין רגילין לאכלן כך. ומ"מ נהנה קצת אלא שמלשון הרמז"ל הביאותיו לעיל משמע דבכ"ה כל שנפסד לגמרי פטור:

בד"ה הכל מודים כו'. לאו דאוריית' כו'. דאין מזהירין כו' לעיל כתבו דלאו ד"ת אפי' באכילה. ומיהו חשנ"ב למ"ד ד"ת. הוה עשה. ואפשר דקשיא להו לימא ה"מ בחשנ"ב דאיסור תורה יש דבשאר איסורין דרבנן. עיין מהרש"א שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי. ומ"ש דאין מזהירין, אע"ג דגילוי מלתא הוא לילף מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כמ"ש בד"ה אמרת ואפשר משום זה כתבו שמ"א כו'. ואיננו צורך דקדשים חוץ למחיצה איסור איכ' לאו ליכא מכל שבקודש פסול באש תשרף. כמ"ש התוס' כ"ב א'. ד"ה אותו יע"ש. ומלקות ליכא כ"א מק"ו. ואין מזהירין מק"ו. ובהכי ניחא דאמר אטו בב"ח אכילה כתיבא וה"ה הנאה נמי מקודש דבאש תשרף אף שלכ"ה אסור יע"ש:

בד"ה אמרת ק"ו כו'. חבש"ו יוכיח. עיין חולין. ומיהו הו"מ לתרוצי דאי לא הוה כתיב אכילה הוה פרכינן מה לכ"ה שלוקין שלכ"א והיא גופא ליכא למילף דש"ה וחמ"בפ יוכיח כמ"ש לקמן ד"ה מה לכלאי הכרם אלא דבפשיטות טפי אמר חבש"ו יוכיח כאמור:

דף כה.

גמ' מה לחמץ שכן כרת ומלפני זמנו ולאחר זמנו ליכא למילף דאפשר סובר כר"ש לקמן כ"ח ב'. דלפני זמנו ולאחר זמנו שרי מן התורה. עיין תוס' שם. ותערובת ונוקשה סובר ג"כ מדרבנן:

ע"ש להכי לא כתיב אכילה כו'. קשה הא כל גזרות שוות תקשה לכתוב בי' בגופה ורש"י הוסיף ללמדך אלמ' מדלא כתיב בגופה שמעינן זה וקשה כמ"ש ועמ"ש לעיל דאיסי סובר כחזקי' דלא יאכל אכילה לחוד משמע:

שם ולפרוך מה לכ"ה שכן לא הי' ש"ה. ושוב ליכא חמץ יוכיח דהדר דינא פרכינן פירכ' כל דהו. ועיין מהרש"ל מ"ש כאן דהו"מ לומר מיד כ"ה יוכיח. ומהרש"א כאן ובספר פורת יוסף וג"ו כתבנו תירוץ נכון בזה על מהרש"ל. ואמנם כוונת תירוץ מהרש"ל כאן יש לעיין בי'. ולכאורה כוונתו דכיון דיש כ"ה שלא הי' ש"ה זרוע ובא שהתוספת (בענין שלא הי' בטל אף מן התורה) לא הי' שעת הכושר פרכא הוה. אם לומר פרכינן כ"ד א"כ יאמר תירוץ מהרש"א ואם לומר דבר הלמד בק"ו ליכא למפרך האי פירכא שיש במינו לא הי' ש"ה. משא"כ במה מצינו פרכינן כזה. ועם זה ליישב מ"ש התוס' ד"ה כ"ה יוכיחו בפכ"ה פריך כו'. והו"מ למילף במה מצינו הקישור. הוא דה"א דמה מצינו פרכינן שיש במינו לא הי' ש"ה דאל"כ אכתי לימא ערלה וכ"ה דהוה ק"ו. ולזה כתבו דז"א כמ"ש מהרש"א. ואמנם נראה כוונת מהרש"ל ז"ל דאם נפרוך מה לערלה שלא הי' ש"ה תאמר בב"ח שאין במציאות לא הי' ש"ה על זה ליכא לסיים כ"ה יוכיחו דיש לו עכ"פ מציאות לא הי' ש"ה משא"כ כשנבטל זה מחמץ ופרכינן כרת שפיר אמרינן כ"ה שיש ש"ה יוכיח והבן זה:

בתוספת ד"ה מה לכ"ה שלוקין כו' תימא לרשב"א היא גופה נילף יש להקשות איך אתא הק"ו ועוקר מג"ש. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אמר. א' דלא שייך תירוצם דקודש נמי אין לוקין אלא דרך אכילה ונהי דאיסור תורה יש שלכ"א מאש תשרף מלקות ליכא. גם יש לעיין דאין מזהירין ומאכילה להנאה שפיר עושין פירכא מזה המין ונהי במה שלמידין מק"ו אין עושין פירכא מה לפלוני שכן לוקין דא"כ בטלת כל הק"ו. ועוד דהטעם דלא תהוי כפרה לא שייך פירכא אבל מאכילה להנאה שפיר עושין אף מזה המין פירכא. עיין תוס' חולין קט"ו ב' ד"ה מה לחמץ ובהיות שהדברים ארוכים וכתבנו מזה במקומות מפוזרים בספר פורת יוסף וגינת וורדים. ובספר שושנת העמקים ובחולין בספרי ראש יוסף אין להאריך כאן:

שם גמ'. אמר ר' יעקב כו'. חוץ מע"ז ורבנן אמר חוץ מג"ע וש"ד ואפשר ר' יעקב מיירי באין עושה מעשה דג"ע וש"ד שרי כמ"ש התוס' ע"ב. ד"ה אף נערה כו'. וע"ז אם אין רוצה ללחוש לו בשם ז"ה החולה אעפ"י שאין אומר לו כלל אסור דנראה כמודה בע"ז:

ברש"י ד"ה בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה לכאורה באיסורי אכילה לאכול רבותא יותר ויבואר אי"ה:

דף כה:

גמ' מידי דרך הנאה עבידנא ושלכ"ה מותר בחולי שאין סכנה דליכא כ"א איסור דרבנן ושרי בחולה שאין סכנה כ"כ הר"ן ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה האריך. ואיסורי אכילה שלכ"א אם חלב חי וכדומה שאין נהנה כלל אפי' ע"י הדחק לאו אוכל אדם הוא כלל. לכאורה משמע דעכ"פ איסור דרבנן יש מר"י דאמר אין לוקין הא איסור יש. ואפילו ל"ב דאמר על הנאה אתמר ל"פ בהא אל"ק דאמר וכ"ש חלב חי משמע דין אחד להם ושלכ"א כמו בישל אגוזי ערלה וכדומה. י"ל לל"ב איסור תורה יש בהן ואין שרי כי אם לסכנה ועש"ך י"ד קנ"ה אות י"ג וי"ד כתב שלכ"א שרי בבריא נמי אלא זהירות בעלמא וכתב שכ"כ הפוסקים ועדיין לא מצאתים וצ"ע. עיין מ"א א"ח תס"ו לא ילעוס ופ"ה מיסודי התורה ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך:

ברש"י ד"ה ושפיכות דמים כו'. הרוג כו' זה יסכים לתוס' ד"ה אף נערה:

ד"ה מה למדנו כו'. אלא נראה כמי כו' למד בכאן כו' כרוצח כנערה שיהיו שניהן שוין כמו כעם ככהן ר"ל כ"ף השיווי כמוך כפרעה כעם ככהן הוקשו שניהם זה לזה עם לכהן שהם מתגאים כמו הכהן והכהן עושה רשעות כעם הפחות וכן כאן כאשר כו' כן הדבר הזה מלת כן מיותר הי' לומר כאשר כו' (כן) הדבר הזה אלא שניהם הוקשו זה לזה. ועיין ר"ן מבואר כן. ומ"ש שנראה כו' ר"ל דנראה לכאורה שבא רק ללמד ונמצא גם למד. ועיין תוס' ד"ה אף נערה בסוגי' זו:

גמרא כי פליגי אליב' דר' יהודא כו' תרוייהו פסקו כר' יהודא ולל"ק תרוייהו פסקו כר"ש. והנה לל"ב אפשר בתרתי פליגי אביי מתיר בלא אפשר וקמכוין דמוקי פלוגתא דר"י ור"ש באפשר ולא קמכוין אלמא אפשר גורע. ה"ה לא אפשר מהני ורבא אמר פלוגתייהו בלא אפשר (ולא) [וקא] מכוין ואוסר ר"י. וכ"ש לא אפשר וקמכוין וא"כ לא הוה צריך לומר פלוגתייהו עד כאן כו' אלא דלמעט במחלוקת עדיף לכן אמר דפליגי רק בלא אפשר וקמכוין. אבל לא אפשר ולא קמכוין גם רבא יודה דשרי אף לר"י. ומהרש"א ז"ל הקשה בתוס' ד"ה לא אפשר דבל"ב הו"מ לומר ממש כל"ק ולל"ק כ"ע כר"ש ולל"ב כ"ע כר"י ופליגי אביי ורבא בלא אפשר ולא מכוין לאביי שרי לר"י. ולרבא אוסר אף בכה"ג. ועיין תוס' ד"ה לא אפשר:

ברש"י ד"ה ה"ג כי פליגי אליב' דר' יהודא ול"ג לא אפשר שרי כו' וא"ל דלא אפשר שרי קאי רק לחלוקה שאין מתכוין וה"פ לר"י מתכוין ואין מתכוין אסור באפשר. ולא אפשר ולא מכוין מודה ר"י. סובר אביי דעיקר תלוי בלא אפשר וכנראה מתו' ד"ה אביי ורש"י לא רצה לפרש כן דאין צורך להזכיר זה:

דף כו.

גמר'. עד כאן [לא] אמר ר"י כו' לחומרא בפשיטות הו"מ לומר דר"י דוקא תרתי למעליותא שרי בלא אפשר ולא מכוין אבל חדא למעליותא לא ויש ליישב:

ע"ש גמ'. אמר אביי מנא אמינ' כו' בצילו של היכל כו' עיין בר"מ פ"ה ממעילה ה"ה ומשמע דהיכל הקדישו ואח"כ בנו ועמ"ש בתו' ד"ה שאני היכל והוי יודע דאביי לל"ב מייתי סייעת' אבל לל"ק קשה גם לאביי דהא לא אפשר ומכוין לל"ק לכ"ע אסור. ואמנם הרי"ף ז"ל יש לו גירסא אחרת בכאן דלל"ק גורס רק אפשר ומכוין אסור לא אפשר ולא מכוין שרי. כ"פ אפשר ולא מכוין ול"ב אפשר ולא מכוין פלוגת' דר"י ור"ש. כ"פ לא אפשר ומכוין אביי אמר מותר ורבא אמר אסור והלכה כרבא וע"ש בר"ן דהכל בתר כוונה בין להתיר ובין לאיסור וכפי הנראה דל"ק פליג אביי ורבא בתרתי. לאביי לר"ש תרתי לגריעות' אסור הא לא אפשר ומכוין או אפשר ולא מכוין שרי. ורבא אמר דוקא לא אפשר ולא מכוין הוא דשרי ר"ש ול"ב פליגי בחדא דכ"ע אביי ורבא מוקי פלוגת' דר"י ור"ש באפשר ולא מכוין והלכה כר"ש ופליגי אביי ורבא לר"ש בלא אפשר ומכוין לאביי כל דחדא לטיבות' מתיר ר"ש ורבא סבר דהכל בכוונה תליא מלתא הן לקולא הן לחומר' והלכה כרבא וכל"ב (והי' לרי"ף ז"ל לסיים וכל"ב). ועיין פי"ד ממ"א הי"ב ובגליון שם. וראיתי מי שהגיה ברי"ף בכת"י (הלא כן דרכם) ולפ"ז אביי מייתי סייעת' אף לל"ק וא"ש דרבא פריך מלולין ולא קשה קושיות התוס' ד"ה והא הכא דהו"מ לאוקמי' כר"ש. דהא לר"ש פליגי כאמור ומעתה תבין מ"ש רש"י ז"ל לעיל שני פעמים הכי גרסינן דלא כרי"ף ז"ל:

ודע הא דצילו של היכל ל"ד לההוא דלעיל אלא עדיף מני' דשם לא אפשר בדרכא אוחר' ומכוין היינו אם מריח נהנה. ומ"מ הוה כבע"כ מה שאין כן כאן דמכוין לכתחלה לכך ואפ"ה קאמר דשרי וצ"ע ועמ"ש בתו' ד"ה שאני:

בתוספת בד"ה שאני היכל כו'. עיין מהרש"א. וכוונתו מבואר דבלא זה הייתי אומר רבא חולק על אביי, וסובר כ"ה נמי דוקא דרך אכילה ואביי לשטתי' אמר מנא אמינ' ורבא משני דוקא דרך הנאה משא"כ לתו' דרבא מודה לאביי בכ"ה ופליג עלי' במה דיליף מג"ש דלאביי כיון דלא כתיב בגופ' כמו בב"ח לוקה שלכ"ה ורבא כמאן דכתיב בגופי' יקשה קושיות הגמ' לעיל לפרוך מה לכ"ה ותי' מהרש"א דלרב' יש איזה דרש בכ"ה דוקא כדרך הנאה ויש לראות א"כ לדידן איך פסק הרמז"ל פי"ד ממ"א ושאר פוסקים דכ"ה ובב"ח לוקה שלכ"ה הא לרבא ע"כ כ"ה דוקא דרך הנאה דאל"כ קשה ולפרוך כו'. ומר' יוחנן בן זכאי שהי' דורש בצילו של היכל כו' וניחא לי דלפי גירסת הרי"ף ז"ל לעיל לל"ק פליג אביי ורבא בתרתי ולל"ב כ"ע מודים דפלוגת' דר"י ור"ש באפשר ולא מכוין והלכה כר"ש ופליגי אביי ורבא לר"ש לאביי בחדא לטיבות' מתיר ר"ש ולרבא דוקא תרתי לטיבות' והלכה כרבא והכל תלוי במתכוין וכל"ב ממש (משא"כ לגירסת רש"י א"כ כמאן פסקינן לא כל"ק ולא כל"ב. אם לא תרוייהו חומרות) ולפ"ז לל"ק הוא דקשי' לרבא מריב"ז ומשני שאני היכל דליכ' למימר ריב"ז כר' יהודא סובר דהא מוקי פלוגת' דר"י ור"ש בלא אפשר ולא מכוין משא"כ לל"ב אין קושי' דריב"ז כר' יהודא ולדידי' הכל תלוי באפשר ולא אפשר ורבא אליב' דר"ש אמרה למלתי' וא"ש פיסק' דידן כאמור:

ואמנם כן אפשר לומר דרבא מודה בכ"ה דלוקה שלכ"ה ובב"ח כן דאל"כ למה לא כתיב אכילה בגופה כמ"ש לעיל. משא"כ ג"ש חט מתרומה צריך למילי טובא. עיין תוס' פסחים דף ל"ג א' ד"ה אף מעילה בכזית א"כ אין קושיא לכתוב בגופ' ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך. ומ"מ קשה מה משני שאני היכל דהוה שלכ"ה והא מ"מ איסור דרבנן עכ"פ יש שלכ"ה ושמא י"ל דלצורך ת"ת דרבים לא גזרו כי האי גונא:

דף כו:

בפירש"י בד"ה הא לא דמיא תירוצ' דלכאורה קושיא היא דאמאי בהכניסה לרבקה שתינוק ודשה מעצמה כשירה הא ניחא ליה כמ"ש התוס' ד"ה עלה עלי' זכר. והוה א"ש דמייתי לה הכא לקושיא יע"ש. ע"ז כתב רש"י דתירוצ' הוא אף דלישנ' מאי טעמ' אין כ"כ הכרח:

בד"ה מוכרין כדרכן מעוטפין בכסות כלאים עי"ד ש"מ ס"ו וס"ז. ובט"ז אות ו' וש"ך שם ומשמע שם אף פסיק רישי' שרי והא מהאי אסור דמודה ר"ש בפסיק רישי' ומעוטפין ע"כ בלובש הרבה בגדים שאין נהנה מכלאים משא"כ בסימן שי"ן בסופו דלכרוך ע"י חבלים הוה פסיק רישי' אם לא בכלאים דרבנן שרי בפסוק רישי'. כמו שכתוב התוס' לעיל ד"ה לא אפשר וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין במידי דאוריית' יע"ש. ואם כן בכלאים דאוריית' ראוי לאסור בפסיק רישי'. ובדרבנן יש להתיר ואי"ה יבואר וכאן אין להאריך:

עיין בהג"א כאן קול ומראה וריח אין בו מעילה הא איסור' איכא. ונ"מ קול ע"ז ומראה ע"ז לעיין במראות הצובאות של ע"ז איכ' איסור דרבנן ומיהו ריח של ע"ז דאוריית' הוה דבמקדש לאחר שנעשה מצותו הוה איסור דרבנן ובע"ז הוה דאוריית'. עיין בקיצור פסקי הרא"ש שכתב אבל שאר הנאות אפילו שלכ"ה אסור צריך לפרש אבל אדם בריא שאין חולה כלל אפילו שלכ"ה איסור' דרבנן איכ' עכ"פ. אבל שלכ"א כמו אוכל חלב חי אפשר דאפילו איסור דרבנן ליכא עש"ך י"ד סימן קנ"ה. ומיהו מהא דאמר ר"א אמר ר' יוחנן משמע דאוכל חלב חי יש בו איסור דרבנן עכ"פ. דהא אמר למעוטי חלב חי משמע הא איסור' איכא ואוכל ונהנה אלא שלא כדרך אכילה כמו בשל אגוזים י"ל דהוה דאוריית' ממש ומילקי נמי לקי ואין להאריך ואי"ה יבואר:

פסקא ולא יסיק בו תנור וכיריים כו'. לעיל ציין עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן ולא יסיק לר' יהודא ומייתי סוגי' דחזקי' ור"א והדר מציין ולא יסיק. ולכאורה אעבר זמנו הוה לאתויי חזקי' ור"א ולציין אח"ז. ולא יסיק לר"א ות"ר תנור כו'. ולכאורה יאמר דלר' יהודא דחמץ בשריפה מנותר מק"ו או מה מצינו פשיט' דאסור בהנאה ג"כ מהא ק"ו גופ' אלא דאין לוקין ולא יאכל בצירי לוקין. משא"כ לר"א מאות נפיק לי' אין לוקין דהוה לאו מכלל עשה. ואם כן לר' יהודא לא צריך קרא כ"א לשור הנסקל (ועם זה יתיישב מה שכתב ר"י בשור הנסקל בעל השור נקי וקשיא לחזקי' וכל שכן לר' אבוהו היינו אליב' דר"י אין צורך אותו כ"א לשור הנסקל ולהכי סידר הש"ס אמר חזקי' לאחר שאמר לא צריכ' לר"י לומר אפילו אליבי' צריך קרא למלקות משא"כ לר' אבוהו צריך רק לש"ה ומש"ה כי סיים המחלוקת חזקי' ור"ח הדר למלתי' קמיית' תנור כו':

בפירש"י בד"ה בקליפי ערלה כו' בכלל פירי כו' קשין של כ"ה הכל אסור. עיין ר"ן בערלה כתיב את פריו לרבות השומר אבל עצי ערלה גופ' מותר ועצי כ"ה אסור אם זרע חטה וחרצן כל הגפן ועציו אסור כמו שכתבו התוס' דף כ"ה עיקרן יע"ש. וז"ש רש"י הכל אסור ונקיט קשין אורחא דמלת'. וכ"ה אם זרע חרצן נאסר העץ גופ' ודוקא נקיט הני שהן בשרפה אבל איסורי הנאה מהנקברין אפילו אפרן אסור ואפילו בישלה ע"ג גחלים פשיט' דאסור. ועיין ר"ן כאן. ועיין (רי"ף) [סוף] תמורה ערלה מהנשרפין לרש"י מהיקש' הוה ד"ת ויש משמעותו דהוה דרבנן (עיין פני יהושע פסחים דלאו היקש' גמור הוא) אם כן איך יקילו רבנן בישלה ע"ג גחלים דמ"ה ערלה בקבורה. ואם נאמר דהוה שלכ"ה אין בו איסור תורה וכבר עמדנו ע"ז במקום אחר דכל הנקברין אפרן אסור מדרבנן דהוה שלכ"ה. מכל מקום קליפי ערלה נראה דהוה דרך הנאה וי"ל באותן שראויין לצבוע בגד כמו שכתב רש"י לעיל מניין שלא יצבע וקשין קשה. ועיין פני יהושע ואי"ה יבואר:

בד"ה וחכמים אומרים כו'. דהא סברי אין שבת עצים בפת ממש עי"ד קמ"ב י"א אין שבח עצים בפת דמיקלא כמו שכתבו התוס' ד"ה חדש וכ"ה בר"ן. אבל מרש"י יראה דאין בו ממש ואפילו מהנקברין כה"ג שרי דמטעם ביטול קאתינן עלה ועיין ש"ך האריך בקמ"ב ולקמן לא משמע כן:

ד"ה בישלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת הוסיף הפת ותי"ו אח"כ כי לכאורה בישול ממש קאמר בכירה ע"ג גחלים הא בתנור הואיל ויש חום התנור שקיבל מבעין לרבי דאמר יש שבח עצים בפת ה"ה בתנור וזוז"ג אסור לרבי קמ"ל רש"י דלא דהפת מותרת וגחלים רבותא וכ"ש גרוף התנור דנהי דשלהבת הוה כבעין לרבי היינו לתנור גופא בחדש שהוא נגמר מבעין. אבל החום שמהנה אח"כ לפת לא חשיב מבעין ומותר הפת ועיין ת"ח בכיצד צולין ע"ה א' ד"ה וגרפו ויבואר אי"ה לקמן:

גמרא ל"ק הא רבי והא רבנן היינו אם פליגי באבוקה כנגדו אבל למ"ד לקמן דפליגי בגחלים לוחשות אפשר דכ"ע יש שבח עצים כו' דשלהבת מבעין בא. ופליגי רבי ורבנן בלוחשות אי הוה כבעין או לאו וכ"מ לקמן דפריך עצים דאיסורא היכא משכחת כו' יע"ש היטב וא"כ לרבנן נמי אפשר חדש יותץ דזוז"ג אסור ועיין פירש"י לקמן ד"ה יוליך הנאה משמע שבאמת נמי הך דחדש יוצן רבנן דרבי וא"כ קשה למ"ד דפליגי בלוחשות ויבואר לקמן:

עיין מהרש"א ז"ל בשמעתין ולפי שהדברים ארוכים בי"ד סימן קמ"ב ובש"ך שם אות יו"ד האריך בזה, אמרתי לכתוב בקיצור והוא כי דעת הב"י והב"ח שם דישן בהיסק ראשון ואבוקה נגדו הוה חד גורם (דאבוקה פועל ממש בו בפת) וכן חדש בהיסק ראשון אעפ"י שגרף התנור או גחלים של איסור שם הוה חד גורם שעיקר הוא התנור שנגמר באיסור. והשתא למה דס"ד דפליגי רבי ורבנן בזוז"ג ודכ"ע יש שבח עצים כו' וא"כ פליגו בחדש בהיסק שני לחוד רבי אוסר ורבנן מתירין אבל חדש בהיסק ראשון וגחלים או גרף וישן בהיסק ראשון ואבוקה נגדו אף רבנן אוסרין ובישלה ע"ג גחלים מלתא באנפי נפשה ואישן בגחלים של איסור משא"כ למה דדחי דכ"ע זוז"ג דשרי ופליגי לרבי יש שבח עצים ולרבנן אין שבח עצים פליגי בין בחדש בהיסק א' וכ"ש בישן בהיסק א' לרבי אסור דחד גורם ולרבנן אין שבח עצים בישלה ע"ג גחלים בישן בהיסק א' ע"ג גחלים מה שאין כן מהרש"א סובר דאבוקה נגדו הוה זוז"ג כדעת הש"ך שם. וא"כ נהפוך הוא למה דס"ד קאי בישלה ע"ג גחלים אישן ולמה דדחי קאי באפי נפשה והדרכים ארוכים ואי"ה יבואר:

תוספת ד"ה חדש יותץ דשלהבת כו'. וכן פירש"י בד"ה אימור כו' אבל בד"ה וחכמים סיים מלת ממש וכבר כתבנו מזה לעיל ועיין מהרש"ל ומהרש"א לרבי. ומ"ש מהרש"א לא הבינותי כעת דודאי יש לחלק בין אפרן מותר או אסור ועיין בי"ד קמ"ב במחבר אף באליל שרי בגחלים ושם י"ל דהוה זוז"ג משא"כ אבוקה נגדו דחשיב חד גורם להב"י וב"ח שם ואי"ה יבואר. ומ"ש התוס' כמון של תרומה יש לעיין דהנאה של כילוי אסור לישראל עמ"ש התוס' פסחים ט' א' בד"ה כדי שתהא ב'. ועיין ירושלמי מדליקין במבואות האפילות ברשות כהן ובמ"ל ה' תרומות בזה ואפשר דאפה פת של כהן עם ישראל ועיין צ"ע:

בד"ה בישלה כו' בין גחלים לאפרן והיינו מדרבנן דמ"ה מותר אף גחלים לוחשות. עיין תוס' לעיל ה' א' ד"ה ואומר יע"ש:

בד"ה בין חדש וישן יוצן דאיסורי הנאה כו'. ר"ל אע"ג דצינון הוה הפסד עצים והוה דיעבד כמו נתיצת התנור. ע"ז כתבו דאיסורי הנאה הוה ולא מפסיד מידי בעצים. ועיין לקמן ע"ה א' תו' ד"ה וגרפו וד"ה הא לאו הכי ובמהרש"ל ומהרש"א שם ולא הי' הזמן גורם לעיין כראוי ואי"ה יבואר.

דף כז.

גמ' ל"ש קדם וסלק או לא סילק איסור. נראה לפרש דר"א חולק עם חכמים בקדם וסילק היתר דלר"א האיסור לחוד גורם דהיתר כבר הלך לו וחכ"א דשרי. אבל לא סילק ההיתר אף דנפל האיסור אח"כ מה בכך וברש"י נמחק אפילו קדם וסלק האיסור כמ"ש מהרש"ל ול"ג נמי אפילו קידם וסילק ההיתר. או אפילו לא קידם וסילק ההיתר דוקא בסילק היתר הוא דאסור ומיהו אבל בב"א דשרי לא משמע כן קצת ועיין תמורה דף י"ב א' ברש"י ד"ה ואין המחמץ דהכי ס"ל לר"א פ"ק דבכורות דזוז"ג אסור ובפסחים דחוי בעלמא הוא וכן מסיק וכן הי' ר"א אוסר כו':

ע"ש אמאן תרמיי' אם נאמר דאין שבח עצים בפת אפי' באיסורי הנאה דנקברין ומטעם ביטול הוא שאין נראה בו ממש א"ש דמסברא כיון דמצינו בע"ז כן לא נחלק ולומר דע"ז חמיר איסורי' אבל אם נאמר דאין שבח דבא מהנשרף וגחלים מותרים. א"כ מה ראי' מע"ז דנקברין ודלמא ר"א זוז"ג אוסר ובנשרפין סובר אין שבח עצים בפת ותרמיי' ארבי דסובר זוז"ג אסור ומה חזית ועי"ד קמ"ב בש"ך אות יו"ד האריך:

בפירש"י בד"ה יוליך הנאה לים המלח כו' מודה חדש יותץ ישן יוצן אפה הפת אסורה כו' ישן יוצן אין מאן דפליג: דאפילו מ"ה אין שבח עצים בפת לכתחלה אסור כמו גחלים ודיעבד שרי וצינון הוי לכתחלה דלא מפסיד מידי ואפה הפת י"ל בחדש בהיסק א' ג"כ אין ראי'. רק מחדש יותץ ראי' ולמה נקט ישן ואפיית הפת ומ"ש רש"י וחדש יותץ כרבנן דרבי כו' ויוצן למה לי כו' בהיסק איסור ולקמן פריך עצים דאיסורא כו' הא ודאי לרבנן יוצן בחדש בין הטעם דאין שבח עצים בפת ובין דזוז"ג חדש יוצן סגי. ומיהו אי רבנן בלוחשות פליגי י"ל דרבנן נמי סוברים זוז"ג אסור ויש שבח עצים כו' ואפה הפת בישן בגחלים לוחשת רבי אוסר ורבנן מתירין דכולו היתר התנור ישן וגחלים לדידהו כאפר אבל תנור חדש באבוקה נגדו אפשר רבנן נמי אסרו. לזה כתב דזה למ"ד בלוחשות כ"ע מודים דשרי ורבי באבוקה נגדו אוסר ורבנן אף אבוקה נגדו שרי ובשרשופא אסרו ומדלא מוקי דרבנן אסרו עצים דאסורי בהנאה באבוקה בלא תנור ש"מ דפשיטא לי' דרבנן אפילו בחד גורם שרי ואין שבח עצים בפת ותנור ופריך היכי משכחת דאסורי מן התורה דמדרבנן ודאי לכתחלה אסורי. אלא מן התורה פריך. ומיהו למ"ד בלוחשות פליגי ע"כ חדש יוצן כרבנן דפליגי עלי' דר"א דאינהו ודאי סברי זוז"ג שרי כאמור וצ"ע א"כ אמאי לא מפרש כפשוטו דהוי הני רבנן דר"א ועיין מהרש"א. ומ"ש רש"י לרבנן יוצן למה לי דלא שרי לכתחלה בהיסק איסור לכאורה בחדש דהתנור נגמר באיסור. וגם ההיסק השלהבת מממש בא אלא דאפי' בישן דהוה תרי דרבנן התנור היתר והשלהבת מנשרף בא וה"א דלכתחלה שרי רבנן כה"ג כיון דאיכא תרתי לטיבותא זוז"ג ומקלא איסורא אפ"ה לכתחלה לא דברייתא בין חדש וישן יוצן קאמר כדאמרן רבנן הוא וז"ש רש"י בהיסק איסור הכוונה אפילו אין בו כי אם ההיסק של איסור והתנור ישן. וז"ש מהרש"א ז"ל אפילו בהיסק איסור ע"י זוז"ג ר"ל תרתי לטיבותא. אפ"ה אסור לכתחלה כדאמרן ויבואר עוד. ומיהו י"ל דרש"י דוקא נקיט רבנן דרבי דאי דר"א דלמא הני רבנן סוברים דישן א"צ צינון דזו"זג עם טעמא דמקלא איסורא לכתחלה שרי ומש"ה מוקי כרבנן דרבי דלא פליגי על ישן יוצן דאל"כ אמאי לא פליגי עלי' דרבי בישן יוצן. ואחדש יותץ א"צ לפלוגי דנשמע מאפה הפת דמותרת ממ"נ בין זוז"ג ובין אין שבח עצים כו' משא"כ ישן יוצן אי ס"ד דפליגי רבנן וא"צ צינון דהוה תרי דרבנן ואף לכתחלה שרי לפלוגי וצ"ע:

גמרא אמר אביי כו'. כי פליגי בתנור וקדרה כו' הנה אם רבי סובר כר"א דזוז"ג אסור ודכ"ע ר"ל רבי ורבנן יש שבח עצים כו' (דרבי ודאי בהכרח סובר יש שבח עצים ולא משוינן פלוגתא רחוקה כ"כ) וכולה ברייתא דערלה כרבי חדש יותץ כו' ואפה פת בחדש בהיסק ב' וישן היסק א'. כמ"ש מהרש"א לעיל וליכא כ"א ב' מחלוקת. ואם נאמר רבי סבר זוז"ג שרי ודכ"ע רבי ורבנן זוז"ג שרי ופליגי אי יש שבח עצים בפת ורישא דחדש יותץ ר"א הוא ואפה הפת חדש היסק א' למהרש"א לעיל (וכנראה מש"ך יו"ד קמ"ב אות י' יע"ש היטב) ושלש מחלוקת בדבר ר"א מחמיר מכולהו יש שבח עצים וזוז"ג אסור ורבי יש שבח עצים וזוז"ג שרי (ויש תבלין לזה מדלא פליגי רבי ורבנן ברישא בתנור חדש יותץ כ"א בפת כמ"ש רש"י) ורבנן דרבי מקילין טפי אין שבח עצים וזוז"ג נמי שרי. א"כ קשה מה קאמר כי פליגי בתנור וקדרה והא יצויר פלוגתתן בקדרה שצרפן בישן בהיסק א' דלרבי שרי ולר"א אסור משא"כ לשיטת הב"י והב"ח ביו"ד קמ"ב וכנראה שזהו שיטת הר"ן ז"ל בשמעתין דכל שאבוקה נגדו אף ישן הוה חד גורם וידוע דצירוף כ"ח א"א כ"א באבוקה נגדו דאז מצרף טפי ונוח לו. וא"כ שפיר אמר כ"פ דבקדרה אף ישן בהיסק א' אסור ואי קשיא הא אכתי בחדש והיסק ב' פליגי בקערות י"ל דקאי אמה שאמר ר"א בעצי אשרה ועלה קאי בקערות שצירפן בעצי אשרה ליכא נ"מ בין רבי ור"א כאמור ועמ"ש ברש"י ד"ה הני קערות יע"ש:

ברש"י ד"ה הני קערות כו' שצירפן בעצי אשרה אם נאמר כמ"ש המחבר בי"ד קמ"ב דאפילו בעצי אשרה בעינן אבוקה נגדו יע"ש. הא דנקט רש"י עצי אשרה ולא ערלה דברייתא דלעיל משום דאפלוגתא דר"א ורבי קאי ור"א עיקר דבריו בעצי אשרה קאי ואף דתנן וכן הי' ר"א אוסר בשאר איסורין:

בתוס' ד"ה ובהא כו' דיש שבח עצים ולא מטעם זו"זג כו' דשמואל פסק בהדיא כר' יוסי כו'. עיין מהרש"א ולכאורה כוונתו דקשיא אסתמא דתלמודא דלמא שמואל בעלמא ואפילו מחבריו וכאן מפרש לפלוגתתם דרבי ורבנן בזוז"ג והוצרך להפוך דזוז"ג שרי. דל"צ לאפוכי דבהדיא פסק חדא זימנא דזוז"ג שרי. אלא דאכתי קשה אשמואל גופא למה לי' לאפוכי יניח כפשטי' והפשטות מורה דפליגי רבי ורבנן בזוז"ג ורישא רבי מלומר תנא אחריתא ר"א ומחלוקותו וא"כ אין טעות דכבר פסק דזוז"ג שרי. ע"ז כתבו דמשמע לי' לשמואל יותר לפרש דפליגי ביש שבח עצים (וצ"ע דפשטי' מורה דפליגי בזוז"ג). עוד תירץ מהרש"א ז"ל. דצריך שמואל להפך דהעולם יטעו נהי לרבי זוז"ג אסור ורישא רבי. יטעו וסוברים דרבנן אפילו חד גורם שרי דאין שבח עצים ובאמת הלכה יש שבח עצים. ע"כ אפכי' וממ"נ אין טעות אי יסברו העולם דפליגי בזוז"ג אין טעות דכבר פסק דשרי ואי יסברו דביש שבח עצים פליגי הוא רוצה דליקום הלכתא דאסור דיש שבח עצים ע"כ אפכי'. והלכתא כרבנן לאיסורא (ואי קשיא הא יש ת"ק דר"א ור"מ דסוברים יש שבח עצים דאסור. וא"כ למה לתלמודא למימר בהא אפילו מחבריו דהא רבים כוותי' דרבי ס"ל ואי אמרינן דשאני ע"ז דגחלת נאסרת. י"ל דמע"ז אין ראי' די"ל ת"ק ור"א סוברים אין שבח עצים. לכן הוצרך לומר בהא אפי' מחביריו דנהי דר"א אומר. וכן בשאר איסורין מת"ק לא שמעינן זה. אבל אין לדחוק ולפרש דלמא שמואל סובר דפליגי נמי בזוז"ג לרבי אף זוז"ג אסור ולרבנן אפילו חד גורם שרי שאין לומר זה כלל. ואין להאריך:

תוכן העניינים

ראש יוסף על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה