אור ברסלב
ראש יוסף על פסחים פרק שני › דף לא.

ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים

פרק שני · דף לא.

דף ל:

גמרא. אא"ב למפרע כמאן דגבו מחיים דאבוהן. עיין מהרש"א כתב מטלטלין לא הוה כמאן דגבו מחיים. ועמ"ש עוד בתוס' ד"ה משעבדנא לב"ח דאבוהן וקשה דמטלטלין אפילו הניח אבוהון בעין אין משועבדין לב"ח דמטלטלי דיתמי לא משעבדי לב"ח ועיין בס' מים עמוקים. ואמנם גם מ"ש רש"י ד"ה דינא הוא שכתב אבל מעות שלא הי' בעין אין ב"ח גובה וכשהם בעין אין כאן לוה דא"נ מטלטלין שהיו בעין בחיי אביהם קיי"ל מדינא דגמרא אין ב"ח גובה מהם (אלא מתקנת הגאונים) ואולי יש לחלק בין חוב בשטר ובין חוב בע"פ. ואחריות הנראה שחוב בשטר הוא דהרי כתב ליה בשטר אחריות ואי הוה בעין מטלטלין אפשר דגובה מהן. ועיין בבא קמא דף י' ע"ב בתוס' שם וכאן אין להאריך ויבואר אי"ה:

ע"ש נכרי שהלוה כו'. אמטו להכי מותר בהנאה כו' לשיטת רי"ף ורא"ש וראב"ד. והוא שיטת רש"י דהגיע זמן אחר הפסח וכן לשיטה דבין הגיע קודם או אח"כ מיירי מתני'. שפיר דקס"ד בלא הרהינו והישראל לא קיבל אחריות והישראל אף דלא הקנה לגוי המשכון בק"ס או אג"ק. מכל מקום שיעבודו של גוי עליו כיון דאי זבין מלוה הוה מכירה אלמ' בלא פדאו ברשותי' דמלוה מעיקר' קאי אלא לרבא קשיא וה"ה דקשיא אסיפא אמאי אסור בהנאה ומכ"ש בלא הרהינו הא עד אחר הפסח ברשותי' דגוי הוה קאי אבל לשיטת רבינו אפרים והרמז"ל פ"ד מחמץ ומצה ה"ה. דוקא הגיע הזמן קודם פסח הוא דשרי ברישא קשה מה פריך הא לרבא נמי ניחא דבהגיע הזמן של נכרי הוא קודם הפסח (ועיין ברא"ש) וי"ל דפריך לאביי קנה הנכרי ולא הוה אסמכתא כיון דעדיף ואלים שעבודי' של מלוה ואי קדיש וזבין הוה הקדש ומכירה ואין יכול לחזור בו ה"ה דקונה החפץ שיש לו שעבוד עליו. ואין כאן אסמכת' אלא לרבא דאמר ברשותי' דילי' קאי נהי דבהגעת הזמן גובה מכל מקום הואיל ואמירה היתה בשעת הלואה ואז לא אלים שעבודי' כ"כ תו הוה אסמכת'. ומשני בשהרהינו והי' סובר גוי מישראל נמי קונה משכון ועוד אפשר לומר לרבא אף דמכאן ולהבא הוא גובה מכל מקום מטלטלין אף בהגיע הזמן והוא ברשות הלוה. ולא הקנה לו בק"ס או אג"ק אי זבין ואקדיש מלוה נמי לא קדיש דעדיין מחוסר גוביינא. ולאו ברשותי' דמלוה קאי עד דגבי לי' מלוה. משא"כ לאביי משעת הלואה ברשותי' דמלוה קאי אף דמחוסר גוביינא ואף במטלטלין. ועיין מהרש"א בסמוך בגמרא ומשני הגמרא כשהרהינו אצלו לרא"ש וסייעתו אף פדאו אח"כ שרי כיון דב"ח קונה משכון. למ"ד אף גוי מישראל קונה ועמ"ש עוד לקמן מזה. ועיין מ"א מ"ש דלרא"ש אמאי לא מוקי בהגיע זמן קודם פסח יע"ש. ואמנם לשיטה שני' י"ל דמשמע לי' מסתמא תנן בין הגיע קודם או אחר הפסח:

ע"ש ד"ה עובר איפכא מיבעי לי' לשיטת הרמז"ל קשה דלמא בהגיע זמן אחר הפסח קאמר ד"ה עובר דהואיל ואי בעי פריק הישראל מש"ה ד"ה עובר. משא"כ ברישא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו. והגיע הזמן אחר הפסח לת"ק אינו עובר דמכאן ולהבא ברשות ישראל ולר"מ עובר ומתניתין ר"מ הוא ולמפרע קונה. ומש"ה עובר ועיין בלח"מ פ"ד מחמץ:

בפירש"י בד"ה דינא הוא כו' מעות שלא הי' בעין כו' כבר כתבנו בגמ' מה שקשה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אפילו מטלטלין שהיו בעין ועיין במהרש"א מזה:

בד"ה מאי לאו כו'. דת"ק סבר מכאן ולהבא כו' דבגמרא אמר מ"ס למפרע [גובה ואר"מ] קאי ובמה דסיים פתח לכן פירש"י דת"ק סבר מכאן כו':

ד"ה ישראל כו' לאחר הפסח אין עובר אם נהנה ממנו עיין מהרש"ל ולא הבינותים על בוריין ודברי מהרש"א הם כפשוטן דודאי הני תנאי כר"ש ס"ל דלר' יהודה אף דנכרי נמי אסור לאחר הפסח כדמסיק לעיל. א"כ אמאי לא פליגי תוך הפסח לת"ק לא הוי בספק לאו דב"י ומותר לשהותו ולר"מ עובר בספק ב"י ואסור לישראל לשהותו וכ"ת תוך הפסח כ"ע שרי לשהותו מספק דא"כ לאחר הפסח ולא פדאו אמאי אסור לר"מ מה בכך דלמפרע של ישראל הא לא שייך קנס כיון דבהיתרא קא שהה אצלו דלמא יפדנו הגוי ואהא כתב דאי הוה תנא הכין ה"א לאחר הפסח כ"ע שרי דכי קניס ר"ש בודאי שעבר ב"י לא בספק לכך קמ"ל רבותא לר"מ דאסור הואיל ועבר מספק ב"י. ומיהו קשה בהוה אמינא בלא הרהינו מיירי וה"ה מתני' לאביי בלא הרהינו א"כ ישראל שלוה לנכרי אמאי אחר הפסח אסור בהנאה דא"נ למפרע של ישראל מ"מ בפסח לא עבר ישראל בספק לאו דב"י דהא הי' החמץ ברשות גוי ומה הוה לי' למעבר וצ"ע. ויבואר חי"ה:

בד"ה אימא סיפא כו' איפכ' הוה לן לאפוכי פלוגתייהו כו' למ"ד לעיל עובר הכא אין עובר. ולמ"ד התם כו' עכ"ל. איפכא משמע דלהיפוך הוא וז"א דת"ק אמר שפיר בכאן עובר אלא לר"מ דהתם עובר הכא אין עובר. וזה שהיפך רש"י למ"ד התם עובר הכא אין עובר שזה עיקר הקושיא הוא ומ"ד התם אין עובר שפיר:

תוכן העניינים

ראש יוסף על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה