אור ברסלב

ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים

פרק ראשון

הקדמה

דף ב.

משנה אור כו'. את החמץ. מלת את מיותרת. וה"א הידיעה אולי אקרא קאי. לא מצי קאי. דלא נזכר בהשבתה כי אם שאור. וי"ל דלא יראה חמץ ג"כ כתיב ועלה קאי בודקין חמץ:

כל מקום כו'. ובמה אמרו כו' עיין תוי"ט ורע"ב כל לרבויי אוצרות יין ושמן שא"צ בדיקה כדמסיק לקמן (ח' ב') וא"כ במה אמרו ב"ש וב"ה דמרתף צריך בדיקה ומשני במסתפק. ועיין תו' ט' א'. דמרישא אפשר באין חולדה כו'. וצריך לומר דאשמעינן דל"ת דלא פליג חכמים בין חדר לחדר כו' וא"כ קשה מה קושיא במה אמרו דלמא במרתף שיכולה חולדה לגרור שם ולקמן במשנה דאין חוששין הי' להקשות:

רש"י ד"ה אור לי"ד גרסינן לא לאור י"ד. משמע סמוך ללילה היינו בין השמשות והוא סובר דבצ"ה דוקא. עיין תמים דעים והפ"י. ועיין רש"י ע"ב ד"ה אורתא משחשיכה ושקעה חמה של י"ג משמע לכאורה ביה"ש ולא גרסינן אור י"ד. עמ"ש ברש"י ד"ה ה"ג קס"ד שחרית של י"ד:

ד"ה בודקין כו'. עיין בר"ן ורע"ב ומיושב דברי רש"י ז"ל ועמ"ש בתוס' ד"ה אור לארבעה עשר וכאן אין להאריך בזה:

ד"ה שתי שורות החיצונות כו' לא כתב שהן עליונות כמו לב"ש דמציין על הכל משום דהלכה כבית הלל וכרב באיסורי דדייק החיצונות מש"ה מציין רק על מלת החיצונות. ועיין ברע"ב ותוספת יו"ט:

ד"ה ה"ג קס"ד כו'. כשיאיר השחר שחרית של י"ד. פירוש נגהי עמוד השחר שהוא אור הנוצץ בפאת מזרח. (עיין ר"מ פי' המשניות ריש ברכות במשנה) כדי ליישב הלמ"ד של לארבעה עשר שהוא במקום של. ואי אור יממא מה של י"ד. לכן פי' עמוד השחר. וז"ש שחרית של י"ד. הלמ"ד במקום של. ומיהו אף אי גריס אור ארבעה עשר ע"כ אור נגהי עמוד השחר דאי יממא ממש שרגא בטיהרא מה מהני משא"כ עמוד השחר עדיין חושך הוא. ומיהו אף ביממא צריך נר להכניס לחורין ולסדקין. עיין א"ח ה"פ ויבואר שם:

ד"ה לילי ממש לא גרסינן. קשה לי' על מלת ממש דפשיטא דאין לו פי' אחר אבל על קס"ד לא קשיא לי' דקאי על נגהי כו'. ועמ"ש בתו' ד"ה קס"ד. ואין לפרש דבאמת לאו לילי ממש, אלא ביה"ש. ויהי' המפלת אור לשמונים וא' ביה"ש וחטאת העוף באה על הספק וכן יכול יהא נאכל אור לשלישי וקיי"ל דביה"ש נמי אין נאכל דספק לילה הוא. זה אינו דהא תני דבי שמואל לילי ממש. ויבואר עוד לקמן:

ד"ה הבוקר אור קס"ד ולבוקר כו'. כתב ולבוקר במקום הבוקר מפני כפי הס"ד הבוקר ששמו אור א"כ סימן אחר סימן הוא ולא יתכן ה"א הידיעה להצריך עוד סימן אחר לכן אמר כאלו לא כתיב הבוקר. ואמנם ד"ה מי כתיב האור בוקר פי' ולאור כו'. משמע ג"כ דאין אור ידוע. וי"ל דאין ידוע אם באמצע יום כו':

ד"ה הבוקר אור כתיב כו' ולפי דרכו לימדך כו'. תי' בזה קושיות התוס' ד"ה יכנס דעיקר למודא מאל תצאו וכאן אגב אורחי' של קרא השמיענו זה ג"כ ומיהו מההוא קרא לחודי' לא הוה ידעינן זה דהא הכתוב סיפר אימתי הלכו וכל היכי דאיכא למדרש דרשינן:

ד"ה וכאור בוקר כו'. והא ליכא לפרש וכאור בוקר בעוה"ב כן הוא זריחת שמש של עכשיו דאין מדמין הברור לשאין ברור ועמ"ש בתוס' ד"ה וכאור בוקר. וע"ש במהרש"א:

בתוספת ד"ה אור כו'. אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל מלת הצריכו חכמים כלל אין לו פי' לכאורה והול"ל הכי למ"ל בדיקה וי"ל דמתניתן מן התורה קאמר או בדיקה או ביטול ונקיט בדיקה דעדיף טפי או לאור הנר אשמעינן. לכן קשיא להו על חז"ל דאמר הבודק צריך שיבטל וכיון דכל בודק צריך שיבטל למה לי' מדרבנן בדיקה כלל תסגי בביטול:

ודע מ"ש התוספת איסורי הנאה ה"ה איסורי אכילה חמץ נוקשה ותערובת לר' אבוהו או לר"י הגלילי כל חמץ ומיהו נוקשה ותערובת אפשר דלא מהני ביטול דממון גמור הוא וצריך להוציא מרשותו כעין קושיות הר"ן דחצרו הוא. ולפ"ז רש"י לשטתי' אלו עוברין ותו' לשיטתם דממ"נ א"צ בדיקה. או רש"י ותו' לר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה. ואין להאריך כאן. הביא מיוה"כ. ועיין בש"ע א"ח ה' יוה"כ דשם הכל אין אוכלין. וי"ל דשרי בהנאה ולא גזרו כ"א על איסורי אכילה ואי"ה יבואר הכל באורך

בתוס' ד"ה קא ס"ד מקיים הגירסא קס"ד קאי אמ"ד נגהי ממש אלא שמש"ה אין לשבש ומ"ד לילי ממש אגב דאמר נגהי ממש:

ד"ה וכדרב יהודא דלא כפירש"י דפי' חיות ולסטים אפשר עד זריחת השמש. כמ"ש תזרח השמש יאספון וכן לסטים משא"כ לתוס' בדבור יכנס דאחי יוסף י"א היו ולא היו מתיראין מחיות ולסטים ופחתים די בעמוד השחר והאיר קצת לא זריחת השמש ומפרשים דאה"נ דכרב יהודא לא קאי אהך אלא ענין בפני עצמו הוא:

ד"ה יכנס. ולמ"ש דבאחי יוסף לא שייך מזיקין אלא פחתים לעיר אחרת. א"ש כאן דנקיט כניסה תחלה לעיר אחרת ויציאה מעיר אחרת משא"כ בהכונס שם. ועיין פירש"י כאן. ויש שלש טעמים פחתים ומזיקין. וחיות ולסטים:

ד"ה וכאור בוקר בעוה"ז חצות (כן) יזרח תחלת הזריחה לעוה"ב. ומ"ש בגמרא כעין זריחת השמש לעוה"ב צריך להוסיף מלת זה וה"ק כאור בוקר שהוא חצות בעוה"ז כעין זה יהי' תחלת הזריחה לעוה"ב דאין לדמות ברור לשאינו ברור משא"כ לפירש"י לשון הקרא אין מכוון דהל"ל לנביא וכזריחת השמש יזרח אור בוקר ויהי' הפירוש כזריחת שמש של עכשיו יהי' תחלת הזריחה לעוה"ב ולמה לי' למימר וכאור בוקר שהוא מיותר:

דף ב:

בפרש"י בד"ה מדקאמר ובלילה כו' דאין לומר אור כשהאיר דהא לילה שם דבר מסתמא אור שם דבר של יממא דאל"כ הול"ל ובחושך יהי' כגנב. ומשני אי מספקא לך דהוה כעין משל אי ברור כאור כו'. ובלילה שהוא מסופק שבלילה אין הדבר ניכר אם הוא שחור או לבן וכל הדברים אין ניכרין בלילה שעל שם זה נקרא בוקר שיכול לבקר ולדרוש בכל הדברים:

בד"ה הכי קאמר כו' פשטי' דקרא כמשמעו ואגב השמיענו מה שאמר בלילה ואור לרמוז דין אם ברור לך כו'. ורש"י מוקי רישא דקרא בשאר כל אדם דסתם דילי' הוה ודאי. ואם מספקא לך היינו באב על הבן. ולפ"ז שלש מדות יש שאר כל אדם סתמא ודאי הוא יהרגך ואב מסתמא ספק הוה ואל תהרגהו מספק. ובשאר כל אדם שמכיר שאוהבך מאוד אל תהרגהו. ואף דספק נפשות להקל. מ"מ אב על הבן גם ספק של האב להקל ולא תהרגו מספק ומ"מ קשה אמאי לא מוקי רישא וסיפא הכל בחד גברא באב על הבן אם ברור לך ששונאך הרגהו וספק אל תהרגהו. ועמ"ש בתוס' ד"ה אי פשיטא לך:

בתוס' ד"ה אי פשיטא לך. עיין מהרש"א ועיין מ"ש ברש"י ועיי' סנהדרין ע"ב ב' ובגמרא שם. כאן באב על הבן וכאן בבן על האב ורש"י מציין שם אב על הבן והשמיט מלת כאן די"ל דתרתי ברייתות מצי מיירי בין באב על הבן או בן על האב או שאר בני אדם דההוא דתניא אם ברור לך שיש שלום אל תהרגהו (ואל תהרגהו) בשאר כל אדם דליכא ספק רק אם ברור שאוהבך מאוד אל תהרגהו. וא"ל שאין ברור סתמא הוה ודאי ותהרגהו וברייתא דאם ברור שאין שלום תהרגהו וא"ל אל תהרגהו באב על הבן. ולמ"ש רש"י שם משמע דליכא סתמא כלל באב על הבן סתמא ודאי שאין הורגך ושאר כל אדם סתמא ודאי הורגך יכול למוקי תרי ברייתות הן בן על אב או אב על הבן וברייתא אם שלום אל תהרגהו באב על בן דסתמא ברור וא"ל שידוע שאין שלום תהרגהו או בשאר כל אדם וכן אידך ברייתא רק הגמרא אמר כאן כלומר לאו אברייתא אלא כלומר שיש חילוק בין אב לשאר כל אדם ועיין רש"י חומש ומזרחי שהניח בצ"ע ולמ"ש יש קצת ליישב וקצרתי כאן ויבואר אי"ה:

ברש"י ד"ה ואומר אך חושך כו'. לילה שם דבר של לילה ה"ה אור שם דבר יממא. ומשני לילה הוא משל עוה"ז שהוא דומה לילה מסופק ויכולין להכשל בו כמו בלילה כו':

ד"ה משעת האור אבל קודם לכן בטלה דעתם דהוה מנהג בטעות עיין מ"א א"ח תס"ח. ומתרץ קושיות התוס' ד"ה מאימתי לחזי היכי נהוג ועיין פר"ח שם:

ד"ה הכי קאמר ליך הך איסורא דרבנן. דאי הוה דאורייתא הוה א"ש:

דף ג.

בפירש"י ד"ה המפלת כו'. ולסוף מליאת לידה שני' כו'. יש לעיין דטמא משלח קרבנות מיד ויבואר אי"ה:

ד"ה אם שיוה כו' שעד שקיעת כו'. לכאורה יאמר בין השמשות הוה ספק וי"ל דקרבן יולדת בא על הספק וזה אור לשמונים כדעת מי שאומר בין השמשות הוה הבדיקה ומלת ועוד קשה דראי' חדא הוא ומ"ש ותשובת ב"ש. של"ת אור עמוד השחר לכן הביא תשובת בית שמאי:

ד"ה אור לאור כניסתו לא ידענא מהו ואולי ביה"ש קאמר:

ד"ה זבחים תודה. לא נקיט פסח דאין נאכל ביום ומביא אח"כ ראי' דלא יניח אין לפרש שמיהו שלא יניח כמו לא ילין חלב חגי. דהא בפסח א"א לפרש כן ועדיין צ"ע:

ד"ה מה להלן כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. לכאורה בפסח בשמות י"א וכמ"ד פסח נאכל כל הלילה ובפ' אמור כתיב ביום ההוא יאכל לא תותירו עד בוקר יע"ש:

בתוספת ד"ה ת"ל ביום. הוקשה להם למה לי עד יום. דא"כ רצון התורה דאין נאכל אור שלישי דאל"כ למה לי ביום מסברא מה להלן לילה אחר יום אף כאן וג"כ תיכף לאכילה שריפה משא"כ להיפוך לא הקשו למה לי ביום י"ל הואיל דכתיב עד יום נימא דישרף בלילה תיכף לאכילה שרפה כאמור:

מ"ש מהרש"א תיכף לאכילה שרפה כו' י"ל דתוס' סיימו תיכף לאכילה שרפה של"ת ביום למעט שרפה לילה ליל ד'. כתבו דתיכף לאכילה שריפה ותי' דזמן שרפה מתחיל לא דוקא לשרוף מיד כמ"ש רש"י ד"ה מה להלן כשכלה ודוחק דעיקר חסר ומהר"מ תי' בעבר ג"כ. (חסר):

גמרא יכול יהא נאכל כו'. לא דריש קרא דצו תחלה. גם לא אמר בחד מה מצינו יכול יהא נאכל אור לשלישי דתיכף לאכילה שרפה דא"כ הוה צריך להזכיר הטעות מאידך קרא לכן אמר קרא חדא יש טעות ומש"ה כתיב עד יום וכן באינך קרא והבן:

רש"י ד"ה ברור מללו כו'. דמשם משמע שיאמר לשון מבורר דלא לישתמע לתרי אנפי ואפשר ממילא מוכח דידבר לשון נקי:

ד"ה הכי קאמר כו'. התורה הקפידה הל"ל הקב"ה הקפיד שלא יצא דבר מגונה מפיו ית':

דף ג:

בד"ה משום בניו. לא ציין אורחי' הוא. דמשמע אורחי' דקרא הוא לכתוב בדידה רכיבה. אלא רכיבה קאי אבניו לחוד:

ד"ה וכל כו' ללמדך כו' וללמדך כו'. ללמדך הא' שפיר וללמדך הב' קשה דדינא הוא בקרא. ולמ"ש מהרש"א מ"ש דלעיל דאמר לעולם יספר בלשון נקי' כי הדדי נינהו וראי' שהרי עיקם ויש ברירה וע"כ כי הדדי אין ברירה דמסברא החיצונה ידעינן דקצר עדיף מארוך וללמדך הא' הוא תרי עניני ארוך ונקי יש ברירה ומיני' כי הדדי ע"כ ברור בנקי. וללמדך הב' ללמדך לשון קצר היינו בנקי ארוך יש ברירה ונ"מ לתלמיד שא"י להבין בארוך ונקי אמור לו קצר ומגונה ואין להקשות מנא לי' כל זאת דלמא כיון דיש ברירה כתוב פעם כן ופעם כן. וי"ל דמ"מ הי' לתורה לכתוב הכל בלשון א' או ארוך נקי או קצר מגונה אי לאו ללמד לנו ועמ"ש בד"ה רכבת:

ד"ה רכבת עיין רש"ל ומהרש"א. דרש"י כתוס' דכל חסירות לדרוש הן באין במקום שנח נסתר חסר. והלכך א"א לכתוב ישבת בלא וי"ו דליכא דרשא משא"כ רכבת בלא וי"ו דרשא דיקצר בלשונו ולומר מגונה משיאריך בנקי ואף שאין אריכות בדבור כי אם בכתיבה א"נ רשאי לעשות כן כמ"ש מהרש"א לעיל. ואי"ה יבואר:

בתוס' ד"ה כל היכי יורה דמשתעי בלשון קצר דוקא כמ"ש הר"ן בשם התוס' הביאו מהרש"א ז"ל ברש"י יע"ש. ועיין לקמן בגמרא:

דף ד.

רש"י ד"ה רב בר אחוה ובר אחתי' דר"ח הוה היפוך לשון הגמרא ונוסף מלת הוה כי כן ראוי:

ד"ה כי סליק מעירו מבבל מלת מעירו לכאורה מיותר ודי מבבל:

ד"ה אימא כו'. עד שאתה מלת עד יורה לכאורה [שלא] הי' לשאול כ"א על אם וז"א אלא תרוייהו וכמ"ש שאף היא אחותך:

ד"ה אייבו. וי"א בניחותא כו'. וקשה לומר דבר שקר אפשר י"א גורסין כתו' בגי' שני' או גי' ד' אייבו קיים אמר אמא קיימת שלך דאל"כ הי' להקשות יותר למה שאל על אמו מאחר שאמר שקיימת ועמ"ש בתו' ד"ה אבא:

תוספת ד"ה אבא קיים. עיין מהרש"א ז"ל דגי' ר"ח י"ל בע"א אבא קיים. ר' חייא שאל על אביו של רב השיב אביך קיים וכן באם משא"כ לגי' ר"ח קשה לפירושו. ומ"ש גי' הספרים כרש"י יש לעיין ויבואר אי"ה:

ברש"י ד"ה בין לר"מ כו'. חמץ אין אסור מ"ה בבל יראה ובאכילה אלא משש מבואר בפירוש דמשבע עובר בל יראה לא כראב"ד עשה כו':

וד"ה נבדוק בתחלת שש. א"י מנא לי' דשעה די והכל לפי חדריו ומ"ש אי אור יממא איכא לתרוצי בשש. ולמ"ד לארבעה שהוא במקום של. פי' לעיל דף ב' א' ד"ה קס"ד שחרית של י"ד וכאן ע"ב כאלו אמר יום של י"ד בניסן ולמה ל"פ דסמיך על נבדוק מצפרא וזה עיקר קושייתו כאמור:

ד"ה נבדוק מצפרא דאיכא הקדמה לזריזין כדאשכחן במילה ובאברהם כו' שלא המתין כו' ומ"מ בלילה לא הקדים. לכאורה כוונתו דמקשה פריך ממילה דהוה הקדמה ביום א' מסוף היום לצפרא ובדיקה נמי די בכך דאיכא הקדמה בכך וכן מדסיים שנאמר ולמה לי' לגמרא הסיום אלא לאלומי הקושיא דא"צ יותר זריזות מדלא הקדים ותרין קושיות הוא. עמ"ש בתוס' ד"ה שנאמר:

ד"ה ואור הנר כו'. הא יליף לאו ג"ש גמור. אלא להכניס לחורין כו' יע"ש:

בתוס' ד"ה שנאמר כו'. דזריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא יראה תרתי קשיא להו מנא לן זריזות כלל. וקרא וישכם אשמעינן שהי' רוצה לילך בלילה מחמת חשק בעלמא ולא יצא יחידי בלילה. ועוד קשה דלמא זריזין בלילה ולא יעול יחידי בלילה ובג"ה קשה להיפוך וע"ז תרצו כאן בעקידה מוכח דא"צ זריזות יותר. דאל"כ הוה מצוה בלילה ואין נזוקין. ועוד ב' נערים ובג"ה יליף מסדום דלאו מצוה (דאי מצוה למה לא הלך בלילה דאין נזוקין) והא דלא לקח ב' נעריו והלך יחידי הי' כו' ועיין מהרש"א מלת כמו בעקידה דלא השכים יותר בלאו טעמא דמצוה אע"ג דלא הי' יחידי כוונתו מנלן מסדום דאל יצא דלמא לא הי' חושק יותר בלילה שהרי בעקידה לא הלך בלילה שלא הי' חושק דא"כ הי' לילך בלילה מחמת חשק. וכ"ת מה"ט דאל יצא יחידי דבאמת בלילה לאו מצוה דא"צ זריזות יותר ושלוחי מצוה אין ניזוקין היכי דשייך מצוה משא"כ זה יכול לקיים למחר והתוס' שכתבו שלוחי מצוה היינו אי צריך זריזות יותר. וע"ז כתב דבלאו טעמא דמצוה שכתבו התוס' הא הי' ב' נעריו ולמה לא הלך אלא שלא הי' חושק. ה"ה בסדום. ותי' דא"כ מה אשמעינן קרא. ומ"ש שלא הי' מצוה לרבותא קאמר. ומכל מקום קשה למה לתו' לומר סדום לאו מצוה. א"נ מצוה מה אשמעינן קרא אי זריזותי' מקרא דעקידה. אלא דאל יצא יחידי אף דמצוה הואיל וא"צ זריזות יותר לאו מצוה היא כאמור:

גמרא גי' הרי"ף מהרש"א. וי"ל כוונתו דכאן יליף מסדום ומצוה הי' דלא כתוס' ויליף זריזות ומסברא ידעינן דא"צ יותר דהא לא הלך בלילה משום אל יצא יחידי. ובג"ה יליף מעקידה דמה אשמעינן קרא אלא אל יצא דמסדום מוכח זריזות ואע"ג שלוחי מצוה אין נזוקין בלילה א"צ זריזות לא הוה מצוה. ומיהו מדלא הביא כי אם מסדום ע"כ מסברא ג"כ ידעינן דא"צ זריזות יותר. ושני נעריו. אין ראי' שמא יתרחק א' לעשות צרכיו ואי"ה יבואר עוד ועיין ברי"ף וכאן אין להאריך.

רש"י ד"ה חובת הדר בדיקת חמץ דרבנן כו'. יראה כוונתו דאי הוה ד"ת. עד"מ לר' יהודא אין אלא שרפה ונאמר אף באין ידוע אין מקום לאיבעיא דפשיטא על המשכיר דחמירא דידי' ואין השוכר צריך לעשות כלום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני (בפריי אבאר מי שהגביה חמץ חברו בפסח אי עובר הואיל והפקר הוא דאסור בהנאה) אבל השתא בדיקה דרבנן אף לר' יהודא כמ"ש מ"ה בביטול סגי אף לר"י והיינו באין ידוע די כנותר דידוע. (ולמ"ד מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג אהני ולמ"ד דל"ד לחלב שוגג אהני אי מצא אח"כ אף שמשהה רגע אין עובר וא"צ שרפה הואיל וכבר ביטלו בלא הי' ידוע) ובדיקה דרבנן כר"ן ורע"ב דמחשבה מוציא ממחשבה ושמא ימצא גלוסקא יפה וזה לא שייך כאן דאין דר שם ע"כ המשכיר מבטל והשוכר בודק א"ד תיקון רבנן כל מי שמבטל צריך לבדוק ולא פלוג וזה שמסיים רש"י טורח זה כו'. דודאי הביטול צריך המשכיר:

ד"ה מסירת המפתח הוא קנין השכירות כו'. נכנס ליל י"ד כו' שמסר לו ביום כו'. מלת ביום סותר למ"ש נכנס ליל י"ד וכ"ה האמת דאעפ"י שמסר לו באמצע הלילה כל שתחלת הלילה הי' במשכיר המשכיר צריך לבדוק. ודע דרש"י סובר תרתי בעינן חזקה ומפתח ביד השוכר בתחלת הלילה אז השוכר בודק וא"ל המשכיר בודק דמפתח לחוד בלא חזקה הוה כמפקיד ביד אחר וחזקה בלא מפתח איך יכנס ולא הוה כמפקיד דחמירא דידי' של המשכיר הוא וז"ש היא קנין השכירות. ר"ל הא דלא זכר תנאי חזקה שהמפתח הוא כו'. (מדלא כתב רש"י בזה הלשון מפתח קונה או כדומה) והלכך תרתי בעינן. ואל יטעה אדם לומר מ"ש רש"י אעפ"י שמסר ביום אי"ג קאי ולומר אעפ"י שקנה הואיל ואח"כ לקחו ממנו איך יכנס דרך שוטים הוא זה. וגם מלת כבר אין פירוש ויבואר אי"ה:

בתוספת בד"ה על המשכיר כו'. אין אדם יכול לבטל אלא הוא חייב לבדוק כו'. וצדדי איבעיא על המשכיר הואיל וצריך לבטל. רמי רבנן חיוב בדיקה כל שעושה ביטול צריך ג"כ בדיקה אף דלא שייך טעמא דלמא אתי למיכל. א"ד איסורא ברשותי' קאי דלמא אתי למיכל ושוכר בודק. ומ"ש אלא הוא י"ל ע"י שלוחו נמי בכלל הוא ושלא ברצונו אין אדם יכול לבטל. ודחו פי' זה והעלו בי"ג פשיטא לי' לבעיין דעל השוכר לבדוק ומבעיא בי"ד ולפ"ז תנינא כו' הוא היפך מדעת המקשן דמה דפשיטא לי' בי"ג על השוכר אלא באם מפתח ביד המשכיר המשכיר בודק. ואפשר המשכיר בית כו'. כוונתו חזקה עם המפתח דדרך הוא כן ומסיק בי"ד הכל תלוי במפתח ויבואר אי"ה:

בד"ה אם משמסר כו'. ולא החזיק ומי שיש בידו כו'. איך יכנס הנה לכאורה יאמר דרבותא קאמרי אפילו לא החזיק כיון שאמר כו' דאיך יכנס המשכיר. ומיהו ברייתא סתמא קאמרי בין החזיק ובין לא החזיק תלוי במפתח דאם מסר אף בלא החזיק השוכר בודק ואם לא מסר אף החזיק המשכיר בודק דאיך יכנס השוכר. ומיהו באם הבית פתוח ויכול לכנוס בלא המפתח אם החזיק השוכר אף שהמפתח ביד המשכיר השוכר בודק. ואי לא החזיק אף שהמפתח ביד השוכר המשכיר בודק דלא שייך איך יכנס המשכיר. אלא דא"כ הלשון. ומי שיש בידו המפתח דמשמע אף המשכיר שיש בידו מפתח אין השוכר בודק דאיך יכנוס הא בלא החזיק בלאו זה. וא"נ פתוח אין בודק. והי' להם לפרש בהדיא באם החזיק ומפתח ביד המשכיר ה"א דטעמא איך יכנס או הי' לתו' לסתום וממילא מתפרשת ברייתא סתמא בלי תנאי בין החזיק ולא החזיק הכל תלוי במפתח. באם הבית סגור כדרך העולם. ע"כ פירוש מהרש"א ז"ל דפירשו הא דאמר חלוקה אם משמסר מפתח על השוכר לבדוק מיירי בלא החזיק דאי בהחזיק פשיטא מה אשמעינן וזה לשטתי' בדבור הקודם שפי' ר"ו בעל התוס' גופי' דבי"ג פשיטא לי' דעל השוכר לבדוק. משא"כ כפי הנראה לכאורה דבעיין אף בי"ג או בי"ב שייך דחמירא דידי' ובע"כ הוא מבטלו (דאי) [רמי] רבנן גם הבדיקה עליו א"כ אין פשיטא. ור"ן פי' דוקא בהחזיק. לכאורה כרש"י תרתי בעינן לחייב השוכר ואי"ה יבואר:

גמרא אורתא דתליסר נגהי ארביסר נגהי לילה וגם נגהי אור היום היינו עמוד השחר. עיין משלי קפיטל ד' פסוק י"ח ואורח צדיקים כאור נוגה פירש"י עמוד השחר יע"ש. וז"ש רש"י לעיל מה אור נגהי עמוד השחר יע"ש:

גמרא למאי נ"מ לשיילי'. כפי' הר"ן ופר"ח בי"ד וכמ"ש בפריי שם דכל דאיכא לברורי בקל מבררינן. ואי קשיא למה יהא נאמן כשאומר הפך החזקה שאין בידו. י"ל הואיל וחזקה מכחו קאתי הוה כבידו וכל שאומר שלא בדק אף שהי' בחזקת בדוק נאמן הוא. ויבואר בשושנת העמקים:

ברש"י בד"ה בארבעה עשר שחרית כו'. אמ"ש משמע הא השכיר באמצע לילה אין חזקה דנהי דזמן בדיקה מיד כמ"ש הט"ז סימן תל"א מכל מקום ליכא חזקה אם לא בעבר כל הלילה אז יש חזקה דרוב כשרים הם:

בד"ה כגון כו' לבדוק מספק מאי. ב' מלות נראים לכאורה מיותרים ובגמרא לאטרוחי כו'. נתחדש לו עתה ולא מקודם. וראה נקודה נפלאה כי י"א בדיקה נתקן על הודאי. דחמץ כל השנה הוה אתחזק וי"א שאפילו על הספק נתקן אעפ"י בעלמא ספק דרבנן לקולא כאן החמירו טפי. עיין במגיד משנה. והנה במשנה אור לי"ד בודקין כו'. מרתף הוה ספק כו'. אין משתמשין שמא נכנס ופתו בידו. והנה לשיטה דמ"ה או ביטול או בדיקה דלא הוה כאוכל חלב שוגג ובדיקה צריך. דהוה ידוע הואיל ומשתמשין כל השנה ודאי יש חמץ ולאחר הבדיקה הנשאר שלא מצאו הוה אין ידוע ואין עובר. וא"כ מרתף בלא ביטול צריך בדיקה דהוה ספק תורה. זה טעות דלשיטה זו א"צ בספק כלל. ולשיטה דמ"ה ביטול צריך ולא מהני בדיקה. וזה שיטת הטור בתל"א ומתני' מדין תיקון דרבנן איירי פשיטא קשה במרתף למה בדיקה והלא כבר ביטל. וע"כ הבדיקה אף על הספק נתקן וזה שאמר כאן. תחלה אמר מאי. והקשה דלשיילי' כל היכי דאיכא לברורי בקל. ומשני דליתי'. וא"כ ביטול עכ"פ צריך (והיינו דזוכה לו חצר כי יש שיטה סוברת כן) דליכא טרחא והאיבעיא לאטרוחי בבדיקה וזה שפרש"י לבדוק מספק כי איבעיי' הוה הצדדין אי חזקה דהשתא עדיפא ממעיקרא או שקולים הוה ובודק מספק. ויבואר אי"ה באורך:

בד"ה נאמנים כו'. שבדקו בעליו אמ"ש. מלת אמ"ש לפי הוה אמינא דמטעם חזקה. אבל באמת אף אי אמרו שבדקו בלילה ש"ד אבל בי"ג יש דעות אי צריך לחזור ולבדוק בלילה ומלת ביעור פירש"י בדקו ויבואר לקמן:

דף ד:

רש"י ד"ה וממאי משום דהכל חברים כו' הגמרא כאן אזיל לתי' א' לקמן ט' א'. דחזקת חבר מוציא מידי ודאי טבל ולא לתי' שני דהוי ספק דבית אתחזק בחמץ וזה דאמר דקסבר כו' וזה שפרש"י כאן:

בד"ה כל כו'. ודאי איכא למידק כו'. קשה דלמא אמרו בי"ג וא"נ צריך לחזור ולבדוק בלילה דלמא אמרו באמצע הלילה למ"ש רש"י לעיל שבדקו אמש:

גמרא דמוחזק כו'. מהו דתימא כו'. הנה אי חזקתו בדוק הכל נאמנים שהם בדקו ואי אין חזקתו הכל נאמנים שבדקו בעליו אמש. ומלת מהו דתימא קשה דמאן קשיא לי' דלמה לי. אדרבה מקשה אמאי נאמנין והל"ל וכיון כו':

בתוספת בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק כו'. צריך לשאול היינו כר"ן ופר"ח כל היכי דיכול לברר בקל כו'. ואמירה דהני הוי כבירור דרבנן (מ"ה א"צ לברר אף בקל) וא"ש לישנא מהו דתימא דתחלה קשיא לי' דמלתא דפשיטא הוא. ומ"ש בתירוצם שנית מגו משמע דאמרינן מגו באיסורא (עיין כתובות פ"פ והרא"ש ורבינו יונה שם) וצ"ע. בלאו מגו אין נאמנין לומר שלא בדק בעל הבית הפך החזקה מה שאין בידו ובלא הימנותא דילי' ויבואר אי"ה:

בד"ה מדאורייתא. ב' הקושיות לשיטתם ולא לשיטת רש"י כמ"ש מהרש"א ז"ל. בתוס' לקמן וכתיב יע"ש ושם יבואר:

בד"ה הימנהו כו'. המקשה דהקשה אמירה דהני מידי מששא היינו אקטנים דאשה ועבד ודאי נאמנין אף באין בידם כל שאין הפך החזקה דהא מוספרה לה ילפינן מאשה. ומיהו באמת דמסיק הימנוהו רבנן בדרבנן. משמע לי' דקאי אף אאשה משום דטורח הוה לא הימנוה בדאורייתא כה"ג:

בד"ה המשכיר בי"ג איירי. ומוכח דא"צ לבדוק בי"ד בלילה דלא כירושלמי עיין בא"ח ה"פ ועיין ר"ן. ויש כאן כמה שיטות והתוס' מפרשים לענין טורח על מי חל חיוב הבדיקה ורש"י לא יפרש כן במ"ש ע"י עלילותיו:

ברש"י ד"ה מדאורייתא בביטול סגי. מדכתיב תשביתו שבת מענין ביטול כמו שבת וינפש שהוא ענין ביטול מלאכה ה"ה כאן תשביתו ביטול. ובספרי דרש לא יראה לך בטל בלבך רצה לומר מדכתיב לא יראה לך משמע לך לבדך אף שבעין אחרים נראה שיש לך בביתך וזה הביטול אף בלב סגי ואף דדרשינן שלך אתה רואה מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ותרתי שמעת מינה. והא דצריך קרא משום קושית התוספת דהפקר צריך בפני ג' וא"כ למה סגי ביטול בלב הא בעלמא דברים שבלב אין דברים לכך יליף לה מקרא דכאן סגי בהכי ועיין ר"ן ויבואר אי"ה:

בד"ה מי הוי מקח טעות אם בא לחזור ע"י עלילותיו כו'. הנה בגמרא אמרו כמקח טעות בכ"ף הדמיון ורש"י פירש מקח טעות משמע דר"ל דהוה מקח טעות לגמרי שתנאי שבממון הוה וממה שפירש ע"י עלילותיו משמע עלילה בעלמא והגירסא כמק"ח בכ"ף א"ש דודאי מה שנותן לו בעד שכר הבדיקה צריך לחזור לו וכן היכי דבדקו בעצמם אפ"ה צריך המשכיר לבדוק דכל תנאי קיים וצריך לקיומי' תנאי'. אלא מבעי' לי' אעפ"י שמקיים תנאי' מי מצי מעליל השוכר ולומר איני חפץ עוד בשכירות ע"י עלילה בעלמא לומר לא כך הוה השכירות ששכרתי בית בדוק כבר וכ"ש אם נאמר בי"ד איירי ועל המשכיר לבדוק פשיטא דתנאו הי' כן דאל"כ למה לי תנאי. וע"ז פושט דלאו קפידא הוא דניחא לפעמים לקיומי' מצוה אף בממונא ומיהו התנאי צריך לקיים המשכיר ועיין רש"י שאחר זה ועיימ"ש בפריי להלכות פסח ויבואר:

בד"ה ושורפין כו' כפי הנראה ושורפין עומד לשרפה ועל ב"י ועשה לא עשו הרחקה ורשאי להמתין מלשרוף עד רגע קודם שבע ומרש"י לא משמע כן אלא עשו הרחקה אף לשהי' ובפוסקים לא משמע כן ויבואר

בד"ה הא לרבות כו' דע"כ הא כיצד משמע רומיא. ולרבות משמע מייתורא כתו'. לכן ציין כן ולרבות לאו דוקא אלא ע"כ כו':

בד"ה ואימא לרבות כו' בכניסת כו' לתרץ קושית התוס' ביום כתיב ותי' דבכניסת יום ראשון ומיה' מאך חלק שפיר מצי לדחות דבחצי לילה לא שייך ביום. ויבואר בתוס' ד"ה ואימא:

בתוספת בד"ה וכתיב אך כו', עיין מהרש"א ז"ל. תוס' דף י"ג ב' לשיטתם ורש"י לשיטתי'. ולרש"י ע"כ תשביתו קאמר קרא בזמן היתר ועיין תו' ד"ה מדאורייתא ועוד כו'. ג"כ לשיטת תוס'. ומ"ש מה צריך לאך חלק אפשר על הקרא אין קושיא. די"ל ביום בכניס' ולבין השמשות קרוי כניסה ג"כ. ומיהו (מצא) [מצה] אין יוצא בין השמשות. הלכך צריך קרא לאך חלק ויבואר. ומ"ש מייתו' צ"ע דצריך לעבור בעשה ול"ת ולנתוקי ללאוין כמ"ש בכ"ט ב' ד"ה רב אשי בשם ר"י גופי' ועיין פני יהושע ויבואר אי"ה:

בד"ה ואימא עיין רש"ל ופירוש דא"נ ביום ואך דליכא למימר בכניסתו אפ"ה צריך להיקשא דאל"כ אימא מצפרא. ואך חלק היום מלילה ואי למה לי אך. דמסברא ביום ממעט לילה. י"ל דאי לאו אך. ה"א כניסת ליל ט"ו כאמור:

דף ה.

גמרא. ואימא ליל י"ד ולא משני אך. דאימא חצות לילה וצריך לביום וביום לאו מיותר אלא מפשטי' מה"ת לילה. משא"כ ליל ט"ו כמ"ש רש"ל לרש"י ואימא מצפרא ואי אך חלק הלילה מיום י"ל דלזה לא צריך דממשמעותי' ביום אימעט לילה כיון דצריך ליום גופא:

ברש"י ד"ה ראשון כו' בלאו רומיא כו'. אמאי לא ציין בתנא דבי ר"י ומ"ש ראשון משמעות אף דראשון משמע טפי מנין של שבעת ימים אפשר השתא מיתורא דראשון דהל"ל שבעת ימים מצות תאכלו ותשביתו כו'. ומיהו א"כ מה קשיא מיום הראשון בלולב התם צריך ראשון במדינה יום אחד לבד:

בד"ה זמן כו'. לכולם זמן א' קבע יראה בעליל מדבריו דלא תשחט זמן שחיטה ממש ועובר בלאו אעפ"י שאין שוחט. וז"ש רש"י לעיל בד' א' ד"ה בין כו'. חמץ אין אסור מ"ה בבל יראה. לאו ב"י דשבעת ימים כתיב כמ"ש הר"א ז"ל. אלא מלא תשחט ושגירת לישן בל יראה ומתניתן לקמן ס"ג השוחט הפסח משמע שאר ב"א אין עוברים ור"י ור"ל פליגי בעל בסמוך (בשלמא אי ב"י בפ"ע א"ש דלא תשחט לאו שני משא"כ השתא). י"ל דביטול לרש"י מקרא נפיק ולא מסברא והיכי דגלי גלי. ולפ"ז יהי' מלח לא תשחט על חמץ דם זבחי ב' לאוין במשמע. אחד על כל ישראל מזמן שחיטה. ומדלא כתב בפירוש כן ש"מ דליחודי' לאוי על פסח גופו קאתי נמי. והיינו אם יש לו חמץ בביתו וביטלו שאז לאו דכל העולם אין עובר דכתיב אך כו' תשביתו ביטול או לא יראה לך בטל בלבך (כלומר אם אתה אין רואה אף שלאחרים נראה כרואה) מ"מ השוחט עובר ולא מהני לשוחט ביטול. אא"כ מבער מן העולם ואמנם רש"י בחומש הרכיב שני המאמרים אך ביום כו' ולא תשחט דודאי כל חד כי קא שחיט. אלא ביום ראשון ע"כ מעי"ט דאי ביו"ט קשה איך צוותה התורה להיות תחלת הביעור ביו"ט דמשמע עד עתה רשאי אתה לשהותו (עיין תו' ד' ב' ד"ה וכתיב. ומ"ש מהרש"א ז"ל.) דלרש"י זהו תחלת צוואת ביעורו בזמן היתר והלא כבר היו נצרכין לבער בעיו"ט שכבר שחטו כל ישראל פסחיהן ומר"א מזרחי ז"ל למדתי פירוש זה. ועם [זה] יובן כי רבא לא הזכיר קרא דאך ביום ראשון וברייתא הזכיר' שניהם אך ביום ולא תשחט. ועיין בר"מ החו"מ. ויבואר אי"ה באורך:

בתוס' ד"ה זמן כו'. התוס' לשיטתם דבזמן איסור קאמר רחמנא דאם רואה שצריך להשבית וע"כ מקרא דאך וקרא דלא תשחט מוכח. וכתניא נמי הכי וברש"י הארכתי בזה:

ברש"י ד"ה אך חלק כו' בין השמשות עיין מהרש"א ז"ל. רש"י הוסיף בין השמשות ולעיל פירוש בכניסת היום שעדיין לא ידע מהיקשא משא"כ כאן א"א בצאת הכוכבים הרי שהה שעה אחת. דבזמן היתר מצוה קרא לפירש"י. ולכך פי' בין השמשות דעדיין אין זמן מצוה. וקושיות מהרש"א ז"ל אף שתירץ מהרש"ל ז"ל לעיל. דכל היכי דצריך על יום ממילא אימעט לילה. מ"מ הוקשה לו ואימא מצפרא ואך חלק היום מלילה ואי לאו אך ה"א ליל ט"ו היינו בין השמשות. ואמנם אין זה מבואר במהרש"א כי הוא כתב ליל י"ד יע"ש. גם הק"ק ויש ליישב לא ידענא מהו הק"ק והישוב ואי"ה יבואר:

בתוס' ד"ה ואומר כל מלאכה. לא יסיק מדרבנן עיין תוס' כ"ו ב' ד"ה בשלה. דגחלים מ"ה מותר ודרבנן לכתחלה אסור ובשעת ביעורו י"ל מ"ה אסור למ"ד יש שבח עצים כמ"ש התוס' בתחלת הבערה אסור מן התורה. וא"כ י"ל בהדי דשריף אסור מ"ה. אלא קושטא קאמרי דגחלים מדרבנן אסור לכתחלה. ומ"ש כיון דתחלת אסור. לא הבינותי דשחיטת חולין בטיפה קמיי' חילל י"ט ולישה עד אפי' ושחיטה עד לאחר פרכוס. לרש"י חולין קכ"ז דלא תאכלו על הדם ד"ת. וי"ל דכאן עיקר כוונתו למצות ביעור ואין לשונם משמע כך וט"ס מ"ש מלהנות וצ"ל מלה' עיין ביצה כ' ב':

דף ה:

רש"י ד"ה ש"מ כו'. מנותר יאכיל"נו לכלב"ים או ישליכנו לים עכ"ל. לא נקיט פירור די"ל יש טוחן אחר טוחן. עיין במגיה מ"ל פ"א מחו"מ. מ"ש יאכילנו לכלבים עיין ב"י א"ח תמ"ה אפילו (או) לכלבים אחרים נמי אסור (ירושלמי פסחים חזקי' ור"א) אפ"ה כיון דתשביתו בי"ט וזמן היתר הוא. לרש"י דשרפה קודם זמן איסור. וע"כ קרא דז' ימים ל"ד אלא מקצתו מותר א"כ נקיש להיפוך אכילת חמץ להשבתת שאור דמקצתו שרי. והיקשא דחמץ למצה לאו היקש גמור הוא דרשות הוא ומ"ש מנותר י"ל דאי מק"ו מערלה כאיסי בן יהודא לקמן. א"כ דוקא לאחר זמן איסורו שהוא אסור בהנאה כמו ערלה. אבל מנותר י"ל דיליף כמו ר' יונתן לקמן כ"ד א'. והנותר למעט אחרים מוקי במסתבר אשאר איסורין חוץ חמץ דדמי לי' בבל תותירו עיין לקמן כ"ז ב' וכ"ח א' ובתוס' שם. והסיבה דוקא קודם איסורו שלא יהא כל דין תחלתו להחמיר וסופו להקל. משא"כ קודם איסורו סובר דלאו קולא הוא עיין רש"י כ"ז ב' ויבואר:

בתוספת ד"ה לא אמרינן מתוך כוי לתי' א' כתבו כן. ולתי' ב' הוה צורך היום קצת דכשישרף ויעשה גחלים יכול להנות מהם הוה צורך קצת עכ"פ:

רש"י בד"ה והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך הרי בתים במשמע. נקט שאור ולא חמץ כי בקרא כתיב חמץ מקודם ועיין הגי' בגמרא ומ"ש במשמע דמש"ה [ל"ש] אין מזהירין מ"ה כמו אחות אביו ואמו אלא דכאן בתים נמי בכלל גבולך הוא ואין זה מק"ו. אף דאיכא הטעם דלא תהוי לי' כפרה:

רש"י ד"ה לפי שנאמר כו'. אחרים עכו"ם כו'. לבדק הבית. לא ידענא ה"ה ישראל אחר אין עובר. ובדק הבית יראה לחמי תודה נמי למ"ד קדשים קלים ממון בעלים הם. ומיהו אי אין מביאין תודה בע"פ מן התורה דממעט באכילה אפשר מ"ה הוה. ובי"ג הוה נותר א"כ אף של הדיוט כה"ג אין עובר וכמו שאגיד:

נסתפקתי חמץ של כלאי הכרם דאסור בהנאה אי עובר דשני דברים אין ברשותו של אדם דאסור בהנאה. ועשאן הכתוב בגזרת הכתוב כאלו ברשותו ומה דגלי גלי. ובאיסור הנאה ממקום אחר לא. ויבואר בפריי אי"ה:

גמרא ועדיין אני אומר בבתים עובר בל יראה ובל ימצא כו'. אומרו ב"י וב"י משמע ב' לאוין כמו שיראה הרואה בפ"ד מחו"מ דבראי' עובר ב' לאוין וזה באמת דשאור לג"ש. הוה כאלו אמור ב' לאוין בזה ובזה. משא"כ בהוה אמינא מנא לן לטפויי לאוי' דהא צריך חד בגבולין וחד בבתים. ונהי דבאמת מיחייב בראי' ב' לאוין דל"ד לאמרה תורה לא יאכל שרץ העוף אלף פעמים דב' לאוין נפרדים המה ראי' והטמנה (עיין זה בשורש המצות ותבין):

בתוספת בד"ה משום דכתיב לך לך כו'. עיין מהרש"א ז"ל הנה במכילתא דמתחיל מה ת"ל. והא צריך ללקות ב' ולזה נאמר כהרמז"ל דב' לאוין ושם א' אין לוקה ב'. והשתא ה"א דימצא ראי' הוא משא"כ באמת לוקה ב' אראי' דהוה לאוין נפרדים ובהיפוך אין לי אלא בתים הו"מ לומר לעבור ב' לאוין ללקות. אלא עדיפא קאמר. ומיהו מ"ש מהרש"א ז"ל דלא יראה לומר אפ"ה של אחרים שרי. הא בלא"ה די לבמ"ה להיות כנדון. ולהר"מ בלא"ה א"ש. דבראי' עובר ב' לאוין. ויש להקשות באמת לכתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בגבולך ולא יצטרך לג"ש כלל ואי בתים של אחרים אסור הא לא כתיבי ודיו לבמ"ה להיות כנדון:

בא"ד אבל עוד קשה לו מקושר למה שלמעלה דאי לאו הכי לא הוה מוקמינן לך אלא ימצא אלא אגבולין בכבשתו כו' וקושי' התוס' ודאי אסיום ומה שאור האמור בגבולין דהוא מיותר. אבל הג"ש ודאי צריך ללמוד גבולים ב' חומרות מבתים. ומיהו זה א"ש אי אמרינן מחד לך מסברא אף אחריות שרי. משא"כ אי אמרינן מתרי לך הוא דאמרינן אחריות שרי. א"כ אי לא [הוה[ כלל ג"ש בעולם לא הוה שדינן כלל לך שני אלא ימצא אלא תרוייהו בגבולין א' לאין אחריות וא' לאחריות וא"כ שפיר אתי לשון מכילתא מנין של זה בתים ליתן בגבולין ב' חומרות ומנין קולא של גבולין בבתים. דתרי לך הכל אגבולין. ומשני שאור לג"ש, וכיון דע"כ הוצרך לג"ש. סיים בקיצור קולא דבתים מג"ש. ולמה לי' לאהדורי' מלך שני עם ג"ש. וזה קושיות מהרש"א ז"ל. וק"ק. והבן זה ומיהו לולב ממעט גזול מלכם והבן:

בא"ד ותי' ר"י כו'. ודוחק דמשמעות לא ימצא לך משמע אף כיבשתו כו' ומיהו לאביי אין מקום לקושיות התוס' כלל דלא שדינן לך שני אלא ימצא וזה פשוט. ומיהו בין רבא לאביי איכא נ"מ לדינא ויבואר אי"ה:

גמרא דאלו מיגנב או מתביד עיין בפוסקים אי דוקא גניבה ואבידה כו'. הניחא כו' הנה למ"ד לאו כממון דמי אפילו באונסין כמו הקדש ונדר דאם מת כו'. ולמ"ד כממון דמי י"ל הכא צריך לגניבה או פשיעה. ועיין רש"י פי' הניחא משמעו אברייתא פריך לא ארבא ויבואר:

דף ו.

בפירש"י בד"ה לא תבעי דלא זכה כו'. משמע הא זכה בהן אעפ"י דמצי מסלק בזוזי כמו שותפין זה נותן פרה וזה נותן פרה ויחלוקו בוולדות אם התנה שיכול לסלוקי במעות גוף הפרה מ"מ עדיין גוף הפרה של גוי וצדדי איבעיא בלא מצי מסלק. מ"ה פטור. ומדרבנן מהו. אי יש מראית [עין] או לא ואמר להם פטורה אף מדרבנן

בא"ד אע"ג דמצי מסלק חייב מ"ה דשאני מלך דחשוב כאלו בא הפרה לרשותו. ואע"ג דמצי מסלק. כה"ג שבא כבר לרשותו פטורה אף מדרבנן דקלא אית לה. עיסה חייבת מדרבנן אע"ג דלא מצי מסלק מפני מראית עין. ואע"ג דמצי לסלק. מ"ה פטורה ורק מדרבנן חייבת. עיין תוס' ד"ה התם. וזה תי' רש"י:

בתוס' בד"ה בהמת ארנונא. עיין מהרש"א ז"ל. לל"ק מפרש בבכורה כו' וההוא דעיסה מפורש בהדיא דאיירי בעיסה. לכאורה יתור לשון לל"ק כו'. גם מפורש בהדיא דאה"נ [אפי'] ב' ברייתות סתמא. נמי קשה ב' למה לי. וע"כ א' בבהמה. והנה בעיין מבעיא בהמה ולא מבעי' עיסה נמי. ואי דפשיט לי' דחייבת דלית קלא מה"ט פשיטא בהמה פטורה דאית קלא. ואם נאמר דידע ברייתא דעיסה חייבת ומינה מוכח הא בהמה פטורה עכ"פ בלא מצי מסלק דאל"כ לאשמעינן רבותא וא"נ ידע מברייתא השנויי' סתמא ומספקא אי בעיסה מיירי או בבהמה מיירי. א"כ יתיישב שפיר לרש"י טפי. אלא דא"כ הא דתניא חייבת במצי מסלק ולא כאיבעיין בעיסה ויבואר:

פירש"י בד"ה הפקידו אצלו וקיבל אחריות כדמפרש ואזיל לכאורה יראה מפירושו דוקא גניבה כמש"ל אלו מיגנב ומיתביד והא דלא מפרש בהדיא תנאי זה (דסתם פקדון שומר חנם פשיעה). כדמפרש ואזיל יחד בית היינו בלא קיבל אחריות גניבה ואבידה עמ"ש בד"ה לעיל:

ד"ה לעולם אסיפא לא ימצא היינו דקיבל אחריות. יראה דסמיך אמסקנא דאין מצוי לא. בה"א מבתיכם. ובד"ה שאין מצוי בידך פי' שהזויות מסור בידך משמע מבתיכם וצ"ע. גם מלך ממעט בלא אחריות לא מלא ימצא. ומיהו לזה י"ל דמלך הוה חייב בפשיעה. ומלא ימצא פטור פשיעה וצ"ע:

בתוספת בד"ה יחד. עמ"ש ברש"י ועיין רא"ש ז"ל לשיטתי'. דיחד היינו עם אחריות וחסר תנאי. ע"כ ש"ח נמי משא"כ לרש"י מפרש ואזיל, ומה שיש עוד לדקדק בדבריו יבואר אי"ה:

ברש"י ד"ה כופה דהא לא חזי כו'. ומיהו ב"י כו'. לכאורה ה"פ אמאי לא יעשה לרווחא דמלתא יוציא מן הבית. תי' דמוקצה הוא דאסור באכילה ובהנאה ושו"את עדיף ומיהו ב"י הי' לדחות [מוקצה] דרבנן. תי' דבטלי' וסובר לא העמידו דבריהם במקום תורה היכי שמגיע זמן תורה. עיין ה' ק"פ בר"מ ובר"א ז"ל בהזאה. או יאמר דה"פ יבערנו ישרפנו במקומו לדידן דמתוך כו'. לזה אמר שאין צורך היום קצת דבטלי'. ולשמא יאכל סגי ליום א' בכפיית כלי. ועם זה יתיישב ד"ה עושה מחיצה מיהו ההוא דלעיל לא אפשר במחיצה. ומשום חד יומא סגי בכפיית כלי לכאור' דברי' [מיותרי'] עב"ח. אלא דודאי סגי בחד יומא בכלי ולא הוה צורך קצת אלא דמ"מ יעשה לרווחא דמלתא מחיצה [זה] כתב די"ט הוא ויבואר:

בתוספת ד"ה כופה כו' מרבא דאמר של הקדש א"צ משמע הא אם רוצה שפיר דמי והא אין כלי ניטל כו' שלא לצורך. י"ל גברא אגברא קרמית. משא"כ מרב שהי' רבן של בני הגולה. דרך להקשות לאמוראים. עיין ביצה גבי מטהו מחלון לחלון יע"ש:

ברש"י ד"ה בשיירא מקום רחוק. לפירושו תוך הפסח אין חילוק בין מקום רחוק לקרוב. ולפי' הפוסקים קודם הפסח וחיישינן סמוך ביה"ש אז יש חילוק בין מקום רחוק למקום קרוב ויבואר אי"ה:

בד"ה אפי' מראש השנה. עיין מהרש"ל ומהרש"א ויבואר אי"ה. ועיימ"ש בפריי ה"פ. והנה אביי סובר דקודם שלשים אין מטריחין אותו וכשבא הפסח והוא בדרך אונס הוא והוה כמפולת וכשבא לביתו יבערנו בשריפה או יוציאנו לחוץ לשטתי' לעיל בלא ביטלו מבער ביו"ט ורבא סובר דלמא חס מלשורפו [ולבערו] מעולם ומשהה רגע אחד ועובר עליו ב"י. ועיין לקמן הבודק צריך שיבטל ברש"י ותוס' ופר"ח ויבואר:

גמרא א שואלין ודורשין. עט"ז תכ"ט שאלה מה שלאחר זמן. דרישה מה שצורך היום. בזמן הקרבן טעון שלשים יום ביקור לרבים אע"ג דויהי אנשים יחידים מישאל ואלצפן. ולר"ן ניחא דשואל כענין הוה ויבואר:

דף ו:

ר"ג אומר ב' שבתות התם א אלא דהוא שואל כענין מר"ח ניסן דק"פ ב ביקור. ומיהו שבועות וסוכות די ביו"ד ימים. משא"כ בלימוד מדבר בעינן י"ד שלימות. ונ"מ לשאילה בבעלים. בי"ד קודם בין שבועות וסוכות. ולדידן שלשים יום עח"מ בזה:

ע"ש ותו פרט וכלל כו'. ורש"י ד"ה דאי לא תימא הכי כו' ופרט שזהו הכלל וד"ה נעשה וכו' כל דבר הנה מלת ותו משמע קושיא יותר מראשונה. ואמנם כלל ופרט וכלל כעין הפרט אעפ"י שאין דומה בכל צדדיו ויהי' כעין מראה אדומה קצת כמו ועינו כעין הבדולח נמצא צריך כללים ופרט וכן כלל ופרט אי פרט לחודי' הוה מרבינן מה דדומה בכל צדדיו במה מצינו הלכך כלל ופרט למעט הכל אף דומה ממש וזהו אין בכלל אלא מה שבפרט. משא"כ פרט וכלל ריבה הכל אף דאין דומה כלל. א"כ קשה למה הפרט בא וע"כ לשום דרשה. ויותר טוב לומר להיפוך כלל ופרט הוא. וכעין קושיות מהרש"ל דלמא היכי דליכא הוכחה כו' משא"כ פרט וכלל יש הוכחה וכאמור. ואין כעת ספר הכריתות ושאר ספרים לעיין בהם. אם לא נמצא ההיפוך בכלל ופרט ויבואר:

ושוב ראיתי ברש"ל הביא [הקושי'] ד"ה דנזיר ותירצו דפרט וכלל צריך הפרט תחלה שלא למעט מכלל מידי בק"ו ויבואר אי"ה ואין כעת פנאי ולמ"ש רש"ל קשה כלל ופרט. נימא להיפוך שלא יהי' ניגוד הק"ו הא להיפוך נמי יהי' נגוד ק"ו. דאל"כ למה לי הפרט כו'. ועיין מהרש"א כי סברת רש"ל הוא דבחד ענינא היכי דאיכא הוכחה גמורה אין מוקדם כי ההוא דסקל כו' ובתרי ענינא אף בהוכחה קלה כמו ניגוד הק"ו מה"ט אין דנין כלל ופרט המרוחקין. ומהרש"א הקשה מנלן לפלוגי בין תרי ענינא ובין חד ענינא כלל וע"כ נראה בתרי ענינא אין כ"כ חידוש אם אקדמי' המאוחר לפי שהם ב' ענינים. וא"כ יליף מני' מסברא ה"ה באין הוכחה משא"כ בחד ענינא חידוש הוא ולא ילפינן מיני' באין הוכחה ויבואר אי"ה:

רש"י ד"ה הבודק סמוך כו'. בביתא הדין הנה הטור תמה ע"ז ואמנם מ"ש רש"י סמוך. הכי משמע לישנא הבודק צריך שיבטל ומדלא אמר צריך שיבטל ואהא פריך וניבטלי' בד' כו'. ומ"ש בביתא הדין הוא כפי שיטה המחוורת דמ"ה או ביטול או בדיקה. א"כ אם אומר בביתא הדין שפיר דמי דבגבולין שלא הולך שם אין חשש [שמא] ימצא גלוסקא יפה משא"כ הטור בתל"א דמ"ה ביטול בעינן לחמץ שא"י א"כ ביטול מ"ה הוא ושמא ימצא גלוסקא יפה באחת מן זויות כמ"ש הרא"ש בשמעתין. א"כ פשיטא שצריך שיאמר ברשותי לכלול גבולין. ומ"מ קשה לרש"י טפי. דברים למה לי:

בד"ה ודעתי' עלוי' חשובה וחס לשורפה. פירוש חשובה ולא בטיל ממילא וחס רק לשורפה אבל לבטלה לא חס (וכ"כ הט"ז) ופריך וכי משכחת ליבטלי' דעל הביטול לא חס. ומשני דלמא לאחר זמן איסור כו' וכי משכחת ליבערי' ל"ק דחס לבער ועובר במזיד ב"י, ועמ"ש בתו' ד"ה ודעתי' עילוי' ורש"י לשטתי' שכתב בביתא הדין דכל שלא מוצא לא הוה בספק לאו דב"י וב"י. לכן פי' חשובה עתה כשרואה:

בתוספת בד"ה ודעתי' עילוי'. פי' ולא בטיל מאליו. לכאורה יקשה אדרבא לתוס' יקשה וכי משכחת ליבערי' כיון דלא חס כלל וליישב בדוחק בז' של פסח אין נוח לי. ואמנם ד"התו כנים והם שיטת הרא"ש ז"ל ושיטת הטור בתל"א דמ"ה לא מהני בדיקה לחמץ שא"י וה"פ הבודק צריך שיבטל מיד סמוך לבדיקה ופריך מ"ט למה לי הביטול כלל דה' סובר על שא"י אין עובר ומשני שמא ימצא באחת מן הזויות גלוסקא יפה ודעתי' עילוי', פי' ולא בטל מאליו ואף שאין רואה עובר בספק. מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג. ופריך וכי משכחת ליבטלי' כלומר למה מיד ליבטול בתחלת שבע דכי משכחת זמן איסור שלה בשבע ליבטול דאז יש רושם. ומשני לבתר איסורי' לא מצי מבטל ופריך בשש יש רושם זמן דרבנן ופריק דכדאורייתא דמיא. ופריך בד' וה' ומשני דפשע כיון דאין רושם ומלת דלמא משכחת בתר איסורי' ל"ד אלא עיקר התי' ב' דברים. והשתא אין קושיא ליבערי' דלא יראה כלל והיא באחת מזויות ויהי' בספק לאו ועיין פר"ח. ולמ"ש א"ש טובא. ומ"ש מהרש"א ז"ל ודאי קשה. ולכאורה דאמאי לא משני דלמא חס נמי לבטלי' אבל ממ"ש הא פי' משמע ודאי כמהרש"א:

בד"ה משש כו' נ"מ לדינא בתרי דרבנן. עיין אה"ע סימן ל"ז ויבואר אי"ה:

ברש"י ד"ה דאמר ר"א כו' להתחייב עליהן. לכאורה החיוב על מעשה ידו ומדקרי בעל הבור משמע. [כיון שהוא ברשותו] ומיהו המעיין בב"ק כ"ט ב' א"ש:

ד"ה ונבטלי' כלומר כו'. עשה כלומר כי ל"ד ד' וה'. זמן קבוע אלא אימת שיזכור יבטל משא"כ בשית זמן קבוע לכל אדם שיש רושם ששורפין שם:

ד"ה פשע ושכח. כו' אפשר דה"ק ודאי לאו פשיעה גמורה אלא ישכח שאין לו מה יזכור אלא דמתוך כך יבא לידי פשיעה שימצא אח"כ וחס לשרפה ומשהה רגע אחת ועובר בב"י וב"י כמ"ש לעיל:

דף ז.

גמרא וניבטלי' בשית. הרא"ש ז"ל מהפך הגירסא ובהיותי בן ט' אמרתי דכיון דמשני דלמא פשע תו מה מקשה וניבטלי' בשית ולא [משני] דזריזין מקדימין (ובפרט למ"ד ביטול עיקר הביעור מ"ה) ואי מצפרא דלמא פשע. עכשיו ראיתי כי דבריו ראוים למי שאמרן כי פירוש וכי משכחת ליבטלי' פי' בעי ואח"כ מקשה בשית ואח"כ בד' וה'. ועיין מ"ש לעיל וכאן אין להאריך:

ברש"י ד"ה כיון דאיסורא דרבנן וכיון דחס עלי' ומשהי פורתא אינו ענין לכאן והא ודאי שמא ימצא גלוסקא לאחר שבע קאמר וצ"ע:

ד"ה אפילו בחיטי קורדנייתא כו', כל דמקדש כו' והפקר ב"ד כו' יראה שהם שני תירוצים. א' כל דמקדש אומר כדת משה. כתולה תנאי אם יסכימו רבנן ולא שייך זה בחמץ. והפקר ב"ד הפקר דלאו מידי קיהיב לה וזה שייך בחמץ דמ"ס עובר אח"כ בב"י כשאלת רבני וויניציאה הובא בפר"ח. כיון דמ"מ לאו דידי' הוה. וזה מרומז בדאורייתא דמיא ולא אמר מדרבנן לא מצי מבטל אלא (משש) [ממש] כדאורייתא (ועל) [ואף] שהוא בכ"ף הדמיון. ובביאה שייך רק טעם ראשון. ועיין כתובות גבי צנועות כל דמקדש ברש"י שם:

בד"ה דייקא נמי דעדיין לא החמיצה כו'. מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו כו' ומשום יו"ט כו'. ושבת מתוקמא בחמץ גמור כו' עכ"ל. הנה פירש דייקא נמי לא קאי רק לעיסה מגולגלת אבל אי מצי מבטל לאחר איסורו לא נשמע כלל מהכי ומ"ש מה לעשות יותר דחמץ אסור לאפותו בי"ט. וממ"ש השבתה זהו ביעורו משמע דדי בכך ואפילו לא יהי' די בכך מה לעשות יותר. ואמנם ודאי דיכול לשורפה לדידן מתוך כו' בלא ביטלו כמ"ש רש"י במוצא חמץ כופה כלי. אלא התם לפי האמת דלאחר איסורו לא מצי מבטל. משא"כ כאן יכול להשבית תו לא הוה צורך היום קצת דאי דלא אתי למיכל בכפית כלי סגי ביום א' ובלילה יבערנו (עיין שו"ת שבות יעקב ח"ב). ואי קשיא בביתו יכול להטיל לצונן. י"ל דסברת רש"י ביטול עדיף מהטלת צונן. ומ"ש רש"י בשבת חמץ גמור פירוש דחמץ גמור נמי מתוקמא וכ"ש בעיסה מגולגלת. ומיהו זה טעות דע"כ חמץ גמור לש מע"ש והחמיץ כבר. ומיהו קשה בביתו הי' יכול ליתן במתנה לגוי ומשום כבוד רבו התירו שלא יזוז מב"ה ויבטל וישאר החמץ בביתו ויעבור תקנת חז"ל בדיקה ומשום כבוד רבו ויבואר אי"ה:

ואי קשיא לרש"י בפ' א"ע [שפי'] ב"י תערובת ונוקשה. ולר"א שרי בהנאה כמ"ש התוס' בפ' כ"ש. א"כ לימא דאיירי בתערובת ונוקשה ומבטיל בתר איסורו דממון דידי' הוא וא"ש הי' יושב בב"ה דבביתו יש תקנה שיבטל וימזוג שיהא יותר מששים דאז אין עובר ב"י אפילו לרש"י או כזית כא"פ כדבעינן למימר לקמן פא"ע אי"ה ובפריי לא"ח בפתיחה הארכתי בזה. דא"כ איך אמר מבטל בלבו הא דברים שבלב בממון גמור אין דברים כמ"ש הר"ן ז"ל ר"פ ותירוצו דאין ברשותו ל"ש כאן כיון דשרי בהנאה ומיהו אין מבטלין איסור ל"ש כאן דסוף סוף אסור באכילה חמץ בכ"ש אסור והבן זה. ואי"ה אבאר זה באורך וכאן אין פנאי:

גמרא מאי אריא כי רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה ניזול בתר בתרא מדלא פריך כי רבתה חמץ נמי. י"ל דרובא עדיף מבתרא ופריך שוה בשוה ומה"ט לא פריך אמאי כי רבתה מותרת ניזול בתר בתרא. שלפעמים נשתמשו מצה קודם ואח"כ חמץ קודם פסח ובפסח נמצא. י"ל דודאי הדין אמת ויציב דרובא עדיף מבתרא ופריך למה לא ביאר כל צורכו דלפעמים שוה בשוה ונשתמש מצה באחרונה שרי ולמה הזכיר בכיון דוקא זה הדין ולא הזכיר החלוקה שני'. ועמ"ש ברש"י ד"ה

כיון שרבתה מצה ולקמן משמע בתרא עדיף מרובא:

בפירוש רש"י בד"ה כיון שרבתה קס"ד. כו' יותר מחמץ ולכאורה סובר רש"י דחמץ יבש ביבש אין בטל חד בתרי דאל"כ למה לא פירוש כפשוטו. ועיין פני יהושע ויבואר:

בד"ה אי הכי וליכא ספק. לכאורה הל"ל פשיטא ממשנה דשקלים דאזלינן בתר בתרא ומה אשמעינן רב ומשקלים ידעינן דאפילו נגד הרוב בתרא עדיף דבשעת הרגל מעשר ולא אזלינן בתר רוב שתא וכי לא רבתה מצה ל"ד אפילו רבתה חמץ נמי:

תוספת ד"ה בהר הבית. האיך נמצאו כוונתם דמיעוטא העוברים ונושאים שם חולין או שוגגים. ואמאי לא מתרומת הלשכה הוא. ואי לזה כוונתם קשה הא מבואר בירושלמי שקלים שם והרמז"ל פ"ו מה' מ"ש ונ"ר הביאו דחזקה שאין הכהן מוציא מלשכה עד שיחלל כו' ומיהו קושייתם דנימא מעות הקדש הוה כמו קיני זבים וכדומה דחולין מיעוטא הם העוברים או שוגגים. ותרצו באין דרך גנאי חולין רובא הוה א"נ כפשוטו דאמאי ברגל לא ניזול בתר רוב מעשר ממה דנימא חולין מיעוטא דמיעוטא דהא אסור לילך עם חולין. ותרצו דשרי באין גנאי:

ברש"י ד"ה אם רוב כו'. אלמא בתר רובא אזלינן תראה שכיוון פלא והוא דפריך ומי אזלינן ולא פריך משנה אבריית' אלא די"ל בתרא ורובא שקולים הם ומש"ה בירושלים מעשר מספק כמו בסוחרי בהמה לפירוש רש"י והייתי מתרץ קצת בדוחק אם רוב חולין ונשתמש חולין באחרונה ואם רוב מעשר אעפ"י ששימש חולין באחרונה ספק שקול לחומרא. משא"כ השתא דפריך דניזול לקולא במצה פריך שפיר ואמנם זה טעות דאדרבא מדפריך כי לא רבתה מצה ולא פריך כי רבתה חמץ נמי אלא שקולים הם וא"כ מה פריך מהתם. וע"כ הכין הוא האמת דלא פריך אלא מדתניא סתמא משמע אף מעשר באחרונה אם רוב חולין ואמאי שקולים הם ולחומרא. וא"כ מרוב מעשר אין קושיא דא"נ חולין בתרא שקולים הם וזה שציין רש"י רוב חולין אלמא ולא המתין על סיפא כאמור:

נסתפקתי בתרא ורובא איזו עדיף. הר"מ השמיט בפ"ו ממ"ש הנך אוקמתות עיין כ"מ:

גמרא הבודק צריך שיברך מה מברך כו'. כל מצות דרבנן נמי מברכינן ואפשר דהפרשת דמאי אספק דבריהם לא בעי ברוכי. עיין במה מדליקין ובדיקה נמי ספק דבריהם הוא במרתף שמסתפק דלא הוה אתחזק כיון שאין משתמשין כל השנה. ומ"ה ביטול די אף לשיטת [הפוס' דמה"ת צריך ביעור] דמידי דהוה אכל חלב שוגג מש"ה הוצרך להשמיענו דכאן מברך משום ביטול או שאר תירוצים ומה מברך אפשר דמספקא על בדיקה או ביעור או ביטול שהוא מ"ה להטור בתל"א. וכ"ד הרא"ש ז"ל בהא דשמא ימצא גלוסקא יפה ומשני לבער. או על ביעור שבדיקה תחלת הביעור הוא:

רש"י ד"ה בלבער כ"ע ל"פ ושפיר דמי כו' משום דלכאורה אפשר לפרש כ"ע ל"פ דמשמע ודאי להבא וכ"פ בעל ביעור אי משמע ג"כ לשעבר או להבא טפי כמ"ש התוס' ע"ב ד"ה כי פליג ואפשר דא"ד על ביעור דוקא לא לבער כי סובר על משמע לעבר ולהבא ומברך אחר הבדיקה קודם הביטול סמוך לו מיד כי הוא עיקר הביעור מ"ה ולא יברך קודם הבדיקה דיהי' הבדיקה הפסק זמן רב בין ברכה לביטול שהוא ביעור דאורייתא ועל ביעור קאי אלשעבר נמי אבדיקה דרבנן ולהבא אביעור דאורייתא. משא"כ לבער לא קאי אבדיקה דלשעבר ואפשר נמי כמי שאומר שאם לא בירך קודם יברך אח"כ או שאר תירוצים ורש"י מיאן בזה כמו שיראה הרואה במ"ש גבי גלוסקא יפה. דמ"ה בדיקה נמי מהני ומש"ה פירוש ושפיר דמי והבן:

והוי יודע שהטור בתל"ב כתב שמיד אחר הבדיקה כו' ובעל העיטור כתב שהחיינו ורא"ש כתב דסמכינן אזמן הרגל, ולבעל העיטור הקשה הב"י דאין שייכות כו'. והנה בדיקה דלמא אתי למיכל שייך מתחלת שבע. ולא שייך לרגל. עט"ז. ואם נאמר עיקר הברכה משום ביטול. דאין מברכין על ספק דרבנן. כ"א אספק תורה א"כ בל יראה ובל ימצא ברגל הוא לרוב הפוסקים. ועשה תשביתו רק אחמץ ידוע דבשלמא ב"י וב"י מדלא כתיב לא תראה חמץ ולא תמצא ש"מ התורה הזהירה על הספק כמ"ש הרא"ש בהדיא בגלוסקא יפה משא"כ עשה תשביתו. י"ל דוקא ודאי חמץ ולא ספק ושייך שפיר אזמן דרגל, ומיהו הרא"ש כ' כמה פעמים כמדומה טעם שהחמירו חז"ל משום חומרא דכרת דקשיא לי' בב"ח וערלה וכ"ה. וסובר דהני נמי לא בדילי' מני' ולא ס"ל תי' התוס' דשם בב"ח בדיל ואם כן שפיר שייך לרגל דהוה בכרת לא מתחלת שבע דלא הוה כ"א בלאו ויבואר אי"ה:

דף ז:

רש"י ד"ה נימא למול אותו רופא היינו מוהל ומ"מ אמאי לא פירוש כפשוטו דהא אין המצוה מוטלת עליו אלא על אביו:

בתוספת ד"ה על הטבילה רש"י פירוש בעל קרי. ושאר ל"פ. ור"ח מיאן בב"ק דהא בטלי'. רק משום גר. ול"פ לא ס"ל ור"י מפרש כר"ח ול"פ. (ועל רש"י קשה אמאי לא פירש טבילת גר ול"פ) ומ"ש נ"י כו'. ומיהו כו'. י"ל דפליגי בב' דיעות בטור או"ח כל האוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא. א' אמר דמים טמאים. ולפ"ז טובל ידיו או רביעית בב"א א"צ ניגוב ואפ"ה מברך אח"כ וע"כ ל"פ. ומיהו סובר דמשום מיאוס צריך ניגוב אף בטובל וז"ש מהרש"א טבילה בכלל נמי טבילת ידים דנ"י בלא"ה עובר לעשי' מקרי דצריך ניגוב ויבואר:

גמרא מנא הני מילי (ולא אבוקה) ובעי סמך מקרא כי רוב דברי חז"ל רצו להסמיך מציאה ממציאה מבנימין ועל (מה) זה למדנו דלהוי בחפוש כמו מציאת בנימן והוה כאלו כתיב כאן חיפוש ואח"כ נלמוד חיפוש בחמץ מחיפוש ירושלים. ולענין (מ"ה) [זה] וחיפוש מנרות (עיין כתובות כה"ג למדנו שעריך משעריך כו') וכי חזר מפרש דילג חיפוש מחיפוש שכבר מובן הוא ממציאה ורש"י עשה כלומר. כי מציאה מחיפוש אין גזרת שוות אלא פירוש הוא כאמור:

בתוספת ד"ה ונרות מנר וקשה הל"ל וחיפוש מנר ולא נרות מנר כו'. דיליף חיפוש דנר מחיפוש ירושלים כו' וא"ש דצריך לאתויי קרא כו' עיין מהרש"א. ולכאורה תו' מקשו ב' קושיות א' אמאי לא יליף ג"ש בפ"ע ג"כ חיפוש מנר כמו דבי ר"י. ב' נרות מנר לאיזו צורך וכ"ת קולא. א"כ גם באמת צריך ללמוד מנר לומר דנרות לאו קולא א"כ למה לי כלל נרות בג"ש לילף חיפוש דחמץ מחיפוש דנר כמ"ש מהרש"א ז"ל לכן כתבו די"ל חיפוש לא קאי אנר אי לאו ג"ש חיפוש דנר מחיפוש ירושלים דלהוי קאי חיפוש אנר ויהי' הפירוש מציאה מחיפוש דידי' וחיפוש מחיפוש דנר וחפוש דנר מנרות מה התם קאי החיפוש ע"י נרות אף כאן וזה ג"ש אחת. ואגב גררא אומר ג"ש שני' ונרות מנר דלאו קולא הוא. וקשה א"כ אמאי דילג באומרו הפרט ומציאה מחיפוש דידי' וחיפוש מנרות ולא הזכיר חיפוש מחיפוש דנר ולרש"י א"ש

גמרא דבי ר"י כו'. ולפירוש התוס' ד"ה ונרות מנר יהי' הקושיא מה ואומר כיון דנר לחודי' אין ראי' כלל אם לא נר מנרות א"כ למה לי נר כלל ומתרץ דיש לפקפק ולומר מנרות ג"כ אין ראי' דקולא הוא ולכך למפקפק מביא עוד ראי' ויהי' ב' ג"ש א' נר מנרות וא' נרות מנר:

דף ח.

גמרא אין בודקין לאור חמה ולבנה ואבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה. הנה מסידור ברייתא הל"ל לא זו אף זו ואם נאמר בי"ג מיירי אפשר דסידרא נקט ואם נאמר בי"ג צריך לבדוק בלילה כמבואר בתל"ג קשה. ובירושלמי מקשה וכי יש חמה בלילה תפתר כשלא בדק הדא אמרת אפילו ביום צריך נר ול"ת ביום נמי מחשיך. וקשה דלמא ה"ק אין בודקין לאור החמה לכתחלה להמתין עד י"ד שחרית. וי"ל דרנב"י אמר ב' טעמים. א' בשעה שמצוין רושם. וא' נר יפה כמ"ש הט"ז בתל"א אות א'. א"כ משמע לי' מפני שאור הנר יפה קאי אכולהו וקשיא לי' שפיר מה אריא שיפה א"נ אכסדרה דאור החמה דיו אפ"ה לכתחלה לא דאין רושם ובצפרא דהיינו עמוד השחר שיש רושם כמ"ש רש"י דף ד' א' ד"ה נבדוק מצפרא שלא המתין עד הנץ החמה (שיכנס ויצא בכי טוב) מ"מ באותו שעה אין חמה עד שעה וחומש שעה וע"כ תפתר כו' וס"ל בי"ג צריך לחזור ולבדוק אף באכסדרה ועימ"ש רש"י ד"ה לאורה:

רש"י ד"ה לאורה לאור שלה ואין צריך להביא לה אור הנר בלילה של"ת לאור הלבנה קאמר לשון נקבה (כי מקבלת משמש וברכת הלבנה בלשון נקבה נאמרה) לז"א דוקא לחמה וכ"ה בש"ע לאור החמה דיו יע"ש. ויהי' לאורה מפיק הא לאור שלה של אכסדרא וביום קאמר כשעבר ביום ד'. ורש"י פי' לכחחלה ואמנם מלת להביא ולא כתב א"צ לבדוק בלילה לאור הנר. אלא ה"ק אם נזכר ביום י"ג א"צ להמתין להביא נר בלילה ועיין פר"ח ויבורר אי"ה בפריי לא"ח ועט"ז בתל"ג מ"ש אין בודקין לכתחלה באבוקה:

ד"ה כל דלא תנא מקום שמכניסין וי"ג שאין ואולי ספק חמץ קאמר וצ"ע:

ד"ה חורי הגבוהים יותר מדאי כו'. ולא פירוש כמה עיי' טור וש"ע וט"ז כתב כי בבלי מבואר ואין מבואר. ויבואר שם:

ד"ה ורפת בקר שאם הי' חמץ הבהמות אכלוהו. יראה מספק חמץ ולא ודאי חמץ ושאני חצר דודאי גררוהו ועיין א"ח ויבואר:

גמרא אבוקה נאמרו ד' טעמים. א' אין יכול להכניס לחורין כו' (ה"ה) הב') [זה אורו מלפניו] וזה אורו לאחריו אפילו כמה נרות ביחד אין מחוברין שיכול להכניס א' מהן לחוד אפ"ה אסור שבעוד מחוברין בידו על הבית אורו לאחריו והאי בעית אפילו חלב ושומן בעית ומקטף אקטופי למעט קי"ן בל"א עצים דמשחן או נר העשוי מזפת וכדומה ועיין א"ח. ויבואר שם בפריי וכאן אין להאריך ועמ"א:

רש"י ד"ה החולקת וד"ה ומפסקת יש הפסק חולקת פירוש כתו' באין ברירה ואין צורך אלא אורחא דמלתא נקיט שמעמידין כך ומפסקת משמע כתו' מפסקת החדר או תשמיש הבית. ולרש"י עיקר חסר דהא תחתי' מיירי ומש"ה פירש מפסקת ל"ד אלא יש הפסק ותחתי' קאמר:

ד"ה ומפסקת בין שולי' כו'. לרש"י א"ש דנקיט בשני' חולקת ועצים ומפסקת דאי הוה אמר חולקת ומפסקת ועצים. ה"א מפסקת בין שולי' לארץ ועצים מלאו החלל משא"כ לתו' קשה למה הפסיק בין חולקת למפסקת בעצים:

בתוספת בד"ה מטה החולקת כו' ותו לא ר"ל גם לא בתוך הבית רק מטה המפסקת וע"כ פירשו חולקת ומפסקת שמונחת באמצע זה פי' על מפסקת לומר שמופלגת מכותל וחולקת מכותל לכותל ולא פירשו כרש"י מופסקת בין שולי' לארץ דברייתא א' הטעם דיעבור תחתי' במדלא (לתי' א') ושני' רבותא קאמר הואיל ויש עצים. י"ל הו"לל ויש הפסק אבל השתא קרי' בי' מופסקת מכותל שמונחת באמצע (ואם שחסר הנח) משום דלא משמע שבשביל כך אלא כו'. זהו גירסת רש"ל דגורס אלא. ולפ"ז אין עצים ואבנים מעלה ומוריד אלא רק דאין דרך. לשוח ומהרש"א מוחק אלא (ט"ס שם במהרש"א וצ"ל רש"ל הגיה אלא) והנה למהרש"א הסברא חיצונה שאין דרך לשוח כו' ובלא ברייתא שני' הי' יכול להקשות (כי השני' מחליש קצת הקושיא) אלא די"ל אף שאין נוח תשמישה גזרו חז"ל. ופריך משני' דא"צ אלמא כל דאין נוח תשמישה א"צ ה"נ בא' אין דרך. ומשני הא דמדליא הא דמתתי ודאי ב' הברייתות מדליא ומש"ה בעינן בשני' עצים אלא לסברתו קאמר הא דסברתך דאין דרך. אמת היא במתתי אבל מדליא דרך. וכהנה בכתובות כ"ז עיר שכבשוה כו' וע"ש בתוס' ולא לשנויי ברייתות. ולרש"ל זה דוחק בתרתי לכן גורס אלא. ומקשי ב' ברייתות דוקא אהדדי ומשני הא ברייתא מדליא ושני דמתתי. והקשה מהרש"א אם כן למה לי עצים ואבנים והנה לרש"ל בתי' השני נוכל לומר אמת שיש חילוק בין עצים ואבנים אלא מקשה משני' דאכתי אמאי א"צ בדיקה הא יכול לעבור עלי'. וע"כ דאין דרך ונוח לעבור עלי' אם כן ה"ה כאן סברא חיצונה דאין דרך לעבור תחתיו והמ"ל ולטעמיך למה לי עצים כו'. ומתרץ הא ה ימיא שני' מדליא וכפי הטבע מדלי' גם רגלי' גבוהים ולסייי עכ"פ ד' ימים זא א' מתתי הלכך אף ביש עצים או אין עצים צריך בדיקה שיכול לעבור עלי'. ואמנם הטור מחלק בין עצים לאין עצים. ע"כ כתי' א' כמ"ש הב"י. והדין עמו דאל"כ בחלוקה דמתתי אמאי א"צ הא יכול לעבור עלי'. אלא זה יורה כמהרש"א והבן:

בא"ד ור"ח עיין מהרש"א משא"כ לאית ספרים י"ל כתירוץ ב' והוה קצת רבותא ולתי' א' רבותא גמורה. והוי יודע שיש הפרש בין תו' לטור כי לחו' צד הפנימי החדר ולטור צד"ה בה"ב שאם אין חלוקות אף צד הפנימי שאין יכול להשתמש ביד כ"כ עובר מצד השני ויהי' זה צד החיצון

גמרא רשב"ג אומר השייכות. דאמר חורי בית א"צ באין נח תשמישו אמר מטה צריך. אעפ"י שלכאורה אין נוח כו'. והא דלא משני כאן תינוקת מצוין כמ"ש דא"כ מה אריא הגבוהים כו'. ומיהו לירושלמי יש לומר לישנא אידי ואידי בעילאי וכאן בידוע ששימשו בני אדם גדולים שם וש"מ כטור ופסק כבבלי עט"ז:

ע"ש והתניא אוצרות יין צריך אוצרות שמן א"צ מסיים כן דסמך אקושיא שני':

תוס' ד"ה הכא כו' והא דמשמע כו'. הנה מפורש שם רשב"ג כל שאין הכלב כו' ולא פליג אלא מפרש דברי ת"ק. די"ל שם בלא ביטלו ולאחר זמן איסורו דאיכא ב"י ד"ת וכאן בביטלו ואמר אין מחייבין לבדוק ור"ח דאמר שם וצריך שיבטל מוקי כרנב"י סכנת גוים ועל זה כתבו דמשמע דפחות מג' צריך בדיקה:

דף ח:

גמרא מאי סכנה אי נימא סכנת כשפים כי אשתמש היכי אשתמש ואי קשיא הגוי שימש שלא ירא הוא. וחיישינן שלא יפול חמץ תוך הפסח לבית ויבא לאכול דאם כן ביטול למה לי הואיל ואין שלו דקאמר מבטלו בלבו אף דת"ק אמר כן מ"מ פלימו מודה לו בזה. עמ"ש בפריי לה"פ על מ"ש המ"א על ע"ש בתל"ג שלא הבין דברי הגמרא וכאן אין להאריך:

והא אמר ר"א שלוחי מצוה אין נזוקין כו'. ולעיל לא מתרץ שכיח היזקא דשם אין ברי והא דלא משני כאן מחט עמ"א וב"ח תל"ג והיינו אי כפירש"י נאבד לו כבר לא עתה ועמ"ש בפריי לא"ח שם.

רש"י ד"ה הכי קאמר וכו' משום דלא אמר חסורי מחסרא אמר דנרמז בכל:

דף ט.

משנה אין חוששין שמא גיררה כו'. מבית לבית וממקום למקום דא"כ כו' קשה א' וכי מפני שאין יכולין לתקן בחצר היכי דאפשר לתקן ממקום למקום כמ"ש תו' ע"ב ד"ה ולא חיישינן נתקן ועוד הסידור במשנה הל"ל אין חוששין ממקום כו' דא"כ מבית ומחצר כו'. יבואר בגמרא. ובירושלמי כמדומה הנוסח להיפוך יע"ש. ומלת שמא שב על הגרירה כי הנטילה ודאית שראינו שנטלה כמ"ש רש"י לקמן לכאן ורש"י במשנה מציין אין חוששין במלת כו'. והתחיל ממקום. ומ"ש רש"י בתי החצר דחצר א"צ בדיקה עכ"פ בספק חמץ דעורבים יאכלוהו:

תוכן העניינים

ראש יוסף על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה