ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק שני · דף לא:
גמרא הא דאמר לוה מעכשיו והיינו בין רישא וסיפא וכפירש"י ד"ה ל"ק כו' כת"ק דר"מ דישראל מגוי נמי לא קנה משכון דסיפ' דומיא דריש'. וכ"פ בטור וש"ע תמ"א. ובריית' גוי שהרהין פת פורני מסייע לזה דישראל מגוי לא קנה וכמ"ש רש"י דאפילו לאביי מוכח כן דא"כ בלא הגעתיך עובר דקנה משכון אפילו פדאו כמ"ש התוס' ד"ה אלא וד"ה ואם יע"ש ועיין מ"מ פ"ד ה"ה מחו"מ כתב. הרמז"ל השמיט זה דסובר ישראל מגוי [אינו] קונה משכון וחייב באחריות. וכבר נתבאר דאחריות חייב לבער והביאו הב"י ג"כ. ולישנא דחייב באחריותו לא ידעתי לפרשו דאי חייב באחריות אפילו לא קנה משכון חייב לבערו אלא אף שאמר הישראל שאין מקבל אחריות כיון דישראל קונה משכון מגוי אפילו פדאו עובר הישראל בפסח ואסור לכל ישראל אחר הפסח כיון דקונה משכון. אלא שלפ"ז יהי' סתירה מפי' המשניות לחבורו שבפי' המשניות כתב התנאי בשניהם י"ל ברישא וסיפא שאמר מעכשיו דוקא הא לאו הכי לא שאין ישראל קונה מגוי משכון וכ"פ באה"ע כ"ד סעיף י"ב. ועב"ש אות ל"ב יע"ש:
ע"ש ומנא תימרא דשני בין מעכשיו דתניא שהרהין כו'. לא ידענא איזה רמי' יש מבריית' יותר ממשנה דלאביי בריית' נמי מיירי בלא מעכשיו והגעתיך שאינו רוצה לפדותו כמ"ש התוס' ד"ה ואם וצ"ע:
ברש"י ד"ה לא קשיא מתני' כשהרהינו כו' מעכשיו עיין מהרש"א דמשמע מרש"י אפילו במעכשיו בעי הרהינו יע"ש. והנה ודאי כן הוא וכ"פ הרא"ש וטור וש"ע. אלא ברא"ש הטעם דאי לא הרהינו אחריות על הישראל ומשמע בלא קיבל אחריות שרי אעפ"י שלא הרהינו אצל גוי. וע"כ בהקנה לו אג"ק או ק"ס דאל"ה במה יקנה ותדע דאל"כ בישראל שלוה לגוי דאסור אמאי בעינן הרהין אצל ישראל ש"מ דאל"ה במה יקנה ועמ"א תמ"א אות א' ואות ה' וכ"פ בטור וש"ע הוא בדעת ש"ג שמובא במ"א אות א' יע"ש. ועמ"ש בד"ה ומנא:
בד"ה ומנא תימר' דאפילו בשהרהינו שאני כו' ולולי פירושו ז"ל הי' נוכל לפרש ומנא תימר' דבמעכשיו בעינן הרהינו מדלא קאמר אלא. משמע אף במעכשיו בעינן הרהינו ומביא מבריית' דבעינן הרהין אעפ"י דמעכשיו דלרבא הגעתיך ע"כ מעכשיו. אלא דא"כ לאביי הרהין משום רישא כמ"ש מהרש"א ה"ה לרבא ולכן פי' בע"א ויבואר:
ד"ה מלאי פת ויין כו' לא שאר סחורה דאי שאר סחורה בתר פועלים הי' לן למיזל אלא מלאי פת ויין. אזלינן בתר מלאי דהיא העיקר. ועיין בא"ח סימן תמ"ט בט"ז ויש בזה כמה שיטות. ושם בפריי הארכתי בזה:
בתוספת בד"ה בדרבי יצחק כו'. חשבינן מצוי עכ"ל קשה א"כ אימא גוי מישראל נמי אפשר דקנה. והא ד"ה עובר דבשעת הלואה הוא ולקולא לא אמרינן דלקני גוי ולא יעבור הישראל. ולחומר' שפיר אמרינן דבשעת הלואה מצוי בידך קרינן בי'. ועוד את"ל קונה לגמרי הגוי מכל מקום גוף החמץ של ישראל ודמי למקבל אחריות ששניהן עוברין זה משום אחריות. וזה (שהבין) שהחמץ שלו:
ד"ה שקונה כו' אונסים כו'. בלא קיבל אחריות. באמת צ"ע דאין נ"מ כאן אי חייב באונסים או לאו דמיגניב או מתביד אמר רבא גופא לעיל דף ה' ב'. ואפשר שיטת רש"י כל שאין חייב באונסים מן התורה אין עובר עליו וליכ' למקנסי' לאחר הפסח. ועיין מהרש"א מ"ש דלוקי מתניתין בקיבל אחריות אין לו מבוא כי אם לשיטת הגאונים שמביא הרא"ש דף ה' ב'. דחמצו של ישראל בבית גוי וקיבל הגוי אחריות אין הישראל עובר. אבל לדידן דעובר הואיל והגוף החמץ שלו. א"ש דמש"ה פריך מרישא לחוד ולא מסיפ' ג"כ. ומ"ש דלתני במפקיד. י"ל דאשמעינן דוקא סיפ' דומיא דריש' באחריות הא בלא אחריות שרי דישראל לא קני משכון מגוי. ולשיטת הגאונים קשה כאמור וצ"ע:
משנה חמץ כו'. רשב"ג כו' מפרש הוא דברי ת"ק ולא חולק עיין פירוש המשניות. ומכאן ראי' דחמץ מנקברין וא"כ יש ג"כ סמך דהלכה כחכמים. ועיין ברא"ש ריש פרק כל שעה ולפי מ"ש נכון הוא דהלכה כחכמים וכרשב"ג דהלכה כמותו:
ברש"י ד"ה צריך שמא כו'. משמע הביטול מדרבנן ועיין מ"א תל"ג אות י"ז (ט"ס בדפוס תל"ט וצ"ל תל"ג). ומכל מקום קשה כיון דכבר הפקר הוא הואיל ונתיאש ממנו למה יעבור עליו במועד כשיפקח הגל ואי ברשותי' קאי. מה יושיעני שהיא טמון אלף אמה בקרקע, וגם משמעות רש"י הביאו הב"י דאם משליך חמץ לרה"ר אין עובר וי"ל דמפולת ברשותו הוא. וצ"ע בכל זה:
משנה האוכל תרומת חמץ בפסח כו'. יש ב' (מקומות) [אקומתות] בגמ'. א') אם לפי דמים משלם מתני' כר' יוסי הגלילי וכר' נחוניא ואם לפי מדה משלם מתני' כהלכה דאסור בהנאה ושוגג בתרומה אעפ"י שהזיד בחמץ חייב וכרת אין פוטר ומזיד בתרומה אעפ"י ששגג בחמץ. דמזיד הוה כשאר גזלן ודמים משלם וחמב"פ לאו בר דמים ושוגג דתרומה היינו שגג במיתה דאי הזיד במיתה אעפ"י דשגג בלאו אין חומש. עיין ר"מ פרק עשירי מתרומות הלכה א' וכ"מ. משמע שם דכ"ע שגגת לאו אין שגגה להתחייב חומש. ומיהו אפשר שהזיד בלאו ואפ"ה משלם כי אין מלקות פוטר מכפרה כמו שאין מיתת ב"ד פוטר מחטאת. הזיד בכלי ושגג באוכלין (עתו' דף כ"ט א' ד"ה מאן) וה"ה ר' נחוניא ועיין פי' המשניות כתב במזיד פטור שהזיד במלקות דחמץ ומדמי עצים שחמ"פ אסור בהנאה ולאו בר דמים. וכבר הארכתי בספר פורת יוסף מזה בכתובות פרק אלו נערות כי הם דברים סותרים דמ"ש פטור מטעם מלקית היינו אי מתני' כר"י הגלילי. (ובאמת על הגמרא קשה לימא הזיד במלקות) ואיך כתב פטור דלאו בר דמים הוא. גם אי שגג. מזיד בלאו הוא למה לא תנן בתרומת חולין זה. דהזיד במלקות פטור ואי דחמץ כר"י הגלילי לאשמעינן בחמץ חולין הזיד במלקות. ולזה י"ל מזיד הזיד במלקות דחמץ אעפ"י ששגג בתרומה דלאו תשלומי כפרה הן. ועיין ר"מ פרק עשירי ה"ה אכל תרומה מזיד (והתרו בו אין משלם לא התרו בו) אם טהורה משלם קרן. והכ"מ הראה לרפ"ו דתרומות ושם אין זכר להתרו בו אולי לא הי' בגרסתו כן. כי הוא בשני חצאי לבנה. ויש לפרש אם התרו והזיד גם במיתה כדמסיים משלם קרן לבד משא"כ אם שגג במיתה אין פוטר דכפרה אין מיתת ב"ד וכ"ש מלקות פוטר:
גם לריש לקיש דאמר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וע"כ בתרומה גלי קרא דלא לפטור ומכל מקום מלקות דחמץ קשה. וע"כ צ"ל. דלפי מדה משלם ומכל מקום קשה אין שתי רשעיות אלא דגלי גלי. או דתשלומי כפרה הן:
בפירש"י בד"ה בשוגג שגג בתרומה דלפי מדה משלם כו'. פסק דלפי מדה משלם ומתני' כהלכת' וכ"פ הראב"ד בפרק עשירי מהלכות תרומות ה"ה יע"ש. ומשמע לכאורה אפילו הזיד במלקות דחמץ משלם או דתשלומי תרומה כפרה נינהו. ואין מיתת ב"ד פוטר מכפרה כמו שגג באוכלין והזיד בכלי. אבל מטעם לפי מדה אין לחייבו דמ"מ שתי רשעיות הוא. ועיין כתובות בממון לזה ומלקות לזה בפרק אלו נערות בתוחב חלבו של חברו יע"ש ויש לעיין בזה ויבואר אי"ה. והר"מ פסק לפי דמים משלם ועכ"מ דר"ע וראב"י סוברים דלפי מדה משלם ויבואר לקמן:
בד"ה ומדמי עצים אם תרומה טמאה היא. יש לראות טהורה נמי אין ראוי לאכילה בפסח והעיקר רבות' דלא כר' יהודה דאמר מהנשרפין ואפר שוה מידי קמ"ל דאין משלם כלל דמנקברין הוא ומה לי טהורה או טמאה. ולכאורה הי' נראה דמתני' אשמעינן ומדמי עצים כלומר אם טמאה העומדת להסקה. דה"א למ"ש הרמז"ל פרק ששי מתרומת ה"ו זר שאכל תרומה בזדון אף טמאה חייב מיתה ויש לראות הא הר"מ כתב הטעם דכהן טמא שאכל תרומה טמאה דפטור שנאמר ומתו כי יחללוהו. פרט לזה שאינה קודש (לא מטעם אין אחע"א דכולל הוא וחל ובפתיחה לה' שחיטה בפריי לי"ד הארכתי בזה) א"כ זר דאזהרה ומיתה מיחללוהו נפקא ולפטר בטמאה. ולכך אשמעינן ומדמי עצים והכוונה אף טמאה פטור והיינו לאקומתא דר' נחוניא כו'. דמיתה פוטר קמ"ל בטמאה יש מיתה וכאביי וכמ"ש רש"י לקמן ד"ה כר' נחוניא ויבואר שם בעזה"י: